ארכיון תג: מגזין גלריה

אני ע. סטייליסט (או: איך זה להיות עוזר סטייליסט ליום אחד)

הצהרת בטון

שבע וחצי בבוקר וכיכר אתרים נטושה; היא לא בנויה לבוקר. אנשים חולפים עליה רק בשביל להגיע ממקום למקום. ישנם כאלה שעושים עצמם מדברים בטלפון בשביל לא להיתקל במבט עיניה של הכיכר, חולפים על הנהוני ראש מעכבים; שיחות חולין עם עברם. ישנם אחרים (ישירים יותר) שחוצים אותה מדי יום באופן קבוע בלי איבזור בריחתי של מבט; הם עולים משדרות בן גוריון על מנת להגיע לחוף הים, לחוף מבטחם, שם יוכלו להגיד שלום רק לעצמם, לשקט של המסלול ההליכתי, המיוזע,  בו רק המוסיקה האוזנייתית שולטת (הם ילכו שם שוב ושוב, הלוך-חזור, ואז יחזרו על עקבותיהם).

עוד מעט שום תהליך לא יקרה כאן, עוד מעט לא יהיה שום שינוי, עוד מעט- ככל שיחלפו שעות היממה- הדברים יחזרו על עצמם שוב ושוב; כיכר העיר לא הומה, כיכר העיר נטושה. מותשת מהחייאה, מדיבורים על החייאה. הדופק לא זז כאן. זוהי כיכר שאין לה אפילו סיבות של הפגנה.

על כיכר העיר ישנו קולוסיאום עם שם בשם 'הקולוסיאום'. זה הצליח לו לתקופה, אבל רק לתקופה. ניסו להחיות אותו- נכון לקריאת שורות אלה מנסים להחיות אותו שוב- אבל קוליסאום אמיתי לא זקוק להחייאות; הוא שם בגלל שהוא שם. קוליסאום בשם קוליסאום. אין שם קרבות דם אמיתיים, הוא מאוגף בחלונות מראה, כאלה שלא נותנות לראות מה קורה בתוכו, אלא רק מתוכו; מהפנים אל החוץ. אבל אין חוץ. ממולו- עד כמה שמבנה מעגלי יכול להכיל 'מול'- עומד מלון 'מרינה' כמו יאכטה שרגליה נכרתו. הכיכר היא לא קצפת, הקולוסיאום הוא לא דובדבן, עד כמה שצמדים יכולים לחיות דרך מושג רק בדרך שלילתו.

באותו בוקר חיכיתי לסטייל שלי על מדרגות הקולוסיאום.

 

ע. סטיילינג: אודי שרבני.

סט צלומים של חברת נעליים בתוך קולוסיאום מחודש בכיכר גוססת. סט מילים בתוך מערבל בטון, תודעתי, נתקע בעליות, משוחרר בכבישים שלא שלו. עלק התפקיד שלי היום הוא להיות עוזר סטייליסט של סטייליסט בכיר, ראובן כהן.

עכשיו, בוא נדבר על הסטייל של המילה לרגע, מילה אחת שיכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו, אבל מנגד לא יכולה להיות מוחלפת במילה אחרת כי אם רק בצמד מילים ויותר; "עלק".

עלק העיתון שלח אותי להיות ע. סטייליסט. עלק בוא ניקח את הבנאדם הכי לא קשור לזה. עלק בוא נשלח את אודי לזה. ובכן, בואו ואגיד לכם משהו, חברים; אני מחזיק מעצמי בנאדם עם סטייל. הם בחרו באדם הלא נכון לכתבת ניגודים, ואתם הקוראים, כל מה שנותר לכם זה רק להתבוסס עם המילה 'עלק'. לנסות להחליף אותה במילה אחרת בהקשר המשפטים שכתבתי, להזיע, ולראות שלא תצליחו; 'עלק' היא מילה שמתמצתת כמה מילים ביחד. ובכן, עלק אתם יכולים להחליף את המילה עלק. ובכן, סטייל מקובע תחבירית זה דבר שמנצח בסטייל. ומשם? אפשר רק לייצר מילת בת, ספין אוף, פארפרזה שנוצרה על מילה קיימת; ביום ש'קעלק' ניסתה לפתוח סניף ממול למילה 'עלק' ידעת שזה ייפול כמו הפרוזן יוגורט. לאנשים נותר רק להשאר במעגליות שנשארת במקום; עלק הוא אמר לי קעלק, קעלק עלק, וכו'. ובכן, קעלק היא קורבן אופנה.

באותו בוקר הייתי  ע.ק.ע. סטייליסט.

צילום: גבי בהרליה

הסטייליסט

לראובן כהן יש תספורת רוקבילי. זה מרובע ומתחדד קדימה כמו בשנות החמישים. הוא תומך את זה עם זקנקן קטן. אני צריך להיות העוזר שלו למשך כל היום הזה, יום שאמור להיגמר אחרי שתיים עשרה שעות. בנוסף לכל זה יש לו, לסטייליסט, עוזר משל עצמו כך שיוצא שאני עוזר-עוזר סטייליסט (והנה כבר ע.ק.ע.ע. סטייליסט) אבל אני, חברים, אין לי אגו. אני מתחיל מלמטה, אני סנשו של הסנשו פאנשה. אני לומד את השטח עכשיו על מנת למשוך את מפת השולחן במכה אחת; יום אחד, בזמן בו אני אבחר- מבלי שדבר לא ייפול- פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו. הילוך מהיר בהדרגה, זה מה שזה יהיה; הילוך מהיר בהדרגה. בסטייל.

לעוזר הסטייליסט קוראים רובי דבש, הוא מגיע עם שקית ניילון סגולה ומניח את הדברים על אחת מספות העור המעוצבות של מועדון הקוליסאום. שקית אחת מיני רבות, מיני תיקים, מיני קולבים, מיני אקססוריז. הוא נראה בלחץ, כנראה היה דין ודברים עם מישהו, אבל מה אני יודע? אני רק העוזר של העוזר. אני לא רוצה לעשות שריפות עם האקססוריז המחשבתי שלי, אבל הגעתי לסט לפניו. אני לא חותר תחתיו, אלא רק תחת השימוש המחשבתי שלי. יש לילות כאלה שאני לא מצליח לישון ורק שואל את עצמי מה האקססוריז שלי. אלו הם לילות ללא שינה, רק אינסוף אפשרויות; חום הגוף עולה ואיתו הזמן הקצוב ומה שאפשר לעשות איתו. בלילות מסוג זה אני בוחר במחשבה בצבע סגול חציל בשביל לגמור עם זה (היה חורף שלם שהצבע הזה היה באופנה, ובכן- הייתה זאת שנה שישנתי בה טוב).

אני מציג את עצמי לסטייליסט (ראובן כהן) והוא מחייך. אני שואל את ראובן כהן (הסטייליסט) מה צריך לעשות והוא מראה לי. יום העבודה, כמו בכל יום במקומות אחרים, מתחיל בפריקה; אנחנו מורידים את הכיסויים מהבגדים שהוא ליקט ליום הצילום ושמים אותם כחוצצים על סטנד הקולבים בשביל שבגדים של חברה אחת לא יתערבבו עם חברה אחרת. יש לי את זה, אין ספק. אני הורס. באותה תליית בגדים הלכתי על מחשבה בצבע ירוק בקבוק, ונתתי לה קונטראסט בצבע אפור עכבר מהאונה השמאלית שלי.

ליד עמדת הדי ג'יי הלא מאויישת נמצאות כבר מאפרת, מעצבת שיער, ודוגמנית ששכובה על ספה. לעזאזל, הן תמיד שכובות על ספה (אני פרקדן במחשבתי). מאחורי קלעים של סט צילומי דוגמנות זה לא היום-יום שלי, אבל כמו בכל תחילת יום עסקים, העבודה מתחילה בהצגה עצמית. אני ניגש אליהן וקודם מתייחס – באופן סטייליסטי- למאפרת ולמעצבת השיער. יש פראיירים שלא מבינים עניין וישר קופצים לדבר עם הדוגמנית. אין להם את זה.

המקום מתחיל להתמלא באנשי מקצוע. צלם, עוזר צלם, עוזר-עוזר צלם, מפיקה, יחצ"נית, ובעלי חברת הנעליים. כולם נכנסים לעבודה, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות. כל אחד תופס את הפינה שלו.

ראובן, מה אני צריך לעשות עכשיו?

"לך תסדר עם רובי את האקססוריז על הבר שיהיה מוכן".

האקססוריז הזה לא נגמר אף פעם. לכמה חגורות זקוק היקום? לכמה עגילים, משקפיים, צמידים, זקוק היקום? על הבר מסתדרים שקיות וקופסאות פתוחות שרק מוכנות לשליפה מהירה מתוכן. הבר, מתחילתו ועד סופו; אקססוריז.

סיימתי, מה עכשיו?

"מה אתה עושה, זה לא גרב, זה כפפה. זה שייך לפה".

אה.  

 
 
 
 
 

צילום: גבי בהרליה.

 

   

המילה

בבסיסו הסטייליסט (ככלל) הוא שחצן. הרי הוא קם בבוקר ואומר "אני סטייליסט". אם נשען על הסמנטיקה השורשית של המילה הזאת- סטייל- אז הבנאדם כופה על עצמו שחצנות; "אני סטייליסט". לאן שלא יילך, שם המקצוע שלו מתערבב עם שם התואר ויוצא שיש לו סטייל. ובכן, איזה בנאדם אומר על עצמו שיש לו סטייל כששואלים אותו מה הוא עושה בחייו כשהוא- נניח- ממתין בקופות המהירות בספורמרקט? (ישנם אנשים אחרים שאת סוף שמם הפרטי מעטרות אותיות הכופות חמודתיות; דנוש, יעלי, רני, זה אותו דבר אבל הפוך. אני לא שש להדבב איתם).

פעם למילה סטייל היה סטייל. היא הפציעה, לאחר מכן דשדשה, אחרי זה הפכה קורבן אופנה של עצמה; נכנעה למשטרת האופנה האינסופית של המילים. היו ימים- ילד לא יבין זאת- שהמילה סטייל שומשה בישראל כמילה 'כמו'. קרי, מילת דימוי לכל דבר; דימוי סטייל. בשיר של מאיר אריאל 'דאווין של שיר מחאה', ישנן כמה דוגמאות לכך; "הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע", "סובבה שובבה – בסלון – סטייל בלון", "מהזווית סטייל ספה, החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה".

לאחר מכן (אחרי שנעלה נעל לא תואמת לפתיחת משפט), הועברה המילה 'סטייל' לסופי משפטים; מה שהבדיל אותה מה'כמו' או משאר מילות הדימוי המתחילות באות כ', היה שה'סטייל הדימויית' הועברה  לסוף המשפט; דימוי סטייל. קיצור תהלכי, מהיר בפיתה, נוזל סטייל בשביל לאגף את כל המכלול. דימויי סטייל. בסוף, בתהלוכת ההלוויה שלה (רק אחרי שהיא מתה הבינו שהנעל הלא מתאימה הייתה קריצה אופנתית לסוף המשפט הדיבורי שלה), הוסף לה סימן השאלה, ובין רגע היא הפכה להיות האמא הרוחנית של ה'לייק'. שוב, חיה בסוף משפט, שואלת- לא שואלת. דימויי סטייל?

אבל היום זה כבר מקצוע.

הסטייליסט (ראובן כהן) אסף כמות בגדים לפני יום הצילום. זוהי העבודה הכי קשה של המקצוע הזה, הלפני; ללכת ימים שלמים לחנויות ומעצבי אופנה וללקט בגדים על פי מידה מוכנה מראש. על פי הצילומים הספציפיים, קניות שאתה לא נהנה מהם.  לבחור את השילוב, לסחוב את הביגוד, לייצר לך עם הזמן אמון בינך לבין נותני הבגדים; יש כאלה שצריכים להשאיר צ'ק ערבון, היו מקרים שבגדים נגנבו או נהרסו במהלך יום הצילומים והסטייליסט היה צריך לשלם עליהם. לפני כן, ישיבות קונספט עם חברת הנעליים נעשו, סיגריות עושנו, כוסות קפה נמזגו, וכל אחד אחד נתן את הויז'ן שלו (הכל פה זה "ויז'ן"). לאחר מכן נקבע תאריך, דוגמנית, מיקום, ארט, ושאר דברים שלא קשורים לנהגים בקו חלוקה של חלב. ביום הצילום הכל כבר מוכן; ראובן כהן (הסטייליסט) יודע בדיוק איזה סט ביגוד יילך עם כל נעל שנבחרה. המערך פה נבנה בהתאם לנעליים. על זה למשל, בחרתי בגירוד באוזן בצורה אייטיזית; שלוש אצבעות זה אדידס. ובכן, אני זה מה שראן די אמ סי עשו לאדידס.

תגיד, עכשיו נסתכל מהחלון ויהיו שני נערים שהולכים עם טרנינג פסים של אדידס. אנחנו יודעים שזה רטרו, אבל בשבילהם זה מה שהולך היום.

"זה לא כל כך משנה. הבלבול הזה של כל המכלול יוצר את המשהו. דווקא שזה לא מגיע משזירה מדוייקת, והמודעות וחוסר המודעות יוצאות מתערבבים, יוצא אז משהו".

אתה מסוגל הגיע למצב בו אתה עושה משהו בטעות? אני לא מדבר טעות במדוייק, אלא על מדוייק בטעות.

"כן, ברגע שזה קורה לי זה הדבר הכי טוב". 

ובכן, בימים שאופנה ו'קריצה' מתערבבות יחד, יוצא שאני חוגר חגורת ניטים עשוייה אוקסימורונים.

                                               

 מה הבנאדם רוצה בסך הכל? (דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ)

לא רק זה שנפלתי ליום צילומים של נעליים ולא בגדים, ולא רק זה שהייתה רק דוגמנית אחת (יבה דון), אז בנוסף לכל זה- לא נתנו לי להיכנס למדידות שלה. אני לא מבין את זה; עוזר (עוזר) סטייליסט לא צריך לעשות את עבודתו עד הסוף?

טוב ראובן, אני בא לראות איך אתה מלביש אותה

"אתה לא".

מה לא, אני צריך לעזור לך

"אתה לא יכול, אתה סטרייט".

מה קשור, תביא להיכנס, לראות עבודה

"שלום, החוצה!".

לא מבין את הגזענות הזאת. מה הבנאדם רוצה סך הכל? לראות איזה שתי גומות חן בגב תחתון של בחורה יפה, לעזור לה לשים חזיה, להצמיד לה את זה מאחור, להריח ריח של בוקר מאחורי תנוך אוזן, להרים שיערה נופלת, להצר מכנסיים בחיבוק ידיים, לשים ווסט תואם על כתפיים ערגתיות, לחזק עם סיכה את בטחונה העצמי. ליישר קמטים; להעביר יד על בגד וליישר את הקמט שלא מרפה, בתנועות מעגליות, חוזרות.

דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה לחיצה על פדל דיסטורשן אחרי התחלה שקטה. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה הליכה לחופה של בנאדם יחיד; היא הולכת אל הסט ומסביבה אנשים שמוחאים כפיים. הדוגמנית הזאת, יבה, עושה את העבודה. שיער משוך לאחור, עיניים חודרות מחודדות עם איפור; דריל האנה ב'ספלאש' שברה טלוויזיות עם קול גבוה, פה זה רק עם עיניים.

לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה או משהו, אבל אני הגעתי ראשון לסט באותו בוקר. זה מה שיש לי. בינתיים.

 המתנות בימי צילום של חברת נעליים

רק באחת עשרה בבוקר (שוב, לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה, אבל הגעתי ראשון לסט), מתחילים הצילומים. הדוגמנית נועלת נעלי עקב מזאמש, גרביונים שחורים, מרוכזת בעבודה. סביבה כל מה שצריך לנעליים; ספות עור כהות, בקבוקי זכוכית שקופים מלאי קוניאק, אגרטלים. היא יושבת על אחת הספות בקומה השניה של הקולוסיאום באווירת דארק (ככה אומרים פה, "דארק"), ואחרי כמה בדיקות תאורה ופלאש, מתחילים לצלם. מפה זה כבר של הצלם (שי יחזקאל). הוא המלך של הרגע. כולם משרתים אותו כמו במשחק קרלינג, משחק שמשוחק על קרח; שניים גולשים לפני אבן גרניט שמשולכת  ומשפשפים עם מטאטי קרח את הדרך שלה עד למטרה. הוא מתחיל לתקתק ושפתי הדוגמנית מתהדקות. מבטה מצועף, מראה הופך זנותי לפרקים, לא נגיש, מסביב אנשים מסתכלים. ובכן, אנשים שמסתכלים על תקתוק צילומי סטילס זה כמו זקנים מבוגרים שלא ידעו להתמודד עם מצלמת הוידאו בתחילתה; באירועים משפחתיים הם היו עומדים ומחכים. זה אותו דבר, אבל הפוך.

בין לבין, הסטייליסט (ראובן כהן) מסדר כתפייה נופלת, מבריש נעל לא בורקת. אני גם מחפש סיבות לגעת בדוגמנית; שערה נופלת לה מהמצח ואני עט על זה כמו חלוץ רחבה (טיפוסי) שרץ לכדור חוזר שהשוער הודף. יש לי את זה, אין ספק. באותה פעולה, הלכתי על קו מחשבה רציונלי, כזה שמרפרר לצבע הנעליים שלי.

כל העניין (כשאתה עוזר סטייליסט שלא נותנים לו להיכנס לתאי מדידות) זה רק להמתין. סט הבגדים מוחלף לאין סוף; סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור לקולקציה שרק עוד כמה חודשים תכנס לאופנה. סטים על סטים, צבעים עם צבעים, זמנים עם זמנים. רובי, עוזר הסטייליסט, נשלח לקנות גרביונים שקופים שמתאימים לסט הבא. ראובן כהן (הסטייליסט) שולף לו מאתיים שקל מהתיק ושולח אותו. לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה ולעשות שריפות, אבל עצם זה שאני לא נשלחתי לקנות גרביונים שקופים בחום הישראלי אומר פה משהו על מעמדי שהולך ומתקבע (משיכת מפת שולחן במכה אחת, פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו וכו').

תיכף 12:00 בצהריים ואני כבר אחרי וודקה טוניק. הו, מה קשים הם חייו של הכותב מחוץ לניירותיו (על עקבים, רוצה שלום עולמי, ובכלל חברה טובה שלי רשמה אותי לתחרות הזאת בלי שידעתי). ברקע מדונה בלופ אינסופי והמקום מתחיל להיות שמח. אנשים שלא קשורים גם מגיעים; ילדים של מנהלת הקולוסיאום (המחודש) עושים שיעורים באלגברה על שולחנות עם ייגרמייסטר ומי שעוזרת להם היא אשתו של אחד מבעלי חברת הנעליים, מורה במקצועה. הכל מתערבב בדיוק כמו סט הבגדים שמוחלף לאינסוף (סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור וכו').

אין, אני הורסת.

 רוטינות של בינתיים (אוסף צרוב בכיכר אתרים)

הרוטינה נמשכת. עוד התלבשות, עוד מיקום חדש לצילום, עוד התפשטות, עוד סיגריה. עינת, מעצבת השיער לא מתלוננת, אבל זה מה שהיא עושה בין תקתוקי המצלמה; מברישה שיער, שמה ספריי, ושוב חוזרת לספה. אני אומר לה שהיא יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך שנים האלה והיא אומרת לי השתגעת, זה לא מקצועי.

אני אומר-

את יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך השנים האלה

היא אומרת-

"השתגעת, זה לא מקצועי".

ראובן (הסטייליסט) משתחרר אלי עם הזמן. קצת צחוקים, קצת מטלות קיומיות; הוא מבקש שאביא לו סיכות בטחון ואני מביא בהגדלת ראש גם סיכות אחרות (אני משאיר לרובי עשן, עשן אני משאיר לו!). הוא תוקע סיכת בטחון במכנסי העור כדי להצר אותם למותני הדוגמנית.

אל תגיד לי שאתה הולך לשלם על המכנסיים שלקחת רק בגלל החור של הסיכה

"נכון".

יש לי את זה; להרים להנחתות לאנשים ולראות שהם יקפצו על זה. אני מסרב להאמין שהוא ישלם על המכנסיים האלה, אבל אני מאמין לדרך הארוכה שהוא עבר בשביל שחור של סיכה במכנסיים לא יעשה לו נזק. מקצוען, ראובן כהן. יודע בדיוק מה הוא עושה. לאחר יום הצילומים הזה היה לו עוד ערב של אודישנים, מדידות עם שחקנית מפורסמת ולמחרת בבוקר הוא שוב קם בשש. איך שלא תסתכלו על זה, עבודה היא עבודה. מחר שוב סטייליסטים יידפקו על חנויות מעצבי אופנה לקחת בגדים לצילומים כמו סטודנטים על דירה. תחרות פנימית אינסופית.

הזמן נמשך, ונמשך. אנחנו כבר עמוק בסט הצילומים השביעי במספר ואני כבר ממזמן עייף מעמדית. הדוגמנית צריכה הפעם לעשות כאילו היא הולכת ואז להסתכל הצידה. זה מזכיר לי פתיחות של סצנות בטלוויזיה כשמישהו צריך לפתוח אותן עם פעולה פיזית (נניח שיחת טלפון) ורק כשהמצלמה נדלקת הוא מתחיל לדבר. זה אותו דבר, אבל הפוך. הדיסק חוזר על עצמו ואף אחד לא שם לב לזה. השיר "Safety Dance"  של להקת Men" Without Hats", משנות השמונים מחורר לי את המח חוזר שוב ושוב. אוסף צרוב בכיכר אתרים.

הרובוטיות הנלמדת מצניפה אותי. אני לא יודע אם יש מילה כזאת, "מצניף", אבל נראה לי שזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. יצאתי לשעתיים לראות עד כמה אני חשוב למערכת.

 

 

צילום: גבי בהרליה

                                                                              

ובזמן שלא הייתי:

 

 

 

 

 

*מסקנה: הלכתי משם כמו איחור אופנתי, אבל הפוך.

 

 בעלים של חברת נעליים ביום צילום

בתור עוזר סטייליסט (רובי עוד קונה גרביונים שקופים בחום התלאביבי), אני יכול להגיד שרק מי שצריך להיות על הסט צריך להיות על סט. זה ממש מזעזע כשאנשים לא קשורים באים. הם גם מביאים חברים שלהם, כאילו בשביל לראות את הדוגמנית וזה ממש, אבל ממש, לא פרסטיז'. זה מפריע לי לעבודה, הם גם ממש לא לבושים שיקי. הכי 1995, הכי שינקין של יום שישי מלפני עשור. אני צריך שקט על הסט, אני כבר חושב קדימה על הסט הבא והם רק באים ומחמיאים לי על העבודה, מתחנפים, רוצים להראות שהם עשו בחירה נכונה שהם לקחו אותי. אוי, אני הורסת את עצמי עם העודף מקצוענות הזאת שלי. אני צריכה מה זה להשתחרר, להיות לוס. הלכתי על עוד וודקה טוניק.

זהו יום חג לבעלי חברת הנעליים. מחוץ למכירות הרגילות, מחוץ לשגרה הרגילה, היום זה מסיבה. נראה שכל מטרתם ביום הצילומים- כמעט בתחרות תמידית עם הזמן העתידי- זה לייצר את התמונה בפייסבוק שלהם. החשיבה היא פייסבוקית אינסופית; בום, בום, פלאש, פלאש, טאג, טאג. הדוגמנית (יבה) תחגוג בצילומי הפרופיל שלהם; "אני ויבה דון בסט של הצילומים". האמת? זה מה זה לא פרסטיז'. אם הם ימשיכו ככה אני מפרק את הסט. אני אקום ויילך, אני קפריזית, אני הורסת, אני נבזית עם לשון חדה. אני נכסנת לקרייסס. לא כדאי להיות לידי כשאני נכנסת לקרייסס, אני ידוע בתור מפרקת סטים מקצועית. (היה יום אחד שסיפרו עלי שקמתי והלכתי מסט באמצע העבודה. זה יהיה מחר).

הצילומים ממשיכים, התיקתוקים גם הם. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר לה את השרשרת בצווארה. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר את כפל שמלתה, בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מבריש את נעלה; יש כאלה שבאו להנות ויש כאלה שבאו לעבוד. בין צילום לצילום הם מפנקים בדרינקים ומנסים לסחוב למחמאות; עוצרים הכל ואומרים; "תראו לי בעלי חברה שנמצאים ביום צילומים ונותנים כמונו כל כך הרבה חופש לצוות". ובכן, הכח של סטייליסט ועוזרו זה להבין סתירה בדבריהם של אנשים אחרים (איפה אתה רובי? אה, יושב על הבר ועובד על חשבוניות). ובכן, באותו יום כתבתי בפונט טיימס ניו רומן וסתרתי את עצמי- בשביל השיק- בפונט 12 (די, לפעמים אני כל כך רעה, ביצ'ית שאני סתם מלכלכת; הבעלים, אפי וסולי הם אנשים טובים וחמים, זאת אני ששמה לב לקטנות ולמניירות, וגם המקצוע הזה הוא שגרם לי להיות מה זה מכשפה).

ברקע, המועדון ממשיך בפעולותיו השוטפות; מישהי מגיעה לראיון עבודה (ברמנית), היא יושבת עם מי שצריך ומתראיינת על הבר. לבטח היא תגיד משהו על הפקת האופנה שמתרחשת ברקע, לבטח הבעלים יגיד לה שהם עושים את זה פה מדי פעם. לבטח היא תחייך ותגיד איזה יופי, לבטח היא תקבל את העבודה, לבטח היא תחייך למלצרית אחרת כמה ימים לפני שהיא תצטרך החלפה במשמרת מסויימת אחרי שהסידור נקבע. לבטח יתחילו איתה, לבטח לא. היא הגיעה לראיון עם נעלי עקב בשביל להראות שזה חלק מהיום-יום שלה, שהעקבים הם ריס לא מפריע להליכתה, אבל ביד שמאל היא מחזיקה כסא אופניים. ובכן, היא תשים את העודף ישר בכוס הטיפים.

בתור עוזר סטייליסט אתה שם לב לדברים. מצד אחד שולחים אותך ללכת להביא גאפר בצבע צהוב, מצד שני אתה איש סודו של הסטייליסט. אתה בין הפטיש לסדן, דרגת הסנג'ר הראשי, אבל כל הדרמתיות שציפיתי שתהיה לא הייתה; ראובן כהן הזה, מספיק מכיר את עצמו ונראה שהוא לא נופל לקריזות- שלבטח היו בגיל מוקדם יותר- שעל סט של צילומים; מניירות של אנשי אופנה קפריזיים זה דבר מאוד משעמם. מספיקים כל אלה שנותנים ציונים לבגדי האחרים שגורמים לי לפיהוק. גלגולי עיניהם ועייפות דיבורם המבויימת הם מטבע שנתקעת איתו אחרי שחזרת מחו"ל.



 השפה ופירוק הסט השפתי

המקום מלא באנשים שאומרים 'קרייסס'. מצד אחד, אלה בעלי הניב ההומאי אומרים זאת בקרייססיות מקורייססת, ואילו אלה מהצד השני אוהבים לשטוף את הלשון עם עולם המושגים החדש שהם מאמצים. אצל האחרונים, השפה נאמרת בריבוע, קרי, נאמרת איך שאחרים אומרים אותה אבל על ידם בחזרה; "שיקי", "ייחנע", "אין, אין אחד השירים!", "או מיי גוד", "וינטאג'",  "מהממת", "הורסת", "ליגה", "גלאמור", "זוועתי", "פרסטיז'יות", ובאמת, מה כבר סטייליסט יכול להגיד? שלא לומר עוזר סטייליסט; עולם המושגים חוזר על עצמו בדיוק כמו האופנות שחוזרות ברטרו. אתה יכול לבחור חגורה שחורה מנוגדת לצבע ותגיד שככה אתה "שובר את הצבע השולט", מנגד אתה יכול לבחור חגורה שחורה מותאמת ואז תגיד ש"ככה אתה מוסיף לאווירת הדארק". לסטייליסטים, בדיוק כמו שלכל האנשים שעוסקים בסקטור מסויים יש את השפה המקובעת שלה, נותר רק לפרוץ אותה שוב ושוב דרך המדיום עצמו; השילוב. מצד שני, בתוך הפנים סקטור, העוסק באופנה בישראל- גם אם הוא לא יודע את זה- נמצא שלב אחד מעל זה העולמי; האפשרות של העברית לדבר בלשון נקבה אל זכרים מייצרת משלב נוסף של גישה שלא קיים בשפות אחרות, בין אם זה זלזול ובין אם זה מחמאה. (אגב, בהמשך תת ז'אנרי של זה; אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?).

אכן, התייבש לי המח, אני משלב מסגרת משקפיים עבה ואינטלקטואלית ושובר את זה עם הומור בצבע ירוק צבאי.

הצילומים נגמרו. לא רק שאין לי אפשרות להתחיל עם הדוגמנית (יש לה חבר, זה הוצא באלגנטיות מצידי בצורת שאלה על שלטים 'כאן גרים בכיף' של דלתות), אז גם משפט התחלה- שאני זה שהגיע ראשון ליום הצילומים הזה- לא יחזיק מים. זה הנשק שיש לי להגיד על עצמי? אני עוזר לקפל את האקססוריז, אם כן. להחזיר הכל לתיקי הבד, לפנות את השטח. יום עבודה של יותר מ12 שעות מגיע לסיומו. אני עולה לקחת עוד דרינק מהבר העליון.

לבד, בקומה השניה בקולוסיאום, בין אגרטלים וכורסאות יוקרה אני מחפש חוט מחשבה שיקשר בין נעלי עקב לתחייה מחדש; סטייליסט הוא מוזיקאי שבונה שיר מסימפולים של אנשים אחרים. אני כל כך 2015. אני הורסת.

 

 

 

 

 

 

צילום: גבי בהרליה.

לאכול את הראש (ערב במסעדת "סלון")

מנת פתיחה; הכנה לביטול תנועות גוף והבעות פנים.
קם בבוקר. מזליף. מכוון את זה למים החמים, מכניס את הראש מתחת לכיור. לוקח קצף גילוח ומורח מסביב לראש. לוקח את סכין הגילוח ומתחיל לגלח את הראש. קודם עם כיוון הזיפים. דופק את הסכין על הכיור, מנקה אותו מתנועות אחרות, קודמות. מעביר יד נגד תנועת השעון של הראשים המגולחים. לוקח שוב את קצף הגילוח ומורח שוב את הראש. לוקח שוב את סכין הגילוח ומגלח, הפעם נגד כיוון הזיפים. מסיים את הגילוח ושוטף שוב את הראש. מסתכל במראה. יש לי רק מראה אחת.  בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול אחד ויחיד; להשיג את הפרופיל שלי.
מסתכל על עצמי מלפנים, מתרכז, סופר עד שלוש, מסובב את הראש הצידה, ומחזיר מהר. אחרי כמה נסיונות אני מצליח להשיג את הפרופיל שלי, רואה אותו לכדי צדדיות (לא פוספסו חלקים בגילוח). מתרגל את זה עוד כמה פעמים למקרה שמישהו שצריך לבוא מהצד יבוא.
ממלא את הקומקום, מחכה לרתיחה. מכין את הכוס עם הקפה, מזליף. מחכה שיתקרר (למה לחכות למשהו שיצרת בשביל העכשיו שלו? לא מחכה אם כן), שותה. מעשן סיגריה. לוקח לחם לבן ופורס אותו. שם שתי פרוסות של גבינה צהובה על כל לחם. אוכל את זה. לוגם שלוש כוסות מים מהברז. יוצא אל החצר. יורד לשכיבות שמיכה עד שאני לא יכול עוד. עובר לשכיבות בטן. חוזר לשכיבות שמיכה ואז שוב בטן. כעבור כמה פעמים לא מרגיש עוד כאב. אני לא מזיז את הפנים שלי, לא מאמין בהבעות פנים. בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול של פעולות ללא תנועות גוף. של הפנים. אתרגל זאת עוד כמה פעמים למקרה שמישהו ירצה לעייף אותי אי פעם.
נכנס שוב הביתה ומתקלח. מודד קומקום לפי כוס מים אחת יחידה. הרתיחה מהירה יותר, היא לפי זמן כוס מים אחת. לא מחכה שיתקרר, שותה את זה, נכווה בלשון פעם אחת, מתחשל. מתרגל זאת עוד פעם אחת ללא קפה- רק מים חמים- ולא מרגיש כוויה. הלשון בוערת, החך העליון בוער. אין לי יותר כאב ואין לי הבעות פנים להשלים את זה.
בחמש השעות הקרובות אהיה עסוק בהאכלה עצמית. אני אוכל את כל מה שיש לי במטבח. אני לוקח קופסת טונה עם שמן, פותח אותה בלי להפריד את השמן, ושם על צלחת. שם לימון מעל, פלפל, מלח, ביצים, חותך מלפפון, עגבניה, מערבב הכל ואוכל. מגרף את הכל. לאחר מכן, שותה כוס מים אחת. מדליק את הטלוויזיה על ערוץ מקרי. מדפדף את זה בצורה עיוורת עד לערוץ משפה אחרת. מנמיך את הווליום עד הסוף. לוקח מסקנטייפ ושם על התרגום. שתי שורות של תרגום מכוסות עם נייר דבק שחור. אני מתיישב מול הטלוויזיה. יש לי רק תמונות מרצדות, בלי ווליום, בלי תרגום. הטלוויזיה שלי עובדת בלי הבעות פנים. מוקרנת בה תכנית עם גיבור שלא עובר שינוי.
הוא אומר-
"נמאס לי מזה שבסרטים על כלא יש מבוגר שהוא מורה דרך לאסיר חדש. ונשאר למות".
הוא אומר-
"נמאס לי ממפורסמים שמתנצלים על פרסומות בכיכובם ואומרים שהכסף שיקבלו ייתן להם שקט לאמנות האמיתית שלהם".  
הוא אומר-
"נמאס לי ממגישי אולפן שאומרים בסיום כתבות 'אכן מרגש' ולא נותנים לכתבה להיות לבד".
הוא אומר-
"נמאס לי שעוברים בין מדיומים בתוך מדיום אחד".
הוא אומר-
"נמאס לי מעיתונאים שמשאירים תשובות של מרואיין בנוסח 'מי?' ונותנים לך להרגיש שהמרואיין מזלזל במי ששאלו אותו עליו, אבל הוא סתם לא שמע טוב את השם ששאלו אותו עליו".
הוא אומר-
"אני רוצה רק עובדות. רק עובדות. רק את מה שקיים".
גיבור הסרט יושב מול טלוויזיה כבויה ואומר את מה שאומר. לאחר כמה זמן, העין מתרגלת ואפשר לראות שהוא רואה את עצמו משתקף במסך הכבוי. בין אימרה לאימרה, הוא עושה פעולות ולאחר מכן מתאר זאת. 
הוא אומר-
"נמאס לי שכאנשים מקבלים מכה בראש כשהם קמים באוטובוס, הם מקדישים תנועות הפתעה לסביבה".
גיבור הסרט עושה פעולה כמו הדלקת סיגריה.
ואז אומר-
"ואז הוא הדליק את הסיגריה".
הוא אומר-
"נמאס לי לשמוע שיחות של אנשים שאומרים; אבל אתה לא מבין? כמו שלנון אמר החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
גיבור הסרט מגרד בראש.
ואז ואומר-
"ואז הוא גירד בראש".
אני צופה בזה עד שזה נגמר. הגיבור מבקש מהצופה לזרוק את הטלוויזיה כדי להשמיד תודעה שלא קשורה אלא בדבר עצמו. אני לוקח את הטלוויזיה וזורק אותה. רק הווה, רק הווה.
אני הולך לאכול אורז. מאדה אותו עד שהוא מת מתודעה ואוכל אותו. אוכל אבוקדו עם כפית; מגלף אותו מתנועות אחרות. שותה שלוש כוסות מים מהברז. הולך שוב למראה בחדר האמבטיה לתרגל שוב תפיסת פרופיל; זה מצליח על הפעם הראשונה. אני מסובב את ראשי לצד ואז שוב קדימה ורואה את עצמי בפרופיל. אנחנו, אני ואודי, רואים את עצמנו.
כל יום זה לקח, כל יום אנחנו לומדים. כל יום הוא משימה. אנחנו מתרגלים למקרה ומישהו יבוא ולא ידבר איתנו על הדבר עצמו. אנחנו הולכים למסעדה על בטן מלאה, לא רעבים. אנחנו תתרנים של דימויים.
 


 
כמה אתם? 2, אני ואודי/ כתיבה בגוף יחיד רבים
אני ואודי נכנסים למסעדה. שואלים אותנו לשמנו, אנחנו אומרים אותו. המארח מוביל אותנו למקום ואומר שזה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף. הוא אומר-
זה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף.
אנחנו מתיישבים, אבל זה לא בשבילנו. לא באנו להסתכל על השף כי אין לנו תנועות גוף והבעות פנים. אנחנו גם לא רוצים שהוא יקדיש תנועות גוף והבעות פנים, או מנגד ינסה לא להקדיש תנועות גוף והבעות פנים בשביל לבטלם. אני ואודי מבקשים להחליף מקום והמארח מוביל אותנו לבר הצידי. אני ואודי מתיישבים שם על כסא גבוה ממול בר האלכוהול. אנחנו צופים בבקבוקים. הבקבוק הראשון גבוה עם צוואר כחול, השני משתחצן אליו. האחרון, מצד שמאל, לא זקוק לאף אחד חוץ מעצמו.
אני ואודי מזמינים כוס יין, שואלים איפה השירותים פה, מקבלים תשובה והולכים לשם.
– איפה השירותים פה?
– שם.
אני ואודי נכנסים לתא השירותים הימני. אנחנו אוהבים שירותים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה. מנעולי שירותים של מקומות ציבוריים לא תמיד עובדים, הם הכבשה השחורה של ילדי הבית הדלתיים. אנחנו- בנוסף למנעול- שמים את הרגליים כחסימה אל העולם החיצון. עולם חיצון שיכול להפתח פנימה דווקא, אל טריטוריה פנימית. לפני כן, אנחנו מפזרים נייר טואלט על מושב הפלסטיק בצורה מרובעת ומתיישבים.
אני ואודי מחרבנים את כל האוכל של כל היום בשביל שלא יתערבב עם העכשיו שמיד יבוא. אנחנו מחרבנים את האורז, את הגמבה, את הטונה, את מליחות הגוף, את פלפולי התודעה. הגבינה הצהובה מנושלת מאיתנו, האבוקדו משחיר מתוכנו. אני ואודי מגיעים למסעדה אחרי בטן מלאה וגם חושבים קדימה; אנחנו לא נחרבן את האוכל שיוגש לנו. הפרדה טוטאלית, עד כמה שאפשר. כולם כאן באים בשביל לאכול ובכך לא מכבדים את האוכל, את המקום, את השף. הם באים לאכול, הם על בטן ריקה, יישבעו בכל מקרה.  
אני ואודי יוצאים מהשירותים. ומקבלים פוקצ'ה. לפני כן, אנחנו שואלים מה זה הפוקצ'ה, והמלצר אומר שזה מוזרם בלי קשר.
אנחנו אומרים-
מה זה הפוקצ'ה.
הוא אומר-
זה מוזרם בלי קשר.
אני ואודי מקבלים פוקאצ'ה וטועמים אותה בשני ביסים קטנים בלבד; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אני ואודי מסתכלים על השף. ביד ימין יש לו כפפה לבנה, ויש לו משקפיים עם מסגרת לבנה (וזוג אחר- שחור- שהוא מתמרן בינהם). הוא רוכן רב הזמן על משטח העבודה שלו, ומדי פעם מסתובב לתנור הלבנים. לפניו פזורים מגוון ירקות בשלל צבעים. מישהי אומרת לזה שלידה תראה את הירקות איזה יופי.
היא אומרת-
תראה את הירקות, איזה יופי.
אני ואודי מסתכלים על התפריט. לפי התאריך זה תפריט מתחלף כי כתוב התאריך. הדף הוא דף A4 בצבע אפרסק. כתובים בו שמות של מנות ולמעלה שם המסעדה. שמות המנות מאופיינות כגיבורים טראגיים ששמו נפשם לקראתך; 'שווארמה סרטנים כחולים על קצף עגבניות שדה זנוחות', 'מוסר ים לבן אחד בודד', '16 תינוקות בר אגסי בר שנזנחו ע"י הרשות הפלסטינית', 'נתח קרם קארמל מוחק זכרונות עצובים מתחנות דלק'. אני ואודי בעד כל זה, בעד השמות,  בעד זילות סוף המעגל של האין ברירה של המילה הכתובה. השמות עובדים לעצות, לא שונים מתמונות העירום ב'נרגילה' של נרי אבנרי; סוף מעגל של אותו דבר, של אין ברירה, של התחדשות וקבירה מחודשת בו בזמן. אני ואודי מפורקים מתוכן בחך המחשבתי.
מסביב, שם המסעדה מופלה לרעה על ידי אנשים שעושים שימוש חייתי ב-ה"א הידיעה. כשהם שם- נוכחים בהווה מתמשך- הם אומרים 'אנחנו בסלון' ואילו כששואלים אותם לאחר כמה ימים איך קוראים למסעדה שהם היו בה הם אומרים 'הסלון'. ובכן, אנשים מסוג זה יושבים על בטן ריקה לייצור עתידם. הם מגיעים למסעדות על בטן ריקה ומולכים על ידי ה"א הידיעה. אנחנו, בימים הקרובים, נשמור על בטן מלאה; ישאלו אותנו (זה יקרה ביום חמישי, שבוע לאחר פרסום הכתבה בשעה 10:55) איך קוראים ללהקה עם ג'וןפולרינגוג'ורג', אנחנו נאמר ה-הביטלס. ומשם? ה-הכח רמת גן, ה-הרולינג סטונס, ה-האוזן השלישית. אנשים מבטלים את ה"א הידיעה בסלון לשונם. אנשים פוסחים על ה"א הידיעה כי הם חושבים שהיא חברה שלהם מספיק זמן.
 

השף, כתיבה ללא תנועות גוף שלישי
השף הוא המרכז של האירוע, של המקום. אנשים מסתכלים עליו, לראות מה הוא עושה. ברקע בוב דילן ואריק לביא, מלחמת אגו דרך תיקיות של אייטונס; הראשון בהופעות החיות שלו מכונס בתוך עצמו ועושה תמיד דווקא (למי?) השני התהדר בטווסיות (למי?). לשניהם יש על מה להשען. ובכן מהי האמת המוחלטת להיותך אתה (לך)? כלום, רק להיות סינגר-סונג-רייטר.
השף הוא סינגר-סונג-רייטר. בינו לבין הקהל מפרידים ערימות של ירקות וכשבאים להגיד לו שלום (ובאים להגיד לו שלום) וללחוץ את ידו (ולוחצים את ידו- השמאלית- הפנויה מכל כפפה), כללי הנימוס של לחיצת היד הימנית מתבטלים תמורת סדר עדיפויות בו חיתוך חצילי הוא חשוב יותר (דבר המתבטא גם אצל גידמי יד ימין).
באותה לחצית היד שמעל הירקות, הדיאלוג עובר למפגשי שוק הכרמל של מעל באסטות. ובכן, אנחנו מאמינים לשף, אבל לא לאנשים סביבו; הם לעולם לא לחצו יד מעל בסטת ירקות, הם לא מודעים לטייקאוף שמתבצע עכשיו אצלהם מתחת לבית השחי. בית שחי קצוץ דק זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
השף הוא השף. הוא החכם, הוא האדיוט כשצריך, הוא העובד את תדמיתו, הוא גם היחידי שלא צריך את תדמיתו. הוא סינגר-סונג-רייטר. אנחנו מאמינים לו, אבל לא לוקחים את דיבורי המסביב. דיבורי המסביב הם לאנשים של בטן ריקה שזקוקים לשיחות סלון שלא קשורות לדבר עצמו, שיחות שנשארות בפולוקלור של השיח; מותר לנו להנות כאן? אני פלצן? האם זה בסדר? האם הדיבור על העגבניה מוציא לנו את העגבניה מהחך המחשבתי או מוסיפה לו? האם מסעדה היא גם חוויה שכוללת הכל, או הכל שכולל דקויות קצוצות דק על ידי השיח עליהן? השף נמצא במקום הכי מואר במסעדה, אומר; אני מייצר את מה שאתה רוצה שאייצר לך כדי שתוכל לרדת עלי ואענה לך באירוניה עצמית על מה שאתה מייצר אצלך עוד בבית. ובכן, בטן מחשבתית ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו מאמינים  לו, לשף, אבל לא לאנשים סביבו.
השף אוהב להראות אובד עצות, התהליך חשוב כמעט כמו הדבר עצמו; הוא מסתובב אל תנור הפוקאצ'ות, ועדיין-אחרי שנים- מנסה לבדוק עם היד. מנסה לגעת, להתעמר בצידי מגש המתכת סביב הפוקאצ'ה. השחצנות של החום; האינסטיקנט של כולנו לא תלוי נסיון, והוא מנצח אותנו כל יום מחדש, אבל בו בזמן מפסיד. הוא הדבר עצמו. 
 
 
 
הכנה לפזמון, גוף ראשון לימוני
אני ואודי מזמינים קרפצ'יו פארידה עטוף במיץ לימונים ושמן זית. זה מגיע על צלחת לבנה. אנחנו  היחידים שנמצאים פה לבד מתוך בחירה, על בטן מלאה, מרוקנים תודעתית בשביל לקבל את ההווה. רק אנחנו והשף. אנחנו מסתפקים בשני ביסים ועוזבים את זה. המלצר נפגע בשם מישהו ואנחנו מסמנים לו שהכל טוב; אנחנו הוא הדבר עצמו. הקרפצ'יו הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. השיר ברקע הוא 'איפה הן הבחורות ההן' של יהורם גאון, שירים עם לחן רוסי בנויים לאנשים שמייצרים לעצמם מעגליות אינסופית של פזמון, כזה שבא מלמטה ומאגף אותם לפתיחה ועוד פתיחה ועוד פתיחה; מעגליות של פתיחות. בטן ריקה זה לאנשים שלא שומעים את הבין לבין של הפזמון ורק מחכים לצעוק אותו. ואז שוב.
 
הדי ג'יי, כתיבה בגוף ראשון שחצני
אנחנו לא מאמינים לדי ג'יי. הוא בא לעשות לאנשים שמח מגבוה. תיקיות אייטונס מסודרות לפי ג'ינסים של אותו ערב; אחרי כביסה יש שמתרחב ויש שמתכווץ. המחשב שלו על שולחן וממולו רק קיר. טקסיות בחירת השיר היא הפזמון של הריגוש המהיר שלו; הוא בוחר שיר, מהמר עם עצמו, מסדר לעצמו ציפייה ערגתית של חיים בעלי דקות ספורות, ומסתובב אל הקהל לבדוק את עצמו (יש אנשים בעולם שלוקחים את זה יותר רחוק ומשאירים את הפלאפון שלהם בכוונה במקומות לא נגישים בשביל לראות איזה שיחות הם הפסידו, בכך הם מרוויחים רגעי התרפקות יותר גדולים). מהקיר הבודד, הריק, אל הקהל. אל טפיחת השכם; בבחירה נכונה הוא אומר לעצמו שהוא יודע מה הם צריכים, בבחירות לא טובות זה לא קופץ להם לעין. ובכן, מודעים לקפיצה בעין של דברים תלויי זמן ומקום- אני ואודי מחליטים להאמין לו.
 

קפיצה לעין, כתיבה בגוף מאשים נסתר
אנשים זוכרים רק את מה שלא נותן להם להרגיש נח עם עצמם; תשב בבית קפה אופנתי, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. תשב במסעדה יוקרתית, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. אם תשב בבית קפה רגיל יגידו לך רק אהלן מה שלומך, אם תשב במסעדה פשוטה יגידו לך רק אהלן מה שלומך, לבסוף תשב במסעדה פשוטה יגידו לך הופה הופה, מה אתה משחק אותה יושב במסעדה פשוטה. ובכן, תשב עם עצמך בבית אף אחד לא יגיד כלום. ובכן, קפיצה לעין היא כתיבה בגוף מאשים נסתר. כל השאר היא כתיבה בגוף ראשון מפסיד. אנחנו מחליטים שוב לא להאמין לדי ג'יי. זה לא אצלו, הוא פשוט לא רואה את הפרופיל של עצמו; שם את קזבלן, יוצא לסיגריה וחוזר עם אצבע מורמת באגו טריפיות. כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי (למי?) יש יותר כבוד. משחקי ווליום שוחקו, קרוסים לא נמצאו. שוב נשארנו רק אנחנו  והשף.
אנחנו מזמינים מנה שנקראת פטיש איום.


 

פטיש איום, כתיבה בגוף דפוק דרך צלופן על שולחנות עץ
מנת הדגל זה כל כך 2015, מה שהולך היום זה תהליך הדגל. גוש אנטריקוט כלוא בין שני ניירות צלופן מגיע אליך ומונח על שולחנך. ישנו מלצר אחד (ניר) שתפקידו הוא לדפוק עם פטיש על שולחנך העשוי מעץ, עם רעש עשוי מעץ, של תהליך עשוי מעץ. כולם מסתובבים כשזה קורה, כולם מסתכלים על התהליך. ערשת פניו של המלצר רצינית, מתרכזת בתהליך. אנחנו מחליטים להסתכל לו בעיניים ולא על תהליך העבודה שלו; אנחנו זה האנטריקוט, אנחנו הוא הדבר עצמו. האנטריקוט הוא הדבר עצמו. המלצר הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; עין מתבוננת זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו בזים לרעש של דפיקת פטיש, אנחנו פה על בטן מלאה. 'האנטריקוט נפתח אלינו כמו פרח בהילוך מהיר בערוץ נשיונל גאוגרפיק', פעם אולי היינו אומרים. אבל אנחנו על בטן מלאה. רק הדבר עצמו. אנחנו  מזמינים עוד כוס יין.
 


נשים עם עקבים יוצאות לסיגריה בין רווחים של ריצפת דק
יצאנו לסיגריה. מדי פעם, אנחנו אוהבים את חוק העישון, הוא הפסקת הסיגריה מהסיגריה עצמה, הוא סיגרית הפלסטיק שבין סיגריה לסיגריה. השף גם יצא לסיגריה, מישהי ניגשת אליו ומחמיאה. הוא מדבר בגובה העיניים, השף. היא מחזיקה את הילד שלה ואומרת לשף תראה איך הוא מקשיב. היא אומרת-
תראה איך הוא מקשיב.
היא מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא יותר כאילו מישהו עומד עם מחברת וסימון של איקסים (היא בוגדת כך- בהקדמות התנצלותיות-מדי יום בפדיקוריסטית הקבועה שלה והולכת לאחרת. לומדת שבילים חדשים בהליכתה הרגלית, הסודית), הוא אומר לה שזה בסדר. למישהו אחר השף מסביר על אומדן של חריפות בהקשר תודעתי. התרגלות החך הראשונית. ובכן, הצהריים שלנו צודקים; צריך לבוא אל החריפות עם האחרי זה, לארוב לה, לאגף אותה. כשאנחנו משחקים כדורגל אנחנו מתפלאים שוב ושוב על אותו תהליך; בדקות הראשונות יש מחנק למרות שהמצב הוא הכי טרי, אחרי זה האוויר הראשון יוצא. ככה זה נקרא, 'האוויר הראשון'. ומשם? זוגות של תחילת יחסים יתופעלו טוב יותר אחרי הריב הראשון. (יש זוגות בעולם שמקצרים תהליכים ומיד רבים, בכך הם מרוויחים זמן אהבה ארוך יותר).
 
אנשים משובטים לאנשים משובטים
השולחנות מלאים. אנשים שמחים. באו למסביב של הדבר, או באו לאכול? זה לא משנה, זה רק הפולוקלור של השיח; כולם נופלים גם לשם. הם רוקדים על כסאות, הם הנייר צלופן של האווירה והפטיש דופק ברעם מסביב. המוזיקה מתערבבת עם צעקות פזמון, הדי ג'יי מחכה לכניסת תופים של שיר חדש ומנסה להצמיד את זה למנת פטיש איום שיוצאת אל דפיקה. הוא עושה קרוסים בין פתיחת אנטריקוט על שולחן מעץ ותופים של שיר. אמא צבועה ומנותחת מתחברת לאמא אחרת מנותחת וצבועה; טפט שעון על קיר שמחכה לשולחן פנוי (שתיהן יחרבנו את האוכל שהן יאכלו עוד מעט), שתי בחורות מרוכזות בסידור תמידי של חולצותיהן מעל ישבנן (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), משפחה במנה עיקרית; לאמא ולאבא קעקועים עם שמות ילדיהם (כולם יחרבנו את האוכל שהם יקבלו), שתי בנות ואמן יושבות לאכול (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), אגוטה קריסטוף מזמינה המבורגר (היא תחרבן אותו), שלושה גברים על הבר מדברים על עסקים (יחרבנו את האוכל שיאכלו), זוג של דייט שני הולכים על יין לבן הפעם (יחרבנו את האוכל שהם אוכלים), משפחה של שולחן ענק עושה רעש איום עם כל דפיקת פטיש איום; דופקים על שולחנות (יחרבנו) קופצים (יחרבנו) אוכלים (יחרבנו) משובטים; לכולם אותה לסת ואותם עיניים מחוץ לארובות עיניהם. הבת, יורשת עצר (איזשהו עצר) לא מחכה למלצרים- בלבוסטה- מדי פעם קמה ומזכירה להם, מפקחת על עניינים, לא מאמינה לעצמה, נאמנה לטעות עתידית- שאם וכאשר תגיע- היא תלקה עצמה שאסור לשחרר, שאסור לשחרר כלום. היא תחרבן את זה בלי סוגריים. היא מחרבנת את זה מדי יום. הילד עם החולצה הירוקה יחרבן את האוכל שמוגש לו, ההוא עם הקוקו יחרבן את האוכל שמוגש לו, הצ'קרית שמוציאה את המנות תחרבן את אוכל סיום המשמרת שלה, המלצר עם הפטיש יחרבן את האוכל שהושאר לו, אלה מהשולחן של הרביעיה יחרבנו את האוכל שמוגש להם, זאת שבהריון תחרבן את האוכל שלה ושל הילד שלה. אנחנו, אני ואודי, באנו בבטן מלאה.  בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
 
ראינו בחורה מהפריפרייה שעכשיו נהייתה מפורסמת
היא באה עם החברים החדשים שלה מתכנית הטלוויזיה וכל הזמן הייתה עסוקה עם המזלג המחשבתי על איך היא צריכה להתנצל אם חבריה הקודמים יראו אותה כאן.
 
אפשרות של תשובה (בחינם) לאנשים מהפיסקה הקודמת
גם אתם כאן.
 
גוף ראשון פרדוקסלי מחורבן
אנחנו מזמינים 4 עגבניות מדבר צרובות עצים מתבוססות בשלולית טחינה עם אנטריקוט. אנחנו לוקחים שני ביסים ועוזבים את זה. אנחנו היחידים כאן שלא נחרבן את האוכל שמוגש לנו. בחור צעיר מהמשפחה המשובטת ניגש אלינו ומבקש לגיטמציה לעשן, דרכנו.
– ואם אני אעשן פה, אתם מעשנים פה? מה אתם אומרים? זה רק סיגריה.
– לא יודעים, אנחנו מעשנים בחוץ.
– מה אתה אומרים, איזה מקום אה? מספר אחד פה, תאמינו לי מספר אחד.
– כן, מאוד כיף פה. אתם קבועים פה?
– שנים, לאן שהוא הולך (השף) אנחנו הולכים אחריו.
מאחוריו, מוזרמים אל משפחתו פיתות סביח במחיר 120 שקל. כל פעם שמגיעה פיתה עם מלצר, המשפחה צועקת "פיתה! פיתה!" ודופקת על השולחנות. הבלבוסטה מחייכת (היא לא יודעת להזדיין), האבא של כולם צועק הכי חזק, אשתו הצבועה בשיער צבועה בשיער, לנכד עם החולצה הירוקה יש חולצה ירוקה.  הבחור הצעיר מהמשפחה המשובטת רוצה לפתח שיחה, אנחנו רואים שהוא רוצה להתגאות במשהו.
– מה אתה עושה בחיים?
– איפה מגדל המגורים הכי טוב היום בארץ, אתם יודעים?
– לא יודעים.
– נו, תגידו.
– לא יודעים. אנחנו אוהבים דירות קרקע.
הוא אומר לנו איפה זה וצועק לנו את שם המגדל.
– מספר אחד! תזכרו! תזכרו!
– תהנה. נוף טוב?
– אחד הנופים!
– כיוון אחד?
– ארבע!
– אמרת אחד הנופים. חשבנו רק אחד.
הוא מחייך, אנחנו נשארים בלי תנועות גוף בפנים. שואל אותנו מה אנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים במקצועות לימוד הכי לא פרקטיים בעולם הזה; פילוסופיה, ובי איי כללי. אחד בלי מטרה, שני קופץ בין כמה. הוא מחייך, אבל לא יודע מה לעשות עם זה. מחמיא. הוא מגיע לזה שאנחנו עשירים כי אנחנו יושבים במסעדה הזאת. אנחנו אומרים לו שאנחנו לא עשירים. הוא לא מאמין.
– מה, אתם לבד פה?
– כן.
זה מערער אותו.
– תזכרו! ז
ה המגדל הכי טוב בעיר!
הוא יחרבן את האוכל הזה באסלה הקרובה ביותר שתהיה בדרכו. אנחנו על בטן מלאה. ברקע ביצוע (יווני) של השיר הכי מבוצע, דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד, השעתוק שלא נגמר; קאוור למשהו שחי כבר על קאוורים. הוא לא הדבר עצמו. אנחנו מזמינים מנה אחרונה (נתח קרם קארמל מוחק זכרונות וכו') ומסתפקים בשני ביסים כיאה לתרגול העצמי. המנות כבר לא נאספות מאיתנו; הפוקאצ'ה, מתחילת הערב עדיין על שולחננו, כמו גם הקרפצ'יו ודפי הצלופן שלו. אנחנו הוא הדבר עצמו. ללא תנועות גוף, ללא מחוות, ללא הבעות פנים, ללא אכילה על בטן ריקה. ללא חרבון עתידי של אוכל.
מישהו יושב ליד מישהי בזמן בדד של זוהר ארגוב במסעדת יוקרה, ומסביר לה באנגלית שאין פה באמת חורף. הוא אומר דר איז נו רילי ווינטר אין יזרעל. אנחנו נהיים עצובים פתאום, לזה לא התכוננו. כל השולחנות צועקים את הפזמון של בדד, ביחד. המשפחה המשובטת עומדת מול השף בזמן שהוא חותך תמנון. הם מעודדים אותו בשמו הפרטי בהברות של שתיים. זה עושה אותנו עצובים, אנחנו לא יודעים למה, אבל זה עושה אותנו עצובים. אנחנו בודדים במסעדות יוקרה; רק אנחנו לקחנו את זה הכי ברצינות. ישנו אילם אחד שמסתובב בבתי קפה בתל אביב, אנחנו נזכרים בו, הוא מפזר בין השולחנות את מה שהוא רוצה למכור בתוספת פתק (אני אילם) והולך. לאחר כמה דקות הוא אוסף זאת בשקט גם אם לא השארת לו כלום וגם אם כן. זיקוק הנתינה, זיקוק הלקיחה. ללא תנועות גוף, ללא הבעות פנים, ללא גרימת ייסורי מצפון. גם הוא הדבר עצמו. זה עושה אותנו עצובים עוד יותר. 
 
 
פרידות ויריות ברחוב מעבר יבוק
אנחנו מזמינים חשבון ובינתיים יוצאים למכונית וחוזרים עם אקדח. אני ואודי מתחילים לירות בכל מי שלא הדבר עצמו. אנחנו יורים במלצרים, אנחנו יורים במשפחה המשובטת, אנחנו יורים בדי ג'יי (הוא היה תקוע עם הראש במסך המחשב ואחרי שבחר שיר וציפה לראות אם הצליח, הסתובב אל מותו), אנחנו יורים באנשים עם הג'ינס של הכביסה המכווצת, באנשים עם הג'ינס של הכביסה המרחיבה, אנחנו יורים באמא ושתי בנותיה, אנחנו יורים בבלבוסטה, אנחנו יורים בהוא עם הקוקו, אנחנו יורים בזה שהסביר באנגלית שאין פה באמת חורף כי פחד משתיקות שבין מנות אוכל, אנחנו מנקים את כל המסעדה מכל מי שיחרבן את האוכל. מלבדנו נשאר רק השף.
אני ואודי ניגשים לשף ואומרים לו שיש לנו שלוש שאלות. אנחנו אומרים-
יש לנו שלוש שאלות.
אנחנו שואלים אותו אם הוא יכול לפתוח מסעדה רק לעצמו, להריח עגבניה רק לעצמו, להוציא ספר מתכונים ולשרוף אותו מיד עם סיומו. הוא מהנהן עם הראש לשלושתם. אני ואודי מאמינים לו ומשחררים אותו. אני ואודי ניגשים לשירותים של המקום ומביטים במראה; אנחנו מסובבים את ראשנו לצד, אז שוב קדימה, ורואים את עצמנו בפרופיל. אנחנו, אני ואודי רואים את עצמנו. אני ואודי לוקחים את האקדח ויורים גם באודי. 
 

 
חזרה לגוף ראשון אמין
בדרך חזרה ראיתי שקרים על בתים. חלונות מוארים ניסו להחביא מחשבות עשויות מעגבניות מיובשות ושאר ירקות. זה לא היה אצלי, זה לא היה אצל השף. 
 
הדבר עצמו
פעם הייתי מוציא את כולם מהסיטואציה במבט על, במבט על. וככה כבר היו שוכחים- או יותר נכון היו מתרכזים בשאלה למה אני עושה את זה. הייתי מוציא אותי, אותם, את כולנו מכאן. נכון, המתקדמים  כבר היו הולכים מהר לשאלה למה אתה עושה את זה, אבל גם אותם הייתי מוציא מהכל. במבט על, על מבט העל. פעם הייתי זמר שעומד על הבמה שאומר כאן כאילו אני אומר תודה, כאן כאילו אני מדבר בין השירים, כאן כאילו אני אומר תן לי עוד מיקרופון (היי, באמת היו פעמים שהתכוונתי- זאב, זאב, זאב- אני לא שומע את עצמי במוניטור), אבל אף פעם לא אמרתי כאן כאילו אני אומר אני הדבר עצמו, אני הדבר עצמו, אני הוא, הדבר עצמו. זה היה פעם.
ואילו עכשיו: 
 
 
 

                                                                        *צילומים: תומר אפלבאום.

                                                                                *מתוך מגזין גלריה מס' 4.

*לכתבות קודמות:

סיטי סיטי בנג בנג (יותר מ12 שעות בסינמה סיטי, 5 סרטים ביום)

התקופה הקוביסטית שלי (שבוע רק על קינוחים)

%d בלוגרים אהבו את זה: