Tag Archives: ראשי פרקים למאמר דעה

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

maxresdefault

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה

 

 

הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

תת נושא:  האקדח שנראה מעמדת ה- Point Of View) POV) של מצלמת הרוצח.

 

 

2BAE86B500000578-3211529-A_disgruntled_former_news_reporter_filmed_himself_executing_two_-a-164_1440622419906

 

 

Gun PC_1

נקודות ויציאות לכתיבה:

1. השפעתם של משחקי המחשב המשתמשים באותו POV על האנשים; האקדח, "חוויית המשתמש", הוא ה-POV. והאדם המשחק משחק זה הופך פעיל בירייתו המדומה (מכאן אפשר לצאת לדוגמא מעולם הפורנו, שם תפקידו, בין היתר, של ז'אנר ה-POV, הינו הנגשה שקרית למשהו וירטואלי; הגבר שגם מצלם את האקט, מייצר לצופה בביתו תחושה של מבצע בגלל אותו POV).

 

1.2. פסקה המדברת על קהות וזליגת המונח "נוכחות" של האנשים בעידן של היום; "נוכח" בחיים האמיתיים, לבין "נוכח" בעידן האינטרנט. האם הפיזיות הולכת ותופסת מקום פחות חשוב בחוויה? ובהתאם: האם מה שהיה פעם מוגדר "חווייתי" הוא היום חוויה אחרת?

 

1.3. כאן יש לשלב תמונת מסך של האקדח האחוז ע"י הרוצח, וסטר לי פלנגן, מזווית ה-POV, לצד תמונה דומה ממשחק מחשב בה רואים את אקדח המשחק מאותה זווית במסך. אולי תמונה אחת המשולבת משתיהן.

 

2. פסקה על צורה (זווית צילום), לבין תוכן (מעשה, ומניעים פסיכולוגיים).

 

2.1. האם גם השיח על צורה ותוכן ו/או צורה מול תוכן, שונה ממה שהיה קיים עד כניסתו המסיבית של העולם הווירטואלי לחיי האנשים? יש לדבר כאן על שיח של שיח, התקדמות תוך כדי תנועה, וכו'.

 

3. הצילום כחוויית תיעוד ("חוויית משתמש") בעידן של היום. קרי, ההווה אינו מספיק לאדם. כמו גם: היווצרות שכיחה יותר של העין השלישית (ולפעמים בריאתה – בעיקר אל מול "פעם"; שם היה חסך באמצעים טכנולוגיים ו/או חוסר קיומם, שלא יצרו "עין שלישית" כמו היום) אצל האדם כלפי עצמו.

 

3.1. אזכור של הסדרה "מראה שחורה" (ומכאן, יציאה אל אמנות הנסמכת על שינויים טכנולוגיים בעודה משודרת בזמן השינויים האלה; האם "מראה שחורה" ודומותיה, לא הורגת את עצמה כמכתב המשמיד את עצמו? האם כבר לא רלוונטית בשידור החוזר שלה?).

 

3.2. הטמעת לינק לשיר של הפרודיג'י, "smack my beach up", שכולו מצולם ב-POV. דוגמא לשימוש. קליפ שיצא לפני עידו הפייסבוק והאינסטגרם; האם ה- POV השתנה?

 

4. על העלאת סרטון הרצח ע"י הרוצח עצמו ליו-טיוב. יצירתה של האפשרות להסתכלות בדיעבדית – לבצע על מנת להיזכר ולא לחוות; הזיכרון ויצירתו מבעוד מועד הפכו להיות החוויה בעידן של היום – של האדם על מעשיו (כאן לשים הייפר לינק לכתבה "ילדת הקינמון, דף הפליקר (ציצי שמונצח בקליק ישראלי זה לא דבר אמין) / כתבה על פליקר", שכתבתי ב-2006, לפני הפייסבוק והאינסטגרם).

 

4.1. הזמינות והמהירות; הרוצח, בעודו נרדף ע"י השוטרים ועד התאבדותו, מספיק להעלות את הסרטון ליו-טיוב. סרטון שהוא נקודת מבטו העצמית על כך (כמו גם: תיעוד אל מול מכתב התאבדות; חילופי משמרות בין אלה?).

 

5. הערגה העצמית (הרגשת סיפוק, וכו') בעידן של היום עם אותו תיעוד עצמי של המעשה (יש להכניס כאן דוגמאות שחוקות – ולאלחש אותם מיד עם נמנום כתיבתי מוחצן – של צילומי אוכל של אנשים במסעדות, בהופעות חיות, סלפי, וכיו"ב).

 

5.1. צנזורה וכו'. השידור בלייב והחזרה לאולפן, אל פניה ההמומות של מגישת החדשות (תיעוד בעל כורחו), אל מול השידור החוזר של המקרה (אלה לא תמונות קלות, במיוחד הסרטון שהרוצח העלה; האם אפשר לפסוח? תקשורת בעידן היוטיוב, ואפשרות הריפיט). דיון על מוסר, רייטינג וכו'. כנראה שאין תשובה כרגע. ובעיקר: משעמם!

 

6. סגירת המאמר עם מילים כגון "שיא חדש", "צורה ותוכן", "מה מכאן", וכיו"ב.

%d בלוגרים אהבו את זה: