באופן רשמי "צריך לעשות את זה יותר" יצא. בכל החנויות. בכל החשקים. בכל ה-וכו'. אם התלבטתם איזה פוסט להדהד ("לשתף") אצלכם בפיד, אז את זה. זה יגרום לי לחייך.
הספר מכיל שלוש נובלות וסיפור קצר. יש לכם פה, למטה, דוגמית מכל סיפור.
הוצאת ספרים: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.
עורכת הספר: נגה אלבלך.
עורכי הסדרה (מקור): נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי, יואב רוזן.
עיצוב הסדרה והעטיפה: דוד בן הרא"ש.
תעשו את זה יותר. כי #צריך_לעשות_את_זה_יותר.
1. מתוך הסיפור "צריך לעשות את זה יותר".
אני מניח תפילין מגיל הבר-מצווה כדי לא לחזור בתשובה. ככה, עם הנחת התפילין היומית, אני מונע מעצמי את אותו בור חילוני שאולי ייפער בדירתי וימצא אותי אובד עצות אל מול החיים. משם קצרה הדרך וכולי. כפועל יוצא – או נכנס – פעם בחודש אני הולך לבית חולים. אני משתדל ללכת בכל פעם לבית חולים אחר, מתיישב במסדרון חדר המיון וקורא תהילים. צריך לעשות את זה כי יש למרות בחיים, וזה החולי הכי גדול. אמנם פזורים שם ספרי תהילים, אבל אני קורא מהאחד שאני נושא בכיסי. אני מאמין שבזמן שאני הולך לשם צעדיי מחממים את כוונת קריאתי. אני מנסה לא להיות מרוכז בקריאה כדי לא ללמוד בטעות את הטקסט בעל-פה. דבר זה – הלא לדעת – גורם לי להמשיך לעשות את זה, לקרוא בבתי חולים. חייבים אי בהירות כדי להמשיך בחיים. אני קורא את כל הספר, ק"נ מזמורים, והולך משם. להבדיל מאוטובוסים, בבתי החולים אני פחות מוכּר; עניינים פרוצדוראליים של חילופי משמרות ועיניים טרוטות. אני כן יודע מי מהאחים והאחיות סבלני, מי מהרופאים נמהר מדי אל מול האחיות, מי מהחולים מטופטף פרנויות מתוך שקית הנוזלים שאותה הוא סוחב ככלב שהוצא לטיול במסדרונות. כאלה.
את הבת ההיא, של הזקן ההוא, לא אשכח לעולם. הוא שכב על מיטתו, משענת הגב היתה קצת מורמת, עיניו היו סגורות. נושם, עדיין נושם. היא עמדה לצדו, ליטפה את שיערו שוב ושוב. היא היתה בערך בת חמישים. הוזעקה, לבטח הוזעקה. היא תמכה את עורפו ביד אחת, וליטפה את שיערו באחרת. סירקה עם ידה את זיכרונותיו, חזרה שוב ושוב על מהלכי ידיה. היה נדמה שעם כל תנועה היא נזכרת בעבר יותר רחוק. שלו, ושלה כילדה. צילומי הרנטגן שנחו על מיטתו הראו אותו מחזיק את ילדיה, שמח בחתונתה, נפרד ממנה בשדה התעופה, מלווה אותה לצבא, יושב לידה בנהיגה הראשונה, עומד לידה בטקס בת המצווה כשהיא נושאת את נאומה, מסולק לפני מסיבתה הביתית, מלמד אותה את אותיות האל"ף-בי"ת, מאכיל אותה, מניף אותה באוויר, עוטף אותה לאחר מקלחת, מחזיק אותה לאחר שהגיחה אל אוויר העולם. היא החלה לדמוע. לאחר מכן הגיע רופא וסגר אחריו את הווילון. התרכזתי כמה שיותר באותיות. הקדשתי גם עיצורים.
2. מתוך הסיפור "שמיים הגונים".
אתה זוכר את הקיץ ההוא. מלח שלא נשטף מעורות זוהרים. תפרחות בתי שחי. בחורות יפות מתפרקות מעתידן, עוטות עליהן זהות אחרת ללילה אחד, לפחות ללילה אחד. טוב היה לך עם זה שאתה זיוף. ככה, אם תיכנס אליהן, תמיד תהיה לא משלהן. אתה נותן לטעויות שלך לפרוח. הנה אתה, חיה מזוהמת, נוטפת ריר. חלקי גוף של נשים בניבְךָ. עיניך פלורסצנטים. לבך הומה. מועדונים סגורים, המוזיקה מחכה לריגוש ועוד ריגוש. בונים את זה, צריך לבנות את זה. מזיעים, כולם מזיעים; טפטים מתקלפים מגופים. אתה רוכש את אמונו של המחליט ונכנס. באותה תקופה היו מורמים מהעם. אתה מתגעגע לזה, לחציצה. זה אפשר לך לדעת איפה אתה עומד. שלב הביניים דורש המון אנרגיה. צריך לתת למורמים להיות מורמים. משם, אם אתה רוצה, אתה יכול לנצח עם ההפסד שלך. העיקר, חציצה. סדר, צריך שיהיה סדר. צריך שיהיה סדר בדברים. משם, אם אתה רוצה, אפשר לפרק הכול לאי סדר. אי אפשר לפרוץ את המסגרת אם אין מסגרת. צריך לכבוש, צריך להיכבש.
אתה זוכר את הקיץ ההוא. קיץ 2000. שם קוד. רצפה הפוכה, בקבוקים מנופצים, קונפטי אנשים. שיירות חיוכים, ניירות טואלט פזורים. חיזוקים של שפתונים. אנשים מחייכים, לסתות תפוסות, משחקי טוחנות. עיניים פעורות. קוקאין, גראס, טריפים, אקסטזי. לך הספיקו שתי בירות לכדי נטוּלוּת ענוגה. מבואות וחדרים סודיים, בכל חדר מוזיקה אחרת. תיבת נוח; זוגות מצטננים – סניפ, סניפ – בתאי שירותים. אתה עדיין לא מכיר את זה אז. בעתיד, זאת אומרת עכשיו, כבר תהיה קהה חושים לכך. אתה נוהג, מאז, לעמוד ליד תאי שירותים – סניף, סניף – ולהאזין לשיחות. מי מהם מה? מי מהם מה. אתה זוכר את הקיץ ההוא. סביבך אנשים צמודים למימיות; בקבוקים של מים מינרלים. מעולם לא השתמשת בסמים. גם היום. אתה בז לכך, ועוד יותר לאנשים ששואלים אותך אם זה נובע מהפחד לאבד שליטה.
אתה זוכר את הקיץ ההוא. המוזיקה מתווכחת עם עצמה; מנסה לצאת מהצדדים, וכשמבינה שאינה מסוגלת, יורדת – דיאלוג, מאורע מחולל, עימות, אפשרות ל"קְליף האנגר" – ואז עולה שוב. הניצחונות – הבטחה לא כתובה – סוחפים למעלה, אל השאננות האופורית. ההפסדים – רמז לעלייה שלאחריהם – מובילים למטה, מנוצלים לצורך הערכות מצב; כל עכבה לטובה. וכאן, בדיוק בין שני אלה, בין העליות לירידות, בתוך ההמתנות, בשיטוטי אוושות הלב, בציפייה, בגמגומי האורות, בנסורת העשן, הרוקדים נמתחים שוב ושוב – עכברי מעבדה מחונכים בזרם חשמלי – עד לספונטניות מתוכנתת, מצוּייתים לסמכותו של האלוהים. ועליו, על האלוהים, לא לפזר יותר מדי בוטנים בערב אחד, עליו להיות אמון גם על הרווחים שבעצם חלוקתם; עליו לשמור מכל משמר על ניצחונותיו, שהרי ניצחונותיו, הם ניצחונות האנשים. פרולטריון ברחבה.
אתה קונה בקבוק מים מינרלים אחד וממלא אותו, שוב ושוב, מברז השירותים. נדן מסיבות. אתה משקה בחורות צמאות. אז היו רק מים במים. הן מודות לך. אתה אדיב. אתה נותן להן לשתות כשהן צריכות לשתות. אתם מפתחים שיחה. הכול מים. האורות באים והולכים, מתעתעים. מבזיקים את הלילה, אבל גם את הבוקר שלמחרת. את הקימה מקומטת הפנים. ריח מכונות עשן נכנס לתוכך, נסורת נגרים. ידעת אז לזהות מי מהן מבקשת תנומה סרקסטית על כתפך; הנה, אתה ואותה אחת מסתכלים מבחוץ על הרוקדים. אתה יודע לזהות אותן. אִתן זה היה הכי פשוט. הדהודים. סינוסים, ליטופים וגופים. ענבלי פה. אתם צועדים יד ביד דרך שקיעות האנשים אל חופּת המקום: תא השירותים. הבזקי האור הלבנים כמו בוררים – סטופּ מושן – תנועות מהליכתכם. שם, בדרך כלל עם הגב אליך, כשידיהן אל מכל המים. צוואר משייט מביא פנים, שמביאים שפתיים, שמביאות לשון. מפושקוּת. אצבעות הרגליים מעלות את זה אליך, קשת קלה בגבן התחתון באה גם היא לקראתך. מכנסיים מופשלים, ליקוי חמה. ונכנס. לפעמים ידך האחת סוגרת על צוואריהן. בליינים דופקים על דלתות שירותים, מתדפקים. זה היה מהיר וחזק והן התמסרו לכך. אתה מיישם אותן. אתה מיישם כמעט כל ערב. הן יוצאות משם לפניך, אתה נשאר קצת, מסתגר.
3. מתוך הסיפור "ממשיכים".
אפיון דמות: בפעמים שהוא מבקש נחמה מהעולם, הוא משקר במוקצנות. הסביבה, כמו שציפה ממנה, מזהה שאמר שקר ומבקשת ממנו לומר את האמת. הוא אומר אותה, כביכול על מנת לרצות, ואז נשלפת מיד התבנית – הכמעט ליטוּפית – שהוא לא היה צריך להתבייש, אלא להגיד את האמת. בכך המעשה שמאחורי השקר מתגמד. בפעמים שהיא מבקשת נחמה מהעולם, היא פשוט אומרת שזה מה שהיא צריכה.
סביבם אנשים שאוהבים להגיד את השמות הבאים: נוח באומבך, ברט בכרך, הופ סנדובל, בת' גיבונס, וס אנדרסון, פול תומאס אנדרסון, פיטר מרפי, ג'יימס מרפי, ג'יימס פרנקו, ג'ימי סאמרוויל, ג'ים ג'ארמוש, גינטר גראס, קורט וונגוט, אליזבת מוס, יוסוף לטיף, דניס ארווין, ספייק ג'ונז, ג'וש הומי, אדורנו והורקהיימר, ביל למביר, הארפו מארקס, אווה הרציגובה, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי קאופמן, וורן אליס, סלים דאו, דון דלילו, מיץ' הדברג, ביל אוונס. לפעמים גם גיל. שמות אלה הינם הצהרה בדבר שריר האונומטופאה שעדיין עובד. משם, ענבל הלשון יכול להמשיך להירקד בשיחות הסלון.
זהו דבר הדורש ריכוז, ערנות ותשומת לב, שכן אותו מרקיד ענבל, מתחייב בחוזה שמול עצמו לעקוב – גם סופי קאל שייכת לאותה רשימה – אחר יצירה חדשה, אם יש, של אותו שם. רפיון בנושא זה יכול להעביר את השם לשאר העם; אדיר ככל שיהיה השם, ומפורסם ככל שיהיה, הוא עדיין לא שייך לעם. זוהי התשורה האמתית. ברגע שהמעקב אחר שמו יופסק, הרי שגם מותו של מרקיד הענבל יגיע. סקילה בכיכר העיר על-ידי האנשים הרגילים.
סביבם, אנשים כאלה.
4. מתוך הסיפור "במקביל זו לזו".
"אני יכולה להגיד לך משהו בלי שתתרגז?"
"נו."
"אתה באמת מגוחך עם הזקן הזה."
"לא מוריד."
"שמעת מה ההומו ההוא שהתחיל לדבר אתנו אתמול בבר אמר."
"מותק שלי, אני מגלח את הראש, שרירי – "
"שעיר בחזה…"
"…לא ממש חלק, ובא לי לגדל זקן. גם את זה הם ייקחו מאתנו?"
"איך הוא אמר שקוראים לזה אצלם? 'דובּים', גדול."
"מצחיק מאוד."
"אני אוהבת אותך. אתה הדוב שלי."
היא שמה ידה מאחורי ראשו. ליטפה את עורפו.
"היה כיף אתמול," אמרה.
"אנחנו צריכים לצאת יותר."
"צריך לעשות את זה יותר."
