אני שוב יושב לבד על הבר ומחכה שהלהקה תעלה. אני מזמין עוד בירה, מעשן עוד סיגריה, משחק אותה מדבר בטלפון, אחרי זה סיגריה מפלסטיק, מסתכל על הברמנית, בוחן את הקהל.
איזה זאב בודד אני. משהו.
לפעמים, במצבים היותר מרירים שלי, עולות לי מדי פעם מחשבות שכל הלהקות, הזמרים וההרכבים האלה, עושות יד אחת נגדי.
פעם כתבתי (עוד בעיתון הקודם שעבדתי בו) עמוד שלם על איזה זמר שעלה להופיע באחת בלילה. הייתי כל-כך עצבני מהאיחור שלו, שאפילו לא כתבתי כלום על ההופעה שלו; 561 מילה על כמה שהוא זבל בהתנהגות שלו, ושום מילה על ההופעה שלו. נראה לי שמאז כל החברים שלו התאחדו נגדי, ודופקים איחורים רק בשבילי.
לפעמים אני נותן קרדיט לא הגיוני לאנשים.
באותו הערב, נמרחתי כרגיל בתנוחה החביבה עלי מול מקלט הטלוויזיה ואז צילצול.
"בא ללכת היום לצצרץ?", העורך החדש של העיתון. "יש שם היום להקה בת זונה, יש מסביבם הייפ רציני. תלך, תן שם איזה 400 מילה, ככה עם הסגנון שלך."
עם הסגנון שלי הוא רוצה.
"הייפ? איפה?", אמרתי לו די מנומנם.
"מדברים עליהם עכשיו, צורי החתים אותם".
צורי החתים אותם. סיבה מספיק טובה לשחוט להם את הצורה.
"מה הם מנגנים?"
"זה קשה להסביר בדיוק מה זה", הוא אומר לי, מנסה למצוא מילים (נראה אותו עובד בזה). "משהו בין ה'צרובים' ל'דה פליי סטיישנ'ס'", הוא לקח שאיפה מהסיגריה שלו, "תלך, תן שם איזה 400 מילה, ככה עם הסגנון שלך".
"אתה רוצה כתבה אווירתית , או משהו יותר נקודתי?", שאלתי אותו עוד יותר מנומנם.
לפעמים אני מרגיש כמו מוכר שטיחים בביתלי.
הוא לוקח עוד שאיפה. "נקודתי דווקא, נמאס מכתבות אווירה, נקודת מבטו של הכותב, וכל החרא הזה שנהיה מהניו-ז'ורנליזם".
הוא עצר לרגע, כנראה עשה חושבים. כבר יצא לי שם של אחד שכותב מ"נקודת מבטו" בלבד. אני, מצידי, כבר עשיתי מזה מטעמים, אפילו כתבתי בפארודיה על עצמי. מעטים האנשים שהבינו לאן אני הולך עם זה.
"אתה יודע מה אני מתכוון, כן?" הוא אומר לי.
החלטתי ללכת הלאה עם זה.
"מה זאת אומרת נמאס מנקודת מבטו של הכותב וכל החרא הזה שנהיה מהניו-ז'ורנליזם!", צעקתי עליו.
לפעמים אני נורא מצחיק את עצמי.
"אתה יודע נו, מה שנהיה… מה שעשו לז'אנר הזה כל הילדים האלה שכותבים בעיתונים", הוא גימגם.
"טוב תרגע", אמרתי לו, "צחקתי".
"הא, חשבתי שנהיית לי רגשי פתאום. צוקר האימתני נהיה לי פתאום נוירוטי בטלפון. נו, אז מה אתה אומר?"
"אתה אומר יש שם הייפ?"
"רציני ביותר".
"כתבו עליהם כבר?"
"זה העניין, שאף אחד עדיין לא כתב עליהם".
לפעמים אני מרגיש כמו איזה מאמן כדורגל מתוסכל שאוסף לו תגליות לימים קשים.
באתי בשעה של ההופעה. אמרתי, אולי ללהקה הזאת יהיו ביצים לעשות דווקא, שהיא תעלה לבמה מתי שכתוב ותהיה גרמנית עם הקהל שלה, שהמעריצים ידעו לא להתעסק איתה; הם יתארגנו מהר להופעה, יעשו טלפונים בהולים בין אחד לשני, ואפילו ינטשו חבר שלוקח את הזמן.
איפה.
שבעה אנשים, מהם ברמנית אחת, אחד שמחליף דיסקים, זוג מאוהב, ועוד מישהי שמחפשת את עצמה. כנראה איזה אחת שלמדה עם הזמן ש"לצאת לבד זה הכי כיף".
התיישבתי והזמנתי בירה מבקבוק. אני שותה רק מבקבוק כי תמיד אני מקווה שיהיה מכות ואני אשבור את זה למישהו על הראש. אני מאמין שיש הבדלים ברעש שבין בקבוק בירה ריק שנשבר על הראש, לבין, נגיד שלושה רבעים של בקבוק בירה. זה הרי עובד עם אלה שמעבירים אצבע על כוסות וזה.
לפעמים אני רואה יותר מדי ערוצים נידחים.
חוץ מזה אני מזמין בקבוק כי תמיד אפשר להסתיר את זה שהוא גמור; בכוס של חבית, אם סיימת את הכוס, הברמנית מייד מסמנת לך על עוד סיבוב. עם בקבוק, הם פחות נודניקים.
יש בכלל מצבים שאני לא שותה, אלא רק מחזיר מהפה אל הפיה. אז, בשביל להצחיק את עצמי אני מדמיין שמצלמים אותי, ואחרי זה עם עריכה כזאת של סרטי טבע, מסבירים לקהל בבית ש"זה לא יכול להיות שהוא לא סיים את הבירה שלו עדיין". אחרי זה לוקחים ילד קטן או זקנה, ונותנים להם לקחת את מספר השלוקים שאני לקחתי בשביל לבסס את זה. אם אני ממש משועמם, אני הולך עם זה עוד ועושה סתם פרצופים באוויר שלא יחשבו שאני לא יודע שמצלמים אותי.
לפעמים אני מני פאר שסוחב איתו פתק בגרביים "יגאל שילון, ידעתי שזאת מתיחה".
***
לאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים והמקום התמלא. אכן הייפ; כל תל אביב הספציפית הגיעה, משהו כמו 25 איש.
זה משפט טוב להתחלה שלי על ביקורת ההופעה; כל תל אביב הספציפית הגיעה. לעזאזל, אני צריך לשלם מחר שכר דירה.
ביקשתי עט ומפית מהברמנית:
– לשלם שכר דירה.
– תל אביב הספציפית.
הכנסתי את המפית לכיס, והחזרתי את העט לברמנית. לקחתי שלוק מהבירה, ונשענתי אחורה.
ההופעה עוד רחוקה מלהתחיל. החולירות מושכים זמן כאילו לאנשים אין מה לעשות מחר בבוקר. בכלל, כל האנשים פה, מה הם עושים עם החיים שלהם? וזה כל פעם אותם פרצופים. מעניין אם גם מישהו מהם מסתכל עליי ואומר לעצמו "כל פעם אותם פרצופים".
לא נראה לי.
לפעמים נקודת המבט על נקודת המבט נותנת לי מרחב נשימה.
הברמנית הייתה חדשה. לפחות ככה זה נראה. איזה אדיוט זקן החמיא לה בזמן שהיא החזירה לו עודף. הוא שאל לשמה ונשק לה על פרק כף היד. אם הייתה וותיקה, היא לא הייתה מסמיקה מהמחווה האדיוטית הזאת. עם הזמן היא תבין.
הזמנתי עוד בירה. לעזאזל, הם אפילו עוד לא עלו לבמה הקטנה והמסריחה הזאת.
שלפתי את המצית לסיגריה, אבל הברמנית הייתה מהירה ממני, הנהנתי לה עם הראש.
"אתה מחכה למישהו?"
"כן. אפשר להגיד."
"כמה אתם תהיו?"
הסתכלתי על הבמה. "משהו כמו ארבעה."
"אז אולי עדיף שולחן?"
"לא-לא. אני לבד, אני רק מחכה ללהקה הזאת, נראה לי שהם יהיו ארבעה."
"אה."
אה. יופי. שתביא את הבירה המזדיינת, ותלך ללקוחות אחרים שינשקו לה את פרק כף היד.
"פרק כף היד". זה למשל, חייב להיות שם של להקה פסיכדלית, או לפחות של סיפור קצר. ביקשתי ממנה שוב עט, והוספתי את זה.
– פרק כף היד.
שיהיה.
"תשמור את העט אצלך", היא אמרה לי כשביקשתי להחזיר לה אותו. "רק עשה לי טובה, תחזיר לי אותו בבקשה. כל ערב הולכים לי פה שניים-שלושה עטים."
"אין בעיה, עשינו עסק."
"אתה עובד על המכתב הזה הרבה זמן, מי זאת אם אפשר לשאול?"
"שום מישהי. אני סתם עושה רשימות."
"רשימות? באמצע בר?"
"רשימות עושים בכל מקום. לפחות אני."
"אולי תקנה לך יומן? היום גם אפשר בפלאפון להזכיר לעצמך דברים."
"לא, זה יותר בקטע של לא לשכוח מטאפורות, דימויים וכל החרא הזה."
"הא! אתה כותב!"
הנה, זה מתחיל. אני אף פעם לא לומד.
"תמיד רציתי לכתוב, אני מה זה מקנאה בכם."
"בכם?", ממתי אני שייך לאיזו חברת מאוננים שכל הזמן אנשים מנסים לשייך אותי אליהם.
"אתם, נו. הכותבים", היא הזיזה את השיער מאחורי האוזן. לא רק שהיא חדשה בבר הזה, אלא בכלל בעיר המחורבנת הזאת. 'כותבים', ביג דיל. הנה עוד פרח הולך לנבול פה בקרוב.
"תגידי, ההופעה הזאת לא עומדת להתחיל או מה?"
"תיכף-תיכף. רועי התקשר אלי ואמר לי שהם בדרך."
"אם רועי אמר, כנראה שהוא יודע."
"אתה מכיר את רועי?"
"טרם."
"רועי נו, הגיטריסט של הלהקה", היא כמעט צעקה עליי. מסכנה, הכל התערבב אצלה; כותבים, גיטריסטים, פועלי במה, זה כולם אותה משפחה. יעבור לה.
נשענתי אחורה, ושיחררתי את היד מבקבוק הבירה. היא שאלה אותי אם אני רוצה עוד סיבוב, והנהנתי לה. סך הכל רועי אמר שהם בדרך, אם רועי אמר, כנראה שהוא יודע.
***
קיבלתי עוד בירה, וחשבתי על מה לעשות עכשיו. אני יכול להדליק עוד סיגריה, למרות שעישנתי כבר יותר מדי היום. או סתם לדבר בשיחת חינם עם אחד מנציגי השרות של הפלאפון שלי. אני כבר אמצא לשאול אותו משהו, זה ימלא לי משהו כמו שלוש דקות.
החלטתי ללכת על השיחת טלפון, והדלקתי סיגריה של החלטה נכונה.
שלפתי את המכשיר, אבל איזה קול טפח לי על הכתף. אני שונא טפיחות על הכתף, תמיד אני צריך להסתובב ואז להתאכזב.
"צוקר!"
הסתובבתי. שום שינוי גם הפעם, אכן אכזבה. אולי יותר; הקאה? משהו כזה, אבל יותר מינורי.
אחרי שהוא ילך, האפס הזה, אני אוסיף לפתק את 'הקאה? משהו כזה, אבל יותר מינורי' . יכול להיות שזאת תהיה הכותרת שלי לביקורת על ההופעה. לפי איך שהעניינים נמשכים עכשיו, זה הכרחי. קשקשתי על היד משהו עם העט בשביל לא לשכוח להוסיף את זה אחרי שהאפס ילך.
התפניתי אליו.
"אה, כן. מה קורה."
"שנים!"
"שנים".
"איך הולך?"
הקאה, משהו כזה אבל יותר מינורי. "בפצצות. מה נשמע איתך?"
"בסדר, חזרתי עכשיו מחו"ל, שלחו אותי לראיין את גורדון".
"אח של רועי?"
"מה?"
"סתם, בדיחה פרטית. איך היה?"
"אחלה. בן אדם מוכשר בטירוף, וגם חי כמו מלך שם".
"פצצות".
שיחקתי עם העט, והוספתי עוד קשקוש על היד בשביל לא לשכוח.
"בוא'נה, שנים שלא ראיתי אותך, הכל בסדר? אתה נראה לי לאקוני משהו".
בטח שהכל בסדר, רק למדתי לא לדבר איתך כי אתה גונב מטאפורות, כל פעם אחרי שאני מדבר איתך, הכתיבה שלך נהיית טובה יותר.
"לא, סתם עייף".
הוא הזמין בירה בשבילו ובשביל הקרירה שלידו. אני מניאק אם היא בכלל נותנת לו, אני מניאק אם היא לא מתה להישאר איתי פה.
לפעמים רגשי הנחיתות שלי גורמים לי להיות מעל כולם.
לפעמים אני כנה עם עצמי יתר על המידה.
"אז מה?"
"וואלה, שום דבר חדש."
"וטוב שכך?"
"ובסדר שכך."
"יופי, אחלה."
"כן."
לפעמים אני אוהב להראות שהשיחה לא תלך לשום מקום.
"טוב, אנחנו נלך לשולחן. תצטרף אם בא לך".
כן, ממש. "אוקי, אני פה בינתיים."
שיחרר. הדלקתי סיגריה. אני זוכר שיש לי שני קווים על היד שצריכים להזכיר לי משהו, אבל אין
לי מושג מה.
לקחתי דקה.
אוקיי. הראשון היה משהו עם קיא. לעזאזל, הוא היה חייב לבוא ולהפריע לי? 'הקאה זאת מילה
קשה?', 'הקאה מינימליסטית?', מה זה היה לעזאזל… הוא באמת מנחוס הבן-אדם הזה.
עברתי לקו השני. אני זוכר שהוא עלה לי בזמן הדיאלוג. זה סימן לי אנאלוגיה, ולא כותרת או
מטאפורה. אוקיי, אני זוכר. שלפתי את הפתק והוספתי:
– מישהו שמשתמש בסיטואציות מסוימות במילים שלא מעולמו (פצצות זה היה?) זה כמו שיחה בין שני אנשים באנגלית; זה שיודע את השפה טוב, האנגלית שלו מתקלקלת איכשהו בכוונה.
אני לבד על הבר עם קשקוש על היד ומחכה לאיזה הופעה שתתחיל. איפה פגישות המחזור של התיכון שצריך אותן?
החולירות עלו לבמה. כן, יש איזו תכונה באוויר, נראה שכל תל אביב (הספציפית) מפרגנת להם. "זה העניין, שאף אחד עדיין לא כתב עליהם", הוא אמר בטלפון. סקירה מהירה לא העלתה שבויים, לפחות לא מאלה שאני מכיר, אלא אם כן יש פה איזה גוזל אינטרנטי שישפוך לי עליהם מחר 400 מילה ואז אני יוצא אידיוט בסוף שבוע.
הזונות עלו סוף-סוף לבמה.
"שלום, אנחנו 'דגים לא מבינים'. ערב טוב", הזמר עם השיער הארוך אמר.
שלום אני צוקר, תן לי את השיער שלך ולא תראה בחורה אחת שלא מחוררת בעיר הזאת.
הוא הציג את הלהקה שכללה שני גיטריסטים, ובסיסט מסודרים לפי הסדר הקבוע.
צריך לגמור עם הנושא הזה פעם אחת ולתמיד. הוצאתי את הפתק והוספתי:
– איך בדיוק הגיטריסט המוביל תמיד לבד, בנישה של עצמו? מה, הוא אומר לבסיסט "שמע, אני לוקח סולואים, לך תעמוד ליד הגיטריסט השני", ככה? או שזה חוק לא כתוב בעולם המוסיקה; עוד בחזרה הראשונה, הגיטריסט המלווה מרכין ראשו בלי שאלות, והולך לעמוד ליד הבסיסט (שם הם ירכלו על הבן-זונה) או שאולי הגיטריסט המוביל זורק פצצת סירחון באיזור, ואז כולם עוברים. אולי בבלאנס, לפני שכולם באים, הגיטריסט המוביל מסדר את המגברים, ככה כבר לא תהיה ברירה.
פתיחה מהוססת. המיקרופון עשה רעשים של עכבר לכוד, אבל הם התגברו על זה. שיר טוב, השיר הראשון.
רועי, ידידי הטוב משכבר הימים, לא אכזב את הראי בחדר שלו, הוא עמד בצד ועושה תנועות של גיטריסט בריטי; הסתכלות על התקרה בעיקר, ורגליים מסוכלות בעמידה.
יעבור לו.
השיר השני כבר היה ממש טוב. הזמר התאהב בצרידות שלו יותר מדי, אבל השיר היה טוב.
לפעמים, כשאני מרוצה מהמוסיקה, אני מזיז את הרגל השמאלית עם הקצב.
אחרי השיר השני היה את השקט שלהם. זאת אומרת, אני מתאר לעצמי שזה היה "השקט שלהם" כי אז פתאום כולם נהיו רציניים.
– אם תהיה לי להקה, אני אכתוב שיר בשם "זה השקט שלהם", אז כולם יהיו בשקט וידליקו מצתים במכונית תוך כדי נסיעה.
די צוקר, לא יפה. יש עכשיו את השקט שלהם.
חשבתי פעם-פעמיים להרים להקה משלי, אבל אחרי זה הכחדתי את הרעיון הזה. הכתיבה בעיתון השתלטה עלי, והוצאתי את המחשבה הזאת של המוסיקאי מהראש. אני מנגן בגיטרה באמת טוב, ויש לי אוזן מוסיקלית לא מהעולם הזה, אבל "מאחורי כל מבקר מוסיקה יש מוסיקאי מתוסכל" וכל החרא הזה, אז מחקתי את המחשבה הזאת.
לפעמים משפטים קיימים הורסים לי המון.
יעבור לי.
"מישהו יושב פה?"
"את", עיוותי את הקול כאילו בשביל לצחוק על המשפט.
"תודה". היא אמרה בקצרה. בטח לא מבינה בדיחות.
"בבקשה."
"אחלה הופעה."
"כן. את קשורה אליהם?"
"לא. סתם עברתי פה. אני צריכה להיות קשורה אליהם?"
"לא".
"ואתה?"
"לא, לא ממש."
"מה זאת אומרת לא ממש?"
הסתכלתי על הברמנית, ואחרי זה שוב עליה. היו לה עיניים חומות, וגבה אחת שהלכה נגד הכיוון.
"לא. לא קשור בכלל."
היא הניחה את ידה על הברך שלי, והפסקתי.
"אתה בדרך כלל מזיז ככה את הברך?"
"זה בגלל המוסיקה."
מבט חטוף לבמה הראה שהלהקה בהפסקה. חייכתי.
"זה למשל, היה חיוך אמיתי."
"מה זאת אומרת?"
"אתה יודע מה אני מתכוונת. חיוך אמיתי, כזה של מבוכה, בלי לעוות את הקול."
חזרתי להזיז את הברך.
לפעמים אני כנראה מקרין משהו שאנשים אוהבים לקלף בשביל עצמם.
אני לא צריך את זה עכשיו.
היא חייכה אלי.
"לחיים", אמרה.
"למשה", הרמתי את הכוס. דווקא זה הצחיק אותה. עם חיוך, הגבה שלה נמתחה והפכה יותר מדוללת.
היא אמרה את שמה והושיטה את ידה.
"ואתה?"
"צוקר, נעים מאוד."
"אין לך שם פרטי?"
"נאבד."
"אתה קשה. איך החיים, אדון צוקר?"
הקאה? משהו כזה אבל יותר מינורי. סוף כל סוף, תודה.
"מעולה."
"לא נראה לי שמעולה", היא חייכה בסיפוק, "אבל אם אתה אומר."
ביום אחר, הייתי נשאר לנבור בה.
לפעמים הייתי רוצה שהאנשים שפוגשים אותי יהיו לפי המצב רוח שלי.
מבט אל השעון הראה שממזמן הייתי צריך להיות במיטה אחרי איזה הורדת כמה דוגמיות של סרטים נבחרים.
סימנתי לברמנית לחשבון.
"מה, זהו?"
"כן, יש אנשים שעובדים."
היא צחקה, ואני השתכנעתי גם.
"תבוא לבקר."
"אוקיי, מבטיח."
"רגע, אתם על אותו חשבון?", הברמנית הסתכלה על המומחית לחיוכים שלצידי.
הסתכלתי עליה גם.
"את איתי?"
"לא."
שתזדיין.
יצאתי משם. האפס ממקודם עוד ניסה להשיג את המבט שלי, אבל שיחקתי אותה לא רואה אותו. ראייה פריפריאלית זה משהו שנולדים איתו.
התנעתי את המכונית, ונסעתי הביתה.
אני לא צריך כלום. יש לי את המוזיקה שלי במכונית, סיגריות, ואני צריך לחשוב על כתבה. יש למשל אנשים שעכשיו נורא ריקניים. הדלקתי אחת.
במערכת התנגן דיסק שהיה מתחילת הערב.
לפעמים, לפי הדיסק שהיה במערכת, אני אוהב לראות הבדלים.
החלפתי למשהו יותר ענייני. יש לי כתבה לחשוב עליה.
עליתי לאיילון, ולקחתי את הנתיב הכי ימני, הורדתי קצת את הרגל מהגז, והוצאתי את היד בשביל לקבל רוח לפנים. אני לא צריך יותר מזה.
בצד ימין הייתה איזה מישהי שסימנה לטרמפ, אבל לא עצרתי לה.
– תמיד יש גם מכוערת שמחביאים מאחורי השיחים ומצטרפת לטרמפ.
שאלתי את עצמי אם המשפט הזה שווה עצירה, חיפוש של עט וכתיבה.
לפעמים גם לי מגיע שקט מעצמי.
הביקורת להופעה כבר הייתה מוכנה אצלי בראש, יש שם כמה משפטים יפים ורועי והחברים שלו הולכים לזיין כמה בחורות בזכותי.
נכנסתי הביתה והדלקתי את המחשב.
פעם עשיתי כתבה על אתרי הכרויות, אז נרשמתי לשם עם שם בדוי. מאז, הם כל הזמן שולחים לי התאמות לפרופיל שלי. היו שם כמה לא רעות בכלל, אבל זה לא בשבילי הדבר הזה וגם חוץ מזה, התאמות? ממש… הייתה שם מישהי שלמדה איתי פעם באוניברסיטה, יש לה פגם מוטורי והם שלחו לי אותה. נו באמת.
כיביתי את המחשב והלכתי לראות מה יש בטלוויזיה. שום דבר, הכל אותו דבר. צריך להרוג את כל הזכיינים האלה.
אחרי זה נכנסתי למיטה והתכסיתי עד הסנטר כמו שאני אוהב. הכתבה תהיה מוכנה בצהריים. זה טוב לישון עליה קצת. מחר זה כבר יזרום.
אחרי זה חשבתי על הברמנית, האפס והקרירה שלו, וזאת עם הגבה. אחרי זה גם על רועי שבטח נורא נהנה מעצמו עכשיו, וזאת ששלחו לי באינטרנט. זה הרג אותי הבדידות הזאת שלה, שיש לה פגם מוטורי והיא צריכה אתרי הכרויות.
משלים בגרויות 