Tag Archives: יש לך בשביל מה

מסיבת פָּנים ביפן (סיכום מנוקד) | אודי שרבני

 

1.

נוֹפֵל מֵהָאֲדָמָה אֶל הַשָּׁמַיִם

מַסֵּכַת חַמְצָן עִם כָּל זִכְרוֹנוֹתַי נִשְׁלֶפֶת מוּל פָּנַי:

הִנֵּה אֲנִי, בִּמְסִבַּת כִּתָּה, עוֹמֵד בְּמַעְגָּל עִם כֻּלָּם וְסוֹפֵר

כַּמָּה פְּעָמִים הִזְמִינוּ אוֹתִי לָאֶמְצַע.

חֲגוֹרַת הַהַצָּלָה עוֹבֶדֶת, עֲדַיִן עוֹבֶדֶת.

 

2.

אַתְּ לְיַד הַחַלּוֹן, אֲנִי לְיַד הַמַּעֲבָר.

עוֹד מְעַט – בְּעֵרֶךְ לְיַד הֶעָנָן הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע – מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן יָזוּזוּ

קָדִימָה.

 

3.

יַפָּן. כֻּלָּם, כָּךְ נִרְאֶה, הִקְשִׁיבוּ לִמְאַרְגֵּן הָאֵרוּעַ

וְהִגִּיעוּ עִם אוֹתָהּ מַסֵּכָה.

מְסִבַּת פָּנִים.

 

4.

בַּמְּכוֹנִית, עַל תְּמָנוּן גְּשָׁרִים

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְהַהֶגֶה מִצַּד יָמִין. מַחְשָׁבָה:

אָדָם נוֹסְטַלְגִּי שֶׁמֵּת לִפְנֵי שֶׁהָיָה לוֹ עַל מָה לִהְיוֹת נוֹסְטַלְגִּי

מֵת פַּעֲמַיִם: כְּבֶן תְּמוּתָה.

כְּאָדָם.

 

5.

בַּחֲדַר הַמָּלוֹן, אַתְּ לוֹבֶשֶׁת אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלָּךְ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב –

עֲמִידָה, צַעֲדַת בִּרְכַּיִם

הַגִּ'ינְס עוֹלֶה וְנִסְגָּר עַל הַמָּתְנַיִם.

עַל הַמָּתְנַיִם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַגּוּף שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

עַל הַלֵּב שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, עַל הַנְּשָׁמָה אֲנִי אוֹהֵב.

וְנִרְכַּס בְּמַעֲלֵה הָרֶכֶס אוֹתוֹ אֲנִי מַעֲרִיץ.

 

 

6.

שַׁעֲשׁוּעוֹן טֶלֶוִיזְיָה יַפָּנִי בַּחֲדַר הָעִשּׁוּן שֶׁל הַמָּלוֹן

(לִפְעָמִים הַמְּצִיאוּת חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהַמְּצִיאוּת).

אֲנִי נוֹהֵג לְהַחְלִיף כָּאן סִיגַרְיָה עִם הַמְּעַשֵּׁן שֶׁמּוּלִי

אָמֶרִיקָאִית בְּיַפָּנִית. אֲנִי קַד

לְאַחַר מִכֵּן.

 

7.

הָרוּחַ מַחְלִיפָה בְּעֵירֹם אֶת פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן שֶׁעַל הָעֵצִים.

הִסְפַּקְנוּ.

 

8.

בַּמְּקוֹמוֹן שֶׁל טוֹקְיוֹ, הַכּוֹתֶרֶת צוֹעֶקֶת:

מְשׁוֹרֵר מִיִּהוּד כְּתַב בִּקֹּרֶת עַל מְשׁוֹרֵר מֵרָמַת-גַּן.

הִגַּעְתִּי מִיִּשְׂרָאֵל עִם מַטָּרָה אַחַת: לֹא לֶאֱכֹל רָאמֵן.

(סְפּוֹיְלֶר: הִצְלַחְתִּי).

 

9.

אֲנִי מַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת לִמְקוֹמִיִּים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ, לִכְשֶׁיַּגִּיעוּ, לְתֵל-אָבִיב

חִנָּם אֵין כָּסֶף.

וְנֶעֱלַם לָהֶם, שָׁתוּי, עַל חֶשְׁבּוֹנָם.

 

10.

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ נְוֵה-צֶדֶק שֶׁלָּהֶם

הִנֵּה, זֶה כְּאִלּוּ כִּכַּר הַמְּדִינָה שֶׁלָּהֶם

תִּרְאֶה אֶת הַגִּמּוּר

תִּרְאֶה אֵיךְ הֵם מַקְדִּישִׁים פֹּה לָעֲטִיפוֹת שֶׁל דְּבָרִים

הִנֵּה, אֵלֶּה יִשְׂרְאֵלִים

בּוֹא נִתְעָרֵב רוֹאִים הַיּוֹם מִישֶׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים

זֶה לֹא יַפָּנִי זֶה סִינִי

תִּרְאֶה, אֵין לִכְלוּךְ אֶחָד בִּרְחוֹב

רָאִיתָ אֶת הַנָּזִיר הַהוּא עִם הַגּוֹנְג? נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ

רֶגַע, צָרִיךְ לְהוֹרִיד נַעֲלַיִם

צִלְצוּל אֶחָד שֶׁל טֶלֶפוֹן לֹא שׁוֹמְעִים פֹּה. אֶחָד.

 

11.

אֲנִי שׁוֹאֵל יַפָּנִי אִם הוּא רָאָה אֶת הַסֶּרֶט Lost in Translation

הוּא חוֹזֵר עַל שֵׁם הַסֶּרֶט וְחוֹשֵׁב

(יֵשׁ לָהֶם כָּאן תְּנוּעַת חֲשִׁיבָה אֲרֻכָּה; תַּפְקִידָהּ לְהַדְגִּים חֲשִׁיבָה)

הוּא לֹא שָׁמַע עָלָיו, הוּא לֹא מַכִּיר.

אִילוֹנְיָה הִיא: יַפָּנִי שֶׁאוֹמֵל  L בִּמְקוֹם R כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא אֶת שֵׁם הַסֶּלֶט הַזֶּה.

 

12.

וּבַקּוֹמָה הַחֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע זֶה תּוֹקֵף אוֹתִי.

וְחַלּוֹן זְכוּכִית לְלֹא אֶפְשָׁרוּת פְּתִיחָה

וּלְמַרְגְּלוֹתַי עִיר מְלֻכְסֶנֶת, עֲצוּמָה

וַאֲנִי מַבִּיט אֶל הַשָּׁלָל שֶׁל הָעוֹלָם

וַחֲדָרִים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִים מֵהַסְּרָטִים

וּמִסְדְּרוֹנוֹת בְּדִידוּת עִירוֹנִיִּים

וְאָמְנָם הָיִיתִי עָרוּךְ לְכָךְ

(הַמֶּדְיוּם הוּא הָעֶצֶב; "כָּךְ צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ בְּחַדְרֵי מָלוֹן גְּבוֹהִים")

וְאָכֵן הַמַּהֲלָךְ הוּא מְזֻקָּק, אֲבָל אֲנִי נִזְקָק –

מָתַי תַּחְזְרִי מֵהַמֶּדִיטַצְיָה כְּדֵי לְהָפֵר אֶת הַשֶּׁקֶט הַמַּפְחִיד?

 

13.

בְּמִנְזָר הָזֵן נִכְנַסְתִּי לְכָל הַחֲדָרִים, שַׂמְתִּי יָד עַל הָרֹאשׁ וְאָמַרְתִּי:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד

בִּשְׁבִיל לְכַפּוֹת.

בְּכָל חֶדֶר חִכְּתָה לִי בַּחוּרָה אַחֶרֶת שֶׁאֵי פַּעַם זִיַּנְתִּי

(חוּץ מֵהַהִיא, מְגֻלַּחַת הָרֹאשׁ).

אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, בַּמָּקוֹם בּוֹ נִמְצָאִים כָּל הָעֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים מִזֶּה, אִלְּמִים. אֶחָד, אֶחָד.

אַחֲרַי זֶה, בַּחֲנוּת שֶׁל אֲרַמַנִּי, כְּבָר הוֹסַפְתִּי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי.

וְעָשִׁיר.

 

כָּל נִסְיוֹנוֹתַי לִמְחִיאַת כַּף עִם יָד אַחַת צָלְחוּ הַיּוֹם.

 

15.

מִסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם לְאָחוֹר כְּדֵי לָדַעַת מֵאֵיפֹה אֲנִי בָּא.

מָה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו בְּתֵל-אָבִיב?

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֶנְחַת לְעוֹד כַּמָּה טִפּוֹת גֶּשֶׁם אַחֲרוֹנוֹת (יֵשׁ לִי אֶת הַסָּרִיג הַזֶּה שֶׁקָּנִיתִי)

מַנְמִיךְ אֶת הַמּוּזִיקָה בָּאָזְנִיּוֹת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ אֵלֶּה שֶׁנֶּעֶמְדוּ לְיָדִי בָּרַמְזוֹר.

שׁוּב, כְּמוֹ בְּכָל פַּעַם מֵעֵבֶר לַגְּבוּל, זֶה תּוֹפֵס אוֹתִי:

קוֹרֶה לִי מַשֶּׁהוּ וְאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מִזֶּה. אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתִי.

הַאִם הַשַּׁגְרִיר יָשֵׁן?

אֵיזֶה אֶגוֹ מִצִּדִּי! אֲנִי חֵלֶק מֵהַתּוֹר.

 

אֲנִי מַגְבִּיר וְנִפְרָם מֵהֶם.

 

16.

עֶרֶב חַג בְּבָר כּוֹשֵׁל. אֲנִי לָקוֹחַ רִאשׁוֹן וְכַנִּרְאֶה גַּם אַחֲרוֹן.

אֲנִי לֹא שׁוֹתֶה בִּירָה כִּי פֶּסַח, וְיֵשׁ לִי מַצּוֹת בְּתוֹךְ הַתִּיק.

הַבְּעָלִים וַאֲנִי אִלְּמִים, מְדַבְּרִים בְּשֵׁמוֹת שֶׁל לְהָקוֹת; מֵהַנֶּהֱנִים אִם אוֹהֲבִים,

עוֹשִׂים אִיקְס עִם הָאֶצְבָּעוֹת כְּשֶׁלֹּא.

לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת, הוּא קִבֵּל עוּגָה אַחֲרֵי הַהַגָּדָה

הוּא הִצְבִּיעַ עַל אִמָּא שֶׁלִּי וְאָמַר:

הִיא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְשַׂר הַחוּץ. אֲנִי שַׂר בְּלִי תִּיק.

 

סְטֶרֵאוֹ; מֵהָרַמְקוֹל שֶׁלְּיָדִי שׁוֹמְעִים רַק אֶת הַגִּיטָרָה הַמְּלַוָּה

וְהַסּוֹלוֹ בַּצַּד הַשֵּׁנִי, לְיַד הַיְּצִיאָה.

 

17.

לַיְלָה אַחֲרוֹן בְּיַפָּן, אוֹרֵז אֶת הַמַּזְלֵג.

חוֹזֵר לַמָּקוֹם בּוֹ מַקְּלוֹת אֲכִילָה זוֹ מַנְיֶרָה.

 

18.

אָסוּר לְנַסֵּחַ אֶת הָעִיר הַגְּדוֹלָה.

תֵּל-אָבִיב; יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָאָדָם מַכִּיר אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ,

רְחוֹבוֹתֶיהָ מַכִּירִים אוֹתוֹ.

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים (וידאו)

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים. זה תמיד אותו דבר, השקות ספרים.

יצא לי להיות לא מעט בהשקות ספרים, שלא באשמתי; מדי פעם אתה יושב לבירה באיזה מקום ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה בא לקנות ספר בחנות ספרים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה יוצא לקניות בשוק הפשפשים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שכולם עם קורדרויים חומים?

 

קבוצה לא גדולה שלא אנשים מגיעה, נעמדת ומדברת עם עצמה. זה ערך את זה, זאת שיווקה את ההוא, ההיא עשתה הגהה להוא, ההוא העמיד את הטקסט להיא. מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות. חוץ מהספר שלי, כבר עשרים שנה בהידרדרות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים עם צעיפים משובצים?

 

והנה, חנויות הספרים הפרטיות, שם בדרך כלל זה קורה, השקות, באנשים שלובי רגליים מתמלאות, מנגנים בליבם את אותם המנגינות; אני כאן ולא רואה בטלוויזיה תכניות, אני כאן ואני בעד חנויות פרטיות, אני כאן ואני מקווה ששילוב רגליי יבצבץ את גרביי הצבעוניות, אני כאן ויש לי תיק עור מרופט עמוס מחיצות, אני כאן ואני יכול להתרגל לבירות זולות.

 

מה יש להם, שם, בהשקות שהם חייבים מה הם לא, להראות.

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

ומיד המילה הכי מפחידה: מושב. ומה במושב הראשון? "דמות הצבר בספרות הישראלית". ומה במושב השני? "דימוי הגוף הנשי בספרות הישראלית". ומה במושב השלישי? "המזרחי החדש – קווים לדמותו". וכו', וכו'. והנה, עורך הספר נשלף מסלונו הריק, ועליו כמעט ונכפה להגיד איזו מילה.

והנה צמד שחקנים קורא קטע מהספר, ורק שלא ימחיז. תקרא רגיל, לעזאזל, ואל תשחיז.

 

מה יש להם שם, בהשקות, עם דגש על מבע והמחזות?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה כותב הספר, כולו נרגש, מודה לבאים.

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שתמיד שוכחים ללחוץ במיקרופונים על כפתורים?

הו, הנה, עכשיו שומעים?

 

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה, בשולחן הצדדי, ערימת הספרים, ועליה אמון האיש האפור של ההוצאה, מפקיד את חייו באופן קבוע לאותם ערבים, תוספת תשלום, כמעט בכתב אישום. עומד עם עודף מוכן ומכונת אשראי ליד ערימת הספרים.

 

מה יש להם שם בהשקות ספרים שתמיד חסר להם עודף במזומנים?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

וכותב הספר, נרגש. ויש לו על מה. מדגיש את מיקומה של ערימת הספרים במבע אירוני, המבע האירוני הוא גלגל ההצלה בהשקות. אבל אין לו דרך אחרת, שהרי מה יגיד? "קנו את ספרי"? "עבדתי עליו שנים"? "הקזתי את דמי"? עדיפה, זו, האירוניה, לגבי ערימת הספרים ואיזכורה. אם כן. אולם מבטו, מבטו לא מרפה משולחן צדדי זה, ויודע, בין חיבוקי ההמון, מי לא קנה באותו ערב את ספרו. בהנחה. ויידע למשך כל חייו. בלי הנחה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

 

אין עצוב מסופר שיודע שספרו שלו נמצא אצל אחר ועדיין לא נקרא. סופרים – כך למדתי עם הזמן – הם אנשים פינקסיים. הם אוספים שמות של אנשים שיש להם את הספרים ועדיין – לא קוראים. עדיף לו, לסופר, לדעת שספרו נקרא ולא מצא חן בעיני הקורא, מאשר ההמתנה הזו.

 

מה יש להם, לחיים, עם ההמתנות? למה לחכות?

 

לכן, עצה שלי לסופר: אל תדע למי יש את הספר שלך, ואל תיתן אותו במתנה.

הידיעה שיש מישהו שאוחז בספר אותו כתבת ועדיין לא קרא, מקיאה את עצמה מתוכך. מקיא את עצמך מתוכך.

ראיתי סופרים מקיאים את מה שהגוף שלהם יכול להקיא: את כל מילות הספר בדיוק. לא יותר. לא פחות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים קנו את הספר ולא קוראים.

הנה השולחן.

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

maxresdefault

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

וכו'

13874692_10153849622412894_155172507_n

 

והדרך המהירה ביותר להשיג את הספר נמצאת כאן.

יש לך בשביל מה | כל השקת הספר | וידאו

 

הנה, לשם רישום; כל השקת הספר. וידאו. מאסף רייז דרך טיפאני דרך נגה אלבלך דרך עודד מנדה-לוי דרך רועי פרייליך דרך מודי בר-און דרך גיא שמי דרך עמיר לב דרך ברי סחרוף דרך אייל יונתי דרך גידי דרך התודות דרך הקריאה ועד לניפוץ המחשב.

 

*צילום: בנימין צ'צ'יק.

 

עוד זווית:

*צילום: יריב פיין.

 

וזאת טיפאני

 

שתי ביקורות:

עמרי הרצוג, הארץ ספרים.

סער גמזו, ישראל היום.

 

20160719_214138

 

 

יש לך בשביל מה | השקת הספר

שלום. מוזמנים. לא יהיו פאנלים ספרותיים. יהיו גיטרות.

זה הפייסבוק של האירוע, מוזמנים להצטרף ולצרף.

 

השקה הזמנה 2

צפו: 4 מבקרים מנסים לפשט עלילה של אודי שרבני.

אחרון. אחרי ששינדלר התאכזב מהספר החדש שלי, סרז' גינסבורג התבאס ממני,

אז עכשיו מגיע החלק של המבקרים. והם יפנים.


<p><a href="https://vimeo.com/167247915">צפו: 4 מבקרים מנסים לפשט עלילה של אודי שרבני</a> from <a href="https://vimeo.com/user51014090">Udi Sharabani</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

 

מחכה לכם בשבוע הספר, הוצאת הקיבוץ המיוחד-ספרית פועלים. בקרוב תאריך השקה.

המשך שבוע טוב.

שני טקסטים | לכתוב את הכתיבה | מיוחד לשבוע הספר

שני טקסטים לשבוע הספר שמתארחים בשני אתרים שונים.

איך אתה יודע אם כתבת היטב היום? שמחכה לכם בהמקום הכי חם בגיהנום.

שכר סופרים שמחכה לכם בקרנפים.

 

וכו'.

צפו: סרז’ גינסבורג מבואס ממני.

אחרי ששינדלר ממש, אבל ממש התאכזב ממני, סרז' גינסבורג גם מבואס ממני.

 


<p><a href="https://vimeo.com/167247858">צפו: סרז' גינסבורג מבואס מאודי שרבני</a> from <a href="https://vimeo.com/user51014090">Udi Sharabani</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

 

ניפגש בשבוע הספר.

 

 

צפו: שינדלר מאוכזב מהספר החדש של אודי שרבני

 


<p><a href="https://vimeo.com/162412122">צפו: שינדלר מאוכזב מהספר החדש של אודי שרבני</a> from <a href="https://vimeo.com/user51014090">Udi Sharabani</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: