לכל מאן דבעי: תבנית שימושית למבוּקר ספרותי | אודי שרבני

 

לכל מאן דבעי: תבנית שימושית למבוקר ספרותי

לאור חזרתם – כביכול – של מכתבי המערכת הספרותיים, מוגשת כאן תבנית, שטנץ, ע"פ קריאות עבר. לרוב, שתי נימות לאותו מבוקר שעונה למבקר שביקר את הספר שלו; עליו רק לבחור. בסיומן, בין אם ברחשי הלב ובין אם על הדף, בדרך-כלל מסקנה – מעין נחמה – אחת.

 

קָרָאתִי בְּעִיּוּן רַב, אוֹ לְמַעֲשֶׂה בְּעִיּוּנִים רַבִּים, אֶת הַבִּקֹּרֶת שֶׁלְּךָ

("סְפָרִים", X.X.XXXX)

עַל סֵפֶר הַפְּרוֹזָה / שִׁירָה / (הַקֵּף בְּעִגּוּל)

שֶׁלִּי.

 

                              בְּחִירַת נִימָה

מֵעַל זֶה:                                     פָּגוּעַ בְּמַפְגִּיעַ:    

עוֹטֵף דָּגִים                                   מַדְהִים אוֹתִי אֵיךְ אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ עוֹד מָעֳסָקִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   נִרְאֶה שֶׁהִגַּעְתָּ מוּכָן עַם מִשְׁפָּטִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאֲנָשִׁים קוֹרְאִים סְפָרִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל חֲבָל שֶׁאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ מַחְלִיטִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   עַל אֲנָשִׁים שֶׁשָּׂמִים עַל דַּף אֶת הַחַיִּים.

עוֹטֵף דָּגִים                                   הֵבַנְתִּי שֶׁפּוֹזָה עֲדִיפָה הִיא לֹא לְהֵרָאוֹת נִפְגָּע

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל הָאִינְטֶרְנֶט בִּטֵּל עִטּוּף דָּגָה.

דֶּנִיס                                          אֲנִי הִקַּזְתִּי אֶת דָּמִי!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי כָּתַבְתִּי אֶת נִימִי!

עוֹטֵף דָּגִים                                   שַׂמְתִּי עַל הַדַּף נַפְשִׁי!

מוּשְׁט                                         וְאַתָּה מֵאֲחוֹרֵי מִקְלֶדֶת

עוֹטֵף דָּגִים                                   רַק מְמַלֵּא מִכְסַת מִלִּים בִּשְׁבִיל לָרֶדֶת.

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא יוֹשֵׁב בְּבָתֵּי הַקָּפֶה הַנְּכוֹנִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא מְשַׂחֵק אֶת הַמִּשְׂחָק עִם

בּוּרִי                                          מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא חָבֵר שֶׁל אֱלֹהִים.

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא בַּבְּרַנְזָ'ה

עוֹטֵף דָּגִים                                   וְלֹא הִמְתַּקְתִּי עִם עוֹרֵךְ בָּכִיר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת שׁוּם גָּאנְגָ'ה.

עוֹטֵף דָּגִים                                   נִצּוֹלֵי בּוּעָה, אַתֶּם שָׁם בַּבּוֹהֶמָה

עוֹטֵף דָּגִים                                   אָקָדֶמְיָה!

עוֹטֵף דָּגִים                                   מְלַחֲכֵי פִּנְכָּה אַתֶּם, בַּקְּלִיקָה

עוֹטֵף דָּגִים                                   מָקָדַמְיָה!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אַתָּה רוֹצֶה רַק לְהַרְאוֹת כַּמָּה אַתָּה חָכָם וּמְתֻחְכָּם

עוֹטֵף דָּגִים                                   צֵא מֵעוֹלָמְךָ הַמְּתֻחָם!

עוֹטֵף דָּגִים                                   מְעַרְבֵּב בֵּין הָאֲנִי הַמְּסַפֵּר לְבֵין רֵאָיוֹן אִתִּי שֶׁבְּעִתּוֹן אַחֵר

עוֹטֵף דָּגִים                                   אוֹמֵר שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא נָשִׁים / זָרִים / גְּבָרִים (הַקֵּף בְּעִגּוּל, אוֹ עִגּוּלִים)

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל רֶגַע, אִם זֶה מְשָׁרֵת הַיְּצִירָה?

לַבְרָק                                         אַתָּה כּוֹתֵב: (צִטּוּט)

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל צַיֵּר בְּנַפְשְׁךָ; לֹא הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹלָמְךָ.

עוֹטֵף דָּגִים                                   בֵּרַרְתִּי קְצָת עָלֶיךָ

עוֹטֵף דָּגִים                                   לֹא אוֹסִיף וְלֹא אֹמַר אֶת מָה מֵנִיעַ אֶת כְּתָבֶיךָ

פוֹרֶל                                          הוֹ, מָה שֶׁשָּׁלְחוּ לִי אוֹדוֹתֶיךָ!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ רַק גּוֹרְמִים לִי לְהַמְשִׁיךְ

עוֹטֵף דָּגִים                                   לְמַעֲשֶׂה, אִם שֶׁכְּמוֹתְךָ הָיָה מְפַרְגֵּן לִי זֶה הָיָה מֵבִיךְ.

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי, הָעָם אוֹהֵב אוֹתִי וְזֶה מָה שֶׁחָשׁוּב

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הָאֱמֶת שֶׁלִּי

מוּסָר                                         אֲנִי, הַמְּכִירוֹת מוֹכְרוֹת וְכָל הַשְּׁאָר גִּבּוּב.

מִשְׁפָּחָה: "הָיָה מֵת לִכְתֹּב סֵפֶר בִּמְקוֹם מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה"

 

 

 

 

 

 

 

 

ניסיון שלי לנסח את ערוץ 33 ביום הזיכרון

אודי שרבני, הארץ, תרבות וספרות, 1.5.2017

מסיבת פָּנים ביפן (סיכום מנוקד) | אודי שרבני

 

1.

נוֹפֵל מֵהָאֲדָמָה אֶל הַשָּׁמַיִם

מַסֵּכַת חַמְצָן עִם כָּל זִכְרוֹנוֹתַי נִשְׁלֶפֶת מוּל פָּנַי:

הִנֵּה אֲנִי, בִּמְסִבַּת כִּתָּה, עוֹמֵד בְּמַעְגָּל עִם כֻּלָּם וְסוֹפֵר

כַּמָּה פְּעָמִים הִזְמִינוּ אוֹתִי לָאֶמְצַע.

חֲגוֹרַת הַהַצָּלָה עוֹבֶדֶת, עֲדַיִן עוֹבֶדֶת.

 

2.

אַתְּ לְיַד הַחַלּוֹן, אֲנִי לְיַד הַמַּעֲבָר.

עוֹד מְעַט – בְּעֵרֶךְ לְיַד הֶעָנָן הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע – מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן יָזוּזוּ

קָדִימָה.

 

3.

יַפָּן. כֻּלָּם, כָּךְ נִרְאֶה, הִקְשִׁיבוּ לִמְאַרְגֵּן הָאֵרוּעַ

וְהִגִּיעוּ עִם אוֹתָהּ מַסֵּכָה.

מְסִבַּת פָּנִים.

 

4.

בַּמְּכוֹנִית, עַל תְּמָנוּן גְּשָׁרִים

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְהַהֶגֶה מִצַּד יָמִין. מַחְשָׁבָה:

אָדָם נוֹסְטַלְגִּי שֶׁמֵּת לִפְנֵי שֶׁהָיָה לוֹ עַל מָה לִהְיוֹת נוֹסְטַלְגִּי

מֵת פַּעֲמַיִם: כְּבֶן תְּמוּתָה.

כְּאָדָם.

 

5.

בַּחֲדַר הַמָּלוֹן, אַתְּ לוֹבֶשֶׁת אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלָּךְ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב –

עֲמִידָה, צַעֲדַת בִּרְכַּיִם

הַגִּ'ינְס עוֹלֶה וְנִסְגָּר עַל הַמָּתְנַיִם.

עַל הַמָּתְנַיִם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַגּוּף שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

עַל הַלֵּב שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַנְּשָׁמָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב.

וְנִרְכַּס בְּמַעֲלֵה הָרֶכֶס אוֹתוֹ אֲנִי מַעֲרִיץ.

 

 

6.

שַׁעֲשׁוּעוֹן טֶלֶוִיזְיָה יַפָּנִי בַּחֲדַר הָעִשּׁוּן שֶׁל הַמָּלוֹן

(לִפְעָמִים הַמְּצִיאוּת חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהַמְּצִיאוּת).

אֲנִי נוֹהֵג לְהַחְלִיף כָּאן סִיגַרְיָה עִם הַמְּעַשֵּׁן שֶׁמּוּלִי

אָמֶרִיקָאִית בְּיַפָּנִית. אֲנִי קַד

לְאַחַר מִכֵּן.

 

7.

הָרוּחַ מַחְלִיפָה בְּעֵירֹם אֶת פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן שֶׁעַל הָעֵצִים.

הִסְפַּקְנוּ.

 

8.

בַּמְּקוֹמוֹן שֶׁל טוֹקְיוֹ, הַכּוֹתֶרֶת צוֹעֶקֶת:

מְשׁוֹרֵר מִיִּהוּד כְּתַב בִּקֹּרֶת עַל מְשׁוֹרֵר מֵרָמַת-גַּן.

הִגַּעְתִּי מִיִּשְׂרָאֵל עִם מַטָּרָה אַחַת: לֹא לֶאֱכֹל רָאמֵן.

(סְפּוֹיְלֶר: הִצְלַחְתִּי).

 

9.

אֲנִי מַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת לִמְקוֹמִיִּים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ, לִכְשֶׁיַּגִּיעוּ, לְתֵל-אָבִיב

חִנָּם אֵין כָּסֶף.

וְנֶעֱלַם לָהֶם, שָׁתוּי, עַל חֶשְׁבּוֹנָם.

 

10.

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ נְוֵה-צֶדֶק שֶׁלָּהֶם

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ כִּכַּר הַמְּדִינָה שֶׁלָּהֶם

תִּרְאֶה אֶת הַגִּמּוּר

תִּרְאֶה אֵיךְ הֵם מַקְדִּישִׁים פֹּה לָעֲטִיפוֹת שֶׁל דְּבָרִים

הִנֵּה, אֵלֶּה יִשְׂרְאֵלִים

בּוֹא נִתְעָרֵב רוֹאִים הַיּוֹם מִישֶׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים

זֶה לֹא יַפָּנִי זֶה סִינִי

תִּרְאֶה, אֵין לִכְלוּךְ אֶחָד בִּרְחוֹב

רָאִיתָ אֶת הַנָּזִיר הַהוּא עִם הַגּוֹנְג? נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ

רֶגַע, צָרִיךְ לְהוֹרִיד נַעֲלַיִם

צִלְצוּל אֶחָד שֶׁל טֶלֶפוֹן לֹא שׁוֹמְעִים פֹּה. אֶחָד.

 

11.

אֲנִי שׁוֹאֵל יַפָּנִי אִם הוּא רָאָה אֶת הַסֶּרֶט Lost in Translation

הוּא חוֹזֵר עַל שֵׁם הַסֶּרֶט וְחוֹשֵׁב

(יֵשׁ לָהֶם כָּאן תְּנוּעַת חֲשִׁיבָה אֲרֻכָּה; תַּפְקִידָהּ לְהַדְגִּים חֲשִׁיבָה)

הוּא לֹא שָׁמַע עָלָיו, הוּא לֹא מַכִּיר.

אִילוֹנְיָה הִיא: יַפָּנִי שֶׁאוֹמֵל  L בִּמְקוֹם R כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא אֶת שֵׁם הַסֶּלֶט הַזֶּה.

 

12.

וּבַקּוֹמָה הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע זֶה תּוֹקֵף אוֹתִי.

וְחַלּוֹן זְכוּכִית לְלֹא אֶפְשָׁרוּת פְּתִיחָה

וּלְמַרְגְּלוֹתַי עִיר מְלֻכְסֶנֶת, עֲצוּמָה

וַאֲנִי מַבִּיט אֶל הַשָּׁלָל שֶׁל הָעוֹלָם

וַחֲדָרִים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִים מֵהַסְּרָטִים

וּמִסְדְּרוֹנוֹת בְּדִידוּת עִירוֹנִיִּים

וְאָמְנָם הָיִיתִי עָרוּךְ לְכָךְ

(הַמֶּדְיוּם הוּא הָעֶצֶב; "כָּךְ צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ בְּחַדְרֵי מָלוֹן גְּבוֹהִים")

וְאָכֵן הַמַּהֲלָךְ הוּא מְזֻקָּק, אֲבָל אֲנִי נִזְקָק –

מָתַי תַּחְזְרִי מֵהַמֶּדִיטַצְיָה כְּדֵי לְהָפֵר אֶת הַשֶּׁקֶט הַמַּפְחִיד?

 

13.

בְּמִנְזָר הָזֵן נִכְנַסְתִּי לְכָל הַחֲדָרִים, שַׂמְתִּי יָד עַל הָרֹאשׁ וְאָמַרְתִּי:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד

בִּשְׁבִיל לְחַפּוֹת.

בְּכָל חֶדֶר חִכְּתָה לִי בַּחוּרָה אַחֶרֶת שֶׁאֵי פַּעַם זִיַּנְתִּי

(חוּץ מֵהַהִיא, מְגֻלַּחַת הָרֹאשׁ).

אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, בַּמָּקוֹם בּוֹ נִמְצָאִים כָּל הָעֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים מִזֶּה, אִלְּמִים. אֶחָד, אֶחָד.

אַחֲרַי זֶה, בַּחֲנוּת שֶׁל אֲרַמַנִּי, כְּבָר הוֹסַפְתִּי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי.

וְעָשִׁיר.

 

כָּל נִסְיוֹנוֹתַי לִמְחִיאַת כַּף עִם יָד אַחַת צָלְחוּ הַיּוֹם.

 

15.

מִסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם לְאָחוֹר כְּדֵי לָדַעַת מֵאֵיפֹה אֲנִי בָּא.

מָה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו בְּתֵל-אָבִיב?

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֶנְחַת לְעוֹד כַּמָּה טִפּוֹת גֶּשֶׁם אַחֲרוֹנוֹת (יֵשׁ לִי אֶת הַסָּרִיג הַזֶּה שֶׁקָּנִיתִי)

מַנְמִיךְ אֶת הַמּוּזִיקָה בָּאָזְנִיּוֹת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ אֵלֶּה שֶׁנֶּעֶמְדוּ לְיָדִי בָּרַמְזוֹר.

שׁוּב, כְּמוֹ בְּכָל פַּעַם מֵעֵבֶר לַגְּבוּל, זֶה תּוֹפֵס אוֹתִי:

קוֹרֶה לִי מַשֶּׁהוּ וְאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מִזֶּה. אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתִי.

הַאִם הַשַּׁגְרִיר יָשֵׁן?

אֵיזֶה אֶגוֹ מִצִּדִּי! אֲנִי חֵלֶק מֵהַתּוֹר.

 

אֲנִי מַגְבִּיר וְנִפְרָם מֵהֶם.

 

16.

עֶרֶב חַג בְּבָר כּוֹשֵׁל. אֲנִי לָקוֹחַ רִאשׁוֹן וְכַנִּרְאֶה גַּם אַחֲרוֹן.

אֲנִי לֹא שׁוֹתֶה בִּירָה כִּי פֶּסַח, וְיֵשׁ לִי מַצּוֹת בְּתוֹךְ הַתִּיק.

הַבְּעָלִים וַאֲנִי אִלְּמִים, מְדַבְּרִים בְּשֵׁמוֹת שֶׁל לְהָקוֹת; מֵהַנֶּהֱנִים אִם אוֹהֲבִים,

עוֹשִׂים אִיקְס עִם הָאֶצְבָּעוֹת כְּשֶׁלֹּא.

לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת, הוּא קִבֵּל עוּגָה אַחֲרֵי הַהַגָּדָה

הוּא הִצְבִּיעַ עַל אִמָּא שֶׁלִּי וְאָמַר:

הִיא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְשַׂר הַחוּץ. אֲנִי שַׂר בְּלִי תִּיק.

 

סְטֶרֵאוֹ; מֵהָרַמְקוֹל שֶׁלְּיָדִי שׁוֹמְעִים רַק אֶת הַגִּיטָרָה הַמְּלַוָּה

וְהַסּוֹלוֹ בַּצַּד הַשֵּׁנִי, לְיַד הַיְּצִיאָה.

 

17.

לַיְלָה אַחֲרוֹן בְּיַפָּן, אוֹרֵז אֶת הַמַּזְלֵג.

חוֹזֵר לַמָּקוֹם בּוֹ מַקְּלוֹת אֲכִילָה זוֹ מַנְיֶרָה.

 

18.

אָסוּר לְנַסֵּחַ אֶת הָעִיר הַגְּדוֹלָה.

תֵּל-אָבִיב; יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָאָדָם מַכִּיר אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ,

רְחוֹבוֹתֶיהָ מַכִּירִים אוֹתוֹ.

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים (וידאו)

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים. זה תמיד אותו דבר, השקות ספרים.

יצא לי להיות לא מעט בהשקות ספרים, שלא באשמתי; מדי פעם אתה יושב לבירה באיזה מקום ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה בא לקנות ספר בחנות ספרים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה יוצא לקניות בשוק הפשפשים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שכולם עם קורדרויים חומים?

 

קבוצה לא גדולה שלא אנשים מגיעה, נעמדת ומדברת עם עצמה. זה ערך את זה, זאת שיווקה את ההוא, ההיא עשתה הגהה להוא, ההוא העמיד את הטקסט להיא. מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות. חוץ מהספר שלי, כבר עשרים שנה בהידרדרות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים עם צעיפים משובצים?

 

והנה, חנויות הספרים הפרטיות, שם בדרך כלל זה קורה, השקות, באנשים שלובי רגליים מתמלאות, מנגנים בליבם את אותם המנגינות; אני כאן ולא רואה בטלוויזיה תכניות, אני כאן ואני בעד חנויות פרטיות, אני כאן ואני מקווה ששילוב רגליי יבצבץ את גרביי הצבעוניות, אני כאן ויש לי תיק עור מרופט עמוס מחיצות, אני כאן ואני יכול להתרגל לבירות זולות.

 

מה יש להם, שם, בהשקות שהם חייבים מה הם לא, להראות.

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

ומיד המילה הכי מפחידה: מושב. ומה במושב הראשון? "דמות הצבר בספרות הישראלית". ומה במושב השני? "דימוי הגוף הנשי בספרות הישראלית". ומה במושב השלישי? "המזרחי החדש – קווים לדמותו". וכו', וכו'. והנה, עורך הספר נשלף מסלונו הריק, ועליו כמעט ונכפה להגיד איזו מילה.

והנה צמד שחקנים קורא קטע מהספר, ורק שלא ימחיז. תקרא רגיל, לעזאזל, ואל תשחיז.

 

מה יש להם שם, בהשקות, עם דגש על מבע והמחזות?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה כותב הספר, כולו נרגש, מודה לבאים.

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שתמיד שוכחים ללחוץ במיקרופונים על כפתורים?

הו, הנה, עכשיו שומעים?

 

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה, בשולחן הצדדי, ערימת הספרים, ועליה אמון האיש האפור של ההוצאה, מפקיד את חייו באופן קבוע לאותם ערבים, תוספת תשלום, כמעט בכתב אישום. עומד עם עודף מוכן ומכונת אשראי ליד ערימת הספרים.

 

מה יש להם שם בהשקות ספרים שתמיד חסר להם עודף במזומנים?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

וכותב הספר, נרגש. ויש לו על מה. מדגיש את מיקומה של ערימת הספרים במבע אירוני, המבע האירוני הוא גלגל ההצלה בהשקות. אבל אין לו דרך אחרת, שהרי מה יגיד? "קנו את ספרי"? "עבדתי עליו שנים"? "הקזתי את דמי"? עדיפה, זו, האירוניה, לגבי ערימת הספרים ואיזכורה. אם כן. אולם מבטו, מבטו לא מרפה משולחן צדדי זה, ויודע, בין חיבוקי ההמון, מי לא קנה באותו ערב את ספרו. בהנחה. ויידע למשך כל חייו. בלי הנחה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

 

אין עצוב מסופר שיודע שספרו שלו נמצא אצל אחר ועדיין לא נקרא. סופרים – כך למדתי עם הזמן – הם אנשים פינקסיים. הם אוספים שמות של אנשים שיש להם את הספרים ועדיין – לא קוראים. עדיף לו, לסופר, לדעת שספרו נקרא ולא מצא חן בעיני הקורא, מאשר ההמתנה הזו.

 

מה יש להם, לחיים, עם ההמתנות? למה לחכות?

 

לכן, עצה שלי לסופר: אל תדע למי יש את הספר שלך, ואל תיתן אותו במתנה.

הידיעה שיש מישהו שאוחז בספר אותו כתבת ועדיין לא קרא, מקיאה את עצמה מתוכך. מקיא את עצמך מתוכך.

ראיתי סופרים מקיאים את מה שהגוף שלהם יכול להקיא: את כל מילות הספר בדיוק. לא יותר. לא פחות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים קנו את הספר ולא קוראים.

הנה השולחן.

לפרקים | אודי שרבני (מחווה לז'ורז' פרק) | וידאושיר

 

 

 

מדריך:

*שיר זה ניתן לקריאה אנכית ואופקית.

*אודיו; עדיפות לאוזניות (בכל פעם צד אחר, או ביחד לכדי קקופוניה)

*הטקסט הנקי לקריאה נמצא בתחתית הדף.

*ז'ורז' פרק נהג לשחק עם השפה. זהו שיר מחווה לאילוציו המשחקיים.

*הקשרים לשמות ספריו או חלקים מהם: היעלמות, זיכרון, חלל וכו', החיים.

*ספרו של ז'ורז' פרק, "ההיעלמות", כתוב כולו ללא האות E.

בשיר הנ"ל יש משחק מתורגם בין האות E לבין "היא", גוף שלישי נקבה בעברית.

 

ז'ורז' פרק

 

 

 

על האופנה של האופנה | אודי שרבני

אני צופה הרבה בערוץ האופנה, FTV. כוסיות, בסך הכל. בכל מקרה, מדי פעם, בעיקר בסופי שבוע, הערוץ מתמקד בדוגמנית אחת במעין ספיישל. אז, אפשר ללמוד עליה רבות. אוסף צילומים של צלמים שונים מראה בכל פעם פן אחר באישיותה. אני אוהב, כמובן, את הרגעים של מאחורי הקלעים כי אני אוהב את המילה "השתובבות" על כל נגזרותיה. אני אוהב לראות איך בין הצילומים – ברגעי החסד של המאפרות, הסטייליסטים, הצלמים ועוזריהם – הדוגמנית משתובבת עם נתיניה; אלה הם אנשי שלומה שהיא תזנח עם סיום ההפקה, אך לעת עתה, אלה האחרונים, חושבים שהיא חברתם הטובה ביותר. אני אוהב לראות את התקווה בשיאה. אני אוהב לראות, עם כיבוי המסך, איך בהתחלה הם מנסים לשמור על קשר ולאחר מכן זה מתאייד ואף אחד כבר לא ממשיך לנסות. עד ההפקה הבאה.

אני אוהב לראות איך הן הולכות על המסלול. אני אוהב לראות את האנשים בשורות הראשונות. אני אוהב לראות את המעצבים צועדים עם הדוגמנית האחרונה. אני אוהב לראות איך ישנם מעצבים שרק מציצים מאחורי הפרגוד, מנפנפים בענווה שחצנית, ונעלמים. אני אוהב לראות איך הדוגמניות מתעסקות בטלפון שלהן בזמן האיפור. אני אוהב לראות איך הדוגמניות שומעות מוסיקה עם אוזניות בזמן שמאפרים אותן. אני אוהב לבחור בראשי את המוסיקה בשבילן.

 

איור: יובל רוביצ'ק.

 

אני אוהב לראות, במוספי העיתונים, אנשים מפורסמים מצולמים בפרמיירות; מיטב בגדיהם – פרסומת סמויה, אם כי לא ממש – נלבשים אל מול הבזקי הצלם שמבקש מהם לעמוד רגע, לעצור אותם מהליכתם המבקשת עצירה זאת, ולתקתק את זה. ובתמונות אלה, אני שם לב לדבר מוזר; בחורות יפות, אולי יפות מדי – ואין מדובר כאן בדוגמניות, אלא בנביאות אופנה ובלוגריות; אותן אני אוהב יותר כי מותניהן אוחזים רגשי נחיתות אל מול מושא הוכחותיהן, אם כי האינטרנט פתר סבך זה – מציבות את קצות נעליהן זו לזו במעין עמידה אוטיסטית, "חמודתית" כביכול, משולשת, כזו המנסה לסגור מעין מעגל חשמלי בעזרת שתי קצוות נעליהן. דבר שלא ברור לי, אבל אולי הוא מרזה. ובכיסם אין תרתי משמע, אם כי, מדי פעם, אפשר לזהות הקשר כזה או אחר לימים אופנתיים אחרים. והמילים, גם להן אופנה; "התכתבות ("מתכתב עם") לרפרור ("מרפרר ל-") להדהוד ("מהדהד ל-"). אנחנו עכשיו, אם כן, בתקופה שאומרים הדהוד.

 

*אפשרות להערת שוליים: סקירה של סוגי עמידה בפרסומות (המצולמת מרימה את קרסולה וכמו בודקת את עקב נעלה, למשל), אל מול צילומי השקות (מעבר נמהר מצד המצולמת לפוזיציה מחמיאה נוסח רגל עוקבת רגל אחרת, ו/או יד על המותן, ו/או צוואר נטוי הצידה), ובתוך כך, חזרה לאחור אל אותה עמידה אוטיסטית-חמודתית כביכול, שלאחר סקירה רבת שנים אפשר להגיד בביטחון מלא שהעומדות כך אלה הן בעיקר בחורות הקרויות "מעודכנות", בעיקר מתל-אביב עד חוט הירקון, בעיקר של אחורי הקלעים (מעצבות, גרפיקאיות, עורכות, וכו'), שהגעתן לאותה השקה מלווה ברחשי מחשבות מטרטר ("אני שמחה מתשומת הלב, אבל כולם כאן פח", נניח), כאשר כל המהלך הזה מלווה בזמזום טורדני בראשן; אכזבה מצד צבא חברותיהן הבז לתרבות ההשקות – צורת התמודדות של האחרונות אל מול הישארותן מאחור; תהליך אנושי של/על כל אחד "שעשה את זה" – מצד אחד, ומצד שני ליווי דמיוני מפרגן דווקא, כמעט במפגיע, כזה הסוחב למבט אירוני: "קטע", "גדול", "מי עוד היה שם?" (התשובה לשאלה האחרונה תהיה מאובזרת, כמובן, בחיפוש מבויים של שם המושא). וכו'.

 

אלה הם דברים מורכבים ביותר ואין להמעיט בערכם!

 

ואותם מצולמים עומדים כאווזים המבקשים פיטום; עוד מעט, לאחר יום או יותר, בגדיהם ייבחנו וציונים יינתנו. מכאן, יש לחשב – חישוב מזהיר ביותר – מתי להשתמש שוב באותו בגד, או לחילופין, להנדס אותו עם פריטים אחרים, כך שהוא, אותו בגד, לא יצרום בעיני המתבונן, הלא הוא השופט, הלא הוא האדם הרגיל. תפקידו של בגד אומנם ארוך יותר מחייו של אדם, אך צר מידות ועיניים ממנו. והאדם מת בפעם הראשונה בחייו כשהוא נתקל בטרנד חוזר שהיה מקורי בילדותו. והדברים מתים באופן סופי כאשר העין המביטה, זו השייכת לאירוניה והמודעות העצמית, מפסיקה גם היא להשתתף.

בימים כתיקונם אני שואל את עצמי לאן תרבות הפופ יכולה עוד להגיע. שיאיה נשברו כבר מזמן ומה שנשאר לה זו רק גילויה בידי אדם חדש שנולד, או לחיצה מהירה על הֶדֶק הטראש האירוני. נתקלתי פה ושם בטקסטים רדודים של כותבים מאונפפים, מאונפפים מדי, המקדשים את מוסיקת הפופ וזאת על-מנת להתמודד עם פחדיהם אל מול סוגי מוסיקה אחרים (פרוגרסיב-רוק וג'אז, נניח) רק בגלל שנאתם לאוהביה; בגדיהם הלא מעודכנים של האחרונים, הזזת ראשם עם ריף הגיטרה וידיהם שמלוות – השם ישמור – את סולו התופים. מיותר לציין שזוהי נגזרת של מוסיקה ולא המוסיקה עצמה. מי שאוהב מוסיקה לא יתעב מוסיקה בגלל חובבי הז'אנר שלה. כמובן שכותבים אלה, ואין בכך דבר רע, הם אנשים עצובים (לפעמים פסיכולוגיה בשקל מצביעה נכון) שמנסים בדרך זו לאגף את עצבותם עם אהבה שוּפוּנית למוסיקה שמחה זאת, תוך הישענות על תבניות מוכנות כגון "מי אמר שמוסיקת פופ זה לא דבר רציני", וכו'. אני, כמובן, מצדד בהם במקרה זה, ואכן מוסיקת פופ היא דבר משמח ובמקביל גם רציני (עיין ערך "הומור זה דבר רציני"), אבל ברגע שכתיבה, כמו כל כתיבה, שנקודת המוצא שלה היא ריאקציה לתרבות אחרת (דוגמא ממדרכות היומיום היא אנשים שלא באמת אוהבים את שלמה ארצי, כמו שרק רוצים להראות את שנאתם לשלום חנוך), הרי שדין אותיותיה, "השיקיות" יש לומר, הוא החורף שעבר.

הקביעה לטרנד חוזר היא סכמתית ופשוטה עד מאוד; מדי כמה שנים האנשים המושכים בחוטים מתחלפים (גילם בקבלת התפקיד שווה לאלה שהגיעו לתפקיד זה לפניהם, אבל עברם קרוב יותר), וכך רצונם לחזור לדברים עליהם הם גדלו והכירו. הטרנד החוזר נקבע, אם כן, לא בידי האופנה, אלא בידי האופנה של האופנה; המעגליות והסבב של מושכי החוטים. וסביב, מסתיימות לאדם ההפתעות. ואני מכיר חוטים, לא אנשים שמושכים. ובפי בקשה: תפתיעו אותי.

 

 

 

לילות תל-אביב הספציפית, סוף 2016 ככה | אודי שרבני.

 

 

1.

תִּרְאֶה אוֹתוֹ, הוּא בָּא אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאנוּ.

סְלִיחָה? סְלִיחָה?

תֵּכֶף הוּא גַּם יַגִּיד שֶׁהוּא הִזְמִין מָקוֹם בַּטֶּלֶפוֹן.

 

צילום: יריב פיין.

 

2.

הַי, סְלִיחָה אֲבָל בִּקַּשְׁתִּי עִם

גָאוּדָה, גָאוּדָה, גָאוּדָה.

הַשֵּׁרוּת פֹּה… מָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל עָלַי? לֹא עוֹשָׂה שׁוּם פָדִיחוֹת

תִּשָּׁאֵר אַתָּה, עִם הָאִיקְרָה שֶׁלְּךָ, וְהַקָלָמַטָּה; שׁוֹלֶה, כָּל הָעֶרֶב שׁוֹלֶה.

 

אֲנִי לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ. לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ.

 

 

3.

אֲנִי אוֹמֵר, בּוֹא נִקַּח כַּמָּה רִאשׁוֹנוֹת וְנִתְחַלֵּק.

מֵאֵיפֹה הֵם הֵבִיאוּ אֶת הַכִּסְּאוֹת לְדַעְתְּךָ?

 

 

4.

טוֹב, מְשַׁעֲמֵם. "פָאק, מֶרִי, קִיל". אֲנִי מַתְחִילָה. זֹאת אוֹמֶרֶת, תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי.

סַבָּבָּה, אֲבָל בְּלִי כְּמוֹ פַּעַם קוֹדֶמֶת עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירוֹת. רַק מְפֻרְסָמִים.

שַׁיִט, הִנֵּה הַפָּפָּרָצִי הַזֶּה. יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בַּשִּׁנַּיִם?

 

 

5.

הַסְּטֶנְד בַּי לֹא הִגִּיעָה, אֲנִי מְנַסָּה שָׁעָה.

אֲנִי הוֹרֶגֶת אוֹתָהּ.

 

 

6.

אוֹמֵר לְךָ, אַל תַּכִּיר לִי אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים. שׂוֹנֵא אֶת זֶה.

הִנֵּה הוּא הִתְחִיל.

פָּשׁוּט אַל. זֶה הַכֹּל.

מָה, אַתָּה מְפַחֵד לְאַכְזֵב אֲחֵרִים?

תַּגִּיד, מָה אַתָּה בָּנַינְּטִיז?

 

צילום: יריב פיין.

 

7.

הַיּוֹם הוּא נִרְאֶה בְּסֵדֶר דַּוְקָא. בַּגָּדוֹל, הוּא מַגִּיעַ מָתַי שֶׁהַבַּרְמֶנִית הַהִיא לֹא עוֹבֶדֶת; הֵם גָּמְרוּ לֹא טוֹב. הִכִּירוּ פֹּה. רָאִיתִי אֶת זֶה קוֹרֶה.

אֶת מָה? מָתַי שֶׁזֶּה הִתְחִיל בֵּינֵיהֶם, אוֹ מָתַי שֶׁזֶּה נִגְ –

שְׁנֵיהֶם. (מָה, עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב? אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל מַשֶּׁהוּ)

סְתָם, עַל זֶה שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּהְיָה בְּעָלִים שֶׁל מָקוֹם, אָז הוּא מַתְחִיל לִשְׁתּוֹת סוֹדָה קָטָן. שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ תַּו תֶּקֶן כָּזֶה. וְגַם, תַּחְשְׁבִי אֵיזֶה עוֹל זֶה לִהְיוֹת בֶּעָלִים שֶׁל מָקוֹם שֶׁמַּכִּיר בֵּין לָקוֹחוֹת.

כֵּן, אָה.

בֶּטַח עַכְשָׁו, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נִפְרְדוּ – הִיא זָרְקָה אוֹתוֹ, אוֹ הוּא אוֹתָהּ? לֹא מְשַׁנֶּה – הוּא מְסַמֵּס לַבְּעָלִים: הִיא שָׁם? הִיא שָׁם?

כֵּן, אָה.

אַחֲרַי זֶה, זֶה מַתְחִיל לְהִתְקַצֵּר: שָׁם? שָׁם?

גָּדוֹל.

וְאַחֲרֵי זֶה רַק: ?

(גָּדוֹל, מְחַכֶּה לְשְׁנֵי וִי כָּחֹל, כְּבָר לָבוּשׁ וְהַכֹּל. וְהַבְּעָלִים, בְּאֶמְצַע פִּיק, צָרִיךְ לַעֲנוֹת).

וְהַתְּשׁוּבוֹת, מָה עִם הַתְּשׁוּבוֹת?

עִם הַזְּמַן, הַבְּעָלִים שׁוֹלֵחַ אוֹתָן אֵיךְ שֶׁהוּא מַגִּיעַ, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַהוּא בִּכְלָל שׁוֹאֵל: כֵּן, לֹא. כֵּן, לֹא.

(כְּמוֹ לְהִתְקַשֵּׁר לְעִירִיָּה כְּבָר בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב, שֶׁמְּעַשְּׁנִים אֶצְלְךָ בַּבָּר וְכָכָה אַתָּה מְנַקֶּה אֶת עַצְמְךָ)

וְעִם הַזְּמַן, עִם הַזְּמַן רַק כ"ף, אוֹ למ"ד.

 

שֶׁיַּעֲבִיר לוֹ כְּבָר אֶת הַסִּדּוּר וְזֶהוּ.

 

 

8.

הָעִקָּר, לֹא הַרְבֵּה עַל הַפְּלַנְצָ'ה. זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי מַכִּיר אֶת הַבְּעָלִים.

(אֲנִי נִרְגָּע שֶׁרוֹאִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִם הַבְּעָלִים. אָז, הֵם מַשְׁאִירִים אֶת הַתִּיק לְיָדִי).

 

 

9.

אַתָּה, אֵין לְךָ לוּז שֶׁל אָמָּן.

 

צילום: יריב פיין.

 

10.

הֵי.

הֵי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה? בְּדִיּוּק עָשִׂיתִי לְךָ לַיְק.

 

 

11.

סְתָם, לָמַדְנוּ יַחַד. בְּצַלְאֵל. דַּוְקָא הָיְתָה מֻכְשֶׁרֶת. לֹא יוֹדַעַת מָה הִיא עוֹשָׂה עַכְשָׁו.

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּתִיחָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּרֶמְיֶרָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַקְרָנַת אָקָדֶמְיָה.

תִּרְאֶה, זֶה חוֹזֵר עַכְשָׁו לָאָפְנָה.

 

 

12.

אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה אֲבָל בְּלִי שֶׁתִּתְעַצְבֵּן?

נוּ.

 

 

13.

אַבָּא שֶׁלִּי לִמֵּד אוֹתִי לֹא לָרֶדֶת מֵהַמּוֹנִית לְיַד מְקוֹמוֹת –

עֶשֶׂר מֶטֶר קָדִימָה. עֶשֶׂר מֶטֶר אָחוֹרָה. כָּזֶה.

זֶה מְנַקֵּר.

 

 

14.

הָיִית פַּעַם עִם לֶסְבִּית? לֹא כְּאִלּוּ מֵהַיָּפוֹת, אֲנִי מִתְכַּוֵּן מֵהַבִּיצִ'יוֹת.

אַתָּה מִתְכַּוֵּן מֵהַבּוּצִ'יוֹת.

כֵּן, זֶה. הָיִיתָ?

 

 

15.

אִם הוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו קְרוֹס לָשִׁיר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב, הוּא גָּאוֹן.

בְּכּוֹחַ אַתָּה לוֹבֵשׁ אֶת זֶה? עוֹד לֹא הִתְחִיל הַחֹרֶף

אַל תַּעֲלֶה אֶת הַתְּמוּנָה. אֲנִי צָרִיךְ לְאַשֵּׁר קֹדֶם.

רֶגַע, זֶה הָיָה בְּלִי פְלֶשׁ.

 

צילום: יריב פיין.

 

 

16.

אֲנִי בְּדִיּוּק בָּעוֹנָה הָרְבִיעִית.

 

 

17.

תַּקְשִׁיב, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה זָז, רָצִיתִי לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל שֶׁהָיִיתָ שָׁם בִּשְׁבִילִי, אָז בְּאוֹתוֹ לַיְלָה (…) עֲשֵׂה טוֹבָה, פַּעַם אַחַת אַל תַּעֲבִיר אֶת זֶה, עֲזֹב רֶגַע צִינִיּוּת. אַתָּה מַסְפִּיק חָשׁוּב לִי, וַאֲנִי לְךָ אֲנִי מְקֻוֶּה – עֲזֹב מְקַוֶּה; אֲנִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהַגִּיד שֶׁאֲנִי גַּם חָשׁוּב לְךָ – בִּשְׁבִיל פַּעַם אַחַת לֹא לְדַלֵּג מֵעַל מַשֶּׁהוּ, לֹא לְהִשָּׁאֵר רַק בַּמִסָּבִיב שֶׁל הַדְּבָרִים. זֶה לֹא נִגְמַר. מָה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה, לֹא יוֹדֵעַ, אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד מִמֶּנִּי דְּבָרִים שֶׁתּוֹקְעִים אוֹתִי (…) הִנֵּה, בְּדִיּוּק בָּאתִי לְהוֹסִיף "אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא רוּחָנִי דֶּלָשְׁמַעֲטָא", אֲבָל זֶה בְּדִיּוּק זֶה; כָּל הַפְּתִיחוֹת הָאֵלֶּה, זֶה לֹא נִגְמַר אַף-פַּעַם. יוֹדֵעַ מָה? תַּעֲשֶׂה מִזֶּה פְּלַסְטֶלִינָה, תַּעֲשֶׂה עִם זֶה מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל אֲנִי פָּשׁוּט מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי חַיָּב לְהַגִּיד אֶת זֶה. אֲנִי מַרְגִּישׁ לָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה לְכָל מִינֵי אֲנָשִׁים. אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנָשִׁים לֹא אוֹמְרִים מַסְפִּיק תּוֹדָה. אַתָּה יוֹדֵעַ, כֻּלָּם – וַאֲנִי לֹא מְזַלְזֵל, אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי – מַשְׁקִיעִים בַּסְּלִיחָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל לְהַגִּיד גַּם תּוֹדָה. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא… זֶה לֹא בָּא מִמְּקוֹם מִיסְיוֹנֶרִי אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אַתָּה יָכוֹל לְהָבִין עַל מָה אֲנִי מְדַבֵּר? תּוּכַל בְּבַקְּשָׁהּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹדָה שֶׁלִּי? תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?

 

 

18.

אַתָּה נָשׂוּי, לֹא? אָז אֵיךְ זֶה שֶׁכָּל הַזְּמַן אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְבַד?

(תַּאֲמִין לִי, הֲכִי טוֹב לַיְּחָסִים זֶה לָתֵת חֹפֶשׁ)

וְעַד אֵיזֶה שָׁעָה אַתָּה יוֹצֵא בְּדֶרֶךְ-כְּלָל?

עַד שֶׁאֲנִי מְסַיֵּם לִכְתֹּב אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּרֹאשׁ.

 

 

רשת יתושים.

יומה כיפורים.

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.