ארכיון קטגוריה: Uncategorized

יש בספר החדש שלי סימפול דיאלוגים (מה זה סימפול דיאלוגים?) | אודי שרבני

יש לי ספר חדש שייצא *לאחר החגים*. קוראים לו צריך לעשות את זה יותר. הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים.

רגע, לפני כן הקדמה.

בשנת 1982, יצא התקליט Sheffield Steel של ג'ו קוקר. הייתי אז בן 6. זה היה אחד מהתקליטים של האחים שלי שאהבתי לשמוע, והלהיט של התקליט הזה היה שיר בשם Seven Days.

בתור ילד הבנתי שהוא שר שם את השורה "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה ארוכות". שרתי אותה איתו.

שורה יפה, נכון? יפה אבל לא נכונה. מה שהוא שר שם, זה בעצם את המשפט "עוד שבעה ימים היא תגיע, אני אחכה לה בתחנה".

למה בעצם החלפתי בין "ארוכות" לבין "בתחנה"? הרי אלו מילים שבאנגלית אין ביניהם קשר מצלולי כדי שאתבלבל. ולמה זה אמור לעניין אתכם? (זה לא "אמור" גם בסוף הטקסט הזה, אבל וכו').

החלפתי ביניהן כי אבא שלי, שיהיה בריא, אהב מכוניות סטיישן. קרי (או יעני, או יען-קרי), מכוניות ארוכות, כאלה עם בגאז' רציני. ככה קראו לזה אז, מכוניות סטיישן. ובשבילי, "סטיישן" זה ארוך. משם, לוגיקה מהירה גרמה למשפט הזה להיות. פשוט להיות "אני אחכה לה ארוכות".

ביום שהבנתי את הטעות הזאת – בתור בוגר שעדיין לא כתב משהו– הבנתי שגם אם אני לא רוצה, הרי שכתבתי במשך כל חיי. בראש. הבנתי גם שהמילים מתפרקות לי במוח בלי שאני רוצה. ושבלי שאני רוצה, אני מחבר בין עולמות. שאני מסמפל.

 

אז סימפול דיאלוגים. מה זה "סימפול דיאלוגים"?

סימפול, בדיוק כמו המקור, במוזיקה; שיר אחד יכול להכיל דגימות משירים אחרים ובכך ליצור יצירה חדשה (אתם מכירים את זה, נניח, מיצירות וידאו כמו "השעון" של כריסטיאן מרקליי, או יצירות כמו ThruYOU של קותימאן, וPaul's Boutique-, התקליט המופתי של הביסטי בויז שכולל בתוכו עשרות סימפולים; שיר אחד בנוי מבס של ג'יימס בראון, תופים של לד זפלין, ומשפט של בוב דילן, נניח). זו היתה מהפכה רצינית במוזיקה, ברגע שהסמפלר נכנס. הכל נמצא על המקלדת; רק תוריד סאונד לתוכה.

 

אז הספר הזה דרש את זה ממני, את אותו רעיון שתכננתי במשך שנים, ומה שנשאר לי לסטור לו, לספר, עם הדיאלוגים, לפחות בנובלה הראשונה שמתוכו: נברתי וחפרתי בספרים של אחרים מהעולם, גזרתי דיאלוגים (כמו שהם; לא להתבלבל עם טכניקה ווילאם בורוזית ו /או דאדאיסטים, שהם גזירות "מצב-רוחיות") וחיברתי מספרים שונים לכדי דיאלוג חדש. כל זאת בהתאם לעלילה שאני כותב. לא קל.

מה בעצם עומד מאחורי כל זה? הרעיון הוא לקחת משפטים פשוטים, ולא "מזוהים" עם ספרים, אלא דיאלוגים בין דמות לדמות על ענייני היום, וככה, עם הסימפול, לא רק שהדיאלוג שלקחתי מהספר האחר מתרוקן מתוכן, אלא גם שהסימפול עצמו, שלי, מתרוקן מתוכן. הנה הם החיים. הנה הן מדרכות היומיום.

 

*אולי זו הפעם הראשונה שזה נעשה בעולם (לפי הבדיקה שלי אל מול אנשי ספרות, אכן כך הדבר, אבל לך תדע), ואולי לא. בכל מקרה, לא על זה עומד הספר. זו רק תסרוקת מיוחדת לאירוע.

 

זהו, מה שמחכה לכם בנובלה הראשונה; משהו צורני, אבל תוכני. לגבי שלושת הסיפורים האחרים בספר, תגלו כבר לבד איך הכל מתקשר.

 

צריך לעשות את זה יותר.

אודי.

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: רואסט | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: רואסט

אפשרות לכותרת: צלה אותו!

אפשרות לכותרת משנה: במידה וזו כתבה אינטרנטית: משהו עם "כבר כמה זמן שהרואסט פועם מתחת לפני השטח בת"א. מה זה "רואסט"? תקראו" | במידה וזו כתבת דפוס: "רואסט: לא כל אחד יכול לצלות את זה טוב".

נקודות יציאה לכתבה:

  1. ציטוט פתיחה מתוך רואסט נבחר (נניח, על רוזאן בר). או לינק.
  2. הרואסט ("צליה", בעברית). הסבר והיסטוריה (דין מרטין, וכו').
  3. אירוניה והומור עצמי ככלי. הן פסיכולוגי והן קומדיאנטי.
  4. תמונה של ג'יימס פראנקו צוחק ברואסט עליו (כיתוב: "ג'יימס פראנקו אוהב את זה חזק").
  5. כמה שאלות לפסיכולוג בהקשר התהדרות הפוכה (להגיע לנושא: פיאור האדם על ידי דריכה עליו. חשוב: לא להשתמש במשפט "לא חשוב אם יגידו עליך דברים טובים או רעים, העיקר שיאייתו את שמך נכון", אפילו כמטאפורה שלילית [דבר המתכתב עם עצמו, אבל ניחא]).

 

THE COMEDY CENTRAL ROASTS: Logo Copyright © 2008 Comedy Partners. All Rights Reserved. COMEDY CENTRAL is owned by, and is a registered trademark of, Comedy Partners, a wholly-owned division of VIACOM Inc.'s (NYSE: VIA and VIA.B) MTV Networks.

6. הרואסט הראשון והיחידי שהיה בטלוויזיה בארץ; ליאור שליין וגורי אלפי עם/על רבקה מיכאלי. למה זה לא הצליח?

7. לקיחת תגובות של הנוגעים בדבר.

8. ההבדל בין התרבות האמריקאית לישראלית. שוב, אירוניה עצמית וכו' (כאן דווקא לבקר את מושאי החיקויים של ארץ נהדרת, על זה שהם אומרים שהם לא נפגעים מזה; לחדד את הנקודה בין אירוניה עצמית, לבין שימוש בעל כורחו בחיקוי ואיך האדם יצטייר אם יגיד שהוא נפגע. מינוף וכו').

9. דיבור קצר על הטלוויזיה בארץ. ערוץ 2, וכו' (משעמם). אוקיי, אבל מה עם ערוצי נישה? (לא לגלוש למשוואה נוסח "המציאות הישראלית קשוחה וכולם פה ממילא יורדים אחד על השני", וכו').

10.ציטוט מתוך רואסט נבחר (נניח, על דיוויד הסלהוף). או לינק.

11. אורי זוהר, אבי הז'אנר בישראל? מה מגדיר רואסט? האם מאיר רמז היה רואסטאי? אולי מני פאר?

11.1. ג'ף רוס הוא משתתף קבוע של ערבי הרואסט. מי יכול להיות, היפותטי, הג'ף רוס של ישראל? (דוגמאות, וכו').

12. אינטרנט. בלה, בלה, בלה (חשוב: לא להשתמש בנוסח כלשהו של המשפט "אבל מה שלא מוצא את עצמו בטלוויזיה, ימצא את האינטרנט").

13. יציאה אל הדור הנוכחי של הסטנדאפיסטים התלאביביים שמחזיר את הקטע על הבמות ומעלה את זה ליוטיוב (עמית איצקר וכו'. אם זו כתבת אינטרנט אז לינק או הטמעה של זה).

13.1. הבדל בין "הומור תלאביבי" לשאר הארץ.

14. סגיר של "האני הכותב" (רעיון שיש לי ממזמן והוא שהשקת הספר הבא שלי תהיה רואסט עלי; שוב חזרה לשיח של התהדרות הפוכה, בעד ונגד).

15. פסקה סוגרת, אולי עם מילים כגון "עור עבה", "זה ממילא אצלכם בסלון", וכו'. דווקא לכתוב כאן משהו עצוב, חמלתי ומלנכולי.

 

עוד בנושא:

*ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

*מותם של האישונים הקטנים (כמה דברים על הכלים של תוכניות הבידור בישראל).

 

גול עצמי של מודעות עצמית | אודי שרבני

משלים בגרויות

ציור: יורם קופרמינץ. ציור: יורם קופרמינץ.

ציור: יורם קופרמינץ. ציור: יורם קופרמינץ.

היום, אחרי הלינץ', זה כבר לא כל-כך מצחיק. לא שזה היה מצחיק מקודם, אבל זה היה קיים. אם להיות פיוטי ולהיגרר למחוזות מטאפוריים או סתם דימויים עיתונאיים, אז זה "חזר אלי כמו בומרנג." לא, אני מעדיף את "הוא הביא את זה על עצמו." כמה שיותר קלישאתי יותר טוב, שיהיה לכם נוח בראש, סידור בקוביות. "הבאתי את זה על עצמי." יאללה, שיהיה.

אני לא מאשים אף אחד. את מי אני אאשים? את ההורים שלי? אז את מי הם יאשימו? את ההורים שלהם? ככה אני נראה. עד הלינץ' זה היה תכנס-לא תכנס, מסיבה סגורה וכו'. גם אז לא האשמתי אף-אחד. את מי אני אאשים? את שירות בתי הסוהר? מה הם אשמים שאנחנו ממלאים שם את כל האגפים, אז שאני אאשים אותם? ואת מי הם יאשימו? את בן-גוריון? כולה די.די.טי.

האמת שעד הלינץ' גם אני, ממזר שכמוני השתמשתי בי. הן רוצות ככה? הן יקבלו. סך הכל הן…

View original post 417 מילים נוספות

הערב, יום רביעי. יצחק בן נר. אני. שיחה. ספרות. כתיבה. חינם. אתם. בטח בית אריאלה ידאגו לאיזה בייגלה או משהו.

הערב, יום רביעי, 20:30. יצחק בן נר. אני. שיחה. ספרות. כתיבה. חינם. אתם. בטח בית אריאלה ידאגו לאיזה בייגלה או משהו.

 

ben-ner-page-001

איש המסטיק ואני (לא מה שאתם חושבים)/ האמנות הכי מרגשת שראיתי

ben wilson the chewing gum man

4496706720_5e4b266346_z

איש המסטיק ואני.
אתם יודעים שאני אוהב הבלחות; אמנות שתופסת את היומיום ומכשילה רגליו; מחוות – כמה שיותר קטנות – בין אדם לאדם, בין מקום למקום. אלוהים לא נמצא בפרטים הקטנים; הוא נמצא באישונים המבחינים בכך. והם הקטנים. ומבליחים.

לפני שלוש שנים הייתי בלונדון, זה היה בשביל זה, הלכתי להסתובב קצת, לראות. הפסדנו, אבל שמתי צמד; אכלתי פישן, אבל בעיקר צ'יפס; שתיתי גינס, אבל רציתי – לא בגלל פטריוטיזם שקופץ עליך לפתע בחו"ל – גולדסטאר; שיחקתי אותה חתיך עם מעיל החורף, אבל מתחת לג'ינס היו גטקעס. בעיקר התבלבלתי כמו יתום ברכבות, בטיובים; הכחול זה לשם, האדום זה לשם, הצהוב זה למלון. כתבתי, הרבה כתבתי. הסתובבתי, הלכתי למוזיאון ואן גוך, בדרך ראיתי מישהו עם אפוד זוהר שאיבד את צרור המפתחות שלו בביוב, חשבתי שזה נורא יפה שבלונדון, מי שנפלו לו מפתחות לביוב, שם על עצמו אפוד זוהר. המשכתי הלאה ונכנסתי עם תעודת העיתונאי של וואלה! שפג תוקפה לפני מאתיים שנה. בחינם ("הו, יו ג'ורנלסיט? וואלה? וואלה? יס, יס, גט אין"). נחמד ואן גוך, לא מעניין אותי ואן גוך. יצאתי משם, עברה שעה (ואן גוך, שיהיה בריא, צייר הרבה) וההוא עם האפוד הזוהר עדיין היה על הרצפה, הסתכלתי שוב.
הבנאדם צייר על מסטיקים.
אנשים הזמינו ממנו ציורים על מסטיקים ישנים שהיו על הרצפה. הקדישו זו לזו, זה לזו.
עמד שם זוג "שהזמין" ממנו מסטיק; בחר מסטיק רנדומלי ועבש מהמדרכה, וחיכה ברב סבלנותו האנגלית עד שיסיים. והוא עבד על זה. קרוב לשעתיים.

אמנות, איזה יופי! סטייל טביעות כפות הידיים של שדרות הכוכבים בהוליווד, רק בלי הטררם, בלי נלוזות; פסחת בעיניך? פסחת על רגע. על מחווה. אני אוהב מחוות בין שני אנשים במקום הומה אדם. שרק שניים יודעים.
הוצאתי המצלמה וצילמתי. ודיברתי. ראסמי, התרגשתי. אנגלית קלוקלת, טייקים על טייקים בשביל לתפוס את הרגע. ואי אפשר לתפוס את הרגע. ולמרות הכל, ובכן, ולמרות הכל.
1

2

3

דני פריפריאלי פרק 79 (קומיקס)

ל"ג בעומר הגיע אליכם והלך ככה, בדיוק כמו שהוא בא. איך חוזרים להיות ילדים? ומה השיטה לשתות את הסוף של השוקו בשקית?

הכל נמצא כאן בפרק מס' 79 של דני פריפריאלי

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של דני פריפריאלי לחצו כאן

על גמר גביע המדינה בכדורגל (משפט שדה)

חוברת ביציע העיתונאים, כדורגל נשים, המנון, ישי לוי, משחק ביתי, משחק חוץ, גמר גביע, משחק גביע טיפוסי, דיסק קופץ, הנפת גביע, פסקול המשחק.

על הכל אפשר לקרוא כאן במשפט שדה.

דני פריפריאלי פרק 78 (קומיקס)

אז מה קורה במאחורי הקלעים של החיים? נעצור כאן אם כן-
תמונות מחיי אחורי הקלעים.
הכל כאן בפרק מס' 78 של דני פריפריאלי

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצת הקומיקס של דני פריפריאלי לחצו כאן

הוא, שינן טקסטים בלי להזיז את השפתיים. היא, חיזקה את שרירי הנרתיק בלי להזיז את הרגליים. זה מה שהיה אתמול (וידאו)

מתוך ההופעה אתמול באברקסס. מתוך הערב "קוראים לזה תרבות", בעריכתו של קוב

גיטרה: גיא שמי

דני פריפריאלי פרק 77 (קומיקס)

אז עברתם את יום העצמאות, נכון? זו עדיין לא סיבה לא לסכם את זה. ולא רק את זה, יש שיאמרו.

הכל כאן בפרק מס' 77 של דני פריפריאלי

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצת הקומיקס של דני פריפריאלי לחצו כאן

שבת שלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: