אדם יושב בבית קפה ומזמין קפה. הוא מקבל את הקפה. ייתכן שהוא שם סוכר, ייתכן שלא. הוא לוגם מהקפה. זה טעים לו או לא. ייתכן שהקפה הזה הוא עם חלב רגיל, ייתכן שעם חלב שיבולת שועל, חלב שקדים, חלב סויה, או ללא חלב. לכאן או לכאן, הוא טועם את הקפה. לאחר מכן הוא מעיין בתפריט. המלצרית ניגשת אליו. ייתכן שמלצרית זאת היא מסוג המלצריות שמושכות כיסא ריק משולחן אחר ומתיישבות בזמן לקיחת ההזמנה לכדי הדגשת פמיליאריות; אולי זאת תכונה נרכשת ממלצרית אחרת, אולי לא. האדם שעיין בתפריט מצביע על משהו מהתפריט; ייתכן שהוא שואל משהו על אותה מנה, ייתכן שלא. ייתכן שהוא רוצה את אותה מנה ללא אחד מהמרכיבים, ייתכן שלא. המלצרית עונה לו. ייתכן שבית קפה זה סגור ותחום בפניי שינויים בתפריט, ייתכן שלא. האדם מזמין את אותה מנה וחוזר לענייניו. הוא מוציא את הטלפון שלו וצופה בטראומה שלו, המצולמת.
אני כותב את הדברים הבאים לא כמומחה. לא באתי מעולם הפסיכולוגיה, ולא למדתי פסיכולוגיה. הנה, ברשותכם כמה מחשבות, או יותר נכון שאלות אל מול העתיד לבוא (או זה שכבר קורה).
ב-26.8.2015, יצא וסטר פלנגן עם אקדחו למסע הרג שקטל את חייהם של אליסון פארקר ואדם וורד, כתבת וצלם טלוויזיה. וסטר פלנגן – שפיטוריו מאותה תחנה היו ה"סיבה" לרצח זה – צילם את הרצח. צילם וירה. כלומר, לא עוד שחזור כלבוטקי, כי אם תמונת וידאו חיה של ירי וגופה שנופלת.
צילום המסך מאותו תמונת ירייה – שאותו אתם יכולים לחפש בגוגל עם המילים הנכונות – מראה שאחיזת האקדח וזווית הצילום מושפעת ממשחקי המחשב; POV (Point Of View) של דמות במשחק מחשב שנדרש לחסל את אלה שנקרים בדרכו. זאת לא הפעם הראשונה שהמציאות מושפעת מהנלווה לה, משחקי המחשב; לראיה, אפשר לראות איך צילומי משחקי הכדורגל ואופן הצבת ותנועת המצלמות הושפעו ממשחקי הפלייסטיישן, כלומר, המציאות, באופן אירוני, הושפעה ממה שנוצר בעקבותיה.
למה אני מביא את אותה דוגמא מתועדת של אותו וסטר פלנגן? כי הרוצח הוא אקטיבי אל מול הנרצח שהוא פאסיבי, וזה, איכשהו, מתקבל על הדעת, מתחלק בגרון (מירכאות), אבל אותו תאריך מקולל, השבעה באוקטובר, הביא איתו העמדה חדשה: הפאסיבי מצלם את הטראומה שלו. אמנם אין לנו – ולבטח יש – צילומי וידאו של הרג האני, אבל יש צילומים של צד שני המצלם אונס, רצח ועוד דברי; נגיע לזה)ם מזוויעים (כביכול טראומה משנית, אבל ישירה גם ישירה. למרבה העצב העיניים שלנו התרגלו לכך, אבל אם נותר בשואה הראשונה (מירכאות) עדיין הבזק תודעתי – שכמובן והולך ונעלם עד, אולי, הניצול האחרון – הרי שמול כך, לאחר השבעה באוקטובר, הדברים הם כבר אחרת. זאת לא זילות, המשפט הבא: דמיינו תור למשרפות שמצולם בידי אותו אחד ההולך להישרף. זה בדיוק זה. כלומר, לא "בדיוק", אבל זה הבנתם את האנאלוגיה.
השבעה באוקטובר – בעיקר אצל ניצולי הנובה – העמידה, או יותר נכון תעמיד, את עולם הפסיכולוגיה אל מול משהו חדש: הפוסט-טראומה, כהפרעה פסיכולוגית, עומדת כמעט מול עצמה מכיוון שהיא צולמה, דווחה, הועברה, בידי אותו אדם שנכח בה. היא אצלו בכיס, פיזית. אם נהיה לרגע פרוזאיים, אז היא לא מתקיימת כ"פוסט" (טראומה). אצל ניצולי הנובה שצלמו את הטראומה בעודה קורית, הפוסט-טראומה הפכה להיות הווה מושלם מתמשך, צורת זמן שלמרבה האירוניה לא קיימת בשפה העברית, והנה עכשיו היא קורית, וקורית, וקורית, וכו', וכו'.
רוצה לומר, אם מדי פעם עולם הפסיכולוגיה לימד את עצמו להתאים תזוזת סט הכלים חדשה על אותו לוח כלים (דוגמא: חלום שכלל בתוכו בקבוקי פלסטיק שבעבר היה "ללא פירוש", יכול להתפרש היום בהקשר "הרגשת מיחזור"), הרי שהיום, לאחר השבעה באוקטובר, תזוזת הכלים (כלומר, אופן הטיפול מול הטראומה) עומד – יעמוד – על לוח חדש, קרקע חדשה שלא קיימת כרגע, וייקחו הרבה שנים ומחקרים אל מול אותה מציאות. מציאות מתועדת שתשפיע על עניין הטראומה, או יותר נכון הפוסט (טראומה).
קטונתי מלהבין את נפש האדם המצלם בעודו יורים עליו, ובטח שלא לבקר, אבל זאת המציאות הנוכחית ואין מה לעשות איתה, מלבד, אולי לצלם. כלומר, "הרגע" (שיר בהופעה, קינוח במסעדה, וכו') מצולם לשם הבדיעבד העתידי (ערגה מוזמנת), תוך פסיחה על הרגע הנחווה; דובר על זה הרבה ואין כאן מה להוסיף, אך כשזה קורה בזמן בריחה מיריות, הרי שזה משהו חדש (שבעתיד כבר לא יהיה חדש).
אז מה מכאן, אולי?
הגיוני שבשלב הראשון המטפל ישאל את המטופל למה הוא הרגיש צורך לצלם את האירוע, אבל השאלה שתבוא בעקבותיה תהיה "איך הצילום יכול לעזור לנו". כלומר, איך אנחנו – אתה ואני, מטפל ומטופל בהתאמה – יכולים להשתמש בו כעזר. ה"למה" יהיה רק שלב גישוש, גשר, לשאלה שהיא "איך" (זה יכול לעזור לנו). למה לא נישאר ב"למה" – כי העולם השתנה וכולם הם טרומנים במופע עצמי, אבל בעיקר כי ה"איך" (הצילום יכול לעזור לנו), הוא הניסיון לטפל בטראומה כי אפשר לצפות בו, ומעתה תפקידו הוא שימוש ריפויי. הערת שוליים: יש שיגידו שזוהי כבר פעולה של קואצ'ינג ועולם הפסיכולוגיה יצטרך להתאים את עצמו למציאות ולהיות יותר קונקרטי, אבל זה כבר וכו'.
אם כן, האדם החדש הוא אדם המתעד את בריחתו, האדם החדש מתעד את הרגעים בהם הוא הולך למות. מעין ניסיון של האדם שהולך בעל כורחו למות (להבדיל מתיעוד התאבדות) כדי לנסות להשאיר את עצמו חי לאחר מותו כמעין צוואה עצמית, אבל זאת היא לא הנקודה. הנקודה היא אחרת: מה הדבר הזה עושה (יעשה) למושג "פוסט-טראומה", ואיך זה ישפיע על ההתמודדות מולה?
הדבר הראשון שחשבתי עליו לאחר הצילומים המזוויעים של הנובה היה זה: מה הולך להיות מכאן בגלל אותו תיעוד העצמי, מה יהיה עליהם בעתיד בגלל האימאג' העצמי. זאת היתה, כנראה, הדרך שלי להתמודד מול הזוועה הזאת; כמו בעוד הרבה דברים מצאתי את עצמי בורח לנישת המבט שמעל, והוא הסיפור שמעל הסיפור. ככה התמודדתי עם העצב, ולפניו עם ההלם הגדול. אני זוכר בדיוק מתי התפרקתי והמבט שמעל כבר לא יכול היה להיות לי כקביים; היה זה וידאו עם איש זקן שעומד מול תמונות החטופים והקורבנות ושולח נשיקות מפיו אל ידו ואל התמונות. עובר תמונה-תמונה. הנה, עמדתי אני מול הטראומה (המשנית) ובעזרת אותו וידאו "השלמתי" עם המצב, אבל מה לגבי אותם ניצולי נובה? מה הולך להיות מכאן? לאן כל זה הולך?
חמשת שלבי האבל – אם המודל הזה עדיין שָׁריר – יכולים לשמש כאנאלוגיה לדבר הבא: מחד, ניצול הנובה לא יכול להדחיק כפעולה "בריאה" כי היא צולמה מנקודת המבט שלו, ומנגד, הוא חי את אותו אירוע שוב ושוב. בשני המקרים הטראומה אצלו בכיס; הנה הוא לוחץ על מכשיר הטלפון והקולות והתמונות נמצאים שם *מנקודת המבט שלו*. מה עולם הפסיכולוגיה עושה (יעשה) מעכשיו? האירוע הוא אירוע מתגלגל. האם בעידן הנוכחי המילה הראשונה מהצמד "פוסט-טראומה" תהיה – מירכאות כפולות ומכופלות, בדחילו ורחימו במילה הבאה – "רלוונטית"? הרי הטראומה ממשיכה וממשיכה; יש לה סימוכין, תיעוד. עצמי.
אנחנו למדים שבנוסף לכך, הטראומה, ביחס לאדם שעבר אותה, היא בהרבה מקרים "שָׁם", כמו ולא קרתה לו. ה"אני" מתנתק ממנה, ונוצרים שני עולמות: זיכרון הטראומה מול עולם המציאות שכמעט ולא נפגשים. אנחנו מכירים את זה מהלומי קרב, קורבנות אונס והתעללות, ועוד מקרים שמהלכים בינינו. הזיכרון קופא אי שם, ללא מקום, ללא זמן.
מכאן, אצל האדם ש"שזה לא קרה לו", הניתוק יכול להיות לו "עזר" להמשך החיים, ומנגד ייתכן שאותו ניתוק הוא שגורם לפוסט-טראומה להמשיך לבעבע בתוכו. כלומר, המאורע לא השלים את המעגל שלו. ומה עכשיו? הרי אותו ניצול נובה לא יכול להתחמק מהטראומה שלו: היא שם, והוא צילם אותה. צילם אותה מה-POV שלו, ובנוסף, גם סובב את המצלמה אליו ודברר אותה. כלומר, גם הסרט, אבל גם גרסת הבמאי.
מכאן, אולי, שתי אפשרויות חדשות שלא היו בעבר: "הניתוק" כבר לא יהיה ניתוק כי הטראומה נוכחה, ואילו מנגד דווקא התיעוד העצמי כסוגה של וידאו יכולה לגרום לטראומטי להיות חיצוני לה, כלומר "זה סרט". אלה הם שתי אפשרויות כמו עד כה, אבל מעתה הכלי (מצלמה) הוא העניין. לוח חדש לאותו סט כלים. ניצול הנובה – ירצה או לא ירצה – עבר אי אלו תהליכי עיבוד מול הטראומה כי הוא צילם אותה.
בשנת 1974, תעדה סוזן סונטאג בעבודתה "ארצות מובטחות" טיפול בשחזור טראומה בשריונר ש"מוחזר" לשדה הקרב; הוא שוכב על מיטתו בזמן שהפסיכיאטר ועוזריו דופקים על הארונות וצורחים עליו פקודות כדי "להכניס" אותו שוב לסיטואציה, "לחוות" אותה. בסופו של דבר אותו שריונר מתחבא מתחת למיטה עם ייסוריו. מותר לציין שטיפולים (מירכאות) אלה כבר לא נעשים, אך זוהי דוגמא למישהו שבעזרת פעולות כאלה או אחרות חוזר לטראומה שלו, כלומר, עומד בפניה. היום הדברים נעשים אחרת, אך בקשה להתעמת עם הטראומה, מתבקשת ע"י העולם ורצונותיו (האגואיסטים?) ונדמה שכולם מבקשים מהפוסט טראומטי: עבד את זה! והנה, אותו ניצול נובה, עם תיעודו העצמי, נמצא שם שוב ושוב. האם הוא לא (יהיה?) זקוק לגיורי חיצוני (מראותף קולות וכו'), כי הגירוי נמצא אצלו? זה, למרות הכל ולהבדיל ממצב של ניתוק, יכול להיות גם מסוכן, כי ייתכן ודבר זה יגרום לתקיעות. פליי. הפוגה. פליי. הפוגה. ואפילו עריכה טכנית של הטראומה. כלומר, עריכה של הסרטון עם סוף אחר, פסקול אחר, וכו'.
פוסט-טראומה, כדרכה, יכולה לכלול חוויה מחודשת, או הימנעות מכוונת עם אותם גורמים שיציפו שוב את הדבר (מראות, ריחות, וכו'). היא יכולה להתבטא גם בחדות יתר ("רמבו" של סילבסטר סטאלון היא דוגמא קולנועית לאדם נושא טראומה, תמיד מוכן, תמיד ער אל מול המציאות). ועוד לא דיברנו על דיכאון והתקפי חרדה. והנה, האירוע בשבעה באוקטובר לא "נגמר" אצל האדם המתעד את הטראומה שתקפה אותו: היא שם, טכנולוגית, ובעיקר: הוא עבר תהליך מסוים אל מול אותה טראומה בעודו מתעתד אותה. הוא – בלי ידיעתו – נמצא בשלב אחר בעיבוד הטראומה כי הוא צילם אותה. מהו התהליך שאותו הוא עובר בעקבות אותו תיעוד עצמי? האם נוצרו שלבים חדשים בין השלבים בין השלבים? כלומר הכחשה, הכחשה 1.1, הכחשה 1.2; כעס, כעס 1.1, כעס 1.2; מיקוח, מיקוח 1.1, מיקוח 1.2; וכך בהמשך ביחס לדיכאון וקבלה? יידרש זמן, שאלות מחקר, השערה, אישוש או סתירה וכו', באשר לאותם אנשים שיהיו, בסופו של דבר– כמה שזה זול – "מקרים".
בנוסף, קריאה ספרותית בנושא אומרת שאם בעבר "פוסט-טראומה", כאבחון, היתה משויכת לחשיפה ישירה לאותו אירוע טראומטי, הרי שעם הזמן המושג עבר המון שינויים והיום לא רק חשיפה ישירה (בלבד) יכולה לגרור אחריה "פוסט-טראומה", אלא גם חשיפה עקיפה. כלומר, אם היית עד לטראומה שקרתה למישהו אחר. והנה, מכאן, אפשר – אולי – לדבר על המהלך המעגלי הבא: אותו אדם מתעד, אותו ניצול נובה (שם קוד), שיכול לצפות בסרטוניו, אותם אלה שבהם הוא נראה בורח על נפשו או מסתתר, מבקש – ויכול לבקש, טכנית – הזדהות עם עצמו. הכפול הפך מכופל, והמירכאות הופכות מירכאות כפולות. הנה, האדם מזדהה עם עצמו. לא עם ה"אחר".
"סימולציה" – אתם מכירים את המושג הזה; אתם ממחיזים רגעים שקרו לאחרים (במציאות או דרך סדרה שאתם רואים), ומנסים להכניס את עצמכם לתוך הסיטואציה. מה אתם הייתם עושים, וכו'. אם – כמו שאומרים – היצר הראשון של האדם הוא יצר ההישרדות, הרי שאותה סימולציה היא פועל יוצא של ההישרדות, אבל ברוורס; כדי לקיים את אותה הישרדות האדם מנסה – כשהוא בכלל לא בסיטואציה הטראומטית עצמה – לבקש את היצר הנ"ל לכדי המשך החיים דרך הבדיון. הדבר הזה – ושוב, אני לא מומחה – יכול להביא איתו מחד תקיעות אינסופית, ומנגד דווקא פתרון מהיר, השלה, שכן החומרים הוויזואליים, מנקודת המבט העצמית – טכנית ונפשית – כבר שם.
בנוסף, עתידית, אם נרצה או לא נרצה, ההבדל בין השואה הראשונה (מירכאות) לבין השבעה באוקטובר וזאת ביחס לדור השני, העתיד לבוא, הוא שאותם אלה שחוו את השבעה באוקטובר לא יתהלכו (לא יוכלו ללכת) "מתים" בביתם אל מול הדור השני, דוגמת ניצולי השואה. כלומר, התבנית "לא מדברים על זה" אולי לא תוכל להתקיים ולו רק בגלל שהכל דובר, תויק, ובעיקר תועד עצמית. שוב, לא מדובר על רגשות פנימיים, אלא על "מה היה שם", באופן יחידני ולא "כסיפור כולל".
כוכבית: לכאן אפשר, אולי, להצמיד נגזרת עתידית, כללית יותר, והיא האתוס של המדינה. כלומר, "שימוש" בחומרים המצולמים, אך זה כבר נושא אחר.
וזה, חברים, עולם חדש. שוב. העולם הולך ומתפרק מתכוניות אב עליהן הוא התבסס וזאת בהקשר "אל מול". שלב חדש. ואם נלך רגע למשחק מילים – לאו דווקא לא טוב – הרי שמעתה הסיפור האישי לא "מבוסס" על סיפור אמיתי, אלא "מתבוסס" על סיפור אמיתי. ומתבוסס, ומתבוסס, וכו'.
הנה, רשמית: "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך", הספר החדש שלי. לאחר שלושה ספרי פרוזה הגיע זמן לספר שירה, לא?
עורך: ארז שוייצר. ועוד איזה עורך; כתב היד כמו חיכה לו.
עיצוב עטיפה: להב הלוי. ועוד איזה מעצב; שם הספר, ע"פ שיר שכתבתי לפני כמעט 20 שנה, כמו חיכה לעטיפה שלו.
הלילה, יום שני, אנחנו מתחילים להגיש את "ציפורי לילה" של גל"צ. אנחנו, כלומר נועה ברמן-הרצברג, ואני.
הז'אנר (ושם התכנית) הוא "ציפורי לילה מחמיצות"; אתם מוזמנים להתקשר ולדבר איתנו, בעילום שם או בעילום אות, ולספר לנו על ההחמצה שלכם. ההיא שלא מרפה מכם. נדל"ן, זוגיות, אהבה, מילה שלא נאמרה, משפחה. הכל.
משלים בגרויות 