צריך לעשות את זה יותר | ספר חדש של אודי שרבני

באופן רשמי "צריך לעשות את זה יותר" יצא. בכל החנויות. בכל החשקים. בכל ה-וכו'. אם התלבטתם איזה פוסט להדהד ("לשתף") אצלכם בפיד, אז את זה. זה יגרום לי לחייך.

 

הספר מכיל שלוש נובלות וסיפור קצר. יש לכם פה, למטה, דוגמית מכל סיפור.

הוצאת ספרים: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.
עורכת הספר: נגה אלבלך.
עורכי הסדרה (מקור): נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי, יואב רוזן.
עיצוב הסדרה והעטיפה: דוד בן הרא"ש.

תעשו את זה יותר. כי #צריך_לעשות_את_זה_יותר.

 

 

 

1. מתוך הסיפור "צריך לעשות את זה יותר".

 

אני מניח תפילין מגיל הבר-מצווה כדי לא לחזור בתשובה. ככה, עם הנחת התפילין היומית, אני מונע מעצמי את אותו בור חילוני שאולי ייפער בדירתי וימצא אותי אובד עצות אל מול החיים. משם קצרה הדרך וכולי. כפועל יוצא – או נכנס – פעם בחודש אני הולך לבית חולים. אני משתדל ללכת בכל פעם לבית חולים אחר, מתיישב במסדרון חדר המיון וקורא תהילים. צריך לעשות את זה כי יש למרות בחיים, וזה החולי הכי גדול. אמנם פזורים שם ספרי תהילים, אבל אני קורא מהאחד שאני נושא בכיסי. אני מאמין שבזמן שאני הולך לשם צעדיי מחממים את כוונת קריאתי. אני מנסה לא להיות מרוכז בקריאה כדי לא ללמוד בטעות את הטקסט בעל-פה. דבר זה – הלא לדעת – גורם לי להמשיך לעשות את זה, לקרוא בבתי חולים. חייבים אי בהירות כדי להמשיך בחיים. אני קורא את כל הספר, ק"נ מזמורים, והולך משם. להבדיל מאוטובוסים, בבתי החולים אני פחות מוכּר; עניינים פרוצדוראליים של חילופי משמרות ועיניים טרוטות. אני כן יודע מי מהאחים והאחיות סבלני, מי מהרופאים נמהר מדי אל מול האחיות, מי מהחולים מטופטף פרנויות מתוך שקית הנוזלים שאותה הוא סוחב ככלב שהוצא לטיול במסדרונות. כאלה.

את הבת ההיא, של הזקן ההוא, לא אשכח לעולם. הוא שכב על מיטתו, משענת הגב היתה קצת מורמת, עיניו היו סגורות. נושם, עדיין נושם. היא עמדה לצדו, ליטפה את שיערו שוב ושוב. היא היתה בערך בת חמישים. הוזעקה, לבטח הוזעקה. היא תמכה את עורפו ביד אחת, וליטפה את שיערו באחרת. סירקה עם ידה את זיכרונותיו, חזרה שוב ושוב על מהלכי ידיה. היה נדמה שעם כל תנועה היא נזכרת בעבר יותר רחוק. שלו, ושלה כילדה. צילומי הרנטגן שנחו על מיטתו הראו אותו מחזיק את ילדיה, שמח בחתונתה, נפרד ממנה בשדה התעופה, מלווה אותה לצבא, יושב לידה בנהיגה הראשונה, עומד לידה בטקס בת המצווה כשהיא נושאת את נאומה, מסולק לפני מסיבתה הביתית, מלמד אותה את אותיות האל"ף-בי"ת, מאכיל אותה, מניף אותה באוויר, עוטף אותה לאחר מקלחת, מחזיק אותה לאחר שהגיחה אל אוויר העולם. היא החלה לדמוע. לאחר מכן הגיע רופא וסגר אחריו את הווילון. התרכזתי כמה שיותר באותיות. הקדשתי גם עיצורים.

 

2. מתוך הסיפור "שמיים הגונים".

 

אתה זוכר את הקיץ ההוא. מלח שלא נשטף מעורות זוהרים. תפרחות בתי שחי. בחורות יפות מתפרקות מעתידן, עוטות עליהן זהות אחרת ללילה אחד, לפחות ללילה אחד. טוב היה לך עם זה שאתה זיוף. ככה, אם תיכנס אליהן, תמיד תהיה לא משלהן. אתה נותן לטעויות שלך לפרוח. הנה אתה, חיה מזוהמת, נוטפת ריר. חלקי גוף של נשים בניבְךָ. עיניך פלורסצנטים. לבך הומה. מועדונים סגורים, המוזיקה מחכה לריגוש ועוד ריגוש. בונים את זה, צריך לבנות את זה. מזיעים, כולם מזיעים; טפטים מתקלפים מגופים. אתה רוכש את אמונו של המחליט ונכנס. באותה תקופה היו מורמים מהעם. אתה מתגעגע לזה, לחציצה. זה אפשר לך לדעת איפה אתה עומד. שלב הביניים דורש המון אנרגיה. צריך לתת למורמים להיות מורמים. משם, אם אתה רוצה, אתה יכול לנצח עם ההפסד שלך. העיקר, חציצה. סדר, צריך שיהיה סדר. צריך שיהיה סדר בדברים. משם, אם אתה רוצה, אפשר לפרק הכול לאי סדר. אי אפשר לפרוץ את המסגרת אם אין מסגרת. צריך לכבוש, צריך להיכבש.

אתה זוכר את הקיץ ההוא. קיץ 2000. שם קוד. רצפה הפוכה, בקבוקים מנופצים, קונפטי אנשים. שיירות חיוכים, ניירות טואלט פזורים. חיזוקים של שפתונים. אנשים מחייכים, לסתות תפוסות, משחקי טוחנות. עיניים פעורות. קוקאין, גראס, טריפים, אקסטזי. לך הספיקו שתי בירות לכדי נטוּלוּת ענוגה. מבואות וחדרים סודיים, בכל חדר מוזיקה אחרת. תיבת נוח; זוגות מצטננים – סניפ, סניפ – בתאי שירותים. אתה עדיין לא מכיר את זה אז. בעתיד, זאת אומרת עכשיו, כבר תהיה קהה חושים לכך. אתה נוהג, מאז, לעמוד ליד תאי שירותים – סניף, סניף – ולהאזין לשיחות. מי מהם מה? מי מהם מה. אתה זוכר את הקיץ ההוא. סביבך אנשים צמודים למימיות; בקבוקים של מים מינרלים. מעולם לא השתמשת בסמים. גם היום. אתה בז לכך, ועוד יותר לאנשים ששואלים אותך אם זה נובע מהפחד לאבד שליטה.

אתה זוכר את הקיץ ההוא. המוזיקה מתווכחת עם עצמה; מנסה לצאת מהצדדים, וכשמבינה שאינה מסוגלת, יורדת – דיאלוג, מאורע מחולל, עימות, אפשרות ל"קְליף האנגר" – ואז עולה שוב. הניצחונות – הבטחה לא כתובה – סוחפים למעלה, אל השאננות האופורית. ההפסדים – רמז לעלייה שלאחריהם – מובילים למטה, מנוצלים לצורך הערכות מצב; כל עכבה לטובה. וכאן, בדיוק בין שני אלה, בין העליות לירידות, בתוך ההמתנות, בשיטוטי אוושות הלב, בציפייה, בגמגומי האורות, בנסורת העשן, הרוקדים נמתחים שוב ושוב – עכברי מעבדה מחונכים בזרם חשמלי – עד לספונטניות מתוכנתת, מצוּייתים לסמכותו של האלוהים. ועליו, על האלוהים, לא לפזר יותר מדי בוטנים בערב אחד, עליו להיות אמון גם על הרווחים שבעצם חלוקתם; עליו לשמור מכל משמר על ניצחונותיו, שהרי ניצחונותיו, הם ניצחונות האנשים. פרולטריון ברחבה.

אתה קונה בקבוק מים מינרלים אחד וממלא אותו, שוב ושוב, מברז השירותים. נדן מסיבות. אתה משקה בחורות צמאות. אז היו רק מים במים. הן מודות לך. אתה אדיב. אתה נותן להן לשתות כשהן צריכות לשתות. אתם מפתחים שיחה. הכול מים. האורות באים והולכים, מתעתעים. מבזיקים את הלילה, אבל גם את הבוקר שלמחרת. את הקימה מקומטת הפנים. ריח מכונות עשן נכנס לתוכך, נסורת נגרים. ידעת אז לזהות מי מהן מבקשת תנומה סרקסטית על כתפך; הנה, אתה ואותה אחת מסתכלים מבחוץ על הרוקדים. אתה יודע לזהות אותן. אִתן זה היה הכי פשוט. הדהודים. סינוסים, ליטופים וגופים. ענבלי פה. אתם צועדים יד ביד דרך שקיעות האנשים אל חופּת המקום: תא השירותים. הבזקי האור הלבנים כמו בוררים – סטופּ מושן – תנועות מהליכתכם. שם, בדרך כלל עם הגב אליך, כשידיהן אל מכל המים. צוואר משייט מביא פנים, שמביאים שפתיים, שמביאות לשון. מפושקוּת. אצבעות הרגליים מעלות את זה אליך, קשת קלה בגבן התחתון באה גם היא לקראתך. מכנסיים מופשלים, ליקוי חמה. ונכנס. לפעמים ידך האחת סוגרת על צוואריהן. בליינים דופקים על דלתות שירותים, מתדפקים. זה היה מהיר וחזק והן התמסרו לכך. אתה מיישם אותן. אתה מיישם כמעט כל ערב. הן יוצאות משם לפניך, אתה נשאר קצת, מסתגר.

 

3. מתוך הסיפור "ממשיכים".

 

אפיון דמות: בפעמים שהוא מבקש נחמה מהעולם, הוא משקר במוקצנות. הסביבה, כמו שציפה ממנה, מזהה שאמר שקר ומבקשת ממנו לומר את האמת. הוא אומר אותה, כביכול על מנת לרצות, ואז נשלפת מיד התבנית – הכמעט ליטוּפית – שהוא לא היה צריך להתבייש, אלא להגיד את האמת. בכך המעשה שמאחורי השקר מתגמד. בפעמים שהיא מבקשת נחמה מהעולם, היא פשוט אומרת שזה מה שהיא צריכה.

 

סביבם אנשים שאוהבים להגיד את השמות הבאים: נוח באומבך, ברט בכרך, הופ סנדובל, בת' גיבונס, וס אנדרסון, פול תומאס אנדרסון, פיטר מרפי, ג'יימס מרפי, ג'יימס פרנקו, ג'ימי סאמרוויל, ג'ים ג'ארמוש, גינטר גראס, קורט וונגוט, אליזבת מוס, יוסוף לטיף, דניס ארווין, ספייק ג'ונז, ג'וש הומי, אדורנו והורקהיימר, ביל למביר, הארפו מארקס, אווה הרציגובה, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי קאופמן, וורן אליס, סלים דאו, דון דלילו, מיץ' הדברג, ביל אוונס. לפעמים גם גיל. שמות אלה הינם הצהרה בדבר שריר האונומטופאה שעדיין עובד. משם, ענבל הלשון יכול להמשיך להירקד בשיחות הסלון.

זהו דבר הדורש ריכוז, ערנות ותשומת לב, שכן אותו מרקיד ענבל, מתחייב בחוזה שמול עצמו לעקוב – גם סופי קאל שייכת לאותה רשימה – אחר יצירה חדשה, אם יש, של אותו שם. רפיון בנושא זה יכול להעביר את השם לשאר העם; אדיר ככל שיהיה השם, ומפורסם ככל שיהיה, הוא עדיין לא שייך לעם. זוהי התשורה האמתית. ברגע שהמעקב אחר שמו יופסק, הרי שגם מותו של מרקיד הענבל יגיע. סקילה בכיכר העיר על-ידי האנשים הרגילים.

סביבם, אנשים כאלה.

 

4. מתוך הסיפור "במקביל זו לזו".

 

"אני יכולה להגיד לך משהו בלי שתתרגז?"

"נו."

"אתה באמת מגוחך עם הזקן הזה."

"לא מוריד."

"שמעת מה ההומו ההוא שהתחיל לדבר אתנו אתמול בבר אמר."

"מותק שלי, אני מגלח את הראש, שרירי – "

"שעיר בחזה…"

"…לא ממש חלק, ובא לי לגדל זקן. גם את זה הם ייקחו מאתנו?"

"איך הוא אמר שקוראים לזה אצלם? 'דובּים', גדול."

"מצחיק מאוד."

"אני אוהבת אותך. אתה הדוב שלי."

היא שמה ידה מאחורי ראשו. ליטפה את עורפו.

"היה כיף אתמול," אמרה.

"אנחנו צריכים לצאת יותר."

"צריך לעשות את זה יותר."

יש בספר החדש שלי סימפול דיאלוגים (מה זה סימפול דיאלוגים?) | אודי שרבני

יש לי ספר חדש שייצא *לאחר החגים*. קוראים לו צריך לעשות את זה יותר. הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים.

רגע, לפני כן הקדמה.

בשנת 1982, יצא התקליט Sheffield Steel של ג'ו קוקר. הייתי אז בן 6. זה היה אחד מהתקליטים של האחים שלי שאהבתי לשמוע, והלהיט של התקליט הזה היה שיר בשם Seven Days.

בתור ילד הבנתי שהוא שר שם את השורה "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה ארוכות". שרתי אותה איתו.

שורה יפה, נכון? יפה אבל לא נכונה. מה שהוא שר שם, זה בעצם את המשפט "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה בתחנה".

למה בעצם החלפתי בין "ארוכות" לבין "בתחנה"? הרי אלו מילים שבאנגלית אין ביניהם קשר מצלולי כדי שאתבלבל. ולמה זה אמור לעניין אתכם? (זה לא "אמור" גם בסוף הטקסט הזה, אבל וכו').

החלפתי ביניהן כי אבא שלי, שיהיה בריא, אהב מכוניות סטיישן. קרי (או יעני, או יען-קרי), מכוניות ארוכות, כאלה עם בגאז' רציני. ככה קראו לזה אז, מכוניות סטיישן. ובשבילי, "סטיישן" זה ארוך. משם, לוגיקה מהירה גרמה למשפט הזה להיות. פשוט להיות "אני אחכה לה ארוכות".

ביום שהבנתי את הטעות הזאת – בתור בוגר שעדיין לא כתב משהו– הבנתי שגם אם אני לא רוצה, הרי שכתבתי במשך כל חיי. בראש. הבנתי גם שהמילים מתפרקות לי במוח בלי שאני רוצה. ושבלי שאני רוצה, אני מחבר בין עולמות. שאני מסמפל.

 

אז סימפול דיאלוגים. מה זה "סימפול דיאלוגים"?

סימפול, בדיוק כמו המקור, במוזיקה; שיר אחד יכול להכיל דגימות משירים אחרים ובכך ליצור יצירה חדשה (אתם מכירים את זה, נניח, מיצירות וידאו כמו "השעון" של כריסטיאן מרקליי, או יצירות כמו ThruYOU של קותימאן, וPaul's Boutique-, התקליט המופתי של הביסטי בויז שכולל בתוכו עשרות סימפולים; שיר אחד בנוי מבס של ג'יימס בראון, תופים של לד זפלין, ומשפט של בוב דילן, נניח). זו היתה מהפכה רצינית במוזיקה, ברגע שהסמפלר נכנס. הכל נמצא על המקלדת; רק תוריד סאונד לתוכה.

 

אז הספר הזה דרש את זה ממני, את אותו רעיון שתכננתי במשך שנים, ומה שנשאר לי לסטור לו, לספר, עם הדיאלוגים, לפחות בנובלה הראשונה שמתוכו: נברתי וחפרתי בספרים של אחרים מהעולם, גזרתי דיאלוגים (כמו שהם; לא להתבלבל עם טכניקה ווילאם בורוזית ו /או דאדאיסטים, שהם גזירות "מצב-רוחיות") וחיברתי מספרים שונים לכדי דיאלוג חדש. כל זאת בהתאם לעלילה שאני כותב. לא קל.

מה בעצם עומד מאחורי כל זה? הרעיון הוא לקחת משפטים פשוטים, ולא "מזוהים" עם ספרים, אלא דיאלוגים בין דמות לדמות על ענייני היום, וככה, עם הסימפול, לא רק שהדיאלוג שלקחתי מהספר האחר מתרוקן מתוכן, אלא גם שהסימפול עצמו, שלי, מתרוקן מתוכן. הנה הם החיים. הנה הן מדרכות היומיום.

 

*אולי זו הפעם הראשונה שזה נעשה בעולם (לפי הבדיקה שלי אל מול אנשי ספרות, אכן כך הדבר, אבל לך תדע), ואולי לא. בכל מקרה, לא על זה עומד הספר. זו רק תסרוקת מיוחדת לאירוע.

 

זהו, מה שמחכה לכם בנובלה הראשונה; משהו צורני, אבל תוכני. לגבי שלושת הסיפורים האחרים בספר, תגלו כבר לבד איך הכל מתקשר.

 

צריך לעשות את זה יותר.

אודי.

על "חשמל מהשמש" של עמיר לב (ובכלל על עוד כמה דברים של כתיבה) | אודי שרבני

 

 

יצא לי להיות נוכח – כצופה מאזין, או כמאזין צופה – כמעט בכל השלבים של "חשמל מהשמש", התקליט החדש של עמיר לב (שיבדל"א, עיין הערך הפארודי "המנוח ואני"). החל מהסקיצות האקוסטיות, אל סימוני השירה, אל האולפן, המיקסים ועוד.

אני יכול להגיד הרבה דברים, אבל אתחיל בהתנערות ממשהו שאוהבי ומלמדי השירה נהנים לשלוף מכיסי ראשם (לפעמים זה קורה כשהם פוגשים פרח שירה, לפעמים זה קורה כשהם פוגשים קבצן ברחוב), וזו התבנית המשפטית נוסח "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק". זאת אומרת, החוק נכון לפרקים, אבל ההישענות עליו כתבנית דיבורית, כמעט ציווית, הורגת אותו ברוורס. הוא שייך לאותם משפטים שהעיצוב התודעתי שלהם כל-כך יפה (עיין ערך "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות"; ג'ון לנון), עד שיש רצון לקשקש עם טוש על אותו משפט – המורה מחיקה – וכך, באופן אירוני, למחוק אותו עם תוספת.

 

כשמדברים על כתיבה מנמלית, הרי שברוב המקרים הדברים שמרחפים מעל נושא דיבורי זה מקבלים צביון של מהלך רוחני כמעט; הכותב מגיע אל "הפשוט" לאחר שעבר עם עצמו תהליכים; ניקה מניירות, הפחית מהמלל שנבע מחוסר הביטחון, ובעיקר – וזו היד המושטת אל "החוק הכי חשוב בשירה זה למחוק" – מתחיל "להראות ולא להסביר", או "לכתוב את, ולא על". המינימליזם מטפטף מגופו, וכמעט כמו באמנות פלסטית או בעיצוב גרפי, הטקסט והאדם הכותב הופך קצת – סליחה – קפוץ תחת. הרי יש בו, במינימליזם איזה ניקיון כמעט מתנשא.

אבל הנה האירוניה: אותם אלה אשר הגיעו לכתיבתם המתומצתת, אינם אלא אשר סיימו את התהליך המעגלי אל מול עצמם; חוזרים אל הפשוט, רק בדרך עוקפת. באופן עיוני או ביצועי. ובסוף, לכאן או לכאן, הפשוט(1) הוא פשוט(2). אולם מה עם ההפך? הנה, אותו דבר: הפשוט(2) הוא פשוט(1). למה על כך לא מצביעים?

תיכף נחבר את זה.

אז כמה שורות, אם כן, על הטקסטים בתקליט הזה. המילה "מנטרה" היא שחזרה הכי הרבה סביב העבודה על התקליט הזה. מהי מנטרה, בכלל, ובהקשר מילים במוסיקה? היא חזרה על מילים, משפטים, עד שהם חודרים לתודעה, לגוף, ואתה מדבר אותם. אתה בהתחלה המוביל, אבל הופך מובל. כאן נכנסים גם כלי הנגינה שמלווים עד להתמזגות לכדי "אחד". האחד. האחד שרוקד, האחד שנע, האחד שאסימון עובר דרך ורידיו. בנוסף לכך, המשפטים האלה בתקליט שהם לא רוחניים (מה שמשויך בטעות לנושא "מנטרה" בד"כ), אלא מחיי היומיום, מתפרקים בגוף (מתוכן) ושוחים בחזרה, כמולקולות, לאוזניים. שם, הם נשמעים שוב.

 

אדם משתנה. כל אדם. הוא אמנם אותו הוא, אבל משתנה. הוא רואה דברים אחרת, יהיה יותר נכון לומר מאשר "משתנה". אני מאמין גדול שזו לא טעות, וזה כן נכון להגיד "שינוי של 360 מעלות". למה? כי האדם משתנה, וחוזר אל עצמו אחרת, אל אותה נקודה. שינוי "נכון" של 180 מעלות, הוא חד מדי, אפילו שוּפוּני. מה זה שינוי של 360 מעלות אצל האדם? דמיינו אדם עם מגנט בליבו, מתחיל להסתובב, פיזית, במקומו, והנה חוזר למקום בו התחיל את הסיבוב. המגנט שבליבו ליקט דברים, התנהגויות ופרספקטיבות, שלא היו בתחילת דרכו. עכשיו הוא באותה נקודה רק עם תוספות. ומה עם ההשלה של הדברים, תשאלו? ממילא תנועת הסיבוב משילה את הדברים שלא רצה בהם.

נחזור לעניין המחיקה. עמיר לב הגיע כבר מחוק – במובן הטקסטואלי וכו' – אל התקליט הזה. הוא לא היה צריך למחוק דבר בתקליט הזה כי הוא כבר הגיע מחוק. אבל בשונה ממוחקים/מחוקים אחרים, זוהי מחיקה ענווה. זה תהליך שלא יכול לקרות לאדם בתחילת דרכו, ויש צורך להבשיל אליו. המשפטים שבונים את התקליט הזה (וזה אכן תקליט של "משפטים", אבל לא במובן הקופירייטרי שלהם) חוזרים כמנטרה, ובעצם בנויים כמעין אילן יוחסין של זרם תודעה מפורק, מצב בו האדם, מספיק לו לומר משפט אחד שהוא יודע את אחוריו, את כתפיו, את פניו ורגליו. אפילו את שערות המשפט שלא הורדו. זה מעין מצב שקצת נראה אוטיסטי למתבונן מהצד, כי הוא, המבצע, חושב שכולם מבינים למה הוא מתכוון (שהרי הוא עבר את כל השלבים של המשפט ואין צורך להסביר אותו), אבל עם הזמן, כמגרפת זי'טונים על לבד ירוק, המשפט אוסף את תודעת האנשים אליו, אל המשפט.

מה שאני רוצה להגיד זה שעמיר לב, בתקליט הזה, בעצם שר/כתב את כל מה שהתת מודע שלו כיוון אליו במשך שנים; פיסול משפטים, משפט אחד שחוזר כמנטרה בשיר אחד כי אין צורך – ואי אפשר, כשהגעת לאל חזור – יותר מזה. השיר "שנינו", מהתקליט הזה היא דוגמא טובה לכך: הכל נמצא שם.

 

 

 

וריאציות גולדברג | שיר רֶדִי מֶייד

 

גרסה עברית.

 

גרסה אנגלית.

 

 

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: דודו פארוק | אודי שרבני

 

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: דודו פארוק.

אפשרות לכותרת: דודו פארוק מפרק את הנוער

אפשרות לכותרת משנה: מזה זמן שדודו פארוק הוא הכוכב החדש של הילדים שלנו. מיהו, בעצם?

 

נקודות יציאה לכתבה:

1. פסקת פתיחה הכוללת מילים כגון "תופעה" "דור האייפונים" "מתדלקים אלכוהול" וכו'. תרבות הראפ והבאטל שמשיקה יפה עם דור היוטיוב, שהביאה את הכוכבים החדשים והם "היוטיוברים".

 

2. בחירה פנים כתיבתית הטומנת בחובה מלחמה פנימית באשר הגישה לדבר הקרוי "הנוער של היום"; האם לקחת את הצד המיסיונרי או המצדד.

3. לבסוף החלטה מטא-טקסטואלית הכוללת כתיבה שמדברת על זה, על המלחמה הפנימית.

4. דוגמאות עבר על זיק נעורים שהדור שקדם לו התנער ממנו: מאור כהן, שב"ק ס', הראשון של הביסטי בויז, התרנגולים (שיר השכונה), וכו'.

5. יציאה להיפ-הופ של היום. פארוק עושה מה שנקרא היפ-הופ אולד סקול שמשולב בסגנון שנקרא Trap. פסקה עם הסברים ודוגמאות מהעולם (פלד בישראל, ACT בחו"ל).

6. הישראליות כמבע וכפיזיות; מלמולים ("תה-תה-תה" / "ררררא") בתוך השירים, ונעילת לסתות, פיזית, כמבע של ערס מעוצבן.  בית"ר ירושלים שצעיפיה מופיעים בקליפים, מה נחשב היום "ערס" לאחר המזרחיות החדשה כבוחנת גבולות. הוא, דודו פארוק, ילד צפוני אשכנזי שבנה דמות. סביבו מה שנקרא "ילדים טובים" ואפילו נכד של במאי מפורסם ודגול (לא לשכוח; זה לא אומר כלום על אדם כאדם. זה נקודות יציאה לעיתונאי אם ירצה).

6.1. אפשרות: לצאת לרוחב אל הדמות "רפי קזאילה" שלא היה ברור אם מתפעלים אותו (לא במובן של תפעול עמוד, אלא תפעול שמשדלים אותו להצטלם ובעצם לצחוק עליו). היה אומר חרוזים נלוזים. שהם, אגב, התחילו ברוחם דרך תרבות הטוקבק באתר ONE במדור גליצ'ים (תמונה של בחורה, ומשם הגולשים היו כותבים תגובות נוסח "גוף נדיר, פרצוף וואליד בדיר"). משם סוג התגובות הזה הפך קאלט.

7. חזרה לדיון בהקשר פארודיה (נדוש אבל וכו': מי צוחק על מי כאן). אפשר לקחת תגובות ממבוגרים ומנערים. דגש על פער, וכו'.

8. הפנצ'ור בגלגלים שדודו פארוק שם ב"ראפ הישראלי" ובעיקר של כוכבי הרשת שעדיין לא גדולים; באטלים שלא הולכים לשום מקום, ירידות אחד על השני, קריאת תגובות ונוירוטיות בגלל לכלוכים. פארוק ממתג עצמו כ"מעל זה"; מצחיק בשביל לאהוב אותו, לא מאיים כי עדיין לא נחשב כמוזיקאי. נראה לי שלאחרונה כן, וזנח את הפארודיה של הסרטונים והתמקד בשירים.

9. "הישראליות", ההקצנה. שוב חזרה למחזור החיים ("התרנגולים" היו חריגים למבוגרים דאז, וכו'). סף גירוי. אפשרות: דיבור נדוש על זמן מסך; מתן לגיטימציה וכו'.

10. אפשרות למסקנה: זה משקף את הרחוב, אין מה להתרעם (אולי נתמכות בענפים גבוהים כמו תרבות הפשע שהופכת רומנטית בדוגמאות כמו הסופרנוס, או סתם כוכבי טלוויזיה שלמען הרייטינג שכרו אותם, למרות ידיהם השחורות).

 

עוד ראשי פרקים למאמר דעה:

  1. ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?
  2. ראשי פרקים לכתבה. הנושא: רואסט.
  3. ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה

 

עוד ראשי פרקים למאמר דעה:

 

בין הזיכרון לזיקוקים

מדי פעם קורה שמספרים לך סיפור ואתה כותב בעקבותיו שיר. "בין הזיכרון לזיקוקים", הוא אחד מאותם מקרים; שיר חדש לאסף ארליך שהיה לי הכבוד לכתוב לו את המילים.

מחר, יום רביעי, בבין לבין של הדברים – שלוש דקות ועשרים שניות לפני צאת יום הזיכרון – השיר הזה יגיע ליישומו המירבי.

 

בין הזיכרון לזיקוקים

מילים: אודי שרבני.
לחן: אסף ארליך.

הִשְׁאַרְתְּ פְּתָקִים, כְּתַב יָד לֹא מְעֻצָּב עֲדַיִן
הָיִית קַלָּה כְּשֶׁשַּׂמְתִּי אוֹתָךְ עַל הַכְּתֵפַיִם.
כַּמָּה זְמַן זֶה כְּבָר, שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן?
מִשְׁקָל שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְעַצֵּב עִם הַשָּׁנִים.

בֵּין הַזִּכָּרוֹן לַזִּקּוּקִים
דַּקּוֹת מֵתוֹת, בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל חַיִּים.
בֵּין הַזִּכָּרוֹן לַזִּקּוּקִים –
הַכֹּל שֶׁלָּךְ.

הִשְׁאַרְתְּ פְּתָקִים, כְּתַב יָד לֹא מְעֻבָּד עֲדַיִן
הָיִית קַלָּה כְּשֶׁשַּׂמְתִּי אוֹתָךְ עַל הַכְּתֵפַיִם.
כַּמָּה זְמַן זֶה כְּבָר, שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן?
מִשְׁקָל שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְעַצֵּב עִם הַשָּׁנִים.

בֵּין הַזִּכָּרוֹן לַזִּקּוּקִים
דַּקּוֹת מֵתוֹת, בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל חַיִּים.
בֵּין הַזִּכָּרוֹן לַזִּקּוּקִים –
הַכֹּל שֶׁלָּךְ.
בַּבֵּין לְבֵין שֶׁל הַדְּבָרִים
בֵּין הַזִּכָּרוֹן לִתְחִלַּת הַזִּקּוּקִים
אֲנִי מוֹרִיד עוֹד אֶצְבַּע מֵהַדּוֹפֵק –
הַכֹּל שֶׁלָּךְ.

 

קישור לשיר בפייסבוק.

זה "יעל", השיר הקודם שעשינו יחד.

לכל מאן דבעי: תבנית שימושית למבוּקר ספרותי | אודי שרבני

 

לכל מאן דבעי: תבנית שימושית למבוקר ספרותי

לאור חזרתם – כביכול – של מכתבי המערכת הספרותיים, מוגשת כאן תבנית, שטנץ, ע"פ קריאות עבר. לרוב, שתי נימות לאותו מבוקר שעונה למבקר שביקר את הספר שלו; עליו רק לבחור. בסיומן, בין אם ברחשי הלב ובין אם על הדף, בדרך-כלל מסקנה – מעין נחמה – אחת.

 

קָרָאתִי בְּעִיּוּן רַב, אוֹ לְמַעֲשֶׂה בְּעִיּוּנִים רַבִּים, אֶת הַבִּקֹּרֶת שֶׁלְּךָ

("סְפָרִים", X.X.XXXX)

עַל סֵפֶר הַפְּרוֹזָה / שִׁירָה / (הַקֵּף בְּעִגּוּל)

שֶׁלִּי.

 

                              בְּחִירַת נִימָה

מֵעַל זֶה:                                     פָּגוּעַ בְּמַפְגִּיעַ:    

עוֹטֵף דָּגִים                                   מַדְהִים אוֹתִי אֵיךְ אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ עוֹד מָעֳסָקִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   נִרְאֶה שֶׁהִגַּעְתָּ מוּכָן עַם מִשְׁפָּטִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאֲנָשִׁים קוֹרְאִים סְפָרִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל חֲבָל שֶׁאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ מַחְלִיטִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   עַל אֲנָשִׁים שֶׁשָּׂמִים עַל דַּף אֶת הַחַיִּים.

עוֹטֵף דָּגִים                                   הֵבַנְתִּי שֶׁפּוֹזָה עֲדִיפָה הִיא לֹא לְהֵרָאוֹת נִפְגָּע

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל הָאִינְטֶרְנֶט בִּטֵּל עִטּוּף דָּגָה.

דֶּנִיס                                          אֲנִי הִקַּזְתִּי אֶת דָּמִי!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי כָּתַבְתִּי אֶת נִימִי!

עוֹטֵף דָּגִים                                   שַׂמְתִּי עַל הַדַּף נַפְשִׁי!

מוּשְׁט                                         וְאַתָּה מֵאֲחוֹרֵי מִקְלֶדֶת

עוֹטֵף דָּגִים                                   רַק מְמַלֵּא מִכְסַת מִלִּים בִּשְׁבִיל לָרֶדֶת.

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא יוֹשֵׁב בְּבָתֵּי הַקָּפֶה הַנְּכוֹנִים

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא מְשַׂחֵק אֶת הַמִּשְׂחָק עִם

בּוּרִי                                          מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא חָבֵר שֶׁל אֱלֹהִים.

עוֹטֵף דָּגִים                                   מִצְטַעֵר בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא בַּבְּרַנְזָ'ה

עוֹטֵף דָּגִים                                   וְלֹא הִמְתַּקְתִּי עִם עוֹרֵךְ בָּכִיר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת שׁוּם גָּאנְגָ'ה.

עוֹטֵף דָּגִים                                   נִצּוֹלֵי בּוּעָה, אַתֶּם שָׁם בַּבּוֹהֶמָה

עוֹטֵף דָּגִים                                   אָקָדֶמְיָה!

עוֹטֵף דָּגִים                                   מְלַחֲכֵי פִּנְכָּה אַתֶּם, בַּקְּלִיקָה

עוֹטֵף דָּגִים                                   מָקָדַמְיָה!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אַתָּה רוֹצֶה רַק לְהַרְאוֹת כַּמָּה אַתָּה חָכָם וּמְתֻחְכָּם

עוֹטֵף דָּגִים                                   צֵא מֵעוֹלָמְךָ הַמְּתֻחָם!

עוֹטֵף דָּגִים                                   מְעַרְבֵּב בֵּין הָאֲנִי הַמְּסַפֵּר לְבֵין רֵאָיוֹן אִתִּי שֶׁבְּעִתּוֹן אַחֵר

עוֹטֵף דָּגִים                                   אוֹמֵר שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא נָשִׁים / זָרִים / גְּבָרִים (הַקֵּף בְּעִגּוּל, אוֹ עִגּוּלִים)

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל רֶגַע, אִם זֶה מְשָׁרֵת הַיְּצִירָה?

לַבְרָק                                         אַתָּה כּוֹתֵב: (צִטּוּט)

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲבָל צַיֵּר בְּנַפְשְׁךָ; לֹא הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹלָמְךָ.

עוֹטֵף דָּגִים                                   בֵּרַרְתִּי קְצָת עָלֶיךָ

עוֹטֵף דָּגִים                                   לֹא אוֹסִיף וְלֹא אֹמַר אֶת מָה מֵנִיעַ אֶת כְּתָבֶיךָ

פוֹרֶל                                          הוֹ, מָה שֶׁשָּׁלְחוּ לִי אוֹדוֹתֶיךָ!

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ רַק גּוֹרְמִים לִי לְהַמְשִׁיךְ

עוֹטֵף דָּגִים                                   לְמַעֲשֶׂה, אִם שֶׁכְּמוֹתְךָ הָיָה מְפַרְגֵּן לִי זֶה הָיָה מֵבִיךְ.

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי, הָעָם אוֹהֵב אוֹתִי וְזֶה מָה שֶׁחָשׁוּב

עוֹטֵף דָּגִים                                   אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הָאֱמֶת שֶׁלִּי

מוּסָר                                         אֲנִי, הַמְּכִירוֹת מוֹכְרוֹת וְכָל הַשְּׁאָר גִּבּוּב.

מִשְׁפָּחָה: "הָיָה מֵת לִכְתֹּב סֵפֶר בִּמְקוֹם מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה"

 

 

 

 

 

 

 

 

ניסיון שלי לנסח את ערוץ 33 ביום הזיכרון

אודי שרבני, הארץ, תרבות וספרות, 1.5.2017

מסיבת פָּנים ביפן (סיכום מנוקד) | אודי שרבני

 

1.

נוֹפֵל מֵהָאֲדָמָה אֶל הַשָּׁמַיִם

מַסֵּכַת חַמְצָן עִם כָּל זִכְרוֹנוֹתַי נִשְׁלֶפֶת מוּל פָּנַי:

הִנֵּה אֲנִי, בִּמְסִבַּת כִּתָּה, עוֹמֵד בְּמַעְגָּל עִם כֻּלָּם וְסוֹפֵר

כַּמָּה פְּעָמִים הִזְמִינוּ אוֹתִי לָאֶמְצַע.

חֲגוֹרַת הַהַצָּלָה עוֹבֶדֶת, עֲדַיִן עוֹבֶדֶת.

 

2.

אַתְּ לְיַד הַחַלּוֹן, אֲנִי לְיַד הַמַּעֲבָר.

עוֹד מְעַט – בְּעֵרֶךְ לְיַד הֶעָנָן הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע – מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן יָזוּזוּ

קָדִימָה.

 

3.

יַפָּן. כֻּלָּם, כָּךְ נִרְאֶה, הִקְשִׁיבוּ לִמְאַרְגֵּן הָאֵרוּעַ

וְהִגִּיעוּ עִם אוֹתָהּ מַסֵּכָה.

מְסִבַּת פָּנִים.

 

4.

בַּמְּכוֹנִית, עַל תְּמָנוּן גְּשָׁרִים

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְהַהֶגֶה מִצַּד יָמִין. מַחְשָׁבָה:

אָדָם נוֹסְטַלְגִּי שֶׁמֵּת לִפְנֵי שֶׁהָיָה לוֹ עַל מָה לִהְיוֹת נוֹסְטַלְגִּי

מֵת פַּעֲמַיִם: כְּבֶן תְּמוּתָה.

כְּאָדָם.

 

5.

בַּחֲדַר הַמָּלוֹן, אַתְּ לוֹבֶשֶׁת אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלָּךְ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב –

עֲמִידָה, צַעֲדַת בִּרְכַּיִם

הַגִּ'ינְס עוֹלֶה וְנִסְגָּר עַל הַמָּתְנַיִם.

עַל הַמָּתְנַיִם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַגּוּף שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

עַל הַלֵּב שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַנְּשָׁמָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב.

וְנִרְכַּס בְּמַעֲלֵה הָרֶכֶס אוֹתוֹ אֲנִי מַעֲרִיץ.

 

 

6.

שַׁעֲשׁוּעוֹן טֶלֶוִיזְיָה יַפָּנִי בַּחֲדַר הָעִשּׁוּן שֶׁל הַמָּלוֹן

(לִפְעָמִים הַמְּצִיאוּת חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהַמְּצִיאוּת).

אֲנִי נוֹהֵג לְהַחְלִיף כָּאן סִיגַרְיָה עִם הַמְּעַשֵּׁן שֶׁמּוּלִי

אָמֶרִיקָאִית בְּיַפָּנִית. אֲנִי קַד

לְאַחַר מִכֵּן.

 

7.

הָרוּחַ מַחְלִיפָה בְּעֵירֹם אֶת פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן שֶׁעַל הָעֵצִים.

הִסְפַּקְנוּ.

 

8.

בַּמְּקוֹמוֹן שֶׁל טוֹקְיוֹ, הַכּוֹתֶרֶת צוֹעֶקֶת:

מְשׁוֹרֵר מִיִּהוּד כְּתַב בִּקֹּרֶת עַל מְשׁוֹרֵר מֵרָמַת-גַּן.

הִגַּעְתִּי מִיִּשְׂרָאֵל עִם מַטָּרָה אַחַת: לֹא לֶאֱכֹל רָאמֵן.

(סְפּוֹיְלֶר: הִצְלַחְתִּי).

 

9.

אֲנִי מַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת לִמְקוֹמִיִּים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ, לִכְשֶׁיַּגִּיעוּ, לְתֵל-אָבִיב

חִנָּם אֵין כָּסֶף.

וְנֶעֱלַם לָהֶם, שָׁתוּי, עַל חֶשְׁבּוֹנָם.

 

10.

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ נְוֵה-צֶדֶק שֶׁלָּהֶם

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ כִּכַּר הַמְּדִינָה שֶׁלָּהֶם

תִּרְאֶה אֶת הַגִּמּוּר

תִּרְאֶה אֵיךְ הֵם מַקְדִּישִׁים פֹּה לָעֲטִיפוֹת שֶׁל דְּבָרִים

הִנֵּה, אֵלֶּה יִשְׂרְאֵלִים

בּוֹא נִתְעָרֵב רוֹאִים הַיּוֹם מִישֶׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים

זֶה לֹא יַפָּנִי זֶה סִינִי

תִּרְאֶה, אֵין לִכְלוּךְ אֶחָד בִּרְחוֹב

רָאִיתָ אֶת הַנָּזִיר הַהוּא עִם הַגּוֹנְג? נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ

רֶגַע, צָרִיךְ לְהוֹרִיד נַעֲלַיִם

צִלְצוּל אֶחָד שֶׁל טֶלֶפוֹן לֹא שׁוֹמְעִים פֹּה. אֶחָד.

 

11.

אֲנִי שׁוֹאֵל יַפָּנִי אִם הוּא רָאָה אֶת הַסֶּרֶט Lost in Translation

הוּא חוֹזֵר עַל שֵׁם הַסֶּרֶט וְחוֹשֵׁב

(יֵשׁ לָהֶם כָּאן תְּנוּעַת חֲשִׁיבָה אֲרֻכָּה; תַּפְקִידָהּ לְהַדְגִּים חֲשִׁיבָה)

הוּא לֹא שָׁמַע עָלָיו, הוּא לֹא מַכִּיר.

אִילוֹנְיָה הִיא: יַפָּנִי שֶׁאוֹמֵל  L בִּמְקוֹם R כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא אֶת שֵׁם הַסֶּלֶט הַזֶּה.

 

12.

וּבַקּוֹמָה הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע זֶה תּוֹקֵף אוֹתִי.

וְחַלּוֹן זְכוּכִית לְלֹא אֶפְשָׁרוּת פְּתִיחָה

וּלְמַרְגְּלוֹתַי עִיר מְלֻכְסֶנֶת, עֲצוּמָה

וַאֲנִי מַבִּיט אֶל הַשָּׁלָל שֶׁל הָעוֹלָם

וַחֲדָרִים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִים מֵהַסְּרָטִים

וּמִסְדְּרוֹנוֹת בְּדִידוּת עִירוֹנִיִּים

וְאָמְנָם הָיִיתִי עָרוּךְ לְכָךְ

(הַמֶּדְיוּם הוּא הָעֶצֶב; "כָּךְ צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ בְּחַדְרֵי מָלוֹן גְּבוֹהִים")

וְאָכֵן הַמַּהֲלָךְ הוּא מְזֻקָּק, אֲבָל אֲנִי נִזְקָק –

מָתַי תַּחְזְרִי מֵהַמֶּדִיטַצְיָה כְּדֵי לְהָפֵר אֶת הַשֶּׁקֶט הַמַּפְחִיד?

 

13.

בְּמִנְזָר הָזֵן נִכְנַסְתִּי לְכָל הַחֲדָרִים, שַׂמְתִּי יָד עַל הָרֹאשׁ וְאָמַרְתִּי:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד

בִּשְׁבִיל לְחַפּוֹת.

בְּכָל חֶדֶר חִכְּתָה לִי בַּחוּרָה אַחֶרֶת שֶׁאֵי פַּעַם זִיַּנְתִּי

(חוּץ מֵהַהִיא, מְגֻלַּחַת הָרֹאשׁ).

אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, בַּמָּקוֹם בּוֹ נִמְצָאִים כָּל הָעֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים מִזֶּה, אִלְּמִים. אֶחָד, אֶחָד.

אַחֲרַי זֶה, בַּחֲנוּת שֶׁל אֲרַמַנִּי, כְּבָר הוֹסַפְתִּי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי.

וְעָשִׁיר.

 

כָּל נִסְיוֹנוֹתַי לִמְחִיאַת כַּף עִם יָד אַחַת צָלְחוּ הַיּוֹם.

 

15.

מִסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם לְאָחוֹר כְּדֵי לָדַעַת מֵאֵיפֹה אֲנִי בָּא.

מָה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו בְּתֵל-אָבִיב?

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֶנְחַת לְעוֹד כַּמָּה טִפּוֹת גֶּשֶׁם אַחֲרוֹנוֹת (יֵשׁ לִי אֶת הַסָּרִיג הַזֶּה שֶׁקָּנִיתִי)

מַנְמִיךְ אֶת הַמּוּזִיקָה בָּאָזְנִיּוֹת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ אֵלֶּה שֶׁנֶּעֶמְדוּ לְיָדִי בָּרַמְזוֹר.

שׁוּב, כְּמוֹ בְּכָל פַּעַם מֵעֵבֶר לַגְּבוּל, זֶה תּוֹפֵס אוֹתִי:

קוֹרֶה לִי מַשֶּׁהוּ וְאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מִזֶּה. אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתִי.

הַאִם הַשַּׁגְרִיר יָשֵׁן?

אֵיזֶה אֶגוֹ מִצִּדִּי! אֲנִי חֵלֶק מֵהַתּוֹר.

 

אֲנִי מַגְבִּיר וְנִפְרָם מֵהֶם.

 

16.

עֶרֶב חַג בְּבָר כּוֹשֵׁל. אֲנִי לָקוֹחַ רִאשׁוֹן וְכַנִּרְאֶה גַּם אַחֲרוֹן.

אֲנִי לֹא שׁוֹתֶה בִּירָה כִּי פֶּסַח, וְיֵשׁ לִי מַצּוֹת בְּתוֹךְ הַתִּיק.

הַבְּעָלִים וַאֲנִי אִלְּמִים, מְדַבְּרִים בְּשֵׁמוֹת שֶׁל לְהָקוֹת; מֵהַנֶּהֱנִים אִם אוֹהֲבִים,

עוֹשִׂים אִיקְס עִם הָאֶצְבָּעוֹת כְּשֶׁלֹּא.

לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת, הוּא קִבֵּל עוּגָה אַחֲרֵי הַהַגָּדָה

הוּא הִצְבִּיעַ עַל אִמָּא שֶׁלִּי וְאָמַר:

הִיא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְשַׂר הַחוּץ. אֲנִי שַׂר בְּלִי תִּיק.

 

סְטֶרֵאוֹ; מֵהָרַמְקוֹל שֶׁלְּיָדִי שׁוֹמְעִים רַק אֶת הַגִּיטָרָה הַמְּלַוָּה

וְהַסּוֹלוֹ בַּצַּד הַשֵּׁנִי, לְיַד הַיְּצִיאָה.

 

17.

לַיְלָה אַחֲרוֹן בְּיַפָּן, אוֹרֵז אֶת הַמַּזְלֵג.

חוֹזֵר לַמָּקוֹם בּוֹ מַקְּלוֹת אֲכִילָה זוֹ מַנְיֶרָה.

 

18.

אָסוּר לְנַסֵּחַ אֶת הָעִיר הַגְּדוֹלָה.

תֵּל-אָבִיב; יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָאָדָם מַכִּיר אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ,

רְחוֹבוֹתֶיהָ מַכִּירִים אוֹתוֹ.

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים (וידאו)

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים. זה תמיד אותו דבר, השקות ספרים.

יצא לי להיות לא מעט בהשקות ספרים, שלא באשמתי; מדי פעם אתה יושב לבירה באיזה מקום ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה בא לקנות ספר בחנות ספרים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה יוצא לקניות בשוק הפשפשים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שכולם עם קורדרויים חומים?

 

קבוצה לא גדולה שלא אנשים מגיעה, נעמדת ומדברת עם עצמה. זה ערך את זה, זאת שיווקה את ההוא, ההיא עשתה הגהה להוא, ההוא העמיד את הטקסט להיא. מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות. חוץ מהספר שלי, כבר עשרים שנה בהידרדרות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים עם צעיפים משובצים?

 

והנה, חנויות הספרים הפרטיות, שם בדרך כלל זה קורה, השקות, באנשים שלובי רגליים מתמלאות, מנגנים בליבם את אותם המנגינות; אני כאן ולא רואה בטלוויזיה תכניות, אני כאן ואני בעד חנויות פרטיות, אני כאן ואני מקווה ששילוב רגליי יבצבץ את גרביי הצבעוניות, אני כאן ויש לי תיק עור מרופט עמוס מחיצות, אני כאן ואני יכול להתרגל לבירות זולות.

 

מה יש להם, שם, בהשקות שהם חייבים מה הם לא, להראות.

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

ומיד המילה הכי מפחידה: מושב. ומה במושב הראשון? "דמות הצבר בספרות הישראלית". ומה במושב השני? "דימוי הגוף הנשי בספרות הישראלית". ומה במושב השלישי? "המזרחי החדש – קווים לדמותו". וכו', וכו'. והנה, עורך הספר נשלף מסלונו הריק, ועליו כמעט ונכפה להגיד איזו מילה.

והנה צמד שחקנים קורא קטע מהספר, ורק שלא ימחיז. תקרא רגיל, לעזאזל, ואל תשחיז.

 

מה יש להם שם, בהשקות, עם דגש על מבע והמחזות?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה כותב הספר, כולו נרגש, מודה לבאים.

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שתמיד שוכחים ללחוץ במיקרופונים על כפתורים?

הו, הנה, עכשיו שומעים?

 

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה, בשולחן הצדדי, ערימת הספרים, ועליה אמון האיש האפור של ההוצאה, מפקיד את חייו באופן קבוע לאותם ערבים, תוספת תשלום, כמעט בכתב אישום. עומד עם עודף מוכן ומכונת אשראי ליד ערימת הספרים.

 

מה יש להם שם בהשקות ספרים שתמיד חסר להם עודף במזומנים?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

וכותב הספר, נרגש. ויש לו על מה. מדגיש את מיקומה של ערימת הספרים במבע אירוני, המבע האירוני הוא גלגל ההצלה בהשקות. אבל אין לו דרך אחרת, שהרי מה יגיד? "קנו את ספרי"? "עבדתי עליו שנים"? "הקזתי את דמי"? עדיפה, זו, האירוניה, לגבי ערימת הספרים ואיזכורה. אם כן. אולם מבטו, מבטו לא מרפה משולחן צדדי זה, ויודע, בין חיבוקי ההמון, מי לא קנה באותו ערב את ספרו. בהנחה. ויידע למשך כל חייו. בלי הנחה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

 

אין עצוב מסופר שיודע שספרו שלו נמצא אצל אחר ועדיין לא נקרא. סופרים – כך למדתי עם הזמן – הם אנשים פינקסיים. הם אוספים שמות של אנשים שיש להם את הספרים ועדיין – לא קוראים. עדיף לו, לסופר, לדעת שספרו נקרא ולא מצא חן בעיני הקורא, מאשר ההמתנה הזו.

 

מה יש להם, לחיים, עם ההמתנות? למה לחכות?

 

לכן, עצה שלי לסופר: אל תדע למי יש את הספר שלך, ואל תיתן אותו במתנה.

הידיעה שיש מישהו שאוחז בספר אותו כתבת ועדיין לא קרא, מקיאה את עצמה מתוכך. מקיא את עצמך מתוכך.

ראיתי סופרים מקיאים את מה שהגוף שלהם יכול להקיא: את כל מילות הספר בדיוק. לא יותר. לא פחות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים קנו את הספר ולא קוראים.

הנה השולחן.

%d בלוגרים אהבו את זה: