אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא" | מוזיאון ישראל

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא", על העבודה של מיה ושלי במוזיאון ישראל, מחר, יום חמישי, 6.8.2015, כחלק מערב "נקודת מגע".

 

מוזיאון, תערוכות וגלריות זה נחמד. מעשי אמנות? אני לא רואה את חיי בלעדיהן; הן כצופה אמנות, והן כפועל שחור או אלגנטי של אמנות. להתבונן ביצירת אמנות זה נהדר, אבל מה שאותי תמיד מעניין זה אותו אחד המביט ביצירת האמנות, וכפועל יוצא – כמעט אינסופי – זה המביט במביט במעשה האמנות, וכן הלאה. עד שהכל מתפרק.

אני אוהב לפרק. אני, אנחנו, אוהבים לפרק מתוכן, למוסס את העניינים. אם נמשיך לרגע עם זה הלאה, אז אם תרימו עיניים מתוך המילים אל המילים עצמן, תראו שהדברים מפורקים ממילא, כבר מונגשים ללא מפרקי ירכיים. משם, לפעמים צריך להשאיר אותם כמו(ת) שהם, ולפעמים לתת לה את הדחיפה הקטנה, את הטיית הצוואר הרואה אחרת את הדברים.

הנה שיר מפורק ע"י דברים שממילא מגיעים כבר מפורקים. להמחשה.

הבהרה

ובכן, איפה הייתי? אה, כן, יום חמישי, 6.8.2015.

ביום חמישי, מיה ואני, נאבד במוזיאון ישראל אחד לשניה, או אחת לשני (תבחרו). השיחה הטלפונית שלנו, שתתקיים לאורך כל הערב (3-5 שעות) בלייב, תהיה נגישה לשמיעה ע"י אוזניות מיוחדות שיחולקו למבקרי מוזיאון ירושלים.

אנחנו נהיה – בעצם – מיצג טקסט-סאונד מהלך. אנחנו נייצר ווייס אובר אחר, אנושי יותר, אינטימי יותר לבאי המוזיאון. אנחנו ננוע בין שיחה זוגית ("קנית חלב?"), דיבור על האנשים שנמצאים בחלל המוזיאון ("שוב פעם מאוטנר עם חולצת פסים", נניח), לבין תיאור יבש ואינפורמטיבי על יצירות האמנות הקיימות במוזיאון (דאלי וסוריאליזם, נניח), ובאותה מידה תיאור מוקומנטרי של אותן יצירות קיימות ("דאלי נולד בכרם התימנים בשנת כך וכך", נניח), כאשר תפקידה של האפשרות השניה היא קונטרה של אותו שימוש באוזניות guide שבאי המוזיאון לוחצים עליהן על מנת לשמוע הסבר באוזניות, ומכאן – או משם – כיוון מיתרים חדש להתבוננות ביצירה קיימת, אל כמעט בריאתה של חדשה.

השיחה שלנו, של מיה ושלי, ה-ווייס אובר הזה ("וואחד 5 שעות!"), היא אפשרות חדשה של פסקול לבאי המוזיאון; אינטימיות בתוך חלל גדול, הליכה במוזיאון תוך קבלת מתנה, משהו שאנחנו, כאנשים, מחפשים מדי יום: מחשבות ודיבור של אחרים באותו חלל. ומשם: אם החלל גדול יותר, המוני יותר, מסחרי יותר, אז הקונטרסט בין האינטימיות, לבין הכלל הופך עוצמתי יותר. קחו לדוגמא מישהו שעולה לשידור ברדיו ומקדיש התעטשות בשביל זו המאזינה בביתה. זה שלהם, הם בתוך הבליל הגדול, רק הם יודעים על זה. יש לכם את זה כאן בדקה 06:55.

 

אני לא יודע איך זה יהיה, אבל זה יהיה עץ בונסאי – אמנות שהווה שלה הוא העניין –  שבמהלך הערב יטופל.

אני יודע שמיה ואני. וזה מה שחשוב.

*רשימה זו היא רשימה על אמנות, אבל ללא המונחים "מבקש/ת", "מציע/ה" ("העבודה של X מבקשת לבחון" / "מציעה מבט אחר", וכו')

*תודה לרננה רז, אוצרת נקודת מגע, שהלכה עם הרעיון שלנו.

זה טיזר, זה. אם תרצו לשתף את הרשימה הזו, מי אני שאגיד לכם לא.

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: