צריך לעשות את זה יותר; ברי סחרוף ואודי שרבני | פסטיבל הסופרים הבינלאומי, 2019

סיימנו חזרה. הכל ערוך ומוכן.

 

אתם מוזמנים, כמובן. כל הפרטים על ההופעה בלינק הזה.

 

על "חשמל מהשמש" של עמיר לב (ובכלל על עוד כמה דברים של כתיבה) | אודי שרבני

 

 

יצא לי להיות נוכח – כצופה מאזין, או כמאזין צופה – כמעט בכל השלבים של "חשמל מהשמש", התקליט החדש של עמיר לב (שיבדל"א, עיין הערך הפארודי "המנוח ואני"). החל מהסקיצות האקוסטיות, אל סימוני השירה, אל האולפן, המיקסים ועוד.

אני יכול להגיד הרבה דברים, אבל אתחיל בהתנערות ממשהו שאוהבי ומלמדי השירה נהנים לשלוף מכיסי ראשם (לפעמים זה קורה כשהם פוגשים פרח שירה, לפעמים זה קורה כשהם פוגשים קבצן ברחוב), וזו התבנית המשפטית נוסח "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק". זאת אומרת, החוק נכון לפרקים, אבל ההישענות עליו כתבנית דיבורית, כמעט ציווית, הורגת אותו ברוורס. הוא שייך לאותם משפטים שהעיצוב התודעתי שלהם כל-כך יפה (עיין ערך "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות"; ג'ון לנון), עד שיש רצון לקשקש עם טוש על אותו משפט – המורה מחיקה – וכך, באופן אירוני, למחוק אותו עם תוספת.

 

כשמדברים על כתיבה מנמלית, הרי שברוב המקרים הדברים שמרחפים מעל נושא דיבורי זה מקבלים צביון של מהלך רוחני כמעט; הכותב מגיע אל "הפשוט" לאחר שעבר עם עצמו תהליכים; ניקה מניירות, הפחית מהמלל שנבע מחוסר הביטחון, ובעיקר – וזו היד המושטת אל "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק" – מתחיל "להראות ולא להסביר", או "לכתוב את, ולא על". המינימליזם מטפטף מגופו, וכמעט כמו באמנות פלסטית או בעיצוב גרפי, הטקסט והאדם הכותב הופך קצת – סליחה – קפוץ תחת. הרי יש בו, במינימליזם איזה ניקיון כמעט מתנשא.

אבל הנה האירוניה: אותם אלה אשר הגיעו לכתיבתם המתומצתת, אינם אלא אשר סיימו את התהליך המעגלי אל מול עצמם; חוזרים אל הפשוט, רק בדרך עוקפת. באופן עיוני או ביצועי. ובסוף, לכאן או לכאן, הפשוט(1) הוא פשוט(2). אולם מה עם ההפך? הנה, אותו דבר: הפשוט(2) הוא פשוט(1). למה על כך לא מצביעים?

תיכף נחבר את זה.

אז כמה שורות, אם כן, על הטקסטים בתקליט הזה. המילה "מנטרה" היא שחזרה הכי הרבה סביב העבודה על התקליט הזה. מהי מנטרה, בכלל, ובהקשר מילים במוסיקה? היא חזרה על מילים, משפטים, עד שהם חודרים לתודעה, לגוף, ואתה מדבר אותם. אתה בהתחלה המוביל, אבל הופך מובל. כאן נכנסים גם כלי הנגינה שמלווים עד להתמזגות לכדי "אחד". האחד. האחד שרוקד, האחד שנע, האחד שאסימון עובר דרך ורידיו. בנוסף לכך, המשפטים האלה בתקליט שהם לא רוחניים (מה שמשויך בטעות לנושא "מנטרה" בד"כ), אלא מחיי היומיום, מתפרקים בגוף (מתוכן) ושוחים בחזרה, כמולקולות, לאוזניים. שם, הם נשמעים שוב.

 

אדם משתנה. כל אדם. הוא אמנם אותו הוא, אבל משתנה. הוא רואה דברים אחרת, יהיה יותר נכון לומר מאשר "משתנה". אני מאמין גדול שזו לא טעות, וזה כן נכון להגיד "שינוי של 360 מעלות". למה? כי האדם משתנה, וחוזר אל עצמו אחרת, אל אותה נקודה. שינוי "נכון" של 180 מעלות, הוא חד מדי, אפילו שוּפוּני. מה זה שינוי של 360 מעלות אצל האדם? דמיינו אדם עם מגנט בליבו, מתחיל להסתובב, פיזית, במקומו, והנה חוזר למקום בו התחיל את הסיבוב. המגנט שבליבו ליקט דברים, התנהגויות ופרספקטיבות, שלא היו בתחילת דרכו. עכשיו הוא באותה נקודה רק עם תוספות. ומה עם ההשלה של הדברים, תשאלו? ממילא תנועת הסיבוב משילה את הדברים שלא רצה בהם.

נחזור לעניין המחיקה. עמיר לב הגיע כבר מחוק – במובן הטקסטואלי וכו' – אל התקליט הזה. הוא לא היה צריך למחוק דבר בתקליט הזה כי הוא כבר הגיע מחוק. אבל בשונה ממוחקים/מחוקים אחרים, זוהי מחיקה ענווה. זה תהליך שלא יכול לקרות לאדם בתחילת דרכו, ויש צורך להבשיל אליו. המשפטים שבונים את התקליט הזה (וזה אכן תקליט של "משפטים", אבל לא במובן הקופירייטרי שלהם) חוזרים כמנטרה, ובעצם בנויים כמעין אילן יוחסין של זרם תודעה מפורק, מצב בו האדם, מספיק לו לומר משפט אחד שהוא יודע את אחוריו, את כתפיו, את פניו ורגליו. אפילו את שערות המשפט שלא הורדו. זה מעין מצב שקצת נראה אוטיסטי למתבונן מהצד, כי הוא, המבצע, חושב שכולם מבינים למה הוא מתכוון (שהרי הוא עבר את כל השלבים של המשפט ואין צורך להסביר אותו), אבל עם הזמן, כמגרפת זי'טונים על לבד ירוק, המשפט אוסף את תודעת האנשים אליו, אל המשפט.

מה שאני רוצה להגיד זה שעמיר לב, בתקליט הזה, בעצם שר/כתב את כל מה שהתת מודע שלו כיוון אליו במשך שנים; פיסול משפטים, משפט אחד שחוזר כמנטרה בשיר אחד כי אין צורך – ואי אפשר, כשהגעת לאל חזור – יותר מזה. השיר "שנינו", מהתקליט הזה היא דוגמא טובה לכך: הכל נמצא שם.

 

 

 

וריאציות גולדברג | שיר רֶדִי מֶייד

 

גרסה עברית.

 

גרסה אנגלית.

 

 

לפרקים | אודי שרבני (מחווה לז'ורז' פרק) | וידאושיר

 

 

 

מדריך:

*שיר זה ניתן לקריאה אנכית ואופקית.

*אודיו; עדיפות לאוזניות (בכל פעם צד אחר, או ביחד לכדי קקופוניה)

*הטקסט הנקי לקריאה נמצא בתחתית הדף.

*ז'ורז' פרק נהג לשחק עם השפה. זהו שיר מחווה לאילוציו המשחקיים.

*הקשרים לשמות ספריו או חלקים מהם: היעלמות, זיכרון, חלל וכו', החיים.

*ספרו של ז'ורז' פרק, "ההיעלמות", כתוב כולו ללא האות E.

בשיר הנ"ל יש משחק מתורגם בין האות E לבין "היא", גוף שלישי נקבה בעברית.

 

ז'ורז' פרק

 

 

 

לילות תל-אביב הספציפית, סוף 2016 ככה | אודי שרבני.

 

 

1.

תִּרְאֶה אוֹתוֹ, הוּא בָּא אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאנוּ.

סְלִיחָה? סְלִיחָה?

תֵּכֶף הוּא גַּם יַגִּיד שֶׁהוּא הִזְמִין מָקוֹם בַּטֶּלֶפוֹן.

 

צילום: יריב פיין.

 

2.

הַי, סְלִיחָה אֲבָל בִּקַּשְׁתִּי עִם

גָאוּדָה, גָאוּדָה, גָאוּדָה.

הַשֵּׁרוּת פֹּה… מָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל עָלַי? לֹא עוֹשָׂה שׁוּם פָדִיחוֹת

תִּשָּׁאֵר אַתָּה, עִם הָאִיקְרָה שֶׁלְּךָ, וְהַקָלָמַטָּה; שׁוֹלֶה, כָּל הָעֶרֶב שׁוֹלֶה.

 

אֲנִי לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ. לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ.

 

 

3.

אֲנִי אוֹמֵר, בּוֹא נִקַּח כַּמָּה רִאשׁוֹנוֹת וְנִתְחַלֵּק.

מֵאֵיפֹה הֵם הֵבִיאוּ אֶת הַכִּסְּאוֹת לְדַעְתְּךָ?

 

 

4.

טוֹב, מְשַׁעֲמֵם. "פָאק, מֶרִי, קִיל". אֲנִי מַתְחִילָה. זֹאת אוֹמֶרֶת, תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי.

סַבָּבָּה, אֲבָל בְּלִי כְּמוֹ פַּעַם קוֹדֶמֶת עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירוֹת. רַק מְפֻרְסָמִים.

שַׁיִט, הִנֵּה הַפָּפָּרָצִי הַזֶּה. יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בַּשִּׁנַּיִם?

 

 

5.

הַסְּטֶנְד בַּי לֹא הִגִּיעָה, אֲנִי מְנַסָּה שָׁעָה.

אֲנִי הוֹרֶגֶת אוֹתָהּ.

 

 

6.

אוֹמֵר לְךָ, אַל תַּכִּיר לִי אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים. שׂוֹנֵא אֶת זֶה.

הִנֵּה הוּא הִתְחִיל.

פָּשׁוּט אַל. זֶה הַכֹּל.

מָה, אַתָּה מְפַחֵד לְאַכְזֵב אֲחֵרִים?

תַּגִּיד, מָה אַתָּה בָּנַינְּטִיז?

 

צילום: יריב פיין.

 

7.

הַיּוֹם הוּא נִרְאֶה בְּסֵדֶר דַּוְקָא. בַּגָּדוֹל, הוּא מַגִּיעַ מָתַי שֶׁהַבַּרְמֶנִית הַהִיא לֹא עוֹבֶדֶת; הֵם גָּמְרוּ לֹא טוֹב. הִכִּירוּ פֹּה. רָאִיתִי אֶת זֶה קוֹרֶה.

אֶת מָה? מָתַי שֶׁזֶּה הִתְחִיל בֵּינֵיהֶם, אוֹ מָתַי שֶׁזֶּה נִגְ –

שְׁנֵיהֶם. (מָה, עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב? אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל מַשֶּׁהוּ)

סְתָם, עַל זֶה שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּהְיָה בְּעָלִים שֶׁל מָקוֹם, אָז הוּא מַתְחִיל לִשְׁתּוֹת סוֹדָה קָטָן. שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ תַּו תֶּקֶן כָּזֶה. וְגַם, תַּחְשְׁבִי אֵיזֶה עוֹל זֶה לִהְיוֹת בֶּעָלִים שֶׁל מָקוֹם שֶׁמַּכִּיר בֵּין לָקוֹחוֹת.

כֵּן, אָה.

בֶּטַח עַכְשָׁו, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נִפְרְדוּ – הִיא זָרְקָה אוֹתוֹ, אוֹ הוּא אוֹתָהּ? לֹא מְשַׁנֶּה – הוּא מְסַמֵּס לַבְּעָלִים: הִיא שָׁם? הִיא שָׁם?

כֵּן, אָה.

אַחֲרַי זֶה, זֶה מַתְחִיל לְהִתְקַצֵּר: שָׁם? שָׁם?

גָּדוֹל.

וְאַחֲרֵי זֶה רַק: ?

(גָּדוֹל, מְחַכֶּה לְשְׁנֵי וִי כָּחֹל, כְּבָר לָבוּשׁ וְהַכֹּל. וְהַבְּעָלִים, בְּאֶמְצַע פִּיק, צָרִיךְ לַעֲנוֹת).

וְהַתְּשׁוּבוֹת, מָה עִם הַתְּשׁוּבוֹת?

עִם הַזְּמַן, הַבְּעָלִים שׁוֹלֵחַ אוֹתָן אֵיךְ שֶׁהוּא מַגִּיעַ, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַהוּא בִּכְלָל שׁוֹאֵל: כֵּן, לֹא. כֵּן, לֹא.

(כְּמוֹ לְהִתְקַשֵּׁר לְעִירִיָּה כְּבָר בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב, שֶׁמְּעַשְּׁנִים אֶצְלְךָ בַּבָּר וְכָכָה אַתָּה מְנַקֶּה אֶת עַצְמְךָ)

וְעִם הַזְּמַן, עִם הַזְּמַן רַק כ"ף, אוֹ למ"ד.

 

שֶׁיַּעֲבִיר לוֹ כְּבָר אֶת הַסִּדּוּר וְזֶהוּ.

 

 

8.

הָעִקָּר, לֹא הַרְבֵּה עַל הַפְּלַנְצָ'ה. זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי מַכִּיר אֶת הַבְּעָלִים.

(אֲנִי נִרְגָּע שֶׁרוֹאִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִם הַבְּעָלִים. אָז, הֵם מַשְׁאִירִים אֶת הַתִּיק לְיָדִי).

 

 

9.

אַתָּה, אֵין לְךָ לוּז שֶׁל אָמָּן.

 

צילום: יריב פיין.

 

10.

הֵי.

הֵי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה? בְּדִיּוּק עָשִׂיתִי לְךָ לַיְק.

 

 

11.

סְתָם, לָמַדְנוּ יַחַד. בְּצַלְאֵל. דַּוְקָא הָיְתָה מֻכְשֶׁרֶת. לֹא יוֹדַעַת מָה הִיא עוֹשָׂה עַכְשָׁו.

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּתִיחָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּרֶמְיֶרָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַקְרָנַת אָקָדֶמְיָה.

תִּרְאֶה, זֶה חוֹזֵר עַכְשָׁו לָאָפְנָה.

 

 

12.

אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה אֲבָל בְּלִי שֶׁתִּתְעַצְבֵּן?

נוּ.

 

 

13.

אַבָּא שֶׁלִּי לִמֵּד אוֹתִי לֹא לָרֶדֶת מֵהַמּוֹנִית לְיַד מְקוֹמוֹת –

עֶשֶׂר מֶטֶר קָדִימָה. עֶשֶׂר מֶטֶר אָחוֹרָה. כָּזֶה.

זֶה מְנַקֵּר.

 

 

14.

הָיִית פַּעַם עִם לֶסְבִּית? לֹא כְּאִלּוּ מֵהַיָּפוֹת, אֲנִי מִתְכַּוֵּן מֵהַבִּיצִ'יוֹת.

אַתָּה מִתְכַּוֵּן מֵהַבּוּצִ'יוֹת.

כֵּן, זֶה. הָיִיתָ?

 

 

15.

אִם הוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו קְרוֹס לָשִׁיר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב, הוּא גָּאוֹן.

בְּכּוֹחַ אַתָּה לוֹבֵשׁ אֶת זֶה? עוֹד לֹא הִתְחִיל הַחֹרֶף

אַל תַּעֲלֶה אֶת הַתְּמוּנָה. אֲנִי צָרִיךְ לְאַשֵּׁר קֹדֶם.

רֶגַע, זֶה הָיָה בְּלִי פְלֶשׁ.

 

צילום: יריב פיין.

 

 

16.

אֲנִי בְּדִיּוּק בָּעוֹנָה הָרְבִיעִית.

 

 

17.

תַּקְשִׁיב, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה זָז, רָצִיתִי לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל שֶׁהָיִיתָ שָׁם בִּשְׁבִילִי, אָז בְּאוֹתוֹ לַיְלָה (…) עֲשֵׂה טוֹבָה, פַּעַם אַחַת אַל תַּעֲבִיר אֶת זֶה, עֲזֹב רֶגַע צִינִיּוּת. אַתָּה מַסְפִּיק חָשׁוּב לִי, וַאֲנִי לְךָ אֲנִי מְקֻוֶּה – עֲזֹב מְקַוֶּה; אֲנִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהַגִּיד שֶׁאֲנִי גַּם חָשׁוּב לְךָ – בִּשְׁבִיל פַּעַם אַחַת לֹא לְדַלֵּג מֵעַל מַשֶּׁהוּ, לֹא לְהִשָּׁאֵר רַק בַּמִסָּבִיב שֶׁל הַדְּבָרִים. זֶה לֹא נִגְמַר. מָה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה, לֹא יוֹדֵעַ, אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד מִמֶּנִּי דְּבָרִים שֶׁתּוֹקְעִים אוֹתִי (…) הִנֵּה, בְּדִיּוּק בָּאתִי לְהוֹסִיף "אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא רוּחָנִי דֶּלָשְׁמַעֲטָא", אֲבָל זֶה בְּדִיּוּק זֶה; כָּל הַפְּתִיחוֹת הָאֵלֶּה, זֶה לֹא נִגְמַר אַף-פַּעַם. יוֹדֵעַ מָה? תַּעֲשֶׂה מִזֶּה פְּלַסְטֶלִינָה, תַּעֲשֶׂה עִם זֶה מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל אֲנִי פָּשׁוּט מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי חַיָּב לְהַגִּיד אֶת זֶה. אֲנִי מַרְגִּישׁ לָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה לְכָל מִינֵי אֲנָשִׁים. אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנָשִׁים לֹא אוֹמְרִים מַסְפִּיק תּוֹדָה. אַתָּה יוֹדֵעַ, כֻּלָּם – וַאֲנִי לֹא מְזַלְזֵל, אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי – מַשְׁקִיעִים בַּסְּלִיחָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל לְהַגִּיד גַּם תּוֹדָה. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא… זֶה לֹא בָּא מִמְּקוֹם מִיסְיוֹנֶרִי אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אַתָּה יָכוֹל לְהָבִין עַל מָה אֲנִי מְדַבֵּר? תּוּכַל בְּבַקְּשָׁהּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹדָה שֶׁלִּי? תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?

 

 

18.

אַתָּה נָשׂוּי, לֹא? אָז אֵיךְ זֶה שֶׁכָּל הַזְּמַן אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְבַד?

(תַּאֲמִין לִי, הֲכִי טוֹב לַיְּחָסִים זֶה לָתֵת חֹפֶשׁ)

וְעַד אֵיזֶה שָׁעָה אַתָּה יוֹצֵא בְּדֶרֶךְ-כְּלָל?

עַד שֶׁאֲנִי מְסַיֵּם לִכְתֹּב אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּרֹאשׁ.

 

 

רשת יתושים.

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

שיר שכותבים אחרי קריאה במדורי הדעות / אסור שתהיה לך משנה סדורה | בהופעה חיה

 

 

 

שיר שכותבים אחרי קריאה במדורי הדעות | אודי שרבני

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבִים, שֶׁאִם לֹא הָיוּ בְּעוֹלַם

אַשְׁכְּנַזִּים

הֵם לֹא הָיוּ כּוֹתְבִים דָּבָר, וַחֲצִי

דָּבָר. וְהַהֶפֶךְ.

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבוֹת, שֶׁאִם לֹא הָיוּ בְּעוֹלַם

גְּבָרִים

הֵן לֹא הָיוּ כּוֹתְבוֹת דָּבָר, וַחֲצִי

דָּבָר. וְהַהֶפֶךְ.

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבִים, שֶׁאִם לֹא הָיָה בְּעוֹלַם

בָּשָׂר עַל גֶּחָלִים

הֵם לֹא הָיוּ כּוֹתְבִים דָּבָר, וַחֲצִי

דָּבָר. וְהַהֶפֶךְ.

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבִים, שֶׁהַבָּנָנָה שֶׁל הֳרֶדִי מֵיֽיד

נִרְקְבָה לָהֶם. בַּיָּד.

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבִים, שֶׁאִם לֹא הָיוּ בְּעוֹלַם

יְמָנִים

הֵם לֹא הָיוּ כּוֹתְבִים דָּבָר, וַחֲצִי

דָּבָר. וְהַהֶפֶךְ.

יֵשׁ פֹּה, בַּמְּדִינָה הַזֹּאת, כּוֹתְבִים, שֶׁאִם לֹא הָיָה

וְכו'

הֵם לֹא הָיוּ וְכו'. 'וכוֽ.

 

וּבְכָל זֹאת –

מֵעוֹלָם לֹא נִתְקַלְתִּי, בְּמִקְרֶה אוֹ

שֶׁלֹּא בְּמִקְרֶה

בַּמִּישֶׁהוּ שֶׁאוֹחֵז, פִיזִית, אֶת הַסֵּפֶר

שֶׁלִּי.

אֶת זֶה רָאוּי לְהַגִּיד.

 

תופים: סתיו בן שחר

בס: יהוא ירון

גיטרה: קוסטה קפלן

פסנתר וחצוצרה: עדי רנרט

גיטרה: שי אלון

אירוח: זאב טנא

 

 

 

 

מוּבכוּת לא תרים את ראשה | סקס וספרות. ספרות וסקס | שיר חדש | מתוך "מעמול", כתב העת של מכללת ספיר.

רֵאשִׁית כֹּל, עָלֶיךָ לֹא.

לְשׁוֹנָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה צְרִיכָה לְהַרְטִיב אֶת סוֹף כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

אוּלָם לִפְנֵי כֵן, עָלֶיךָ לֹא.

(…)

להמשך קריאה אפשר ללחוץ כאן.

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא" | מוזיאון ישראל

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא", על העבודה של מיה ושלי במוזיאון ישראל, מחר, יום חמישי, 6.8.2015, כחלק מערב "נקודת מגע".

 

מוזיאון, תערוכות וגלריות זה נחמד. מעשי אמנות? אני לא רואה את חיי בלעדיהן; הן כצופה אמנות, והן כפועל שחור או אלגנטי של אמנות. להתבונן ביצירת אמנות זה נהדר, אבל מה שאותי תמיד מעניין זה אותו אחד המביט ביצירת האמנות, וכפועל יוצא – כמעט אינסופי – זה המביט במביט במעשה האמנות, וכן הלאה. עד שהכל מתפרק.

אני אוהב לפרק. אני, אנחנו, אוהבים לפרק מתוכן, למוסס את העניינים. אם נמשיך לרגע עם זה הלאה, אז אם תרימו עיניים מתוך המילים אל המילים עצמן, תראו שהדברים מפורקים ממילא, כבר מונגשים ללא מפרקי ירכיים. משם, לפעמים צריך להשאיר אותם כמו(ת) שהם, ולפעמים לתת לה את הדחיפה הקטנה, את הטיית הצוואר הרואה אחרת את הדברים.

הנה שיר מפורק ע"י דברים שממילא מגיעים כבר מפורקים. להמחשה.

ובכן, איפה הייתי? אה, כן, יום חמישי, 6.8.2015.

ביום חמישי, מיה ואני, נאבד במוזיאון ישראל אחד לשניה, או אחת לשני (תבחרו). השיחה הטלפונית שלנו, שתתקיים לאורך כל הערב (3-5 שעות) בלייב, תהיה נגישה לשמיעה ע"י אוזניות מיוחדות שיחולקו למבקרי מוזיאון ירושלים.

אנחנו נהיה – בעצם – מיצג טקסט-סאונד מהלך. אנחנו נייצר ווייס אובר אחר, אנושי יותר, אינטימי יותר לבאי המוזיאון. אנחנו ננוע בין שיחה זוגית ("קנית חלב?"), דיבור על האנשים שנמצאים בחלל המוזיאון ("שוב פעם מאוטנר עם חולצת פסים", נניח), לבין תיאור יבש ואינפורמטיבי על יצירות האמנות הקיימות במוזיאון (דאלי וסוריאליזם, נניח), ובאותה מידה תיאור מוקומנטרי של אותן יצירות קיימות ("דאלי נולד בכרם התימנים בשנת כך וכך", נניח), כאשר תפקידה של האפשרות השניה היא קונטרה של אותו שימוש באוזניות guide שבאי המוזיאון לוחצים עליהן על מנת לשמוע הסבר באוזניות, ומכאן – או משם – כיוון מיתרים חדש להתבוננות ביצירה קיימת, אל כמעט בריאתה של חדשה.

השיחה שלנו, של מיה ושלי, ה-ווייס אובר הזה ("וואחד 5 שעות!"), היא אפשרות חדשה של פסקול לבאי המוזיאון; אינטימיות בתוך חלל גדול, הליכה במוזיאון תוך קבלת מתנה, משהו שאנחנו, כאנשים, מחפשים מדי יום: מחשבות ודיבור של אחרים באותו חלל. ומשם: אם החלל גדול יותר, המוני יותר, מסחרי יותר, אז הקונטרסט בין האינטימיות, לבין הכלל הופך עוצמתי יותר. קחו לדוגמא מישהו שעולה לשידור ברדיו ומקדיש התעטשות בשביל זו המאזינה בביתה. זה שלהם, הם בתוך הבליל הגדול, רק הם יודעים על זה. יש לכם את זה כאן בדקה 06:55.

 

אני לא יודע איך זה יהיה, אבל זה יהיה עץ בונסאי – אמנות שהווה שלה הוא העניין –  שבמהלך הערב יטופל.

אני יודע שמיה ואני. וזה מה שחשוב.

*רשימה זו היא רשימה על אמנות, אבל ללא המונחים "מבקש/ת", "מציע/ה" ("העבודה של X מבקשת לבחון" / "מציעה מבט אחר", וכו')

*תודה לרננה רז, אוצרת נקודת מגע, שהלכה עם הרעיון שלנו.

זה טיזר, זה. אם תרצו לשתף את הרשימה הזו, מי אני שאגיד לכם לא.