ארכיון תג: ראיונות

שיחה עם מאור כהן למגזין פלייבוי. אין ערומות, אבל יש תשובות

 

"זאת שאלה מעניינת. אני חושב שלעורר במאזין מעין הרגשה שהשיר שלי הוא משהו שהוא כבר מכיר. לא במובן הרע שיש עוד שירים כמוהו, אלא שבשמיעה הראשונית הוא כבר מניח את הערגה על הדבר".

סוף נווה צדק, או בעצם תחילתו; תלוי איך מסתכלים. יום אחרי ל"ג בעומר, בדרך שאריות גחלים וריח של פיח. ברחוב לילינבלום, בתוך קיוסק מהסוג העגול והישן (כמו לוח מודעות שמכיל תוכן פנימי) יושבים שניים. לידם, מקרר ישן ושאר דברים. נראה שהכל מחכה לשיפוץ מחדש, והם אלה שייקחו את זה. אני מאחר למאור כהן. יש לו תקליט חדש וטוב ("החופש הגדול") ואני מראיין אותו. דווקא רציתי לבוא מוקדם; הטלפון שלי בתיקון ואין לי איך להקליט את הראיון, אלא עם מיקרופון מפלסטיק שיתחבר למחשב. אני צריך גם שקע לחשמל כי הסוללה של המחשב גם היא פלטת שבת מקולקלת. מאור בפנים, מחכה על הבר.

מצטער על האיחור

"זה בסדר, זה בסדר, מה העניינים?"

טוב, מה אתה שותה?

"תה עם ג'ינג'ר".

בחום הזה?

"יש לי אובך במצח! אתה מכיר את זה?"

בטח מכיר. שמע, נצטרך לעבור מקום. אין לי איך להקליט, עזוב, תבין כבר שתקרא את האקספוזיציה לכתבה. קבל איזה מיקרופון.

"אולד סקול. רוצה שאני אקליט באייפון ואשלח לך?"

עזוב, זה יהיה כבד מדי למייל. זה בסדר אם נצא החוצה? יש שם שקע.

"בטח".  

אנחנו מדברים קצת על ענייני נשימה ועוברים החוצה. אני אוהב את מאור כהן. מלבד זה שהוא מוכשר, הוא גם מצחיק. זאת אומרת, מלבד זה שהוא מצחיק, הוא גם מוכשר. זאת אומרת, שתי וערב, יין ויאנג, מאור וכהן. ברקע, על לילינבלום, נראה שיש תחרות סמויה על הרחוב בין מדריכי טיולים. הנה זה עם התרבוש והקבוצה שלו. אנחנו מתיישבים.

 

איך אתה מגדיר את עצמך… סתם

(צוחק ועושה תנועה של מיקרופון)

לא מזמן מישהו סיפר לי סיפור מצחיק: אתה נער, סרט כחול בדרייב-אין, עם מגאפון

"כן, זה היה אז שאחד מהחבר'ה קיבל רישיון, ואתה יודע, יש אוטו למישהו, זהו! עוברים בכל המועדונים בעיר, חורשים, רונדלים בלי סוף. ואז למישהו היה מגאפון מהעבודה של אבא שלו, אמרתי לו תביא, והתחלתי לדבב את הסרט. כנראה הפרענו למישהו ברגע אינטימי, הוא יצא וכמעט היה מכות".

שאלתי את זה בגלל מטרה מסוימת; שיחקתי לרגע את זה שתקוע בעבר ובא למאור עם מלעיל ואומר לו "זוכר ש…". איך אתה ניגש לזה? אתה מופתע? רווי? אתה אמר לעצמך: זה שממולי בטח לא שומע את החומר החדש שלי?

"תראה, באים אלי עם כל מיני דברים ותקופות. עכשיו למשל באים אלי מתקופת 'הבליינים, ואתה יודע, כשאתה נער, אתה סופג את הדברים הכי חזק. הנה, התהליך ממשיך. כל אחד זה עם ה'שַם שזה קרה אצלו'. אותו דבר עם אנשים שאוהבים את בודלר ואני בספק אם הם מכירים בכלל את החומרים של זקני צפת. או כשעשיתי את 'יום חולין' של אילנית, או שהשתתפתי בתקליט של יוסי בנאי – אני רואה בהופעה אנשים בני שישים, ולא מעט, לצד הצעירים". 

אז איך זה באמת הולך בהופעות? מה השלב הראשוני של בחירת שירים

"אני עושה בעיקר שירים שעובדים טוב בהופעה. יש למשל שירים שלא עובדים".

תן לי דוגמא לשיר כזה שלא עובד

"נגיד 'הדרמה' מהאלבום החדש. הוא מתוזמר באופן שקשה לעשות בהופעה. באותה מידה, יש גם הגבלה של בלדות; היתה הופעה שעשינו את 'טוב לנו יחד' ופתאום הרגשתי מהקהל שדי, לא מתאים עוד אחד כזה. פיטר בדרך כלל מסמן לי".

איך זה לעבוד עם פיטר רוט? אתם צמד חמד, מה שנקרא

"מדהים. אנחנו מכירים עוד משנות התשעים".

אם אתה אומר לו שאתה רוצה מפיק אחר

"לא בעיה מבחינתו. עברנו כל כך הרבה שזה לא משנה". 

כולם אומרים שאתה איש על איש של להקות, אבל נראה לי שאתה יותר איש של צמדים: לוטנברג, דן תורן, רע מוכיח, פיטר.

"כן, גם זקני צפת בעצם התחילו ככה. לא הייתי ילד שלמד גיטרה ומוזיקה, ואז יוני בן טובים הוא שפתח לי עולם אחר. הוא היה ממש מוזיקולוג. היה בי רעב, אנשים הפרו אותי, ובגלל שהיה לי ידע מועט אז כל דבר חדש הדליק אותי. היו משמיעים לי אקורד ו-וואו! כמה שירים אפשר לעשות איתו! היום זה כבר אחרת".

ומכאן, אתה לפעמים מנסה לשמור על אי ידיעה לכדי שמירת חדות? עד כמה שזה אפשרי.

"זה קורה לי עם לחנים. אני כבר מכיר את הגיטרה יותר מדי טוב, אבל אם מישהו בבק ראונד דופק איזה אקורד על סינתיסייזר – אפילו שהאקורד הזה נמצא גם בגיטרה – עם סאונד אחר, אז פתאום זה מעורר בי משהו, זה זורק אותי. אתה צריך להעמיד את עצמך ברגעים זרים לך".

אז אתה מחפש גם סביבות אחרות בשביל זה?

"אני נורא פופי; חשוב לי הבית-פזמון, אני אוהב את המסגרת, אבל בתוך המסגרת הקשוחה הזאת, אני אוהב להתפרע. המסגרות לפעמים נותנות לך חופש, כמו שבבית ספר אתה מרגיש נורא אומנותי, כי מביאים לך תרגילים; צייר לי כך וכך".

כמו לכתוב עם דד ליין

"כן, או על נושא מסוים".

ובכל זאת, עם כל האהבה לבית-פזמון, באלבום החדש עשית שלושה קטעי שירה, יעני פואטרי; שניים של אבידן ואחד של בוריס ויאן

"כן, הצלחתי איכשהו להכניס את זה לבית- פזמון".

מה זה אומר מבחינתך? שהשתלטת על טקסט של אחר, ניכסת מוזיקלית?

"כן". (צוחק)

"מותר לך"? הכותב לא כתב כבית-פזמון, זה לא כוון לשם

"אם יש בי עניין, בטח. ואם צריך פתוח לזה חלון, אז פותחים".

החלק הראשון של הראיון מסתיים. אחרי הכל, מדריך הטיולים עם התרבוש עובר שוב והוא מבצע לנו דיזולב.

צילום: זיו שדה.

צילום: זיו שדה.

נשאר לך "דווקא"? אתה הולך על כל כך הרבה סגנונות, גם בתוך המדיום וגם במדיומים שונים, אתה פתוח, אבל אם אתה עושה את הכל אז באופן אירוני אין פה הפתעות כי גם זה אתה. אם יש לך כל כך הרבה מרחב תמרון, איפה אתה יכול להפתיע את עצמך?

"בתקליט הזה, המפיק טל מטמור אמר לי שחשוב שדווקא בשירה יהיה זמר אחד, גיבור אחד. דווקא השירה מחברת בין הכל, היא יותר אני".

זאת אומרת שסחבת את המוזיקה אל הקול שלך ולא כמו שהיה בעבר שנסחבת אליה

"כן, בדיוק. מעבר לפלורליזם יש דברים אחרים אתגריים. הטקסט, כטקסט, הוא עדיין אתגר בשבילי. רציתי לעבור שלב שם". 

אני באמת מרגיש שמבחינה טקסטואלית התקליט הזה בוגר. ועוד יותר מכך; הוא הכנה לתקליט הבא שלך, שיהיה הכי טוב שלך, שאתה תשיל עוד דברים

"אינשאללה. הרבה פעמים בטקסטים קודמים שלי הרגשתי שהיו שורות טובות לצד אחרות שכאילו רק העבירו את הזמן עד לשורה הטובה. זה צריך להיות כמו דיאלוגים בדרמה, שכל אחד יתרום לסיפור".

איך עושים את זה?

"מגבירים את המגבר של הביקורתיות. לפעמים אנחנו משקרים את עצמנו רק בשביל לעבור הלאה".

ההרגשה הזאת שהעברת משהו, קרתה לך גם בקריירה?

"אני בטוח שהיו מקרים".

איך מגיעים למצב אותנטי?

"אני נעזר באנשים, מתחיל להקשיב למה שהם אומרים, אתה יודע, חברים שלי לעבודה או אשתי, הם מאירים לי משהו שבאמת חשבתי. בעבר זה לא היה ככה".

IMG_2834

צילום: זיו שדה.

הרבה פעמים הרגשתי שיש מלנכוליה בשירים שלך

"יש מלא, זה נכון".

הצד הזה מוחבא?

"הצד המלנכולי הוא באופן טבעי מופנם, אצלי לפחות. עם הזמן המלנכוליה יותר ברורה בטקסט, נראה לי שהצלחתי יותר לחדד אותה. מה שאני מנסה לחשוף זה הרגשה של מחשבה שלי, אם אפשר להגיד את זה. בוא אני אתן לך דוגמא: באלבום החדש יש שיר בשם 'ארץ קשה' ויש שם את השורה 'החושך מתחשמל באורות ברזל, יש באור הזה גם סוג של שקר'. זה כאילו שמאז המצאת החשמל יש הרגשה שאנחנו רוצים שהלילה ישקר; כאילו הכל בסדר, אתה מואר. וזה לא טבעי לנו, לא סתם. נבראנו במחזוריות הזאת וכאילו זה בוטל".

שורה יפה שגם תפסה אותי, היא זרקה אותי לשורה של מאיר אריאל: "אור החשמל מדגדג ואת החושך זה מענג"

"איזה יופי, אתה מבין? שורות כאלה שמאנישות משהו ומסבירות הכל במשפט אחד".

בוא ניקח רגע מבט עלינו מלמעלה עכשיו: עשר שנים אחורה, מישהו סוחב אותך לדיאלוג כזה. לא היית הולך איתו

"נכון, הייתי עושה צחוק בגלל המבוכה. לקח לי הרבה זמן לדבר על דברים ברצינות".

וביטלת את ה-ר' המתגלגלת; טריק ידוע של מי שמדבר ברצינות ומאגף את עצמו עם דמות

"נכון, זה כמו שמישהו רוצה להמחיש משהו עממי הוא עושה דמות מזרחית".

הכל התחיל מקולנוע אצלך

"אמא שלי לקחה אותי לקורס קולנוע בכתה ח' בהלנה רובינשטיין. הייתי מהילדים האלה שיוצאים מסרט וישר מתמזגים איתו. נניח אינדיאנה ג'ונס? זהו, אני הולך להיות ארכיאולוג, מתחיל לחפור בחצר בבית. זה פשוט פתח אותי, מדיום שאפשר לעשות בו הכל".

זה כמו מה שאמרת עם המוזיקה; מישהו נתן אקורד שלא הכרת ואתה כבר בסימולציות, חי את זה

"נכון, זה המנוע שלי. ההתלהבות. טוטאליות למשהו". 

ועכשיו אתה גם חי דרך הבן שלך

"כן, הוא עכשיו חזק בכדורגל. 6 בבוקר לא התעוררנו והוא בועט לקירות. הוא מכניס אותי לעניין".

מה למשל?

"משחק פלייסטיישן (צוחק). הייתי גם בפעם הראשונה במשחק: בני יהודה-ק"ש".

זיהו אותך מ"הפרלמנט" בקהל?

"דווקא מ'מסודרים'. ילדים בני 12, בני כמה הם כבר היו אז שזה יצא? הם מכירים את זה מה-VOD, זה לא נותן לדברים להיגמר באמת כנראה".

אני רוצה לחזור איתך לכל המאוּריות שלך. לא אשאל מה הכי משקף אותך, אשאל אותך מה הפאזה שלך כרגע, יום שני הזה בשעה 12:32, נותנים לך להקליט אלבום

"מברשות תופים, פנדר רודס, גיטרה סלייד, דיליי, מנגנים במעגל".

סינטרה, אתה בטח אוהב את התקליט שלו עם ז'וּבים

"אלבום מעולה! מת עליו, גם על העטיפה".

אבל תמיד נראה לי שאתה יותר בקטע של דין מרטין

"נכון, דין מרטין מצחיק ופתאום מזגזג לקלאסיקות רומנטיות".

הוא שיתף פעולה עם הקומיקאי ג'רי לואיס. במקבילה לכך: מי היהודי שלך?

"שאלו אותי פעם אם רציתי חבורת לול, אז עניתי שאני רציתי להיות אריק איינשטיין, אורי זוהר ושלום חנוך ביחד. מכל אחד לקחת משהו".

אוקיי, אז אשאל ככה, אם אתה מכיל הרבה פאזות, אתה צריך קונטרה. אבל אם אתה משתנה כל פעם, אז גם הקונטרה כל פעם צריכה להיות אחרת בהתאם

"כל בנאדם מוציא ממני דברים אחרים".

בוא נלך עם זה. מה רע מוכיח מוציא ממך?

"טוטאל לוסט לגמרי! הוא שם לי לופּ ובום, הוא רוצה שאאבד את זה, אפילו אם יהיו לי ליפסוסים. אתה יודע, זה בנאדם שבא מג'ז".

מה פיטר רוט מוציא ממך?

"הוא מוציא ממני את הזמר שבי. הוא גם היה הראשון שהכניס לי לראש שאני צריך להתייחס לעצמי כזמר ולא אחד שמתחבא מאחורי השירים. עכשיו תגיש את השיר, לא רק תשיר". 

מה אסף הראל הוציא ממך ב'מסודרים'?

"היתה הדמות שהתבססה על ברלד האמיתי, ואסף ביקש ממני שאני אביא את הדמות אלי. למשל, איזה מוזיקה הוא אוהב? אז הבאתי את כל האהבה שלו ל-AC/DC או מוטלי קרו. התבססתי על שקולניק, הגיטריסט שליווה אותי".

איך זה לעמוד מול במאי לעומת מפיק מוזיקלי?

"במשחק, בגלל שזו יצירה של אסף, זה היה לי נורא קל (צוחק) כי הוא לוקח את זה על עצמו. בשירים שלך, יש לך ריגשי כל הזמן; הסקיצה פתאום נראית לך טובה, אולי נחזור אליה וכל זה. וגם אתה יודע, לא הגעתי לרמות משחק גבוהות, מה גם שזה היה קשור בהומור. בשירים זה אחרת".

אתה חושב שתגיע לשחק דמות רצינית? זה בוער בך?

"פחות, אבל כמו במוזיקה צריך באמת חיבור ליוצר שייקח וידליק אותי לשם".

איזה מוזיקאי יכול להיות לדעתך שחקן טוב?

"ערן צור. אפילו בתיאטרון שקספירי". (מחקה אותו)

לפני שעשית חיקויים של זמרים ב"ארץ נהדרת" (ברי, שלום חנוך, יובל בנאי, איינשטיין), היו לך מחשבות שזה לא כאילו מוסרי לצחוק על אחרים מהמקצוע שלך?

"היו לי עד ששמעתי תקליט של סמי דייויס ג'וניור; הוא דופק שם חיקויים של כל החברים שלו".

ומהצד השני, נלוותה לך הרגשה שלקחת מקום של קומיקאי? אחד יושב בבית ואומר שהוא צריך להיות שם.

"אני אגיד לך, הכל התחיל בכלל עם זה שמולי שגב פנה אלי אחרי 'מסודרים' כי הוא רצה לעשות את 'ארץ נהדרת' יותר מוזיקלית. הוא הביא אותי בכלל בשביל להקת אפליקציה. לכתוב שירים מצחיקים ומקוריים בכל שבוע. זאת קריעת תחת. וזהו, משם זה המשיך".

כמו גרוניך בזהו זה

"כן, עבדנו על זה לא פחות משירים רגילים, ועוד היה צריך תוספת של פאנץ' בכל שורה".

בתור מוזיקאי, לקחת משהו מ"ארץ נהדרת" אל העולם שלך?

"להיות יותר פרודוקטיבי. אתה רואה את מולי שגב שהוא קפטן של ספינה ואתה מקבל השראה מהביטחון הזה. זה יהיה ככה וזהו! אני רוצה קדימה, לא להיתקע. למשל פעם אם נגן שלי לא היה יכול פתאום להגיע להופעה אז הייתי נכנס ללופים; זה לא יישמע טוב, אולי כדאי לא להופיע. היום אם ההופעה צריכה לקרות – היא תקרה. אני אמצא נגן לאותו ערב ואם צריך לעשות איתו חזרה לבד – קדימה".

ובאותה חצי שעה שבה רצית אולי לבטל הופעה, קראת לזה פרפקציוניזם ואולי זו בעצם היתה סתם דחיינות?

"יכול להיות, כן. זה מין פחד; אתה רוצה את הדבר שאתה רגיל אליו".

בוא נעבור למדיום נוסף: אינטרנט, יו טיוב. איך לדעתך "זקני צפת" היו חיים שם בתור להקה צעירה?

"אני חושב שהיינו מסתדרים זה יפה. גם הקסטה של זקני צפת לפני האלבום הראשון, היתה מעין יו טיוב. בגלל שלמדנו בעירוני א' במגמת קולנוע אז היינו לנו כל הזמן מצלמות, היינו עושים מלא קליפים אז בטח היינו הכי מתאימים לזה. השאלה היא אם היינו מצליחים לבלוט, התקשורת היום נורא עמוסה".

מותר לך לאכול פיצות אחרות מלבד דומינוס? או שזה כמו ג'ורדן שלא יכול לנעול נעליים שהם לא נייקי

(צוחק). "זה בסדר, בטח גם הבעלים אוכל עוד פיצות".

מתי הבנת שאתה אמן. שזה המכלול שלך.

"רציתי להיות אמן. אני יכול לספר לך שבגיל 15 שהייתי בפירנצה ראיתי את הפסל דוד. אתה יודע, ברחוב יש מלא העתקים של זה, אמרתי מה כבר יכול להיות? פסל. אבל כשעמדתי מול זה, היתה לי הרגשה שזה הולך לזוז! הוא עשה את זה אמיתי מכל זווית שאתה נמצא".

יש לאמנות שלך חתימה אישית?

"מעניין. אני צריך לחשוב על זה. אולי הקהל יודע מהי ואני לא יכול להצביע על זה".

 אגב, יצא לך להתאכזב מאישיות של אמנים?

"לא, מלכתחילה לא גדלתי לתוך רומנטיזציה כזאת בגלל הבית שגדלתי בו, שהיה חי אמנות. הכרתי את זה מכל הצדדים. אני לא חושב שסבל למשל הוא הכרחי לאמנות. החיים לא רומנטיים, יש בהם רגעים רומנטיים".

בא אליך מישהו שאתה לא סובל את המוזיקה שלו והוא מחמיא לך. איך אתה מול זה?

"אני מרגיש קצת לא נעים, לא? (צוחק, אני מהנהן). אתה מסכים איתי. לפעמים אנחנו גם לא אוהבים משהו בגלל צורך חברתי. לא סבלתי את פינק פלויד וזפלין בהתחלה! זה היה כאילו קיבוצניקי. רק נויז ושלושה אקורדים. וזה תוקע אותך. היום ברור שאני אוהב אותם".

לפעמים אני חושב שהאנשים של הPאנק או המינימליזם באמנות הפלסטית הם קפוצי תחת יותר מהאנשים של הפרוגרסיב רוק, שקפיצות התחת שלהם הולכת לפניהם

"הכל שאלה אם אתה מתבצר. ברגע שזה קורה, אתה קובר את עצמך. בתקופה של זקני צפת כשציפו מאיתנו רק לכסח, זה היה כאילו כבר יותר דודתיּ מאשר אקוסטי".

לשרת את התדמית שלך

"כן, אחרי 'מסודרים' אתה יודע כמה תפקידי סטלן קיבלתי? חאלס, עברנו את זה".

הגעת לתל אביב מאשקלון בגיל 13. רצית להיטמע? או עברת לשלב השני בו השתמשת דווקא באשקלוניות?

"החברים הראשונים שלי היו מיד אליהו בגלל האינטגרציה. לאט, לאט הכל התערבב".

אולי שם נהיה המאור הזה? הבליל; אדריכלות ואמנות פלסטית מהבית, אבל חיצוני לתל אביב ועוד מאשקלון

"זה היה גם בגלל עירוני א'. הוא כאילו השתנה בשבילי. הוא היה ריאלי אפור ואז עשו מגמות אמנות ומצאתי את עצמי".

כשהילד שלך ייראה בוידאו את מאור כהן בן ה-17 עם תחתונים על במה?

וואלה, בכיף. זה בטח ישחרר אצלו הרבה דברים, אבל עזוב תחתונים, חכה שהוא ישמע את השורה 'ובכוס שלה היה גם מלא תולעים' אחרי שאני מעיר לו על מילים גסות".

איך היית פותח את הכתבה הזאת?

"אולי משהו בהקשר מה שדיברנו עליו מקודם, על האם יש לי חתימה אישית, או מהי. כאילו מה הכבשה שלי, בהקשר המנשה קדישמני".

אוקיי, אז בוא נסח את זה, פתח ככה את הכתבה:

 

*מתוך מגזין פלייבוי ישראל, יוני 2013.

לעוד ראיונות:

אורי מלמיליאן

עמיר לב

יצחק קלפטר

אריה אליאס

יובל סמו

הנרי רולינס

אריק קאנטונה

עיוּני | ראיון עם אריה אליאס.

 

 

                                                                  

"…סלקום שלום… לנציגי שרות הלקוחות בנושאים אחרים, הקישו 6… אנו עסוקים בפניות קודמות, אנא המתינו ותענו בהקדם…"

סלקום שלום מדברת סימה.

שלום, אני רוצה להחליף את הצלצול שלי.

מה שמך בבקשה?

אודי.

מדובר על הטלפון בו עתה משתמש כעת?

כן.

כן אודי, במה אני יכולה לעזור לך?

אני רוצה צילצול  פלורה- פלפורה.

פלורה- פלפורה?

פלורה- פלפורה.

אתה מתכוון רינגטון?

אני מתכוון צילצול של פלורה- פלפורה.

הא, אין לנו פלורה-פלפורה.

אין לכם פלורה- פלפורה?

לא.

"מתבייש-מתבייש, אבל הגרון יבש", יש לכם?

גם לא.

אבל לפלאפון יש.

לנו אין.

טוב, תודה.

                                                           

                                                            ****

ככה זה. יום לפני, אני מתקשר לסלקום לבקש סוג צלצול מצ'רלי וחצי, יום אחרי אני יושב מול זוכה פרס מפעל חיים לקולנוע  בקפה "ווניס" בגבעתיים. אם תרצו, אין דבר שמשקף יותר את ההתבוללות הארצישראלית הסמיכה הזאת.

אליאס מגיע לבית הקפה, ומתנצל על האיחור.

"עיוני, מצטער, שכחתי."

"זה בסדר, אריה. שטויות."

"מתי קבענו?"

בשתיים עשרה.

"ומה השעה עכשיו?"

עשרה לאחת.

"וואלה, שכחתי.באמת, תסלח לי."

שטויות אריה.

וזה באמת שטויות. כי מה יש לעשות נגד החיוך הזה שלו?  נגד הפרצוף הזה, הסבאי, העיניים שמתכווצות ומסבירות פנים תמידית, האנושי (אנושי) מדי, שעומד מולך? כלום.

תכיר – זאת אמא שלי. חשבתי שיהיה נחמד להביא אותה לפגישה בניינו.

"נעים מאוד."

אנחנו נכנסים לבית הקפה הקבוע שלו. אני מזמין קפה, והוא "הם יודעים כבר" אחד. אריה לוקח ממני סיגריה ואני מדליק לו.                         

"עליתי בשנת 47 והייתי בן 24. ארבעה לילות על משאית תמרים מעיראק לישראל, שכל הדרך הדבש  נזל עליי."

ישר לזרעותיו של יגאל אלון…

"כן, אפשר לומר. גוייסתי לפלמ"ח ולאחר מכן למלחמה."

אתה היית המתרגם  שדרים שלו בעצם.

"כן. אני, עוד בחורה ובחור, והיו אומרים לי שב, תתרגם את מה שהערבים אומרים.”

יכולת לפברק דברים, זה היה יכול להיות מצחיק…

"מה קרה לך, מלחמה."

תראה מה זה: בגלל השפה, הפכת לאיש שמגויס למודיעין, ובגלל אותה שפה ומבטא קיבלת תפקידים או יותר נכון לא קיבלת תפקידים.

"בגלל המבטא לא קיבלו אותי בתיאטרון, נכון."

זה לא מתסכל?

"מתסכל, מה אני אעשה."

גם היום?

"היום אני "נשארתי" במבטא שלי. הקהל אוהב אותו."

בעצם לא כשרון המשחק הוא שהעניק או שלל ממך תפקידים,

אלא משהו חיצוני שלא אמור להשפיע על ה"אובייקטיביות" שלך כשחקן.

"שם, בבגדד, מנהל האקדמיה שחזר מפאריז ושמע על "הבימה", אמר לי שכאשר אני אסע לישראל, אני אלך אליהם. הוא המליץ."

ו..?

"הגעתי. אמרו לי אתה שחקן גדול, אבל המבטא שלך…"

איך  הרגשת במצב כזה? אתה חוזר הביתה ומרגיש שאתה לא יכול להוציא את מה שיש בך.

"הייתי משחק לאשתי בבית, ומקבל מחיאות כפיים…"

וזה לא מתסכל? אתה לא אומר לעצמך שאתה יכול לשחק טוב יותר מההוא שעומד על הבמה?

"אני אמרתי ההפך. אמרתי שהם יותר טובים ממני".

                                                           

                                                                 *****

לעזאזל. אני הייתי משתגע. יותר טובים? מה יותר טובים? זה אפילו עוד לא הגיע לשאלה הזאת. זאת ריצה למאה מטר רק עם רץ אחד. בשביל שמישהו יהיה טוב ממך, האני שלך צריך להיות שם והמשפט הזה שלו, שהם יותר טובים ממנו, נשמע לי עצוב. כזה שמתפרש אצלי ככניעה או בריחה מהתמודדות אל מול תסכול.

אני מסתכל על  המשולש הבגדדי חד הזווית  הזה שיושב ביחד; שחקן שלא נתנו לו, מראיין ישראלי מדי ואמא שתמיד אומרת "כל עכבה לטובה".

זה משפט של לוזרים משוכנעים עצמית,  אמרתי לעצמי לא פעם.

היא  מסתכלת עלי ולוקחת ממני סיגריה. יש לה את  שלה, אבל היא בוחרת לקחת ממני.

                                               

עיראקיזציה

יש אנשים שאוספים פוגים, יש אנשים שאוספים בולים. אני אוסף עיראקים כתחביב, אבל לאחרונה אני מתקשה לעקוב.

אינפלאציה רבותיי!  מסתמנת עיראקיזציה! ואני מתנצל מראש אם אשכח מישהו; יאצפן מדבר עיראקית בפריים- טיים עם אורחיו (עם קללות עיראקיות עסיסיות שאף אחד לא מבחין בהן), דודו טסה מבצע את "פוג אל נאחל", יוסי אלפי נותן ציפורי לילה ומעשיות, סרט דוקומנטרי בערוץ 8 על מסע ההופעות של הצ'לרי בגדד, דיקלה עושה מוסיקה מופתית, בת-ים ניו יורק- המנגליסטים-דוד אופק עסוקים, ששון סומך הוציא ספר על בגדד,  יאיר דלאלעל  משתרש, ניסים משעל זה ניסים משעל,  רוני סומק, שאול ביבי, ששון גבאי, מנשה נוי, וכמובן  סמי מיכאל, שושה גורן ואלי עמיר.

כמה שעות  לפני הראיון, בא אלי חבר ורצה לעשות החלפות. "תן לי אליאס, וקח שלום חנוך (הוא, כתחביב, אוסף יוצאי קיבוץ) בתמורה", הוא יודע, החולירע, איך לגרום לי לבלבול.

אתה מרגיש שיש עכשיו "עליה" עיראקית מחודשת בתחום התרבות?

"כן, זה נכון."

 

למה, לדעתך, לקח לכם, לנו, כל כך הרבה שנים לתפוס מקום של כבוד בתחום האומנויות והתרבות?

"האנשים שלנו התביישו. הם היו בעלי עמדות, והתייחסו למשחק בזילול.  מה זה להיות שחקן? מה נפלת מהעץ? היו אומרים לי."

כמו אמא של נאג'י, חבר שלך?

"כן. נאג'י היה חבר ילדות שלי, שהעליתי איתו בשכונה הצגה בשם "המשרת הטוב, והמשרת הרע", ואמא שלו באה אלי ושאלה אותי למה אני מקלקל את הילד שלה, שמה הוא עשה לי רע."

מה ההבדל בין המנטליות העיראקית לשאר העדות?

"אני עושה תפקיד של שמש בית-כנסת, בקהל יושבים יגאל אלון, שרים ואנשים מכובדים אחרים שמתפעמים מהתפקיד והנושא, אחרי זה בא מישהו עיראקי אל מאחורי הקלעים  ואומר לי "אתה לא מתבייש? אתה מביא משהו מלפני מאה שנה?"

מה זה אומר עלינו, שאנחנו יותר מדי ביקורתיים?

"כן.עלינו, את עצמנו. מה אני אגיד לך, כשקיבלתי פרסים, אף אחד מהעיראקים הגדולים לא בירך אותי, חוץ ממרדכי בן פורת. (חבר הכנסת. א.ש?). אתה יודע  מה ההבדל בינינו לבין המרוקאים למשל? הם מעודדים אחד את השני, ותומכים. ואצלנו…"

גאוותנות?

"כן. אנחנו לא פשוטים."

והנה, קונצנזוס . מפעל חיים לקולנוע  לשנת 2002 הוענק לך.

"כן."

ועם מה הלכת הביתה? עם השמחה שבקבלת הפרס, או עם הרגשה "תומרקינית" (המטאפורה הזאת לא הייתה בראיון, הוספתי אותה עכשיו) שלא מתמקדת בשמחה אלא ממשיכה להתעסק בגישת מגיע לי ממזמן?

"עדיף מאוחר מאף-פעם. בטח ששמחתי. התרגשתי מאוד."

אמרו לך לפני הטקס שאתה הולך לקבל את הפרס?

"כן, אבל מרב שהתרגשתי, זאב רווח שהגיש לי את הפרס החזיק לי את הגב שיישאר ישר…"

אמא שלי מסתכלת אלי, מחייכת, ומציעה לי סיגריה משלה.

                                   

בורקס עראק וג'יימס

"הכוכבים של שלומי" ו"ג'יימס בארץ הקודש", החיו מחדש את אריה אליאס. אם עד עכשיו סרטי הבורקס היו  למלעיזים כפתח מילוט  לאיכותו כשחקן, באו שני סרטים אלה (והסדרה "מעורב ירושלמי"), וסתמו חזק עם פלומבה.

אם מישהו עוצר אותך ברחוב, מה  עושה לך יותר טוב, שהוא מבקש שתעשה לו קטע מצ'רלי וחצי, או שיחמיא לך על איזה תפקיד רציני?

"אני קודם כל מכבד אותו. אני יודע שהוא ראה ואהב והריץ את הווידאו. תראה, הקולנוע הוא בשביל העם."

יש מצבים בהם שחקנים מובלים על ידי הדמות שלהם.  השתתפת בסרט של ימין מסיקה וירמי קדוש בשם "צעדים נואשים", מסוג הסרטים  שמגדירים אותם "ז'אנר בכי", ושם הייתה לי הרגשה ששיחקת את מה שציפו ממך לשחק, כאילו ישבו אנשים, ראו צ'רלי וחצי וחגיגה בסנוקר, ואמרו בוא נעשה "אליאסיות".

"לא. אף אחד לא בא ואמר. אני השתתפתי איתם בכתיבה בבימוי והכל."

ו..?

"והאמת שלא ראיתי את הסרט…".

בכלל, היו לך הרבה תפקידים ששחקת שיכור ומבוגר.

"נכון."

ולא פחדת להיתקע באמנות השיכפול הזאת?

"לא נתנו לי תפקיד של מעונב. אם היה-  הייתי עושה, אבל זה מה שהיה. אם זה שירת- אז טוב מאוד.

מה אתה אומר על הבורקס החדש הזה? בורקס תורכי, יש לומר.

"אם יש צופה שרואה את זה, אז הרווחת."

אבל לכל דבר יכול להיות צופה

"לא לכל דבר. יש אנשים שדוחים את זה."

לא הרגיז אותך השקר המכוון  של סרטי הבורקס? שתמיד הכל מסתדר שם, ושיש אושר ועושר?

"שזה ככה וההוא ככה, ובסוף כולם מתחברים?"

כן.

פאוזה.

"אני אף-פעם לא הסתכלתי על זה ככה, אני הסתכלתי על זה שאני משרת את הצופה."

אבל זה מריחה של המצב, אוטופיה להמונים (בורקס להמונים) בדיוק כמו שקורה היום בטלוויזיה שלנו.

"לא הרגשתי ככה אז. אם הם רוצים ללטף את הצופים, אז בבקשה."

אני שוב לא מבין, או שאולי יותר נהנה בלהישאר בלא מבין הזה. אליאס ליטף את הצופים, נתן בורקס להמונים אבל לא הרגיש שהוא משרת פה אוטופיה על כלום? ומעל לכל; ממתי (לעזאזל) נהייתי  מהכותבים הדבילים האלה שמחפשים קונספירציה ממסדית על כל שטות.

ארליך תביא ביצים? אחת על המצח לא תזיק לי עכשיו.

 

                                                            ****

עוד קפה, ועוד קפה,  אחרי זה עוד סיגריה, אנחנו מדברים על סלאח שבתי של קישון, שהולך על השטח האפור הזה שבין ביקורת להגחכה,  אחרי זה על אנשי העשייה שהם היחידים שחיים חיי אלמוות. יש לו לצלם שתי עונות של "מעורב ירושלמי", והוא מצפה לזה בכיליון עיניים.

אמרת אצל עמנואל הלפרין, שחשוב שלבנאדם יהיה  חלום כדי שיסחוב אותו בחיים.

"נכון."

והלאה מהמשפט הזה, אי מימוש במתכוון בשביל  להמשיך לחלום?

"לא. אחרי זה יהיה עוד משהו, ועוד משהו.  אם אני לא הייתי עושה, לא הייתי יושב איתך פה."

אתה והמשחק זה כבר ישות אחת?

"כן. אני הולך לישון, ובונה את התפקיד. על הכר."

אתה מתייעץ עם מישהו?

"כן. עם אשתי."

אריה, הרגשת פעם שמישהו עשה ממך צחוק?

פאוזה.

"את הדבר הזה לא היה לי. היה רק שנתתי קטע בערבית ואנשים צחקו. אבל הבנתי אותם."

הזמנתי חשבון, וליוויתי את אריה מחוץ לבית הקפה.

"הבנתי אותם", הוא אמר. חשבתי על זה ולא ידעתי אם עדיף "להבין" אחרים או להסתכל עליהם דווקא בעיניים. אבל לאחר מכן, זה כבר הסתדר לי: כמו בחורה יפה שנועצים בה עיניים כל הזמן ובשביל להוריד את נטל המבט  היא מסתכלת בחזרה, כך אריה אליאס הוריד את נטל התסכול ולא נתן לו, אפילו ספקולטיבית, לצוף בעתיד. נקיון לשם הנקיון, השתחררות לשם ההשתחררות, מיצוי לשם ההתקדמות.

נסעתי הביתה וחשבתי על אפשרות נוספת של זיקנה.

* מתוך המגזין "360 מעלות"

%d בלוגרים אהבו את זה: