שירי ספורט

 

 
 
 
מאנצ'יני ויאלי לומברדו ואני
מאנצ'יני ו-ויאלי
ג'אנלוקה.
תשעים,
תשעים ואחת ככה.
לומברדו היה קרח, שחקן כנף,
אחרי זה הוזמן לחתונה של איציק זוהר
("תבוא, לומברדו יהיה").
אבל לא היה לו שיער כמו למאצ'יני,
ללומברדו.
ויאלי
גם התקרח עם הזמן, אבל לקח את זה
אחרת.
גילח הכל, לפעמים השאיר פאות
מדי פעם זאפה קטנטן מתחת לשפה.
אבל לומברדו תמיד נשאר פקיד דואר
הוא לא תיעל את זה-
את הקרחת
אפילו לא השלים איתה.
שחקן קו, היה לומברדו
ידע להרים תוך כדי ריצה,
ועדיין פרשנים נשארו רק עם אלון
חזן בנושא הזה.
תשעים
תשעים ואחת ככה,
סמפדוריה, עם הerg-
על החולצה.
מאנ'ציני בישל לויאלי,
ויאלי בישל למאנצ'יני.
באתי לבחורה פעם אחת,
אמרתי לה שאני רוצה להיות המאנצ'יני שלה,
שאני משחק את ה-מתחת לחלוץ, בואי תהיי
תשע טיפוסי, אמרתי לה.

 
מפתקאות כיס של מחמיצן קט רגל טיפוסי
בשער אמיתי זה היה נכנס

 
דורון ג'מצ'י  ורומנטיזציה ג'ינג'ית
דורון ג'מצ'י תמיד כדרר בין הרגליים,
אבל כפול,
ברצף.
הופ-הופ (הופ, הופ)
זה היה כמו אמונה טפלה בשבילו
כאילו הוא חייב את זה.
יש כאלה שסוגרים את הרדיו רק עד שהשדרן
אומר מילה שמחה, לפעמים
מחכים שעות בחניה, מזיעים עד שזה
מגיע. 
דורון ג'מצ'י השעה גורלות בשבילם
הופ, הופ (הופ, הופ).
חן ליפין סימן לתרגיל
אבל אף פעם לא הגיע לסל.
היה עוזב את הכדור-
נותן לזה לקפוץ; תרגיל מספר עשר דורש שתי ידיים,
ארואסטי היה עושה את זה לפניו.
טוב, הוא היה ג'ינג'י,
פעם באמת לג'ינג'ים היה אופי,
פלמ"ח וכל החאקי חום הזה.
אז,
הייתה רומנטיזציה לג'ינג'ים.
אז,
תיאורי הצלות הכדור ליד שלטי הפרסומת
היו קופצים דרגה גם אם זה היה סתם יוצא לחוץ.

 
מפתקאות כיס מבקיע גולים של פוקס בראיון עיתונאי
לא ניסיתי להרים, ראיתי את השוער מחוץ לשער
 
 
טוטו נקמה (זה תמיד יצליח)
שבת בזויה. בקושי יש קהל.
סתם,
אולי מחזור-שניים לפני הסיום
אפילו.
שחקן אחד נזרק מהקבוצה שלו
מחכה היום להוכיח למאמן הישן שלו,
שהוא טעה.
כבר יודע מה יעשה אחרי הגול,
לאן ילך
למי ירוץ
או  שאולי ישמור על פנים חתומות.
דווקא.
בשביל להראות שהוא
לא מראה כלום. שהמאמן לשעבר ימות מבפנים,
שלא תהיה לו אפילו התנשאות על הסיטואציה.
שבת בזויה. בקושי יש קהל,
אני יודע לסמן נכון בטוטו אם יש שחקן
מול קבוצה קודמת שלו.