ארכיון תג: ספרות

יש לך בשביל מה | כל השקת הספר | וידאו

 

הנה, לשם רישום; כל השקת הספר. וידאו. מאסף רייז דרך טיפאני דרך נגה אלבלך דרך עודד מנדה-לוי דרך רועי פרייליך דרך מודי בר-און דרך גיא שמי דרך עמיר לב דרך ברי סחרוף דרך אייל יונתי דרך גידי דרך התודות דרך הקריאה ועד לניפוץ המחשב.

 

*צילום: בנימין צ'צ'יק.

 

עוד זווית:

*צילום: יריב פיין.

 

וזאת טיפאני

 

שתי ביקורות:

עמרי הרצוג, הארץ ספרים.

סער גמזו, ישראל היום.

 

20160719_214138

 

 

שני טקסטים | לכתוב את הכתיבה | מיוחד לשבוע הספר

שני טקסטים לשבוע הספר שמתארחים בשני אתרים שונים.

איך אתה יודע אם כתבת היטב היום? שמחכה לכם בהמקום הכי חם בגיהנום.

שכר סופרים שמחכה לכם בקרנפים.

 

וכו'.

צפו: סרז’ גינסבורג מבואס ממני.

אחרי ששינדלר ממש, אבל ממש התאכזב ממני, סרז' גינסבורג גם מבואס ממני.

 


<p><a href="https://vimeo.com/167247858">צפו: סרז' גינסבורג מבואס מאודי שרבני</a> from <a href="https://vimeo.com/user51014090">Udi Sharabani</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

 

ניפגש בשבוע הספר.

 

 

צפו: שינדלר מאוכזב מהספר החדש של אודי שרבני

 


<p><a href="https://vimeo.com/162412122">צפו: שינדלר מאוכזב מהספר החדש של אודי שרבני</a> from <a href="https://vimeo.com/user51014090">Udi Sharabani</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

 

 

זה הספר החדש שלי | יש לך בשביל מה.

זה מה קוראים אותו "יש לך בשביל מה" וזה הספר החדש שלי ש(יו)צא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים", ועושה את דרכו ממש עוד מעט אל החנויות.

שלוש נובלות יש בו: יש לך בשביל מה | שום דבר לא מובן מאליו | לא להיות בשום דבר עד הסוף.

מי שערכה את הספר, אבל יותר נכון, בזכותה הספר הזה יוצא, היא נגה אלבלך המעולה שהעבודה איתה היתה, ובכן, תבינו לבד אם תקראו. מי שאמון על העטיפה הנהדרת הם: יובל רוביצ'ק שצילם, ודפנה אילן שעיצבה את העטיפה, הפנטסטים.

נשיקות. חג שמח.

 

UDI_BOOK_COVER_front

 

האנס הוא זה שכתב את הטקסט הזה

אֲנִי, אֵין לִי לִכְאוֹרָה: הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה יִכְתְּבוּ עָלַי אַחֲרֵי שֶׁיִּוָּדַע שֶׁאֲנִי הַהַטְרָדָה. כְּמוֹ כֻּלָּם, הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה אָמְרוּ עָלַי אַחֲרֵי הַמָּוֶת – לֹא אֶפְשָׁרִי, אָז לְפָחוֹת אֶת זֶה; כִּמְעַט אַלְמָוֶת. כְּמוֹ בִּשְׂדֵה קוֹצִים, כָּל הַשְּׁלַבִּים הָרְגִילִים: עוֹד בַּחוּרָה וְעוֹד בַּחוּרָה שֶׁתִּתְלוֹנֵן עָלַי, זְרָדִים שֶׁל אֶצְבָּעוֹת שֶׁמַּקְלִידוֹת לִכְדֵי שְׂרֵפָה אַחַת נִבְנֵית, גְּדוֹלָה.

להמשך קריאה מתוך "המקום הכי חם בגיהנום" לחצו כאן

מוּבכוּת לא תרים את ראשה | סקס וספרות. ספרות וסקס | שיר חדש | מתוך "מעמול", כתב העת של מכללת ספיר.

רֵאשִׁית כֹּל, עָלֶיךָ לֹא.

לְשׁוֹנָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה צְרִיכָה לְהַרְטִיב אֶת סוֹף כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

אוּלָם לִפְנֵי כֵן, עָלֶיךָ לֹא.

(…)

להמשך קריאה אפשר ללחוץ כאן.

אמאש'ך אבאש'ך שבוע הספר

רק היום: אמאש'ך אבאש'ך שבוע הספר, הגרסה הארוכה מתוך אתר עיתון הארץ. ולהאזנה מתוך ספרים רבותיי, ספרים, בגל"צ

הנה הגרסה המקוצרת במהדורה המודפסת של "תרבות וספרות".

11391459_1462011477430395_3761429309628766668_n

וכאן אפשר אפילו להאזין לזה, ממש על ההתחלה. מתוך תכניתה של ענת דולב ברשת ב'.

 

אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע | וידאושיר

 

 

 

 

אדם מתחיל את חייו

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: