משלים בגרויותהלילה, יום שני, אנחנו מתחילים להגיש את "ציפורי לילה" של גל"צ. אנחנו, כלומר נועה ברמן-הרצברג, ואני.
הז'אנר (ושם התכנית) הוא "ציפורי לילה מחמיצות"; אתם מוזמנים להתקשר ולדבר איתנו, בעילום שם או בעילום אות, ולספר לנו על ההחמצה שלכם. ההיא שלא מרפה מכם. נדל"ן, זוגיות, אהבה, מילה שלא נאמרה, משפחה. הכל.
גלי צה"ל (כל הזמן), 96.6FM. ימי שני, 00:00-02:00.
טלפון: 036813344.
לסקרנים מבינכם: כל ההופעה – שהתחילה בהדרן – עלתה.
מאסף רייז אל מיה שרבני אל זאב טנא אל אסף ארליך אל רננה רז אל יהונתן דיין אל אגם אנגלרד אל שלומי שבן אל דן תורן אל עמיר לב אל בנות בצריח אל אסף תלמודי ואז אליי ואז אליכם. תודה.
[youtubhttps://www.youtube.com/watch?v=hR_rc1GXEK4&w=560&h=315]
צילום: גיא זגרון.
*מתוך "צריך לעשות את זה יותר"
בימוי: גרג קוטלר
צילום: אנדי אבזאך
עריכה וסאונד: גרג קוטלר.
כתיבה וקול: אודי שרבני.
אברהם ניסן שרבני | ידיעות אחרונות, היום.
באופן רשמי "צריך לעשות את זה יותר" יצא. בכל החנויות. בכל החשקים. בכל ה-וכו'. אם התלבטתם איזה פוסט להדהד ("לשתף") אצלכם בפיד, אז את זה. זה יגרום לי לחייך.
הספר מכיל שלוש נובלות וסיפור קצר. יש לכם פה, למטה, דוגמית מכל סיפור.
הוצאת ספרים: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.
עורכת הספר: נגה אלבלך.
עורכי הסדרה (מקור): נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי, יואב רוזן.
עיצוב הסדרה והעטיפה: דוד בן הרא"ש.
תעשו את זה יותר. כי #צריך_לעשות_את_זה_יותר.
1. מתוך הסיפור "צריך לעשות את זה יותר".
אני מניח תפילין מגיל הבר-מצווה כדי לא לחזור בתשובה. ככה, עם הנחת התפילין היומית, אני מונע מעצמי את אותו בור חילוני שאולי ייפער בדירתי וימצא אותי אובד עצות אל מול החיים. משם קצרה הדרך וכולי. כפועל יוצא – או נכנס – פעם בחודש אני הולך לבית חולים. אני משתדל ללכת בכל פעם לבית חולים אחר, מתיישב במסדרון חדר המיון וקורא תהילים. צריך לעשות את זה כי יש למרות בחיים, וזה החולי הכי גדול. אמנם פזורים שם ספרי תהילים, אבל אני קורא מהאחד שאני נושא בכיסי. אני מאמין שבזמן שאני הולך לשם צעדיי מחממים את כוונת קריאתי. אני מנסה לא להיות מרוכז בקריאה כדי לא ללמוד בטעות את הטקסט בעל-פה. דבר זה – הלא לדעת – גורם לי להמשיך לעשות את זה, לקרוא בבתי חולים. חייבים אי בהירות כדי להמשיך בחיים. אני קורא את כל הספר, ק"נ מזמורים, והולך משם. להבדיל מאוטובוסים, בבתי החולים אני פחות מוכּר; עניינים פרוצדוראליים של חילופי משמרות ועיניים טרוטות. אני כן יודע מי מהאחים והאחיות סבלני, מי מהרופאים נמהר מדי אל מול האחיות, מי מהחולים מטופטף פרנויות מתוך שקית הנוזלים שאותה הוא סוחב ככלב שהוצא לטיול במסדרונות. כאלה.
את הבת ההיא, של הזקן ההוא, לא אשכח לעולם. הוא שכב על מיטתו, משענת הגב היתה קצת מורמת, עיניו היו סגורות. נושם, עדיין נושם. היא עמדה לצדו, ליטפה את שיערו שוב ושוב. היא היתה בערך בת חמישים. הוזעקה, לבטח הוזעקה. היא תמכה את עורפו ביד אחת, וליטפה את שיערו באחרת. סירקה עם ידה את זיכרונותיו, חזרה שוב ושוב על מהלכי ידיה. היה נדמה שעם כל תנועה היא נזכרת בעבר יותר רחוק. שלו, ושלה כילדה. צילומי הרנטגן שנחו על מיטתו הראו אותו מחזיק את ילדיה, שמח בחתונתה, נפרד ממנה בשדה התעופה, מלווה אותה לצבא, יושב לידה בנהיגה הראשונה, עומד לידה בטקס בת המצווה כשהיא נושאת את נאומה, מסולק לפני מסיבתה הביתית, מלמד אותה את אותיות האל"ף-בי"ת, מאכיל אותה, מניף אותה באוויר, עוטף אותה לאחר מקלחת, מחזיק אותה לאחר שהגיחה אל אוויר העולם. היא החלה לדמוע. לאחר מכן הגיע רופא וסגר אחריו את הווילון. התרכזתי כמה שיותר באותיות. הקדשתי גם עיצורים.
2. מתוך הסיפור "שמיים הגונים".
אתה זוכר את הקיץ ההוא. מלח שלא נשטף מעורות זוהרים. תפרחות בתי שחי. בחורות יפות מתפרקות מעתידן, עוטות עליהן זהות אחרת ללילה אחד, לפחות ללילה אחד. טוב היה לך עם זה שאתה זיוף. ככה, אם תיכנס אליהן, תמיד תהיה לא משלהן. אתה נותן לטעויות שלך לפרוח. הנה אתה, חיה מזוהמת, נוטפת ריר. חלקי גוף של נשים בניבְךָ. עיניך פלורסצנטים. לבך הומה. מועדונים סגורים, המוזיקה מחכה לריגוש ועוד ריגוש. בונים את זה, צריך לבנות את זה. מזיעים, כולם מזיעים; טפטים מתקלפים מגופים. אתה רוכש את אמונו של המחליט ונכנס. באותה תקופה היו מורמים מהעם. אתה מתגעגע לזה, לחציצה. זה אפשר לך לדעת איפה אתה עומד. שלב הביניים דורש המון אנרגיה. צריך לתת למורמים להיות מורמים. משם, אם אתה רוצה, אתה יכול לנצח עם ההפסד שלך. העיקר, חציצה. סדר, צריך שיהיה סדר. צריך שיהיה סדר בדברים. משם, אם אתה רוצה, אפשר לפרק הכול לאי סדר. אי אפשר לפרוץ את המסגרת אם אין מסגרת. צריך לכבוש, צריך להיכבש.
אתה זוכר את הקיץ ההוא. קיץ 2000. שם קוד. רצפה הפוכה, בקבוקים מנופצים, קונפטי אנשים. שיירות חיוכים, ניירות טואלט פזורים. חיזוקים של שפתונים. אנשים מחייכים, לסתות תפוסות, משחקי טוחנות. עיניים פעורות. קוקאין, גראס, טריפים, אקסטזי. לך הספיקו שתי בירות לכדי נטוּלוּת ענוגה. מבואות וחדרים סודיים, בכל חדר מוזיקה אחרת. תיבת נוח; זוגות מצטננים – סניפ, סניפ – בתאי שירותים. אתה עדיין לא מכיר את זה אז. בעתיד, זאת אומרת עכשיו, כבר תהיה קהה חושים לכך. אתה נוהג, מאז, לעמוד ליד תאי שירותים – סניף, סניף – ולהאזין לשיחות. מי מהם מה? מי מהם מה. אתה זוכר את הקיץ ההוא. סביבך אנשים צמודים למימיות; בקבוקים של מים מינרלים. מעולם לא השתמשת בסמים. גם היום. אתה בז לכך, ועוד יותר לאנשים ששואלים אותך אם זה נובע מהפחד לאבד שליטה.
אתה זוכר את הקיץ ההוא. המוזיקה מתווכחת עם עצמה; מנסה לצאת מהצדדים, וכשמבינה שאינה מסוגלת, יורדת – דיאלוג, מאורע מחולל, עימות, אפשרות ל"קְליף האנגר" – ואז עולה שוב. הניצחונות – הבטחה לא כתובה – סוחפים למעלה, אל השאננות האופורית. ההפסדים – רמז לעלייה שלאחריהם – מובילים למטה, מנוצלים לצורך הערכות מצב; כל עכבה לטובה. וכאן, בדיוק בין שני אלה, בין העליות לירידות, בתוך ההמתנות, בשיטוטי אוושות הלב, בציפייה, בגמגומי האורות, בנסורת העשן, הרוקדים נמתחים שוב ושוב – עכברי מעבדה מחונכים בזרם חשמלי – עד לספונטניות מתוכנתת, מצוּייתים לסמכותו של האלוהים. ועליו, על האלוהים, לא לפזר יותר מדי בוטנים בערב אחד, עליו להיות אמון גם על הרווחים שבעצם חלוקתם; עליו לשמור מכל משמר על ניצחונותיו, שהרי ניצחונותיו, הם ניצחונות האנשים. פרולטריון ברחבה.
אתה קונה בקבוק מים מינרלים אחד וממלא אותו, שוב ושוב, מברז השירותים. נדן מסיבות. אתה משקה בחורות צמאות. אז היו רק מים במים. הן מודות לך. אתה אדיב. אתה נותן להן לשתות כשהן צריכות לשתות. אתם מפתחים שיחה. הכול מים. האורות באים והולכים, מתעתעים. מבזיקים את הלילה, אבל גם את הבוקר שלמחרת. את הקימה מקומטת הפנים. ריח מכונות עשן נכנס לתוכך, נסורת נגרים. ידעת אז לזהות מי מהן מבקשת תנומה סרקסטית על כתפך; הנה, אתה ואותה אחת מסתכלים מבחוץ על הרוקדים. אתה יודע לזהות אותן. אִתן זה היה הכי פשוט. הדהודים. סינוסים, ליטופים וגופים. ענבלי פה. אתם צועדים יד ביד דרך שקיעות האנשים אל חופּת המקום: תא השירותים. הבזקי האור הלבנים כמו בוררים – סטופּ מושן – תנועות מהליכתכם. שם, בדרך כלל עם הגב אליך, כשידיהן אל מכל המים. צוואר משייט מביא פנים, שמביאים שפתיים, שמביאות לשון. מפושקוּת. אצבעות הרגליים מעלות את זה אליך, קשת קלה בגבן התחתון באה גם היא לקראתך. מכנסיים מופשלים, ליקוי חמה. ונכנס. לפעמים ידך האחת סוגרת על צוואריהן. בליינים דופקים על דלתות שירותים, מתדפקים. זה היה מהיר וחזק והן התמסרו לכך. אתה מיישם אותן. אתה מיישם כמעט כל ערב. הן יוצאות משם לפניך, אתה נשאר קצת, מסתגר.
3. מתוך הסיפור "ממשיכים".
אפיון דמות: בפעמים שהוא מבקש נחמה מהעולם, הוא משקר במוקצנות. הסביבה, כמו שציפה ממנה, מזהה שאמר שקר ומבקשת ממנו לומר את האמת. הוא אומר אותה, כביכול על מנת לרצות, ואז נשלפת מיד התבנית – הכמעט ליטוּפית – שהוא לא היה צריך להתבייש, אלא להגיד את האמת. בכך המעשה שמאחורי השקר מתגמד. בפעמים שהיא מבקשת נחמה מהעולם, היא פשוט אומרת שזה מה שהיא צריכה.
סביבם אנשים שאוהבים להגיד את השמות הבאים: נוח באומבך, ברט בכרך, הופ סנדובל, בת' גיבונס, וס אנדרסון, פול תומאס אנדרסון, פיטר מרפי, ג'יימס מרפי, ג'יימס פרנקו, ג'ימי סאמרוויל, ג'ים ג'ארמוש, גינטר גראס, קורט וונגוט, אליזבת מוס, יוסוף לטיף, דניס ארווין, ספייק ג'ונז, ג'וש הומי, אדורנו והורקהיימר, ביל למביר, הארפו מארקס, אווה הרציגובה, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי קאופמן, וורן אליס, סלים דאו, דון דלילו, מיץ' הדברג, ביל אוונס. לפעמים גם גיל. שמות אלה הינם הצהרה בדבר שריר האונומטופאה שעדיין עובד. משם, ענבל הלשון יכול להמשיך להירקד בשיחות הסלון.
זהו דבר הדורש ריכוז, ערנות ותשומת לב, שכן אותו מרקיד ענבל, מתחייב בחוזה שמול עצמו לעקוב – גם סופי קאל שייכת לאותה רשימה – אחר יצירה חדשה, אם יש, של אותו שם. רפיון בנושא זה יכול להעביר את השם לשאר העם; אדיר ככל שיהיה השם, ומפורסם ככל שיהיה, הוא עדיין לא שייך לעם. זוהי התשורה האמתית. ברגע שהמעקב אחר שמו יופסק, הרי שגם מותו של מרקיד הענבל יגיע. סקילה בכיכר העיר על-ידי האנשים הרגילים.
סביבם, אנשים כאלה.
4. מתוך הסיפור "במקביל זו לזו".
"אני יכולה להגיד לך משהו בלי שתתרגז?"
"נו."
"אתה באמת מגוחך עם הזקן הזה."
"לא מוריד."
"שמעת מה ההומו ההוא שהתחיל לדבר אתנו אתמול בבר אמר."
"מותק שלי, אני מגלח את הראש, שרירי – "
"שעיר בחזה…"
"…לא ממש חלק, ובא לי לגדל זקן. גם את זה הם ייקחו מאתנו?"
"איך הוא אמר שקוראים לזה אצלם? 'דובּים', גדול."
"מצחיק מאוד."
"אני אוהבת אותך. אתה הדוב שלי."
היא שמה ידה מאחורי ראשו. ליטפה את עורפו.
"היה כיף אתמול," אמרה.
"אנחנו צריכים לצאת יותר."
"צריך לעשות את זה יותר."
יש לי ספר חדש שייצא *לאחר החגים*. קוראים לו צריך לעשות את זה יותר. הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים.
רגע, לפני כן הקדמה.
בשנת 1982, יצא התקליט Sheffield Steel של ג'ו קוקר. הייתי אז בן 6. זה היה אחד מהתקליטים של האחים שלי שאהבתי לשמוע, והלהיט של התקליט הזה היה שיר בשם Seven Days.
בתור ילד הבנתי שהוא שר שם את השורה "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה ארוכות". שרתי אותה איתו.
שורה יפה, נכון? יפה אבל לא נכונה. מה שהוא שר שם, זה בעצם את המשפט "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה בתחנה".
למה בעצם החלפתי בין "ארוכות" לבין "בתחנה"? הרי אלו מילים שבאנגלית אין ביניהם קשר מצלולי כדי שאתבלבל. ולמה זה אמור לעניין אתכם? (זה לא "אמור" גם בסוף הטקסט הזה, אבל וכו').
החלפתי ביניהן כי אבא שלי, שיהיה בריא, אהב מכוניות סטיישן. קרי (או יעני, או יען-קרי), מכוניות ארוכות, כאלה עם בגאז' רציני. ככה קראו לזה אז, מכוניות סטיישן. ובשבילי, "סטיישן" זה ארוך. משם, לוגיקה מהירה גרמה למשפט הזה להיות. פשוט להיות "אני אחכה לה ארוכות".
ביום שהבנתי את הטעות הזאת – בתור בוגר שעדיין לא כתב משהו– הבנתי שגם אם אני לא רוצה, הרי שכתבתי במשך כל חיי. בראש. הבנתי גם שהמילים מתפרקות לי במוח בלי שאני רוצה. ושבלי שאני רוצה, אני מחבר בין עולמות. שאני מסמפל.
אז סימפול דיאלוגים. מה זה "סימפול דיאלוגים"?
סימפול, בדיוק כמו המקור, במוזיקה; שיר אחד יכול להכיל דגימות משירים אחרים ובכך ליצור יצירה חדשה (אתם מכירים את זה, נניח, מיצירות וידאו כמו "השעון" של כריסטיאן מרקליי, או יצירות כמו ThruYOU של קותימאן, וPaul's Boutique-, התקליט המופתי של הביסטי בויז שכולל בתוכו עשרות סימפולים; שיר אחד בנוי מבס של ג'יימס בראון, תופים של לד זפלין, ומשפט של בוב דילן, נניח). זו היתה מהפכה רצינית במוזיקה, ברגע שהסמפלר נכנס. הכל נמצא על המקלדת; רק תוריד סאונד לתוכה.
אז הספר הזה דרש את זה ממני, את אותו רעיון שתכננתי במשך שנים, ומה שנשאר לי לסטור לו, לספר, עם הדיאלוגים, לפחות בנובלה הראשונה שמתוכו: נברתי וחפרתי בספרים של אחרים מהעולם, גזרתי דיאלוגים (כמו שהם; לא להתבלבל עם טכניקה ווילאם בורוזית ו /או דאדאיסטים, שהם גזירות "מצב-רוחיות") וחיברתי מספרים שונים לכדי דיאלוג חדש. כל זאת בהתאם לעלילה שאני כותב. לא קל.
מה בעצם עומד מאחורי כל זה? הרעיון הוא לקחת משפטים פשוטים, ולא "מזוהים" עם ספרים, אלא דיאלוגים בין דמות לדמות על ענייני היום, וככה, עם הסימפול, לא רק שהדיאלוג שלקחתי מהספר האחר מתרוקן מתוכן, אלא גם שהסימפול עצמו, שלי, מתרוקן מתוכן. הנה הם החיים. הנה הן מדרכות היומיום.
*אולי זו הפעם הראשונה שזה נעשה בעולם (לפי הבדיקה שלי אל מול אנשי ספרות, אכן כך הדבר, אבל לך תדע), ואולי לא. בכל מקרה, לא על זה עומד הספר. זו רק תסרוקת מיוחדת לאירוע.
זהו, מה שמחכה לכם בנובלה הראשונה; משהו צורני, אבל תוכני. לגבי שלושת הסיפורים האחרים בספר, תגלו כבר לבד איך הכל מתקשר.
צריך לעשות את זה יותר.
אודי.
יצא לי להיות נוכח – כצופה מאזין, או כמאזין צופה – כמעט בכל השלבים של "חשמל מהשמש", התקליט החדש של עמיר לב (שיבדל"א, עיין הערך הפארודי "המנוח ואני"). החל מהסקיצות האקוסטיות, אל סימוני השירה, אל האולפן, המיקסים ועוד.
אני יכול להגיד הרבה דברים, אבל אתחיל בהתנערות ממשהו שאוהבי ומלמדי השירה נהנים לשלוף מכיסי ראשם (לפעמים זה קורה כשהם פוגשים פרח שירה, לפעמים זה קורה כשהם פוגשים קבצן ברחוב), וזו התבנית המשפטית נוסח "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק". זאת אומרת, החוק נכון לפרקים, אבל ההישענות עליו כתבנית דיבורית, כמעט ציווית, הורגת אותו ברוורס. הוא שייך לאותם משפטים שהעיצוב התודעתי שלהם כל-כך יפה (עיין ערך "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות"; ג'ון לנון), עד שיש רצון לקשקש עם טוש על אותו משפט – המורה מחיקה – וכך, באופן אירוני, למחוק אותו עם תוספת.
כשמדברים על כתיבה מנמלית, הרי שברוב המקרים הדברים שמרחפים מעל נושא דיבורי זה מקבלים צביון של מהלך רוחני כמעט; הכותב מגיע אל "הפשוט" לאחר שעבר עם עצמו תהליכים; ניקה מניירות, הפחית מהמלל שנבע מחוסר הביטחון, ובעיקר – וזו היד המושטת אל "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק" – מתחיל "להראות ולא להסביר", או "לכתוב את, ולא על". המינימליזם מטפטף מגופו, וכמעט כמו באמנות פלסטית או בעיצוב גרפי, הטקסט והאדם הכותב הופך קצת – סליחה – קפוץ תחת. הרי יש בו, במינימליזם איזה ניקיון כמעט מתנשא.
אבל הנה האירוניה: אותם אלה אשר הגיעו לכתיבתם המתומצתת, אינם אלא אשר סיימו את התהליך המעגלי אל מול עצמם; חוזרים אל הפשוט, רק בדרך עוקפת. באופן עיוני או ביצועי. ובסוף, לכאן או לכאן, הפשוט(1) הוא פשוט(2). אולם מה עם ההפך? הנה, אותו דבר: הפשוט(2) הוא פשוט(1). למה על כך לא מצביעים?
תיכף נחבר את זה.
אז כמה שורות, אם כן, על הטקסטים בתקליט הזה. המילה "מנטרה" היא שחזרה הכי הרבה סביב העבודה על התקליט הזה. מהי מנטרה, בכלל, ובהקשר מילים במוסיקה? היא חזרה על מילים, משפטים, עד שהם חודרים לתודעה, לגוף, ואתה מדבר אותם. אתה בהתחלה המוביל, אבל הופך מובל. כאן נכנסים גם כלי הנגינה שמלווים עד להתמזגות לכדי "אחד". האחד. האחד שרוקד, האחד שנע, האחד שאסימון עובר דרך ורידיו. בנוסף לכך, המשפטים האלה בתקליט שהם לא רוחניים (מה שמשויך בטעות לנושא "מנטרה" בד"כ), אלא מחיי היומיום, מתפרקים בגוף (מתוכן) ושוחים בחזרה, כמולקולות, לאוזניים. שם, הם נשמעים שוב.
אדם משתנה. כל אדם. הוא אמנם אותו הוא, אבל משתנה. הוא רואה דברים אחרת, יהיה יותר נכון לומר מאשר "משתנה". אני מאמין גדול שזו לא טעות, וזה כן נכון להגיד "שינוי של 360 מעלות". למה? כי האדם משתנה, וחוזר אל עצמו אחרת, אל אותה נקודה. שינוי "נכון" של 180 מעלות, הוא חד מדי, אפילו שוּפוּני. מה זה שינוי של 360 מעלות אצל האדם? דמיינו אדם עם מגנט בליבו, מתחיל להסתובב, פיזית, במקומו, והנה חוזר למקום בו התחיל את הסיבוב. המגנט שבליבו ליקט דברים, התנהגויות ופרספקטיבות, שלא היו בתחילת דרכו. עכשיו הוא באותה נקודה רק עם תוספות. ומה עם ההשלה של הדברים, תשאלו? ממילא תנועת הסיבוב משילה את הדברים שלא רצה בהם.
נחזור לעניין המחיקה. עמיר לב הגיע כבר מחוק – במובן הטקסטואלי וכו' – אל התקליט הזה. הוא לא היה צריך למחוק דבר בתקליט הזה כי הוא כבר הגיע מחוק. אבל בשונה ממוחקים/מחוקים אחרים, זוהי מחיקה ענווה. זה תהליך שלא יכול לקרות לאדם בתחילת דרכו, ויש צורך להבשיל אליו. המשפטים שבונים את התקליט הזה (וזה אכן תקליט של "משפטים", אבל לא במובן הקופירייטרי שלהם) חוזרים כמנטרה, ובעצם בנויים כמעין אילן יוחסין של זרם תודעה מפורק, מצב בו האדם, מספיק לו לומר משפט אחד שהוא יודע את אחוריו, את כתפיו, את פניו ורגליו. אפילו את שערות המשפט שלא הורדו. זה מעין מצב שקצת נראה אוטיסטי למתבונן מהצד, כי הוא, המבצע, חושב שכולם מבינים למה הוא מתכוון (שהרי הוא עבר את כל השלבים של המשפט ואין צורך להסביר אותו), אבל עם הזמן, כמגרפת זי'טונים על לבד ירוק, המשפט אוסף את תודעת האנשים אליו, אל המשפט.
מה שאני רוצה להגיד זה שעמיר לב, בתקליט הזה, בעצם שר/כתב את כל מה שהתת מודע שלו כיוון אליו במשך שנים; פיסול משפטים, משפט אחד שחוזר כמנטרה בשיר אחד כי אין צורך – ואי אפשר, כשהגעת לאל חזור – יותר מזה. השיר "שנינו", מהתקליט הזה היא דוגמא טובה לכך: הכל נמצא שם.
