ארכיון תג: סיפור קצר

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תהיות שבועיות. קרעי טקסטים (מתוך "המקום הכי חם בגיהנום")

את מה שכתבתי אפשר לקרוא כאן.

 

שבת שלום.

בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי בחזרה | מדבר וקורא | מתוך ארכיון סופרי ומשוררי ישראל | וידאו

זה הדף שלי במאגר.

היה לו ארנק, אך ביקש הבנה באותו יום

לפתע, כך באמצע החיים, שם לב
שעם כל התמתחות-
מכווץ הוא את עיניו.
הוא לא אחד שמראה תנועות מחשבה מסוג זה,
אך משם כבר לא יכול היה לסגת-
לא יכול להוכיח את עברו (שכן רק עתה שם לכך לב),
ובעתיד-
יחשוב רק על כך ממילא.
בתמורה, העביר את דף העיתון ובו בזמן
ידע שזו פעולת חיפוי.

בעיתון היה כתוב:
"מן העיתונות: התמתחות וכיווץ עיניים, תפקידם להראות תנועת מחשבה".
עכשיו התמתח וכיווץ את עיניו
במופגן
וזאת כלפי עצמו.

לפעמים, בדרך כלל בתאריך הראשון לשלושעשרה
הוא חושב על כך שהוא
האדם הבודד בעולם.

עכשיו חשב על כך שכל מה שהוא רוצה זאת מוזיקה זוגית
כזו שאי אפשר להפריד את שמה-
בוסהנובה.
הוא התכחש ל"ריתם אנד בלוז";
התירוץ שמצא לעצמו היה, שעם השנים ההגדרה ל"ריתם אנד בלוז"
השתנתה.
(זה היה אחד התירוצים העובדתיים שלו אי פעם, וחוץ מזה- לעזאזל, הוא רוצה בוסהנובה וזהו).

הוא נזכר בשיר שפתח עבודת אמנות של אהובתו הלא ממומשת –
השיר היה באתר שלה
והיא – אהובתו הלא ממומשת – עשתה זאת באלגנטיות-
יש שירים שנפתחים ישר עם בוא הלינק
("בוא הלינק!")
אבל היא עשתה זאת עם הפניה-
"כאן".
לא בכוח, ותו לא; לא בכוח.

בשביל לשמוע את אותו שיר, הוא היה צריך בכל פעם להגיע לאתר שלה
ומשם? או יותר נכון, עד לשם:
מחשב ← אינטרנט ← אתר מסוים ← אוזניות (אם זה מקום ציבורי) ← אהובה לא ממומשת ←
זיכרונות.

הרבה זמן הם חיפשו ביחד את שם הזמר, והתקליט.
היא לא זכרה מהיכן לקחה אותו, והתקליט אבד.
גם אחרי שלא מימשו, עדיין חשבו על כך,
לפחות אחד בשביל השנייה
לפחות אחת בשביל השני.

אבל עכשיו, הוא מצא את השיר אחרי חיפושים.
על אתר גוגל העמיס אפשרויות אינסוף-
"בוסה נובה", "לא ממומשת", זיכרונות", "נו, תמצאי כבר את התקליט ההוא",
"בחורה שצוחקת מבדיחותיי", "יפה",
"לעזאזל, היה כיף בזרועותיה",
"איזה אידיוט אני".
ועכשיו, כשמצא, שם לב שעם כל התמתחות,
מקמץ הוא את עיניו.

הוא ביקש חשבון.
היה לו כסף, אבל אמר ששכח את ארנקו-
הוא כבר כמעט קבוע בבית הקפה הזה
אז הרשה לעצמו.
המלצרית אמרה שזה בסדר;
אין בעיה, ובפעם הבאה.

היה לו ארנק, אך ביקש הבנה באותו יום.

שריין לעצמך זאת; עוד מעט כאשר תיסע לחו"ל – אם תיסע לחו"ל – תתחיל להרבות במחיר ההנאה (סינטרה & ז'ובים)

עטיפת התקליט

שריין לעצמך זאת; עוד מעט כאשר תיסע לחו"ל – אם תיסע לחו"ל – תתחיל להרבות במחיר ההנאה. כל דבר יראה לך חדש. דברים אחרים יישכחו, יישארו מאחור, ינשרו מאחור, יוזלו באישונך. אתה כרגע שותה קפה (תשתה, שתית) בקפה אחר, חדש, מחוץ לארצך, ער להתנצלות של לקוח כלפי מלצרית; גם מחוץ לארצך ישנם לקוחות עם אותן תנועות גוף כמו בארצך אחרי שהם מבקשים משהו מחוץ לכיתוב התפריט מהמלצרית (תוספת מים, חלב פושר וכו').
אך לפני שתיסע, שריין לך את אותו רגע בו דיוושת (תדווש, מדווש) בשעת בין ערביים של יום שישי ברחוק דיזנגוף המתרוקן מאנשים, בו המדרכות נפרשות כמו שטיח ארוך של בעלי חנויות שטיחים – של לפני תקופת הלינקים – המניחים זאת מחוץ לחנותם (ושאתה שואל את עצמך, כל פעם מחדש האם זה בסדר לדרוך עליהם), מדווש על תיחום מלבני סביב שולחנות שכבר הורמו, כזה שנשאר ערום על המדרכה.
שריין לך את אותו רוח דצמבר העצלן בו פרנק סינטרה וקרלוס ז'ובים בקעו לך מהאוזניות.

ניקה ברזק (סיפור קצר)

 

 

ככה נפתחים סיפורים על בדידות. בדיוק ככה. כשמישהו לא קורא לך. כשאין אף אחד שיקרא לך. בנקודות. בלי פסיקים של אורך נשימה מחשבתית. רק נקודות. חוצות. מצביעות. מבהירות. ללא תזוזה. ללא רפיון.

הוא הסתובב עם מדי ב' של צה"ל. היו עליו עיטורים בצד החזה והוא הצדיע לכל מאבטח. הוא הלך מפינה לפינה והצדיע. אחד, אחד. הוא הוציא את הטפסים והראה להם רשימות של המלחמות בהן השתתף. הוא היה מבוגר, הם התייחסו אליו בחיבה. הוא מגיע כמעט כל יום, אפשר לראות את זה לפי ההבנה של הישַנים באישונים. לישַנים יש הבנה באישונים.

הייתי בתור ללשכת האבטלה. חיכיתי בשרוול שמנתב עד לֶבודק תיקים ללא תשובות. צריך להגיע עד לבודק, הוא פותח את התיקים ומעביר את מה שהאנשים שמו לו בסלסלה הקטנה, הכחולה. הוא מחליק את הסלסלות כמו מישהו שמחליק על פורמייקה מאות סלסלות ביום; לא מתייחס להן. אחרי זה אנשים שואלים אותו לאן לגשת, לאן ללכת מכאן, והוא אומר להם שהוא לא יודע. אתה יכול לראות שהוא החליט שהוא יענה ב'לא יודע' לכל שאלה. אתה יכול לראות את זה כי הוא מחפש נקודה באוויר, להתמודד איתה. תפקידו רק להגיד לך להוציא את הכל מהכיסים, זה תפקידו- להגיד לך להוציא את מה שיש לך מהכיסים ולשים את הדברים בסלסלה קטנה מפלסטיק. ולבדוק את התיק שלך. החלטה אסטרטגית של 'לא יודע' מונעת ממנו עיכוב בעבודה שמימלא הוא שונא. אני אבוא לפה ביום שאחד המכרים שלו יעבור בדיקת תיקים והוצאת כיסים, וכשהוא יפנה אותו לקומה הנכונה אני ארה בו בראש. בשניהם. אני אקח איתי את ההוא עם העיטורים. יש לו את כל האישורים לכל המלחמות שהשתתף בהן. אבל לא עכשיו. אעשה זאת בריקון סלסלה אחרת, כלשהי.

התקדמתי בתור, בשרוול של התור. נמשכתי דרכו כמו משחק מחשב שמוביל לאין מוצא ואז ימינה. ואחרי זה שמאלה. ואז שוב. זה שמאחורי אמר בטלפון 'ננסה למזער כמה שיותר את הנזק'. הוא אמר 'ננסה' בשבילו ובשביל הדובר בצד השני. אולי ככה הוא ממזער את עצמו, עם לשון רבים. מכניס, מנכס גם את הצד השני לנזק שכבר נעשה. הצד השני לא יודע על הגריפה הזאת, גריפת מיזעור הנזק של לשון רבים. הוא ניתק את פומית הפלאפון עם הסנטר ואמר 'לא מתקדם, לא מתקדם פה'. הוא ביקש השתתפות עם אישונים, לא נתתי לו את זה. אני חדש. לקחתי ימינה איפה שצריך והגעתי לשלב השלישי. הוא תיכף גם יעבור שלב.

הוצאתי הכל מהכיסים ונסיתי למרות הכל.

"לאן אני צריך לגשת עכשיו?"

"אני לא יודע", בודק התיקים אמר.

"תודה". בראש, בין העיניים. אני אבוא עם ההוא עם העיטורים.

לא ציפצפתי איפה שציפיתי ממני. לקחתי את הדברים מהסלסלה הכחולה והכנסתי חזרה לכיסים. נשפכתי עם כולם לעמדת המעליות. אנשים חיכו שם לגאולה ממסדית, חלקם התחילו בשיחות חולין של המתנת מעליות. אני לא פה בשביל זה. הכפתור מבקש את הקומה שאתה צריך ומסמן לך לאיזה מעלית ללכת. C2, אני צריך את C2. אנשים ניסו להצמד כמה שיותר לדלתות המעליות שקיבלו כדי לצאת מהן ראשונים, לעוד תור שיחכה להם. הם לא מחשבים נכון; ביציאה מהמעלית הם יהיו אחרונים, כי ידחקו לאחור, אבל כלום לא זז ממילא. אין תשובה מ-C2,אין תשובה מאף מעלית. רק מחכים. לחצתי שוב על הקומה אותה ביקשתי וזה הפנה אותי למעלית אחרת. ואז שוב, ושוב למעלית אחרת. זה לא אנושי כמה שזה לא אנושי לתת למעליות להחליט לאן לנתב אותך לפי מספר לחיצות. הלכתי לחדר המדרגות ועליתי ברגל. מישהי ניסתה לעקוף אותי, נתתי לה. היא אחזה במעקים בסיבובים בשביל שזה יהיה כמה שיותר חד, הסיבוב ההחזקתי. נפרדנו כל אחד בקומה שלו אז היא לא עקפה אותי. מעניין אם זה הפריע לה שהיא מיהרה סתם. היו שלטים למקרה של שריפה, היה כתוב בפרוש מהי קומת הקרקע. צריך לדעת לאיזה דלתות ללכת במקרה של שריפה. בכל מקרה כלשהו.

יצאתי מחדר המדרגות והפנו אותי לעמדה מספר 24. חני, זה היה שמה של הפקידה שהמודיעין אמר לי ללכת אליה; הוא בדק את מספר תעודת הזהות שלי ולפי זה אמר לי שאני צריך ללכת לחני, חני מחכה לי. היא כעסה על כל העולם, חני, אבל יכולת לראות שהיא מקצוענית. היו כאלה שניסו להצחיק אותה, לדובב אותה, אבל אני לא הייתי שלם עם זה. היא כעסה על כל היום הזה, כל פעם מחדש, כל יום מחדש. גם אם היא תתחיל אותו אחרת היא תמיד תסיים באותו מצב, זה לא משנה. היא כועסת על האנשים, על עצמה, על השאלות הרגילות, על ההנהלה שלה. על החיים שלה שניתבו אותה לעמדה הזאת. היא כועסת גם על האין ברירה. אבל אי אפשר לו, לאין ברירה. הוא האלוהים של התשובות השיגרתיות. היא שומעת את אותן שאלות אלפי פעמים, אבל לא יכולה לאין ברירה; הם שואלים את זה בפעם ראשונה. צריך לנטרל את האינפורמציה הזאת, את הדיאלוג האינסופי בין שואלי השאלות לבין עטירי הנסיון. בין החדשים לישנים, בין האישונים. חני לבטח עושה זאת כל יום מחדש, רבה עם עצמה עם משהו שרק היא יודעת עליו. בצד הקיר היו תמונות של הילדים שלה מצולמים עם גיטרה אקוסטית, אבל יכולת לראות שאחד מהם לא מנגן באמת. זאת הייתה גיטרה לימניים, אבל הבן שלה, זה המשתמש ביד שמאל, הצטלם איתה גם. הוא מחזיק את הגיטרה עם מיתרים בסדר הפוך, סדר הפוך של שמאליים- יש נגני גיטרה כאלה, של אין ברירה, שמחזיקים גיטרה הפוכה כי זה מה שנפל להם לידיים והם המשיכו משם, מהאין ברירה. לנגן במיתרים ההפוכים של האין ברירה. אלברט קינג.אוטיס ראש. יזהר אשדות. נושי פז. חני הגדילה את התמונות, אבל יכולת לראות שהיא שמה שתיים עם גיטרה כדי שלא יהיה קיפוח, שאחד מהם הצטלם איתה אז גם שני רצה. יכולת גם לראות ששניה אחרי הצילום הבן עם היד השמאלית יעזוב את הגיטרה. יש כאלה שכשהם מצטלמים הם בוחרים בקפאון בשביל להיות הכי טבעיים. זה יוצא להם הפוך ממה שהם רצו. זה יוצא להם בחוסר אצבוע.

נתתי את שמי וחיכיתי. חיפשתי את האיש עם בגדי הצבא והעיטורים שהסתובב בבניין כמו בכל יום כנראה. קראתי על אנשים שנוסעים מדי יום לשדה תעופה רק בשביל להרגיש פֶתח. כלשהו. בניין מס ההכנסה ולשכת האבטלה עושה את אותה פעולה. יש לו אישורים על מלחמות ישראל והשומרים כבר מכירים אותו. הם לא קרים אליו, הם עונים לו ומחייכים בלי עייפות בעיניים. שומעים את אותן עובדות כמו בפעם הראשונה ועונים עליהן כמו בפעם האלף שמנסה לא לשמוע את עצמה. הוא מצדיע להם והם משחררים אותו בהנהון ראש, והוא ממשיך למעליות. אני לא יודע לאן הוא עולה.

כתבתי את השם שלי מחוץ לעמדה של חני והלכתי לשבת. אין פה מספרים, אתה צריך לדעת מי לפניך, לעקוב אחריו, ולדעת שיש מישהו שעוקב אחריך. ווילי, לפני היה בחור בשם ווילי. אני מכיר אותו יותר טוב מאשתו. היא אף פעם לא ראתה אותו בתור ללשכת האבטלה, זה כנראה נותן לי יתרון עליה בנושא זה. רק בנושא זה.

ככה מועברים סיפורים על בדידות. בדיוק ככה. עם המתנה. על כסא שמחובר לעוד כסא ולשורה של כסאות, עם ברזל מלמטה. ללא אפשרות לתזוזה אישית. כשאתה ממתין למישהו שיקרא לך, כשיש מישהו שיקרא לך. עם עוד כמה אנשים, מחוברים. עם רגליים משותפות, עם קו אחד של מיספור שיש מרצפתי.

חני ניסתה כמה שיותר לעזור לאנשים. היא לא חייכה לרגע. אנשים עשו תחרות למי היא תהיה נחמדה, אבל אף אחד לא ניצח. למרות שהייתי זקוק לחיוך באותו יום, לא השתתפתי בזה. התפקיד שלי הוא לא לשבור לחיוכים, אני משאיר את זה לאחרים. רק הסתכלתי עליה, עליהם, על כולם. איך הם צובאים על מעליות, מחכים לשפיכה מהירה מהן, מנסים לקבל חיוך מפקידה של לשכת אבטלה. מביאים לה תעודת זהות, והולכים לשבת, להיות מופתעים מזמנם הפנוי, מתמודדים עם זה בתנועות גוף חדשות. התכופפתי לקשור את השרוך בנעל השמאלית. הסתובבתי ככה כל הזמן הזה כנראה. האין ברירה- הוא גורם לך לשים לב לשרוך פרום.

היו אנשים שם שנתנו לי תקווה. הם נראו מוצלחים ממני, אבל אנחנו כאן באותו חור. זה נתן לי להרגיש טוב שנוקזנו לאותו מקום. לפעמים אני לא מזהה פרצופים כשהם לא במקום שאני רגיל לראות אותם, אז גם פה זה אותו דבר, אבל הפוך; אני אזהה אותם כשהם כאן אבל לא את המוצלחות שלהם על פני במקום אחר. לידי ישב מישהו שבחר בסוג ישיבה שאין איתה מה להפסיד, אבל הוא בחר אותה. יכולת לראות את זה שלא נעים לו שהוא כאן אז הוא מנסה להיות טבעי כמה שיותר. יש כאלה שכשהם מתיישבים הם בוחרים בחוסר קפאון בשביל להיות הכי טבעיים, אבל זה יוצא להם הפוך. אני צריך להפסיק. אני חושב שאני צריך להתחיל לעשות משימות קבועות כל יום בשביל להפסיק עם זה, עם כל זה.

כלום לא זז. הוותיקים יושבים ומחכים לדעת אם ישנה עבודה שחני מצאה להם. הם מגיעים עם פנקס לחתימה. פעם בשבוע, באותו יום. קבוע. יש להם ימים עם שעות קבועות לזמן פנוי. הנסיון של האין ברירה לימד אותם תנועות גוף חדשות, של המתנה כפויה. לבטח יש פה חבורה של אנשים של אותו יום הגעה. האין ברירה של הקביעות מלמד אותם לפתוח בשיחה של הווה משותף. כפוי, של אותו יום, של אותה שעה. החדשים, כמותי, מחכים לחני.

"יש פה חדשים?", חני ניסתה לקצר תהליכים. כנראה שזה ככה כל יום. גם שישב מולה מישהו היא הלכה לרוחב עם עוד כמה נושאים. לקצר את מה שאפשר לקצר. היא לא הייתה מצליחה בחוץ לארץ, שם אי אפשר להצליח אם אתה מאלתר. היא לא מחייכת אפילו חיוך אחד, אבל אתה יכול לדעת שהיא מקצוענית.

"אני חדש", אמרתי.

"לא היית פה לפני כן?".

"לא". קצת נפגעתי שהיא לא יודעת. למרות שעוברים על פניה אלפי אנשים, הייתי זקוק לפגיעות באותו יום. לזיהוי של פגיעות.

"תביא לי בבקשה את תעודת הזהות שלך, ותמתין".

נתתי לה את זה וחזרתי לשבת. לקחתי את העיתון שהיה מונח בכסא שלידי. הוא היה פתוח על מדור רכילות. ניסיתי להמשיך כמה שיותר מהיכן שהעיניים האחרונות הפסיקו. בחרתי בתמונה של זמרת שאכלה במזנון דרכים. כתבו שהיא מתמודדת עם הפרידה שלה עם טוסטים עטופים בנייר פרגמנט, שעכשיו היא מחפשת פרגמנט אחר או משהו כזה. הם לא עוזבים אותם אף פעם, ואחרי זה עוד אומרים להם שלא יתלוננו כי זה חלק מהחבילה שהם בחרו. נייר פרגמנט של תשובות. פרגמנט של אין ברירה. בדף השני הייתה תמונה של מישהי יפה, תמונה מוזמנת בבגד ים, מהסוכנות שלה. כולם עם סוכנים. אני צריך סוכן. אני מרגיש שאני צריך להפריש למישהו את כל מה שיש לי בראש ולא מתנקז לי החוצה. אין לי מי שינקז לי את עצמי.  בדקתי אם לבחורה עם הבגד ים יש חבר, זה תמיד כתוב מתחת לתמונה אם היא 'אוחזת' או לא. למרות שיש לי את הכלל הזה שאם לבחורה יפה במדור רכילות יש חבר אז אני דווקא לא ממשיך לקרוא עליה, לא דיפדפתי אותה. לה יש חבר ולי אין ברירה. המשכתי להסתכל על ווילי עם עין אחת. לא ננתי לו לנשום, לווילי. הוא היה לפני. יש מישהו שמסתכל עלי כמו שאני מסתכל על ווילי, אז הקדשתי לו תנועת גוף כדי שיהיה לו מעניין. הלכתי על שיחרור כתפיים בתנועות מעגליות. אחורה, כי הזמן פה לא זז.

עמדה מספר 24, מחכים לעבודה במקרה הטוב ולחתימה נוספת במקרה הטוב יותר. אך אחד לא באמת יודע דבר חוץ מהשם של זה שלפניו ברשימה של עמדה מספר 24. ווילי נראה כמי שיודע דבר או שניים על מה שהולך כאן, לא הרפתי ממנו. אני אחריו והוא לא יכול לזוז ממני. אני אחריו, שומר עליו. בכדורגל לפני משחק חשוב מאמנים אומרים 'אם הוא הולך להשתין אתה הולך אחריו', לאלה שצריכים לשמור על הכוכב של הקבוצה השניה. לא נתתי לו לנשום, לווילי.

היה מישהו דתי שעמד ליד חני וניסה להספיק את התפילה שנחתה עליו. כבר לא יכולת לדעת מה נחת עליו, השעה של היום הקבוע בלשכת האבטלה בזמן שעת התפילה או התפילה שנוחתת כל פעם על היום והשעה הקבועה בלשכת האבטלה. הוא התפלל ובלי להסתכל מחק עם איקס גדול את כל השמות שכבר היו בשתי העמודות הראשונות. הוא הכניס את העט לכיסו.

מישהו אחר חיפש דובר רוסית בשביל אשה מבוגרת. הוא הלך בין השורות של הכסאות כמו מישהו שמנסה למצוא מניין. היא הלכה אחריו וניסתה כמה שיותר להוריד את זה עם התנצלות בהבעות פנים. זה לא נעים לה. אני צריך להפסיק עם זה, עם כל זה. הם מצאו מישהו שידע רוסית אבל פחד ללכת עם המבוגרת לעמדה שלה, האחרת, וככה יאבד את תורו. הוא חיפש את הווילי שלו ואמר לו שהוא אחריו. הם הלכו לעזור למבוגרת שלא יודעת עברית. היא הודתה לו כל הדרך עד לעמדה והוא הסתכל אחורה על הווילי שלו וסימן לו בתנועות שלא ישכח ושהוא אחריו. אחרי זה סימן תודה בתנועת ראש מהירה לאשה בשביל לגמור עם זה. עם כל זה.

למרות שהבחורה עם הבגד ים ברכילות של העיתון אוחזת בחבר, אני חושב שאני הסגנון שלה. יכולתי לראות את זה, אני לא יודע למה, אבל אני יכול לראות את זה שאני יכול להצחיק אותה. היה לה פוטנציאל לעיניים מצטמצמות כשהיא צוחקת, יכולת לראות את זה. השתעשעתי בזה שהיא תבין דבריםשאגיד לה, דברים כאלה שיכולים לגרום לה לצחוק וגם לחכות לי, להמתין לי שאני אגיע הביתה. שאני אגיד לה בטלפון שאני רוצה לבוא הביתה להרים לה את הסוודר וללקק לה שם כמו הדלקת סיגריה ביום חורף, כמו שאומרים סוד מתחת לסוודר בזמן רוח. אבל היא אוחזת. ככה אומרים במדורים האלה, 'אוחזת'. התרגזתי על עצמי שאם אני אשתמש במשפט הזה לבחורה אחרת, אמיתית, זה לא יהיה מוקדש עד הסוף- שתמיד אני אזכר שזה יצא לי בפעם הראשונה על מישהי מעמוד של רכילות. שזה היה מונח על הכסא שלידי, בחינם, בתור ללשכת האבטלה. החלטתי לא להגיד את זה אף פעם. במקום זה התחלתי סתם לשאול את עצמי כל מיני שאלות שסוחטות לי את המח. אני יודע שזה הורס אותי, ההתענות הזאת, אבל זה תמיד קופץ לי למח. שאלתי את עצמי את מי הייתי מציל אם היו אומרים לי לבחור בין שני אנשים שאני לא מכיר. סתם, שהם הולכים מולי ואני רואה מישהו מוציא אקדח ואז הייתה הפסקה לפרסומות והייתי צריך לבחור. במי הוא לא יירה. אני צריך עבודה, אני צריך להתחיל לעשות משימות קבועות כל יום בשביל לצאת ממני.

קמתי לעמדה של חני בשביל לצאת מזה. אני צריך להתרגז בשביל לצאת ממני.

"נו, מה קורה?"

"מה קורה?"

"כלום לא זז פה".

"איפה התעודת זהות שלך?"

"נתתי לך כבר".

"אני לא רואה אותה פה". היא הרימה את המקלדת והכל.

"אמרת לי לתת לך אותה, נתתי. היא אצלך".

"לא. תקשיב, נראה לי שנתתי אותה בטעות לאשה שהייתה פה עכשיו, לך תתפוס אותה".

"לתפוס אותה? תגידי לי, את עושה צחוק? אתם עושים פה צחוק מאנשים. מי זאת?"

"היו לה שקיות".

הלכתי לחפש את האשה השקיות. אני צריך ללכת אחרי אשה עם שקיות שמחזיקה לי את הזהות בלשכת האבטלה. אם אאחר למעליות היא תאבד לי, הכל יאבד לי. בין C2 ל B4, לשאר העולם, לשאר הקומות, לשאר התורים, למדרגות הנעות, לדלתות המסתובבות. חיפשתי אשה עם שקיות, אבל רציתי יותר לחזור לחני בשביל לצעוק. כדי לצאת מעצמי. להתלונן איפה שאפשר להתלונן. להפיל על מישהו את עצמי בשביל להפסיק עם זה. להפסיק עם כל זה.

"לא מצאתי אותה, מה זה הבזיון הזה".

איזה מישהו וותיק, נשען על העמדה. חיכה עם הטופס הכחול של ההתייצבות השבועית, נשף על מישהו אחר שישב מול חני. לא נותנים פה להיות לבד. לפעמים אני רוצה ליפול בחוץ לארץ, ברחוב, בלי שאף אחד יעזור לי. שיפסחו על פני, שיעברו מהר, עם מבט ממהר.

"שתדע לך שחני מספר אחד פה".

"אני דיברתי אליך?", הסתכלתי עליו. בראש, בין העיניים. עם ההוא עם העיטורים.

"היא רק רוצה לעזור לך".

"אנחנו מכירים?", אמרתי לו.

"לא".

"אז בוא נשאיר את זה כך".

הוא נעלב. יכולת לראות שאני אתחרט על זה, זה יצוף לי ביום אחר. שאני אבקש רחמים על משהו אחר ואקח את זה כעובדה שלא התנהגתי טוב ברישום הכללי, רישום כלשהו. ההתייצבות לחיים.  

"תקשיבי, אני לא מוצא אותה. אני לא מבין מה הקטע שלך, למה את מתנהגת ככה? אפשר לעשות דברים עם חיוך את יודעת".

זה אני שאמרתי את זה? הייתי זקוק לתשובה, כל תשובה. הייתי זקוק לחיוך באותו יום. בדרך כלל אני מקצוען עד כדי מוות.

"הנה היא הגיעה. גברת, הבאתי לך את התעודת זהות שלו בטעות".

האשה עם השקיות החזירה את זה לחני. עמדנו אני, אשה עם שקיות, אחד נודניק שבחוץ לארץ היה עוזר לאנשים לקום מהריצפה גם אם הם לא רצו, ואחד שיש מול חני.

"אני מנסה כמה שיותר לעשות את זה מהר", חני אמרה לי וקמה.

"כל החדשים שהביאו לי את התעודת זהות, לבוא אחרי", היא אמרה.

"גם אני?"

"לא, אותך עוד לא העברתי במחשב".

"אז זה אומר שאני בנגלה הבאה?".

"כן".

חזרתי לשבת והם הלכו אחריה. כמו בטיול שנתי. הם נגררו אחריה עד למכונה האוטומטית שעמדה בכניסה. לקחתי את העיתון וניסיתי להמשיך להסתכל על הבחורה מהרכיליות כמה שיותר מהיכן שהעיניים האחרונות שלי הפסיקו. היא עדיין עם בגד ים, אבל אנחנו כבר אחרי הריב הראשון. אנחנו בשיגרה. אני איתה בשעמום הזוגי, אני אוהב אותה בגלל הדברים הרגילים שלה. בגלל איך שהיא. אחרי הרבה זמן תפסתי אותה במטבח, מאחורה, בזמן שהיא בישלה ואמרתי לה שאני רוצה לזיין לה את החך של הכוס. זה הרג אותה, החך של הכוס. היא המשיכה לתת לי את הגב שלה, קימרה אותו ורק ביקשה שאני אכנס.

חני חזרה לבד, השילה מעצמה את כל החדשים.

"תקשיבי, אני יודע שאת צריכה להתעמת עם אותן שאלות כל יום מחדש, אבל את צריכה לדעת שאנחנו שואלים את זה פעם ראשונה".

"בוא, שב".

"אבל את לא יכולה להיות ככה".

"אני מצטערת אם ככה יצא. שנתתי לה את התעודת זהות שלך".

"אני מתנצל אם צעקתי מקודם. אין פה מספרים, אין פה סדר, זה רק ככה אצלנו בארץ הדברים האלה". באמת שאני מוכן למכור עזרה ברחוב על פני סדר בירוקרטי. ליפול עם טפסים מסודרים באמצע הרחוב ושאף סדר אלפבתי לא יתערבב. רק פציעה בראש ואי התייחסות מהמסביב.

"תקשיב, ראיתי אותך בהתחלה וחשבתי שאתה בנאדם טוב. אין לך מה להתנצל".

"מה זאת אומרת".

"עוברים פה המון אנשים, אני יודעת דברים. במה אתה עוסק?"

"עסקתי".

"עסקת, טוב".  

זה לא היה חיוך, אבל יכולת לראות. למרות שאלפי פעמים היטו לה את הפועל. יכולת לראות שהיטו לה את זה המון.

"למה לא עושים לך מספרים פה?"

"שאלה טובה".

עניתי לה במה אני עוסק. רוצה להאמין שעדיין. והיא לקחה אותי. לבד. למכונה האוטומטית אליה אצטרך חהגיע כל יום שני בין 8:30 ל11:00. היא הזינה את התעודת זהות שלי, והראתה לי את התהליך.

"עכשיו אתה, לבד".

שמתי את האצבע על המכשיר שיזהה אותי. לעולם לא אוכל לברוח יותר. זה העלה את הפרטים שלי, ומכאן רק שתי ברירות בהתייצבות השבועתית שלי; פתק עם ציור של פקידה לקבלת עבודה או ציור של בית עם שחרור חתימתי. פקידה או בית. בית או פקידה. אני אסיר בתודעה של עצמי, רק צריך לבוא לכאן פעם בשבוע בשביל להראות שאני קיים. להוכיח אליבי לאין ברירה שלי.

"תודה", אמרתי לה. הייתי צריך להודות למישהו באותו יום. הייתי צריך להודות על משהו, איכשהו, איפשהו. במה אתה מנפנף?

השאלה הזאת מרצדת בי כל בוקר. לכל אחד יש משהו שהוא מנפנף בו. במה אני מנפנף? אני מנקה כל יוםמשהו חדש, ישן, שנמצא בי. צריך להשיל בשביל להגיע לעצמך. גוף ועצמות של מחשבות. נשאר לך רק פקידה או בית. במה אתה מנפנף?

ככה מסתיימים סיפורים על בדידות. עם שאלה שמורידה ממך דברים. עם ירידה במעלית ואחרי זה למדרגות נעות. לבד. לדלת מסתובבת, לרוח פרצים שנכנסת למחשבות נרפות. בהליכה. בחזרה קבועה לאותו מקום מדי שבוע, בין שעות קבועות, עם מכונה לזיהוי טביעת אצבע. עם המתנה ליציאת פתק.

הלכתי הביתה וחשבתי על ההוא עם העיטורים שמגיע מדי שבוע. הוא מצדיע להם והם משחררים אותו. אחרי זה הוא עולה במעלית, אני לא יודע לאיזו קומה. חשבתי על ווילי שמגיע מדי שבוע ויודע כבר את כל התהליך כי הוא וותיק. על הזקנה הרוסיה שלא יודעת עברית, שהיא מבקשת תמיד תרגום ממישהו. חשבתי על הבחורה היפה מהרכילות שלא אזהה מחר וחשבתי שאם כל הפרידות היו ככה זה היה הכי טוב, שאתה לא זוכר אותה כי היא מגיעה עם תמונה משופצת מהסוכן שלה אל דף רכילויות, שזה נמחק לך מהמכונה של הטביעת אצבעות של האהבה.

הגעתי הביתה. בטלוויזיה היה שיר של הגבעתרון. שחור-לבן מסוג כהה-כהה. היא לא עזבה אותי אף פעם  באמת, הזמרת שמחייכת שם. כל הזמן מחייכת, הגבות נמתחות מעלה עם כל הברה, הראש קצת מתנענע.  זה עשה אותי עצוב שהיא לא יודעת כלום, שהיא לא ידעה כלום, אז, על מה שיהיה בעולם הזה בזמן שהיא חייכה בשירים. שהיא לא ידעה דברים, כל מיני דברים. שאם היו באים אליה שניים והיא הייתה צריכה לבחור את מי להציל מבינהם היא לא הייתה יודעת. בלי אקדח, בלי יציאה לפרסומות. שהיא חייכה סתם כל השנים האלה.

מפתקאות כיס של מבקר מוסיקה/ סיפור קצר

אני שוב יושב לבד על הבר ומחכה שהלהקה תעלה. אני מזמין עוד בירה, מעשן עוד סיגריה, משחק אותה מדבר בטלפון, אחרי זה סיגריה מפלסטיק, מסתכל על הברמנית, בוחן את הקהל.

איזה זאב בודד אני. משהו.

 לפעמים, במצבים היותר מרירים שלי, עולות לי מדי פעם מחשבות שכל הלהקות, הזמרים וההרכבים האלה, עושות יד אחת נגדי.

פעם כתבתי (עוד בעיתון הקודם שעבדתי בו) עמוד שלם על איזה זמר שעלה להופיע באחת בלילה. הייתי כל-כך עצבני מהאיחור שלו, שאפילו לא כתבתי כלום על ההופעה שלו; 561 מילה על כמה שהוא זבל בהתנהגות שלו, ושום מילה על ההופעה שלו. נראה לי שמאז כל החברים שלו התאחדו נגדי, ודופקים איחורים רק בשבילי.

לפעמים אני נותן קרדיט לא הגיוני לאנשים.

באותו הערב, נמרחתי כרגיל בתנוחה החביבה עלי מול מקלט הטלוויזיה ואז צילצול.

"בא ללכת היום לצצרץ?", העורך החדש של העיתון. "יש שם היום להקה בת זונה, יש מסביבם הייפ רציני. תלך, תן שם איזה 400 מילה, ככה עם הסגנון שלך."

עם הסגנון שלי הוא רוצה.

"הייפ? איפה?", אמרתי לו די מנומנם.

"מדברים עליהם עכשיו, צורי החתים אותם".

צורי החתים אותם. סיבה מספיק טובה לשחוט להם את הצורה.

"מה הם מנגנים?"

"זה קשה להסביר בדיוק מה זה", הוא אומר לי, מנסה למצוא מילים (נראה אותו עובד בזה). "משהו בין ה'צרובים' ל'דה פליי סטיישנ'ס'", הוא לקח שאיפה מהסיגריה שלו, "תלך, תן שם איזה 400 מילה, ככה עם הסגנון שלך".

"אתה רוצה כתבה אווירתית , או משהו יותר נקודתי?", שאלתי אותו עוד יותר מנומנם.

 לפעמים אני מרגיש כמו מוכר שטיחים בביתלי.

הוא לוקח עוד שאיפה. "נקודתי דווקא, נמאס מכתבות אווירה, נקודת מבטו של הכותב, וכל החרא הזה שנהיה מהניו-ז'ורנליזם".

הוא עצר לרגע, כנראה עשה חושבים. כבר יצא לי שם של אחד שכותב מ"נקודת מבטו" בלבד. אני, מצידי, כבר עשיתי מזה מטעמים, אפילו כתבתי בפארודיה על עצמי. מעטים האנשים שהבינו לאן אני הולך עם זה.

"אתה יודע מה אני מתכוון, כן?" הוא אומר לי.

החלטתי ללכת הלאה עם זה.

"מה זאת אומרת נמאס מנקודת מבטו של הכותב וכל החרא הזה שנהיה מהניו-ז'ורנליזם!", צעקתי עליו.

לפעמים אני נורא מצחיק את עצמי.

"אתה יודע נו, מה שנהיה… מה שעשו לז'אנר הזה כל הילדים האלה שכותבים בעיתונים", הוא גימגם.

"טוב תרגע", אמרתי לו, "צחקתי".

"הא, חשבתי שנהיית לי רגשי פתאום. צוקר האימתני נהיה לי פתאום נוירוטי בטלפון. נו, אז מה אתה אומר?"

"אתה אומר יש שם הייפ?"

"רציני ביותר".

"כתבו עליהם כבר?"

"זה העניין, שאף אחד עדיין לא כתב עליהם".

לפעמים אני מרגיש כמו איזה מאמן כדורגל מתוסכל שאוסף לו תגליות לימים קשים.

local-music-review-logo

באתי בשעה של ההופעה. אמרתי, אולי ללהקה הזאת יהיו ביצים לעשות דווקא,  שהיא תעלה לבמה מתי שכתוב ותהיה גרמנית עם הקהל שלה, שהמעריצים ידעו לא להתעסק איתה; הם יתארגנו מהר להופעה, יעשו טלפונים בהולים בין אחד לשני, ואפילו ינטשו חבר שלוקח את הזמן.

איפה.

שבעה אנשים, מהם ברמנית אחת, אחד שמחליף דיסקים, זוג מאוהב, ועוד מישהי שמחפשת את עצמה. כנראה איזה אחת שלמדה עם הזמן ש"לצאת לבד זה הכי כיף".

התיישבתי והזמנתי בירה מבקבוק. אני שותה רק מבקבוק כי  תמיד אני מקווה שיהיה מכות ואני אשבור את זה למישהו על הראש. אני מאמין שיש הבדלים ברעש שבין בקבוק בירה ריק שנשבר על הראש, לבין, נגיד שלושה רבעים של בקבוק בירה. זה הרי עובד עם אלה שמעבירים אצבע על כוסות וזה.

לפעמים אני רואה יותר מדי ערוצים נידחים.

חוץ מזה אני מזמין בקבוק כי תמיד אפשר להסתיר את זה שהוא גמור; בכוס של חבית, אם סיימת את הכוס, הברמנית מייד מסמנת לך על עוד סיבוב. עם בקבוק, הם פחות נודניקים.

יש בכלל מצבים שאני לא שותה, אלא רק  מחזיר מהפה אל הפיה. אז, בשביל להצחיק את עצמי אני מדמיין שמצלמים אותי, ואחרי זה עם עריכה כזאת של סרטי טבע, מסבירים לקהל בבית ש"זה לא יכול להיות שהוא לא סיים את הבירה שלו עדיין". אחרי זה לוקחים ילד קטן או זקנה, ונותנים להם  לקחת את מספר השלוקים שאני לקחתי בשביל לבסס את זה. אם אני ממש משועמם, אני הולך עם זה עוד ועושה סתם פרצופים באוויר שלא יחשבו שאני לא יודע שמצלמים אותי.

לפעמים אני  מני פאר שסוחב איתו פתק בגרביים "יגאל שילון, ידעתי שזאת מתיחה".

                                                           ***

לאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים והמקום התמלא. אכן הייפ; כל תל אביב הספציפית הגיעה, משהו כמו 25 איש.

זה משפט טוב להתחלה שלי על ביקורת ההופעה; כל תל אביב הספציפית הגיעה. לעזאזל, אני צריך לשלם מחר  שכר דירה.

ביקשתי עט ומפית מהברמנית:

– לשלם שכר דירה.

– תל אביב הספציפית.

הכנסתי את המפית לכיס, והחזרתי את העט לברמנית. לקחתי שלוק מהבירה, ונשענתי אחורה.

ההופעה עוד רחוקה מלהתחיל. החולירות מושכים זמן כאילו לאנשים אין מה לעשות מחר בבוקר. בכלל, כל האנשים פה, מה הם עושים עם החיים שלהם? וזה כל פעם אותם פרצופים. מעניין אם גם מישהו מהם מסתכל עליי ואומר לעצמו "כל פעם אותם פרצופים".

לא נראה לי.

לפעמים נקודת המבט על נקודת המבט נותנת לי מרחב נשימה.

הברמנית הייתה חדשה. לפחות ככה זה נראה. איזה אדיוט זקן החמיא לה בזמן שהיא החזירה לו עודף. הוא שאל לשמה ונשק לה על פרק כף היד. אם הייתה וותיקה, היא לא הייתה מסמיקה מהמחווה האדיוטית הזאת. עם הזמן היא תבין.

הזמנתי עוד בירה. לעזאזל, הם אפילו עוד לא עלו לבמה הקטנה והמסריחה הזאת.

שלפתי את המצית לסיגריה, אבל הברמנית הייתה מהירה ממני, הנהנתי לה עם הראש.

"אתה מחכה למישהו?"

"כן. אפשר להגיד."

"כמה אתם תהיו?"

הסתכלתי על הבמה. "משהו כמו ארבעה."

"אז אולי עדיף שולחן?"

"לא-לא. אני לבד, אני רק מחכה ללהקה הזאת, נראה לי שהם יהיו ארבעה."

"אה."

אה. יופי. שתביא את הבירה המזדיינת, ותלך ללקוחות אחרים שינשקו לה את פרק כף היד.

"פרק כף היד". זה למשל, חייב להיות שם של להקה פסיכדלית, או לפחות של סיפור קצר. ביקשתי ממנה שוב עט, והוספתי את זה.

–  פרק כף היד.

שיהיה.

"תשמור את העט אצלך", היא אמרה לי כשביקשתי להחזיר לה אותו. "רק עשה לי טובה, תחזיר לי אותו בבקשה. כל ערב הולכים לי פה שניים-שלושה עטים."

"אין בעיה, עשינו עסק."

"אתה עובד על המכתב הזה הרבה זמן, מי זאת אם אפשר לשאול?"

"שום מישהי. אני סתם עושה רשימות."

"רשימות? באמצע בר?"

"רשימות עושים בכל מקום. לפחות אני."

"אולי תקנה לך יומן? היום גם אפשר בפלאפון להזכיר לעצמך דברים."

"לא, זה יותר בקטע של לא לשכוח מטאפורות, דימויים וכל החרא הזה."

"הא! אתה כותב!"

הנה, זה מתחיל. אני אף פעם לא לומד.

"תמיד רציתי לכתוב, אני מה זה מקנאה בכם."

"בכם?",  ממתי אני שייך לאיזו חברת מאוננים שכל הזמן אנשים מנסים לשייך אותי אליהם.

"אתם, נו. הכותבים", היא הזיזה את השיער מאחורי האוזן.  לא רק שהיא חדשה בבר הזה, אלא בכלל  בעיר המחורבנת הזאת. 'כותבים', ביג דיל. הנה עוד פרח הולך לנבול פה בקרוב.

"תגידי, ההופעה הזאת לא עומדת להתחיל או מה?"

"תיכף-תיכף. רועי התקשר אלי ואמר לי שהם בדרך."

"אם רועי אמר, כנראה שהוא יודע."

"אתה מכיר את רועי?"

"טרם."

"רועי נו, הגיטריסט של הלהקה", היא כמעט צעקה עליי. מסכנה, הכל התערבב אצלה; כותבים, גיטריסטים, פועלי במה, זה כולם אותה משפחה. יעבור לה.

נשענתי אחורה, ושיחררתי את היד מבקבוק הבירה. היא שאלה אותי אם אני רוצה עוד סיבוב, והנהנתי לה. סך הכל רועי אמר שהם בדרך, אם רועי אמר, כנראה שהוא יודע.

                                                      ***

קיבלתי עוד בירה, וחשבתי על מה לעשות עכשיו. אני יכול להדליק עוד סיגריה, למרות שעישנתי כבר יותר מדי היום. או סתם לדבר בשיחת חינם עם אחד מנציגי השרות של הפלאפון שלי. אני כבר אמצא לשאול אותו משהו, זה ימלא לי משהו כמו שלוש דקות.

 החלטתי ללכת על השיחת טלפון, והדלקתי סיגריה של החלטה נכונה.

שלפתי את המכשיר, אבל  איזה קול  טפח לי על הכתף. אני שונא טפיחות על הכתף, תמיד אני צריך להסתובב ואז להתאכזב.

"צוקר!"

הסתובבתי. שום שינוי גם הפעם, אכן אכזבה. אולי יותר; הקאה? משהו כזה, אבל יותר מינורי.

אחרי שהוא ילך, האפס הזה, אני אוסיף לפתק את 'הקאה? משהו כזה, אבל יותר מינורי' . יכול להיות שזאת תהיה הכותרת שלי לביקורת על ההופעה. לפי איך שהעניינים נמשכים עכשיו, זה הכרחי. קשקשתי על היד משהו עם העט בשביל לא לשכוח להוסיף את זה אחרי שהאפס ילך.

התפניתי אליו.

"אה, כן. מה קורה."

"שנים!"

"שנים".

"איך הולך?"

הקאה, משהו כזה אבל יותר מינורי. "בפצצות. מה נשמע איתך?"

"בסדר, חזרתי עכשיו מחו"ל, שלחו אותי לראיין את גורדון".

"אח של רועי?"

"מה?"

"סתם, בדיחה פרטית. איך היה?"

"אחלה. בן אדם מוכשר בטירוף, וגם חי כמו מלך שם".

"פצצות".

שיחקתי עם העט, והוספתי עוד קשקוש על היד בשביל לא לשכוח.

"בוא'נה, שנים שלא ראיתי אותך, הכל בסדר? אתה נראה לי לאקוני משהו".

בטח שהכל בסדר, רק למדתי לא לדבר איתך כי אתה גונב מטאפורות, כל פעם אחרי שאני מדבר איתך, הכתיבה שלך נהיית טובה יותר.

"לא, סתם עייף".

הוא הזמין בירה בשבילו ובשביל  הקרירה שלידו. אני מניאק אם היא בכלל נותנת לו, אני מניאק אם היא לא מתה להישאר איתי פה.

לפעמים רגשי הנחיתות שלי גורמים לי להיות מעל כולם.

לפעמים אני כנה עם עצמי יתר על המידה.

"אז מה?"

"וואלה,  שום דבר חדש."

"וטוב שכך?"

"ובסדר שכך."

"יופי, אחלה."

"כן."

לפעמים אני אוהב להראות שהשיחה לא תלך לשום מקום.

"טוב, אנחנו נלך לשולחן. תצטרף אם בא לך".

כן, ממש. "אוקי, אני פה בינתיים."

שיחרר. הדלקתי סיגריה. אני זוכר שיש לי שני קווים על היד שצריכים להזכיר לי משהו, אבל אין

לי מושג מה.

לקחתי דקה.

אוקיי. הראשון היה משהו עם קיא. לעזאזל, הוא היה חייב לבוא ולהפריע לי? 'הקאה זאת מילה

קשה?', 'הקאה מינימליסטית?', מה זה היה לעזאזל… הוא באמת מנחוס הבן-אדם הזה.

עברתי לקו השני. אני זוכר שהוא עלה לי בזמן הדיאלוג. זה סימן לי אנאלוגיה, ולא כותרת או

מטאפורה. אוקיי, אני זוכר. שלפתי את הפתק והוספתי:

– מישהו שמשתמש בסיטואציות מסוימות במילים שלא מעולמו (פצצות זה היה?) זה כמו שיחה בין שני אנשים באנגלית; זה שיודע את השפה טוב, האנגלית שלו מתקלקלת איכשהו בכוונה.

אני לבד על הבר עם קשקוש על היד ומחכה לאיזה הופעה שתתחיל. איפה פגישות המחזור של התיכון שצריך אותן?

החולירות עלו לבמה. כן, יש איזו תכונה באוויר, נראה שכל תל אביב (הספציפית) מפרגנת להם. "זה העניין, שאף אחד עדיין לא כתב עליהם", הוא אמר בטלפון. סקירה מהירה לא העלתה שבויים, לפחות לא מאלה שאני מכיר, אלא אם כן יש פה איזה גוזל אינטרנטי שישפוך לי עליהם מחר 400 מילה ואז אני יוצא אידיוט בסוף שבוע.

הזונות עלו סוף-סוף לבמה.

"שלום, אנחנו 'דגים לא מבינים'. ערב טוב", הזמר עם השיער הארוך אמר.

שלום אני צוקר, תן לי את השיער שלך ולא תראה בחורה אחת שלא מחוררת בעיר הזאת.

הוא הציג את הלהקה  שכללה שני גיטריסטים, ובסיסט מסודרים לפי הסדר הקבוע.

 צריך לגמור עם הנושא הזה פעם אחת ולתמיד. הוצאתי את הפתק והוספתי:

– איך בדיוק הגיטריסט המוביל תמיד לבד, בנישה של עצמו? מה, הוא אומר לבסיסט "שמע, אני לוקח סולואים, לך תעמוד ליד הגיטריסט השני", ככה? או שזה חוק לא כתוב בעולם המוסיקה; עוד בחזרה הראשונה, הגיטריסט המלווה מרכין ראשו בלי שאלות, והולך לעמוד ליד הבסיסט  (שם הם ירכלו על הבן-זונה) או שאולי הגיטריסט המוביל זורק פצצת סירחון באיזור, ואז כולם עוברים. אולי בבלאנס, לפני שכולם באים, הגיטריסט המוביל מסדר את המגברים, ככה כבר  לא תהיה ברירה.

 

פתיחה מהוססת. המיקרופון עשה רעשים של עכבר לכוד, אבל הם התגברו על זה. שיר טוב, השיר הראשון.

רועי, ידידי הטוב משכבר הימים, לא  אכזב את הראי בחדר שלו, הוא עמד בצד ועושה תנועות של גיטריסט בריטי; הסתכלות על התקרה בעיקר, ורגליים מסוכלות בעמידה.

יעבור לו.

השיר השני כבר היה ממש טוב. הזמר התאהב בצרידות שלו יותר מדי, אבל השיר היה טוב.

לפעמים, כשאני מרוצה מהמוסיקה, אני מזיז את הרגל השמאלית עם הקצב.

אחרי השיר השני היה את השקט שלהם. זאת אומרת, אני מתאר לעצמי שזה היה "השקט שלהם" כי אז פתאום כולם נהיו רציניים.

– אם תהיה לי להקה, אני אכתוב שיר בשם "זה השקט שלהם", אז כולם יהיו בשקט    וידליקו מצתים במכונית תוך כדי נסיעה.

די צוקר, לא יפה.  יש עכשיו את השקט שלהם.

חשבתי פעם-פעמיים להרים להקה משלי, אבל אחרי זה הכחדתי את הרעיון הזה. הכתיבה בעיתון השתלטה עלי, והוצאתי את המחשבה הזאת של המוסיקאי מהראש. אני מנגן בגיטרה באמת טוב, ויש לי אוזן מוסיקלית לא מהעולם הזה, אבל "מאחורי כל מבקר מוסיקה יש מוסיקאי מתוסכל" וכל החרא הזה, אז מחקתי את המחשבה הזאת.

לפעמים משפטים קיימים הורסים לי המון.

יעבור לי.

"מישהו יושב פה?"

"את", עיוותי את הקול כאילו בשביל לצחוק על המשפט.

"תודה". היא אמרה בקצרה. בטח לא מבינה בדיחות.

"בבקשה."

"אחלה הופעה."

"כן. את קשורה אליהם?"

"לא. סתם עברתי פה. אני צריכה להיות קשורה אליהם?"

"לא".

"ואתה?"

"לא, לא ממש."

"מה זאת אומרת לא ממש?"

הסתכלתי על הברמנית, ואחרי זה שוב עליה. היו לה עיניים חומות, וגבה אחת שהלכה נגד הכיוון.

"לא. לא קשור בכלל."

היא הניחה את ידה על הברך שלי, והפסקתי.

"אתה בדרך כלל מזיז ככה את הברך?"

"זה בגלל המוסיקה."

מבט חטוף לבמה הראה שהלהקה בהפסקה. חייכתי.

"זה למשל, היה חיוך אמיתי."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יודע מה אני מתכוונת. חיוך אמיתי, כזה של מבוכה, בלי לעוות את הקול."

חזרתי להזיז את הברך.

לפעמים אני כנראה מקרין משהו שאנשים אוהבים לקלף בשביל עצמם.

אני  לא צריך את זה עכשיו.

היא חייכה אלי.

"לחיים", אמרה.

"למשה", הרמתי את הכוס.  דווקא זה הצחיק אותה. עם חיוך, הגבה שלה נמתחה והפכה יותר מדוללת.

היא אמרה את שמה והושיטה את ידה.

"ואתה?"

"צוקר, נעים מאוד."

"אין לך שם פרטי?"

"נאבד."

"אתה קשה. איך החיים, אדון צוקר?"

הקאה? משהו כזה אבל יותר מינורי. סוף כל סוף, תודה.

"מעולה."

"לא נראה לי שמעולה", היא חייכה בסיפוק, "אבל אם אתה אומר."

 ביום אחר, הייתי נשאר לנבור בה.

לפעמים הייתי רוצה  שהאנשים שפוגשים אותי יהיו לפי המצב רוח שלי.

מבט  אל השעון הראה שממזמן הייתי צריך להיות במיטה אחרי איזה הורדת כמה דוגמיות של סרטים נבחרים.

סימנתי לברמנית לחשבון.

"מה, זהו?"

"כן, יש אנשים שעובדים."

היא צחקה, ואני השתכנעתי גם.

"תבוא לבקר."

"אוקיי, מבטיח."

"רגע, אתם על אותו חשבון?", הברמנית הסתכלה על המומחית לחיוכים  שלצידי.

 הסתכלתי עליה גם.

"את איתי?"

"לא."

שתזדיין.

יצאתי משם. האפס ממקודם עוד ניסה להשיג את המבט שלי, אבל שיחקתי אותה לא רואה אותו.  ראייה פריפריאלית זה משהו שנולדים איתו.

התנעתי את המכונית, ונסעתי הביתה.

 אני לא צריך כלום. יש לי את המוזיקה שלי במכונית, סיגריות, ואני צריך לחשוב על כתבה. יש למשל אנשים שעכשיו נורא ריקניים. הדלקתי אחת.

במערכת התנגן דיסק שהיה מתחילת הערב.

לפעמים, לפי הדיסק שהיה במערכת, אני אוהב לראות הבדלים.

החלפתי למשהו יותר ענייני. יש לי כתבה לחשוב עליה.

עליתי לאיילון, ולקחתי את הנתיב הכי ימני, הורדתי קצת את הרגל מהגז, והוצאתי את היד בשביל לקבל רוח לפנים. אני לא צריך יותר מזה.

בצד ימין הייתה איזה מישהי שסימנה לטרמפ, אבל לא עצרתי לה.

– תמיד  יש גם מכוערת  שמחביאים מאחורי השיחים ומצטרפת לטרמפ.

שאלתי את עצמי אם המשפט הזה שווה עצירה, חיפוש של עט וכתיבה.

לפעמים גם לי מגיע שקט מעצמי.

הביקורת להופעה כבר הייתה מוכנה אצלי בראש, יש שם כמה משפטים יפים ורועי והחברים שלו הולכים לזיין כמה בחורות בזכותי.

נכנסתי הביתה והדלקתי את המחשב.

פעם עשיתי כתבה על אתרי הכרויות, אז נרשמתי לשם עם שם בדוי. מאז, הם כל הזמן שולחים לי התאמות לפרופיל שלי.  היו שם כמה לא רעות בכלל, אבל זה לא בשבילי הדבר הזה וגם חוץ מזה, התאמות? ממש… הייתה שם מישהי שלמדה איתי פעם באוניברסיטה, יש לה פגם מוטורי והם שלחו לי אותה. נו באמת.

כיביתי את המחשב והלכתי לראות מה יש בטלוויזיה. שום דבר, הכל אותו דבר. צריך להרוג את כל הזכיינים האלה.

 אחרי זה נכנסתי למיטה והתכסיתי עד הסנטר כמו שאני אוהב. הכתבה תהיה מוכנה בצהריים. זה טוב לישון עליה קצת. מחר זה כבר יזרום.

אחרי זה חשבתי על הברמנית, האפס והקרירה שלו, וזאת עם הגבה. אחרי זה גם על רועי שבטח נורא נהנה מעצמו עכשיו, וזאת ששלחו לי באינטרנט. זה הרג אותי הבדידות הזאת שלה, שיש לה פגם מוטורי והיא צריכה אתרי הכרויות.

ארבע מארבע (סיפור)

קמתי בשעה שכולם ישנים ויצאתי להחזיר לי את התמימות. דחפתי לתוך התיק כמה דברים שיזכירו לי בעתיד הווה שיהיה מקובל עלי ומילון כיס עצמי-עצמי. הדלקתי את הרדיו, חיכיתי לתפילת הבוקר של גלי צה"ל, שמעתי אותה עד סופה, חצוצרה, עוד קצת לשיר של אושיק לוי, יריתי בכלב שלי בשביל לא להתגעגע לאף אחד, ויצאתי מהבית. שם, יהיה טוב.
הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל (1) .
הכי מוזר שהתהלכתי חופשי בלי פיקוח בעולם הזה תחת מחשבה שיש בכלל כזה קוסם. דברים מסוג זה גורמים לי עכשיו להזיז את הכתף הימנית בצורה לא רצונית.

ביום שהתחלתי לדבר לעצמי קצת פחדתי, אבל מהר אמרתי לעצמי שאני עושה ניסוי, ככה בשביל להירגע. וחוץ מזה, גם ככה זה לא עניין גדול; הדיבור הפנימי ממילא קיים, אז רק התווסף לו קול. מוסיפים היום "פאקינג" בין ביג לדיל? שיהיה.
מה שמצחיק בדיבור בקול (היום אני יודע את זה), זה שהוא מקיים עולם חיצוני. לא שלי, אלא שלהם; כל מיני אנשים התחילו להסתכל עליי ולעשות צוק-צוק-צוק עם הלשון, בעיקר אלה שהכירו אותי מלפני כן. מצחיק אותי שפתאום הם חושבים שהם אלה שרואים אותי, מקיימים אותי על ידי ההבחנה הזאת. אידיוטים, זה אני שרואה אותם עכשיו. לא שחצנות או משהו כזה, אבל שיגידו בכלל תודה. התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של וויכוח מתלהם), אחרי כן זה כבר המשיך. "אינרציה" קוראים לזה? שיהיה.

כל מה שחשבתי שברור ומוצק התפורר לי בין הידיים (2).
זה תפס אותי באמצע הלילה. אין לי על מה להסתמך, אז לא הלכתי לישון בשביל לא להתעורר; ציפייה לבוקר שיעיר אותך ויטען בפניך שאין לך קביים זה לא משהו שאוכל לעמוד בו. ציפייה לבוקר שיעיר אותך ויראה לך שאתה היית הקביים של עצמך זה רק לאנשים בודדים אז לקחתי את התיק והתחלתי ללכת. עליתי לכיוון המכולת השכונתית וגנבתי שוקו ולחמנייה לדרך. עוד חודש זה ל"ג בעומר, אז הארגז שבחוץ לא תוקן עדיין, וגם חוץ מזה, אני היחידי שאוכל את הלחמנייה הזאת, עם הבצל השרוף למעלה. גרובשטיין מהמכולת מזמין רק אחת כזאת בשבילי, אז זה לא נקרא גניבה; למעשה גנבתי מעצמי, אומנם לא שילמתי, אבל אם לקוח קבוע גונב לחמנייה קבועה שרק הוא אוכל – זה לא נחשב.
סיימתי עם השוקו, לא לפני שניפחתי אותו והנחתי אותו לפיצוץ של מישהו אחר. אולי עוד כמה שעות ילד וילדה יחזרו מבית הספר ובמהלך שיחה הוא ידרוך על זה בלי שהיא תדע. פיצוץ השקית, שבירת הקרח. בהלת ההתחלה החדשה, מצב סימבולי. סידור סיטואציות לאנשים אחרים זה משהו שאני טוב בו.
הדלקתי סיגריה.

הרחובות של חמש בבוקר מזדחלים, אבל מקבלים לאט חיוּת. כמה מכוניות חוזרות מבילוי ועושות רעש; לא ברור אם המוזיקה הקבועה היא בשביל לא להירדם או בגלל שהמסיבה נמשכת. תמיד, איפשהו, יש איזו מסיבה שנמשכת. כמה מבוגרים שהולכים לבית כנסת מחזיקים טלית ביד, אחרים מעדיפים לשמר תנועות מבית אבא; טלית מתחת לבית השחי מעידה על מבט נערץ בעבר. כמה ספורטיביים לא מלידה פותחים גם הם את היום, תנועות של משקולות דמיוניות מעידות על החלטה של אמצע החיים; הם הולכים עם ידיים מורמות עם כל צעד. הנה, פה היה הבית של אדוארד, עכשיו זה גן ילדים מהסוג שמצריך חנייה מדרכתית של ארבעה ווינקרים. "אפשר היה לעשות עם זה משהו," עיקמתי את הצוואר בשביל לנסות לראות אם אפשר להוציא מזה בקבוק. קיוויתי שבקרוב ההשפעה של הוודקה אבסולוט תרד ממני ואני אגמור עם החרא הזה לתמיד; אני עדיין רואה וודקה אבסולוט בכל דבר.

עד לא מזמן עבדתי בתור קופירייטר צילומי – כך לפחות אני קורא לזה – של הוודקה הזאת, וכל מה שאני רואה זה רק בקבוקים של אבסולוט. מאות רעיונות שלי מתנוססים על דפי כרומו, "גורם לך לחפש את הבקבוק," עניתי פעם למישהי ששאלה במה אני עובד. אחרים קוראים לזה "ארט-דירקטור" ויש כאלה שמוסיפים גם "קופי", אבל זה רק לאנשים שטובים עם אחריות של שמות, כאלה שבאמת למדו את העניין הזה, או לבעלי שנאה עצמית משיחות בר של הצגה עצמית. כך לפחות מתחלקים חברי המשרד שלי, לשם אני בא לישיבות. אני רק אומר להם מאיפה אפשר להוציא לוגו של בקבוק, והולך הביתה. ורואה בקבוקים. והולך לישון. ורואה בקבוקים. וקם. ולא רואה וכו'אים.

             Eggs cooking on the hot pavement.

זה קרה לפני שבוע. פיסקתי רגליים של איזו בחורה והתחלתי לשחק לה שם למטה בשביל לראות אם אני יכול להוציא מזה לוגו של אבסולוט. היא לא ידעה מה אני רוצה, אבל בסוף גמרה מזה. למחרת בבוקר, כשהלכתי לחוף תל ברוך לחפש הדגמה למשרד, לקח לי קצת זמן לשכנע מישהי, סבטה, לבוא להיות מצגת. עבודה זאת עבודה.
"שלום אדוני, מאה חמישים."
"לא, אני לא בשביל זה."
"אדוני, אותו מחיר הכל: דיבורים מלוכלכים, ביד, מציצה, חיבוקים, תחקיר לסרט סטודנטים. הכל זה מאה חמישים."
"תקשיבי, אני צריך אותך לשעה, אבל אני משלם לך בוודקות." נו, יאללה, תביאי את הרגיל.
"וודקות? בגלל שאני רוסיה? לך, לך מפה." הביאה. אפשר להמשיך.
"לא, באמת. בקבוק אבסולוט עולה, כמה? שבעים שקל, אני מביא לך חמישה. את יודעת מה? שבעה בקבוקים."
"מה אני צריכה לעשות?" סבטה היא חזרה לעשות תנועות חושניות, לפחות לפי דעתה.
"כלום. רק לשכל רגליים. אני צריך להראות שאפשר להוציא ממך לוגו של אבסולוט שם למטה."
"מה?"
"חבל על הזמן," הסתכלתי בשעון, "אני אסביר לך על הדרך. סגרנו? שעה וחצי לא לעשות כלום תמורת שבעה בקבוקים."
"רק שתדע שיש לי אקדח, סכין, וביפר."
"טוב."
"שמונה בקבוקים".
"שמונה."
"יש בטעם וניל?"

סבטה נכנסה למכונית והתחלתי לנסוע. הסברתי לה מה העניין, היא צחקה ואמרה "אתם האנשים עם החליפות, אתם הכי גרועים." למרות שהקפדתי לא ללבוש אף פעם חליפה בשביל שלא ליפול למשפטים מהסוג הזה, זה כנראה מגיע גם בג'ינס. סבטה לקחה את המשענת לאחור והתחילה להתאמן בשיכול רגליים לפי השרטוט שהבאתי לה. היא כיוונה מראה מלמטה ואמרה שכנראה יש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל אני צודק.
אני עם זונה באוטו שמתאמנת בשיכול רגליים בשביל להוציא לוגו של אבסולוט, אבל אני צודק.
הייתה לה הערה נכונה של אור וצל שקיבלתי אותה אז עצרנו בסופר לפי דרישתה, "עדיף בשבילך שאני אגלח למטה, שיראו את זה יותר בברור". חמודה, סבטה. נתתי לה שטר של חמישים והיא וחזרה עם קצף וסכין גילוח.
אני עם זונה באוטו שמגלחת למטה בשביל לעזור לי להוציא לוגו של אבסולוט, אבל אני נוסע לאט כדי שהיא לא תפספס שם למטה.
דיברנו קצת בדרך, היא אמרה שאבא שלה היה מנקה רחובות ברוסיה והם שומרים על המקצוע הזה. בהתחלה לא הבנתי, אבל אחרי זה עשיתי "אה" עם הראש לאחור וצחקתי. ניסיתי בתמורה לתפוס בשבילה תחנה רוסית ברדיו, אבל היא אמרה לי שאני לא צריך לרצות אותה ושזה בסדר גם ככה, בלי מוסיקה, ושלא תמיד צריך פסקול לחיים.
התאמתי בראש שירים בלי שהיא ידעה במשך כל הנסיעה עד שהגענו.
"אתה בטוח?" שאלה לפני שירדנו מהמכונית.
"מה זאת אומרת?"
"לי אין בעיה, אבל…"
"מה הבעיה? עבודה זה עבודה."
"אתה יודע מה? אתה צודק. זה גם מה שאני תמיד אומרת."
נכנסנו למעלית. הימרתי שזה יגיע בערך בקומה השביעית, אבל כבר בחמישית סבטה הרימה את הראש אל תקרת המעלית וראתה דרך המראה, אותנו, פוטנציאל למודעת אבסולוט.
"תראה! אם מסתכלים…"
"אל תתחילי עם זה," קטעתי אותה. "בשבילך." יצאנו מהמעלית, ונכנסנו לחדר הישיבות. היא ירדה מזה מהר, סבטה. זה היה טוב מאוד בשבילה; החדשים הם הכי מסכנים.

         

"סליחה על האיחור, תכירו, זאת סבטה," אמרתי ולא הסתכלתי לראות עיניים כי מה כבר יהיה שונה ממה שתיארתי לעצמי? אם אסתכל עליהם לבטח הם יצטרכו לאלתר מבט למעני ועוד אחרי זה לשאול את עצמם אם שמתי לב לכך. זה סתם עול בשבילם, עול הטבעיות, אז לא הסתכלתי.
הושבתי את סבטה על השולחן ואחרי כמה ניסיונות הוצאתי בקבוק. זה לקח קצת זמן; שלפתי מהכיס את השרטוט שהראה שהרגל השמאלית צריכה להיות עם הברך לבטן והימנית מעליה, שלוחה קדימה באופן ישר, אבל לא התחשבתי בהריונות קודמים. אני חושב שגם אמרתי איזה "קדימה סבטה, את יכולה!" קטן, אבל בסוף זה הצליח.
"יש לנו בקבוק," צעקתי כשאני על הברכיים. "יש בקבוק, הוצאתי בקבוק," המשכתי, אבל אף אחד לא אמר מזל טוב. היה שקט.
"נו, אל תעשו כאילו אתם מתביישים עכשיו," סבטה נחלצה לעזרתי. "אני לא יכולה להישאר ככה הרבה זמן, אז זה לא בדיוק הזמן להיבהל מלראות דרך החור שלי את העבודה שלכם," היא הוסיפה. בימים אחרים הייתי אומר לסבטה להישאר בשקט כי אני לא אוהב שנחלצים לעזרתי, אבל כנראה שהיה לה קשה, פיזית. אחד-אחד הם עברו והסתכלו כמו אל תוך מנעול של דלת. אחרי זה הם התיישבו, לבטח היו הנהוני ראש, ואז הבוס אמר שזה ממש גדול וחתרני.

"אתה מפתיע אותנו כל פעם מחדש," הוא הסתכל על האחרים בשולחן. התקרבתי לאוזן של זה שישב לידי וראיתי שאם מקפלים לו את התנוך אפשר להוציא ממנה משהו. הוא זז מהר, נבהל.
"הוצאתי בקבוק. אמרתי לכם שאני מוציא מזה בקבוק," הסתכלתי על סבטה. היא נראתה פחות זונה, או פחות רוסיה, או לכל הפחות הרימה את האגודל וחייכה.
"שמע, יש לך וויז'ן אחר, אנחנו יודעים את זה. הרי בשביל זה הבאנו אותך לכאן," הבוס התחיל לזמזם את זה מראש השולחן. נזכרתי שהיה איזה יום אחד שהוכחתי לו שאי אפשר לדעת אם מגיע 'אבל' לפי מצלול המשפט שלפני (אהבתי אז לדבר בטון אחד ולהוליך שולל אנשים בעולם), אז חשבתי שהוא רוצה להוכיח לי בחזרה.
"אבל אנחנו לא נוכל להוציא את זה לשוק," הוא המשיך והבנתי שלא רק אני הולך עם סיטואציות בכיסים. שמחתי קצת בשבילי שאני לא בודד, אבל מיד התעשתי.
"בקבוק. ראית או לא?"
"ראיתי."
"נו. זה הכל," סידרתי את זה כפשוטו כי זה מה שצריך בחיים.
הייתה שתיקה והם הסתכלו אחד על השני. הפעם גם אני הסתכלתי עליהם, סקרתי את כל האישונים שלהם, אחד-אחד מבלי להחמיץ, ובסוף זה הגיע. מישהו אמר שאולי כדאי להוציא את זה לשוק בצורה מחתרתית ושכאילו זאת תהיה פארודיה על אבסולוט. "כן, אבל בעצם זה יהיה שלנו," הוא נכנס לזה בצורה מוקצנת, אפילו הוסיף תיפוף מסקנתי על השולחן. "כן, כמו עם נייקי שעשו מודעה עם הנעל ששרדה פיגוע!" הוא כבר שכנע את עצמו, אפילו למעני.
סימנתי עם הגבות לסבטה לקום. "בלאד," היא אמרה, "סוּקה, בלאד." הוספתי. כל האידיוטים האלה שמתמודדים בשבילי על השתיקות שלהם, אני מרחם עליהם. אמרתי שאני לא מרגיש טוב ויצאתי מחדר הישיבות. הייתי חייב פעם אחת להשתמש בתירוץ הזה. תמיד קינאתי באלה שאומרים את זה למרות שהם עצמם יודעים שכולם יודעים שזה לא נכון; גם זה סוג של שחרור. הורדתי את סבטה בתל ברוך לא לפני שעברתי בבית והעמסתי עליה בקבוקים. שלוש וניל, אחד תפוז, שניים רגיל, אחד פלפל ואחד אוכמניות.
"שיהיה לך בהצלחה," סבטה הצמידה את שקית הוודקות אל החזה.
"תודה," אמרתי.
"אני מקווה שעזרתי."
"עזרת. מאוד."
זה היה רגע אינטימי בין שני המקצועות העתיקים בעולם.
שילבתי לראשון והיא קראה לשאר החברות שלה, חילקה להן בקבוקים לזמן ההמתנה המדברית שבין לקוח ללקוח. כשהסתכלתי עליהן דרך המראה האחורית, חשבתי על זה שיש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להזדהות עם עצמם, כי אולי יש איזה סרט או ספר או שיר בעולם שהם לא מכירים או יודעים על קיומו; למרות שב"אוונטי פופולו", זה וויסקי, וכאן זה סוג אחר של משקה – החול, הוא אותו חול.
התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של וויכוח מתלהם), אחרי כן זה כבר המשיך. "אינרציה", קוראים לזה? שיהיה. לא החשבתי את הנסיעה באוטו כי אולי יש לי דיבורית. אז רק כשהגעתי הביתה זה באמת התחיל.

ארגז חדש של וודקות חיכה לי מחוץ לדלת. כשהתחלתי לעבוד שם, התניתי את זה בכך שאני צריך בקבוקים בשביל שייצאו לי רעיונות טובים. "אני צריך את הבקבוק אצלי בפה. את הטעם, את הטעם – אחרת זה לא ילך", אמרתי. אידיוטים. סטוקים של בקבוקים שיצאו לי כבר מכל החורים ממשיכים לזרום לבית שלי עם אותו שליח "פדקס" סמוק לחיים. הבאתי לו כמה פעמים בקבוק מתנה ומאז, כל משלוח אני מקבל אותו עם עיניים של קוקר ספנייל; מנסה לחשב מרווחי זמן מסוימים של קבלת בקבוק, כאלה שאני לא מודע להם. פעם אחת חלמתי שהוא עומד על ארבע ואני זורק לו בקבוקי אבסולוט ריקים והוא רץ להחזיר אותם עם השיניים. ההיזכרות בחלום, כמו אצל חלומות אחרים אצלי, הייתה מפחידה יותר מהחלום עצמו. ראייה – אבסולוטית – בה יש חיפוש אחר לוגו של בקבוק דרך רקע מסוים, כבר התחילה לקבע לי חלומות ליליים; שיזדיין פרויד, בתקופה שלו לא הייתה וודקה אבסולוט וכל מה שהיא מסמלת, גם "פדקס" לא היה. אנשים צריכים לבסס דברים ללא רוח זמן ומקום; "פשר החלומות" זה ספר שצריך להתעדכן לפי שניות, לפי התקדמות הטכנולוגיה, אז לא הלכתי לישון כדי לא לקום ולהתאכזב. אחרי יומיים בלי שינה כבר לא הייתי עייף אז זה הפך יותר קל. האזנתי בעיקר לרדיו.

כל האנשים הבודדים, מאיפה הם באים? (3) .
מכאן. האנשים של הקונסולה בסרטים הדוקומנטריים המוזיקליים הם הכי בודדים. במאי הסרט התיעודי מגיע אליהם ומנסה להחזיר אותם למקום שאותו הם אף פעם לא עזבו. אנשי הקונסולה אף פעם לא הולכים. לשום מקום. שנים אחרי, הם יושבים מול המצלמה, מאות כפתורי הקונסולה מונחים לפניהם והם מעלים ומורידים אותם בדיוק בזמן; ממשיכים לסחוב בתוכם כניסות תופים, מעברי רמקול, תזמון של קולות רקע גם אחרי שכולם המשיכו. תמיד הרי כולם ממשיכים לאן שהוא. הזמרים, הלהקות, כולם המשיכו.
היום שתיתי יין לזכרך ילדונת (4).
אני זוכר שהתחלתי לדבר אל השדרנית. בראיון שקראתי איתה, עם השדרנית, היא התוודתה שהיא חירשת באוזן אחת ואת הביטלס שלה היא מכירה רק מצד אחד; הקלטה בסטריאו, כמו שלהם, מחלקת את תפקידי הכלים לצדדים ולאותה שדרנית לא נותר אלא לשמוע דרך אוזניות השידור רק צד אחד שלהם בזמן השידור. התיישבתי על הכורסא. היתה לי וודקה, אז התיישבתי על הכורסא וחיכיתי להקדיש לה השמעה. במשך שבוע הסתגרתי בבית והייתי מוכן עם יד אחת מהודקת על אוזן שמאל בשביל להקדיש לה השמעה סטריאופונית; כל התחלת שיר גרמה לי להדק את היד חזק יותר בשביל להגיע למצב חירשות מושלם בשבילה. כל פתיחה של שיר אחר הרפתה את ידי.
"השמיעה הבאה מוקדשת לך, שדרנית יקרה," הרמתי כוסית בתחילת כל שיר. יום אחרי יום, אותה רצועת שידור, אותה שעה, אבל כוסיות הוודקה נשארו מלאות, פזורות. "זה בסדר, אני כאן בשבילך," אמרתי עם כל שיר שלא הגיע. "אף אחד לא זוכר שאת שומעת רק צד אחד שלהם, אבל אני כאן, מחכה. בשבילך. את יודעת, אני אפילו לא רוצה לחשוב על שאר הלהקות שהקליטו בסטריאו, איך שאת מפסידה בזמן השידור מכלול שלם של משהו, אפילו סתם מעברים בין רמקול לרמקול, זכר להתלהבות הפקה מוזיקלית מכפתור חדש. כן, זה אומנם נותן לך מקום לדמיון אבל בינינו, 'מקום לדמיון', מתקיים כשאתה לא מקבל הכל, אז אני כאן בשבילך." אמרתי את זה בכל פעם לפני כל שעת שידור. הימים חלפו, אבל הקדשות השמיעה שלי לא יצאו אל הפועל. לפעמים אנשים צריכים שישמעו בשבילם דברים. כוסיות הוודקה התחממו, נשארו מלאות; 'לחיים' אחר 'לחיים' שלא נשתה. היא לא עשתה לי חיים קלים, השדרנית.
ביום הרביעי, ניסיתי לגמד את העניין, שתרגיש בנח; הוספתי עוד משפטים לפתיחה הקבועה כי כשאתה מדבב לצד השני את מה שהוא חושב הוא פחות מפחד.
"לא, אל תיבהלי או משהו – כן, אני סוחב אותך איתי כבר הרבה זמן, אותך ועוד המון אנשים. את המשפטים שלהם ששמעתי, את הראיונות שקראתי. מטאפורות, אני מלא במטאפורות, תנועות גוף, ואין לי עוד מקום, מת מהקיא של עצמי. מה? לא, לא, אני לא אומר שאת כמו כולם, נו, זה לא מה שאני שאמרתי. הרי לאחרים אני לא מקדיש השמעות." לקחתי בחשבון שהיא תענה "תודה באמת", והוספתי "נו, את יודעת למה אני מתכוון".
יום אחרי יום, אותה רצועת שידור, אותה שעה. התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של ויכוח מתלהם). אחרי זה, זה כבר המשיך.

אני זוכר שקמתי מהכורסא באותו יום. אני זוכר שניתקתי את אחד הרמקולים כששמתי את "ריבולבר". שמעתי בשבילה רק את הצד של ג'ון והתחלתי לשתות. שתיתי את כל הטעמים, את כל סוגי הוודקות שאי פעם המציאו, כולן חיכו לי בסלון, כוסיות מלאות על השולחן, חמות, מחכות להקדשה. אחרי זה הדלקתי את הרדיו, חיכיתי לתפילת הבוקר של גלי צה"ל, שמעתי אותה עד סופה, חצוצרה, עוד קצת לשיר של אושיק לוי, יריתי בכלב שלי בשביל לא להתגעגע לאף אחד, ויצאתי מהבית.
זה הפחיד אותי שפתאום אני רואה הכל, שעד עכשיו חיכיתי לחיים בזמן החיים.

(1) עמיר לב, "שש שעות".
(2) תערובת אסקוט, "אני נסעתי לפה".
(3) הביטלס, "אלינור רגבי".
(4) אחרית הימים, "פתחי לי את הדלת".

*על הקמפיין האחרון של וודקה אבסולוט אפשר לקרוא כאן

בסיסט מופנם

k6715395

אני לא אוהב את דני. לפי דעתי, הוא עושה שימוש ציני ומניפולטיבי במסכנות שלו. הוא בכלל שחצן.
אם הוא היה נכה שמשתתף בהפגנת-נכים, או משהו כזה, הוא לא היה קופץ בראש. יש כאלה שכורתים אצבע סתם בשביל כתבת-שער, איתם אין לי בעיה, אבל הוא יותר גרוע. הוא יהיה בצד. זאת אומרת, מינימום הפרצוף הרביעי שישימו אליו לב בתמונה. לא גיטריסט-זיין, לא זמר עם מניפסט, אפילו לא קלידן עם פרצוף של ריי מנזרק, או החצי השני של "הפט-שופ בויז". סתם בסיסט. זה מה שהוא יהיה. הוא יעשה שימוש מניפולטיבי במופנמות של הבאסיסטים. אבל הוא לא נכה. הוא סתם מסכן. הוא באמת מסכן, אבל סתם.
אני, לעומת זאת, מגדל שיער עכשיו.
לפעמים, כשאני פוגש את דני ברחוב, אני מנסה לתפוס את האישונים שלו, להגיד לו מה נשמע קטן, אבל הוא לא מרים את הראש. הוא תוקע את הראש חזק באדמה. "הנה, מישהו עובר מולי" ,הוא אומר לעצמו. "אני אמסכן את עצמי יותר". פעם הייתה לי סבלנות לזה, הייתי מחפש עיניים להגיד שלום, "לא יפה, הוא מסכן, אני אגיד לו שלום", אבל הוא לא מרים את הראש. באמת שאין לי כוח לזה, לשחצנות שבמסכנות.
אף פעם לא הבנתי איך זמרי בלוז שרים שורה כמו "I wake up this morning", איך זה שאמני בלוז מיוסרים יכולים לקום בבוקר, אחרי לילה (אני מתאר לעצמי) של אלכוהול? דני קם כל בוקר בשש, אז שלא ישחק לי אותה מיוסר.
אתמול, אמא שלי לקחה אותי למורה לדיקציה, היא רוצה לשפר לי את ה-ש. היא רוצה לבטל לי את ה-ש-"יוני-להב" שלי. ניסיתי להסביר לה שזה הייחוד שבי; שבלי זה אני אהיה כמו כולם. לא עזר. "אתה רוצה שיצחקו עליך?", היא שאלה, ורציתי להגיד לה שזה עדיף מכלום.
כבר תשע שעות שאני מגדל שיער.
יונה התחיל לגדל שיער שלוש שעות לפני. אם זה היה מישהו אחר, הייתי מתרגז, אבל לא עם יונה. זה פשוט מאוד. ליונה יש שיער מתכווץ, אז אפילו אם הוא התחיל שלוש שעות לפניי, לא ירגישו את זה. אני מקסימום, גג שבגגות אהיה באורך כמו שלו. אם לא יותר. אבל לפתח ציפיות זה לא טוב.
לא שאני שונא את יונה, אבל בוא נאמר שאני לא מתחבר לאנשים עם סוג צלצול "POLITE". עצם זה שאתה צלצול שנקרא "מנומס", זה כבר מרגיז . אתה אומר : "אני לא רוצה להפריע, אני מצלצל עכשיו. אבל לפחות התרעתי בנימוס". זה כמו מורה שמעירה למישהו, שנכנס באיחור. הרי אם היא תחליק אותו פנימה זה יעשה פחות נזק. אבל לא. היא עושה פעולה הפוכה. פולייד שמפריע.
אני, לעומת זאת, מצהיר שיש לי טלפון. אני לא מתחבא מאחורי כל גינוני ה"תסלחו לי" האלה. אצלי, צלצול זה צלצול . אני נע בין "מוצארט- 40" ל- "וילהלם טל", שלאחרונה אני דבק יותר בוילהלם. דרמתי עם פן מלכותי, אני יודע. אבל מה קרה? אסור כבר להתגאות שאני מקבל טלפון? חוץ מזה, יונה הוא די בסדר.
פעם אחת נתקעתי עם דני ויונה באוטובוס חטוף. הערבי שחטף את האוטובוס רצה איכשהו להשתלט עליו ולהתפוצץ ביהודה מכבי. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שהוא שונא צפונים.
"אתה דרומי?" הקשיתי, אז הוא אמר ש"לא, אני לא דרומי, אבל אני יודע טוב מאוד מה זה דיכוי."
"זאת סיבה מספיק טובה", הקשיתי עליו עוד יותר. "אבל למה לך יהודה מכבי? אומנם זה מותג של צפונים, אבל בעצם יש שם רק נובורישים. אז מה עשית בזה?" הערבי היסס ואמר, "לא יודע, אבל ככה אמרו בערוץ בריזה". יונה הינהן בראשו וניסה להאריך תלתל. דני, מצדו, המשיך להיראות מסכן, והזקנה במושב הקדמי, אני חושב שהיא התעלפה.
"אתה רואה אותו?" אמרתי לערבי והצבעתי על דני. "זה ילד-זבל זה. הוא, אם הוא היה בחברה שלכם, של הפת"ח או הג'יאהד, מה אתה? ג'יאהד?"
"כן."
"הוא היה בסיסט מופנם, מניאק, מאלה ש…"
"אה…כמו בלהקת-רוק? מניאק כזה, אחד שכאילו לא שמים לב אליו, אבל האי-נוכחות שלו, היא הכי נוכחת."
"כן! מניאק, לא?"
"מניאק-מניאק." הערבי התלהב, "בן-זונה, מזכיר לי את אבו-שאנטי, אחד אצלנו מהכפר, משחק אותה מלנכולי."
"נראה לי ילד זבל, אבו-שאנטי הזה." אמרתי.
"ילד זבל-זבל."
דני הסתכל עלי וביקש עוד. "אתה ילד זבל,דני!"
"זבל-זבל" המשיך הערבי.
"זבל אחושרמוטה", המשכתי ופתאום נהיה שקט. הערבי הסתכל עלי ואמר: "אתה רואה, זה מה שאני שונא אצלכם. אתם סתם משתמשים במילים ערביות, בשביל לשחק אותה אותנטיים. זה כמו שאני פתאום אגיד 'כמדומני' או משהו כזה."
"וואלה", אמרתי. "רגע. התבלבלתי, 'וואלה' מותר להגיד?"
"וואלה מותר. יללה בוא נוריד קפה קטן", אמר לי הערבי.
ירדנו בתחנה של אבן-גבירול, לא לפני שדני חייך אלי. לא רק שפעם ראשונה שהוא הסתכל עלי, הוא אפילו עוד חייך אלי.
"בוא. עזוב אותו", הערבי משך לי בכתף. "זה ילד זבל זה."
"זבל-זבל?" רציתי לקבל חיזוק. "אבא של הזבלים." יונה, מצדו המשיך לנסות להאריך עוד תלתל. יללה שינצח, חשבתי לעצמי.
בבוקר למחרת כל העיתונים התקשרו אלי ושאלו אם אני לומד פסיכולוגיה, או משהו כזה. בהתחלה לא הבנתי, אבל אחרי זה ששאלו אותי איך עלה לי הרעיון למשוך את הערבי לנושא אחר, ולהשתמש בתיסכול שלו לצרכים אחרים וכל זה בשביל להציל נפשות, הבנתי שמשהו פה מסריח .
פתאום דני הזה מחייך אלי. ולא רק שהוא מחייך אלי- אמא שלו אומרת לי כל בוקר שלום, בתור למכולת .
ילד-זבל דני. מי בכלל חשב להציל אותו? סתם שיתפתי ערבי במחשבות שלי. לא נראה לי שאני אעשה את זה יותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: