ארכיון תג: שלומי שבן

אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות

 

 אני אוהב לכתוב שטויות כאלה. נניח, אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות.

 

super_group_0_1422629848

 

שלישיית "ואידך זיל גמור" | שלומי שבן, אסף ארליך, רועי פרייליך | שם התקליט: "אנחנו אוהבים אתכן".

שלומי שבן, אסף ארליך ורועי פרייליך בשירי שאנסון.

מפיק מוזיקלי:  אסף אמדורסקי.

גיטרה: מורדי פרבר.

תופים: רע מוכיח.

בסיסט: אלי מגן.

סמפלר: אייל יונתי.

שמות השירים: "כשהאלכוהול מתאדה בדמי", "לא תהיה לי עוד אחד כמוך", "אנחנו אוהבים אתכן", "זו רק מעידה, ילדונת", "תגידי, אני בא לכאן הרבה?".

מן הביקורות: "מאז שלישיית גשר הירקון לא היתה בארץ שלישיה כזאת! ההרמוניות הקוליות של השלושה נוגעות באוושות הלב (אם נרפרר לאחד מהשירים שלהם), תוסיפו את זה שמי שהפיק את הדיסק הוא אסף אמדורסקי, שזו עוד התכתבות על גשר הירקון (אביו הקים את הלהקה. א.ש- אבל מה ייקרה עם הכתבה הזאת אם אשנה את שמי בעתיד?), אז בכלל. יש משהו בשלישיה אלגנטית שכזאת לגרום לך גם אם אתה גבר להגיד למישהי "את באה אלי לקפה ותקליטים?" אבל לבטל למפרע את הנימה האירונית, המאוחרת שנתווספה עם השנים למשפט זה. כה לחי! רוצו להוריד!"

 

צמד "הם לא נחמדים" | נינט ושי צברי | שם התקליט: "אללה בחטי".

נינט ושי צברי בשיריי יידיש.

מפיק מוזיקלי: יהלי סובול.

גיטרה: יהודה קיסר.

תופים: אהרל'ה קמינסקי.

פסנתר: אריה ורדי.

בס: ג'וני שועלי.

כינור: טוני בראוור.

שמות השירים: "זו לא הפסקת חשמל, אנחנו יושבים בחושך", "ווי זמיר, ראית זגורי?" ,שיקסע פה, שיקסע שם", "הבלדה על בשביס זינגר".

מן הביקורות: "נינט ושי צברי הצליחו לפצח את ההוויה היידישית בצורה כה נהדרת, עד שנדמה שזה מה שהם דיברו בבית. הקולות של נינט וצברי מתאימים כמו כפפה ליד השירים, והפן ה – סו קולד – בכייני האשכנזי, מקבל רובד נוסף, מזרחי, ובימים טרופים כאלה של ישראליות נדמה שאפשר לאחד בין הקצוות העדתיות רק ע"י תכונות שכאלה, תכונות כביכול שליליות. השירה של נינט וצברי גובלת בשירת יודל מופתית. רוצו להוריד!"

*אגב, האם מקור שם הצמד הוא פרפרזה עוקצנית לדברי גולדה מאיר? גורמים בהפקה לא מאשרים זאת.

 

 

פישוף וגולן לילדים | אוהד פישוף וציון גולן | שם התקליט: "אימוג'י".

תקליט ילדים של אוהד פישוף וציון גולן.

מפיק מוזיקלי: גידי רז.

תוף פח: ציון גולן.

סינטיסייזר: אוהד פישוף.

 

שמות השירים: "מים בברך", "הי, הי, הנה פדופיל", "קרטון ביצוע", "העתק שמש", "במבי שלג", "אבא קובנר".

 

מן הביקורות: "פישוף וגולן מדברים לילדים בגובה העיניים. היכולת שלהם לסנטז את מראת הילדות בצורה טבעית וללא גישור, היא יותר מנהדרת. נראה שעולם הילדים שאותו שכחנו, מקבל אצל המאזין המבוגר דווקא, רובד נוסף עם כל האזנה. אחרי הכל, ילדים מבינים יותר טוב ממבוגרים, והנה סוג האזנה כזה מפלטר אותנו אל ראיית עולם שכבר שכחנו ממנה. רוצו לשתף!"

 

אושיק לוי והגיטריסטים | אושיק לוי | רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי | שם התקליט: "הו! שיק!"

אושיק לוי בשירי אופנה.

מפיק מוזיקלי: דני סנדרסון.

שירה: אושיק לוי.

גיטרות, מנדולינות: רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי.

 

שמות השירים: "עמודי העיר יפים לך", "ענבלי הלשונות של הפנסים", "זה מדויק עלייך", "מכפלת".

מן הביקורות: "עם הסתלקותו של אריק איינשטיין מהעולם, אושיק לוי הוא ה-COOL של הזמר הישראלי. שילוב מנצח של גיטרות בלבד; שילוב של להקת הצלליות, ורעש של סוניק יות'. נדמה שרם אוריון, אורן לוטנברג וגיא שמי מייצרים גיטרה חדשות עם צוואר אינסופי. נהדר!"

 

זכאי לטנא | דודו זכאי וזאב טנא | שם התקליט: "ארץ ישראל היפה. והמכוערת"

דודו זכאי וזאב טנא בשירי ערגה ופיקחון.

מפיק מוזיקלי: אבי בללי.

שירה: דודו זכאי, זאב טנא.

זמרות ליווי: קרולינה, טובה גרטנר.

סמפלר: רייסקינדר.

גיטרות: דן תורן, שלומי ברכה, בן מוש.

מתופף: טל ברגמן.

פרקשין: נועם הלוי.

פסנתר: יוני רכטר.

 

שמות השירים: "אתמולי שלשום", "אין לנו את זה", "תראה יהיה גשם", "אני רואה כי טוב".

 

מן הביקורות: "לכאורה זכאי וטנא מנוגדים זה לזה (ואכן, המהדורה יצאה רק בויניל; כל זמר שר צד אחד של תקליט, מעין דיאלוג), אבל לא מעט קווים דומים בין שניהם; תקווה ופיקחון הינו הך. שני אלה, אריות של הגשה; אחת מנעימה, אחת מתריסה. שילוב נהדר!"

 

 

ועוד ועוד, אין לי כוח להמשיך. הבנתם את הפרנציפ. יש לכם עוד? כתבו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלוז סטנדרט (שיר שכתבתי ומיועד – נניח – לשלומי שבן)

 את השיר הזה כתבתי כשברקע  Highlands של בוב דילן. הוא מיועד – נניח – לשלומי שבן.

(אבל לבטח זה שיר עלי).

וכאן אתם יכולים לשמוע אותו ברקע במקביל לקריאה.

בלוז סטנדרט / אודי שרבני

 

המחשבה שלי במסלול השמאלי, גברית אבל איטית

לא עובר את השמונים, אורות גבוהים וצפצפה קצבית  

אני מזדחל, אזוז מכאן שרירותית –

ובכן לפעמים בעיני עצמי אני כל כך בזוי  

זאת בעיה עם הכתיבה האישית הזאת, שאתה נהיה כל כך צפוי.

 

התמונה שלך מול המיטה שלי, אותם תווי פנים, אותם קווי מִתאר

אני לא מאמין שאת עדיין איתי, מרגיש שכבר גמרתי את הרפרטואר

ובכן, לא מבין איך כל בלוזיסט פותח שיר עם "קמתי הבוקר"

אם כל לילה הוא כותב שיר ומשתכר רע.

אותם משחקי שפה, משחקים לי בתודעה.

 

אני יושב עם הרגילים בשכונתי ומזמין את הרגיל

קבצן מגיע אל השולחן, כופה עצמו בשקט דיפלומטי

אני נותן לו שטר, ותיכף אקבל מבטים מלאי גבורה

בשביל לצאת מזה אני אומר משהו טיפשי, אפילו מקלל העיקר לא משהו שנון –

כל השולחן צוחק, מתרכז בזה, ולא יודע שככה אני מסדר לי את המצפון.

 

יש לי היום הופעה בבית שאן, מיד אחרי השורה הבאה אקבל מהעירייה תביעת דיבה

מישהו ייקח לשם את אשתו; הם חשבו שיש לי ת' בסוף שם המשפחה

עכשיו הם מולי עם צ'יפס, הגבר אומר לאשה לאן הבאת אותי, לאן?

ובכן, האשה אומרת, ככה היה כתוב בתוכניה.  

 

אתמול במסיבה, כשכולם היו על משהו, אני הייתי על כלום

האישונים שלהם היו שחצניים, הסינוסים לא קראו שורות ספרים

מישהי מדברת שירה, היא יורדת על אחד שסתם שובר בשיר שלו את השורה

אחר שאני לא אוהב נכנס בדלת, אני משחק אותה לא רואה ומהנהן לה שהיא צודקת בשביל לחמוק

מה אני אגיד לכם, זמרים מפורסמים לפעמים מרגישים בתוך צינוק.

 

המסעדות מתנהגות אלי יפה, הם תמיד שומרות לי את הפינתי

בסוף ארוחות אני לוקח אספרסו כי זה מגיע עם קצת סודה בחינם.

אחרי זה מגיע החשבון ואני אומר "עליי"

מתחיל ויכוח תפל, אבל האגו שלי עובד הפוך; אני כל כך שונא את זה שיושב איתי

שאני לא רוצה שישלם עליי, בזה אני ממש החלטי

פסנתרים ועמייאת – הכבוד שלי עדיין מזרחי.

 

זה קרה לי פעם איתך, אבל הפוך; מרב שהיית יפה כבר התביישתי

לא זוכר באיזה רחוב הלכנו, מקווה שבשביל ההתאמה ימות איזה יהיה אחד חשוב, בנבנישתי –

ובכן לפעמים בעיני עצמי אני כל כך בזוי  

זאת בעיה עם הכתיבה האישית הזאת, שאתה נהיה כל כך צפוי.

 

אני אוהב לגנוב מטליות לחות ממסעדות, זה גורם לי אושר עילאי

בטיסות אני מרגיש שאני מעל כולם, ואם יש מקום לרגליים אז בכלל –

איך שאני מתיישב אני משתלט על משענות הידיים

חביבי, כשאני כאן זה לא מקום לנחלת הכּלל.

 

אני כבר בשלב בו אני קורא לאמנים שאהבתי בתור ילד בשמות הפרטיים

אני אמן מוערך ואנחנו עכשיו נפגשים מאחורי הקלעים

כשאני אומר "שלום" או "יוני" אני גאה אבל מרגיש שׂבע בעיני עצמי

עוד מעט אזדקן ויגיע תורי-

אמן צעיר יתרברב שהוא קורא לי בשמי הפרטי.

 

כמה שנים קדימה אני כבר יכול לראות את התמונה הבאה:

בית מלון באילת, אני עם בטן שמנה וסיגריה, הילדה נוזלת עלי, אני נוזל על הארטיק בבריכה

אני אהיה כל כך שבוי בכתיבה של עצמי, שכבר לא אשים לב שהיא עברה את הרדודים

וכל מה שאני אחשוב עליו זה איך אני מוציא מזה שיר עם חרוזים –

ובכן לפעמים בעיני עצמי אני כל כך בזוי   

זאת בעיה עם הכתיבה האישית הזאת, שאתה נהיה כל כך צפוי.

 

בקומה ה-14 במס הכנסה, אני רשום על שכר סופרים למרות שאני כותב שירים

עוד מעט יגיע תורי והדפים של המספרים כל כך קטנים

אפשר לכתוב עליהם שיר הייקו, אבל אני לא משורר תלאביבי

פתאום כולם נהיו לי פה יואל הופמנים, ניסיון נואש לזרם עאלק נאיבי.

 

המספר שלי מגיע, מתיישב מול הפקידה, עוד לא התחלתי ומישהו מאחורי, יש לו רק שאלה

תיכף הפקידה תשאל אם אני יכול לכתוב עליה שירים ואני אגיד לה שאין לה תווי פנים מתאימים

מה שטוב בי זה שאני מתוחכם, וככה, כשאני מתכוון לדברים באמת ברצינות

הם לוקחים את זה קליל כי ככה הולכת אצלי, כביכול, האמנות.  

 

אני מסיים איתה, עם הפקידה, ונשאר קצת במס הכנסה, מחלק חתימות

אחרי זה מחזיק במעקה של המדרגות הנעות

בא לקראתכם ונותן לכם משחק מילים עם בחורות נאות

נזכר במה שאודי שרבני אמר לי פעם; שתמיד צריך לקחת בחשבון שמישהו התעטש שם ומרח

אני מזיז את היד, המחשבה הזאת יוצאת לי כמו מלוע של אקדח.

 

משתדל לא להתווכח עם פקחים, לא מזיז את המכונית בימי חמישי

לפני שהתחתנתי הייתי יורד יחף מבתים של בחורות בבקרים, להטעין איזי פארקים בזויים

היתה נכנסת לי זכוכית לרגל, והייתי מדמם –

ובכן, הדבר הכי בטוח בתל אביב זו חניית נכים לפי שעות

אפילו יותר מכחול לבן של מדרכות.

 

יש לי טריק כזה כשאני רוצה תשומת לב, זה קורה לי בעיקר כשלא משמיעים אותי מספיק ברדיו

אני שוכח בכוונה את הטלפון במכונית בתא הכפפות, יום יומיים בלעדיו ואני הולך לבדוק

ואז, המון שיחות שלא נענו, מלא הודעות-  

ובכן לפעמים בעיני עצמי אני כל כך בזוי  

זאת בעיה עם הכתיבה האישית הזאת, שאתה נהיה כל כך צפוי.

 

יושב בבית קפה עם אוזניות, מאחורי זוג שמרכל

אני משחק אותה עם ווליום, לא שומע, לא מסתכל –

כל פעם אני לוחץ על פאוז כשהעניין ביניהם הופך כמה שיותר צהוב, טפל  

הגבר מאחורי- לא עשו אותו היום, מקצוען, אחול שלוקי מקצוען

מבקש ממני אש, אני שומע את זה, מגיש לו ונופל.

ובכן עכשיו אני אתם והם יודעים, שצוטטתי להם בשביל לכתוב שירים.

 

באירועים חגיגיים זו בעיה

כי אני כאילו הכותב של המשפחה

תמיד אומרים לי, שלומי, אולי תעשה איזה קטע

בכל חתונה, בר מצווה, עורלת ברית מילה

תן איזה קטע ככה בסגנון שלך, פעם אחת איזה מוהל רמז

החזיק מולי את המספריים, כן, היה לו הומר ומקצוע מושחז.

 

ובכן, מה שטוב בכלי שלי זה שהוא כבד, אי אפשר להביא אותם ככה בתוך קייס

אבל לפני כל אירוע אני רק מתפלל שלא עומד במקום חתיכת פסנתר

הו, מאמא קס, מאמא קס, מאמא קס.

עוד לפני שאני אומר שלום, אני מסתכל על השטח שאין במה לנגן

לפעמים בא עם תחבושת, מבטיח שמעכשיו עאלק אשתי תטגן. 

ובכן, המבט שלי עובר על כל האולם כמו מטלית  

כי בינינו, מאז מגדל הפזמון חפרתי לי עם הקאסיו וואחד קבר, יופי של חור- 

אנשים חושבים שאני סוחב אותו מתחת לבית השחי כמו טלית.

 

אני הולך ברחובות ולפעמים כבר אין לי מקומות:

דלת שנפתחת זה מאיר אריאל

כאבי פאנטום זה זילבר אריאל

ערב טוב לך זה נרקיס

טלפלא רמי פורטיס

שקיידים וצימוקים זה אריק

כלבי זאב זה דליק-

ובכן, העולם שלי בנוי מריפרורים פנימיים 

זו מילה שאני ממש שונא, יותר מ"מתכתבים"

איפה יש כאן מקום לכולם?

כל העיר מלאה בכאלה שהציעו להם להשתתף במחוברים.

 

אני שם לב שאני בוחר כבר שנים את אותה מדרכה

אולי זה הרגל, אולי סתם אמונה טפלה

ההוא מהלוטו מנסה כבר שנים להצמיד לי טקסטים, חושב שיש לי לכל דבר מנגינה

ובכן, הטקסטים שלו כל כך גרועים, שבגללו חיזקתי שגרת דפוסי חיים.

 

אני יודע את ההבדל בין סודאנית לאתיופית, זה היום באופנה לעזור רק לראשונה

פעם זה היה בין ערבי נוצרי למוסלמי, עניין גדול ממני; סוציו אקונומי 

שמתי לב שהעניינים הפכו יותר מסובכים מאז הרשתות החברתיות

על כל מלחמה בפתח מישהו מאשים בקונספירציות

זה קרה מאז שכולם ראו את הסרט לכשכש בכלב

אם הייתי נוצרי הייתי מפחד ומצטלב.

 

ובכן לפעמים בעיני עצמי אני כל כך בזוי  

זאת בעיה עם הכתיבה האישית הזאת, שאתה נהיה כל כך צפוי.