ארכיון תג: ירושלים

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא" | מוזיאון ישראל

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא", על העבודה של מיה ושלי במוזיאון ישראל, מחר, יום חמישי, 6.8.2015, כחלק מערב "נקודת מגע".

 

מוזיאון, תערוכות וגלריות זה נחמד. מעשי אמנות? אני לא רואה את חיי בלעדיהן; הן כצופה אמנות, והן כפועל שחור או אלגנטי של אמנות. להתבונן ביצירת אמנות זה נהדר, אבל מה שאותי תמיד מעניין זה אותו אחד המביט ביצירת האמנות, וכפועל יוצא – כמעט אינסופי – זה המביט במביט במעשה האמנות, וכן הלאה. עד שהכל מתפרק.

אני אוהב לפרק. אני, אנחנו, אוהבים לפרק מתוכן, למוסס את העניינים. אם נמשיך לרגע עם זה הלאה, אז אם תרימו עיניים מתוך המילים אל המילים עצמן, תראו שהדברים מפורקים ממילא, כבר מונגשים ללא מפרקי ירכיים. משם, לפעמים צריך להשאיר אותם כמו(ת) שהם, ולפעמים לתת לה את הדחיפה הקטנה, את הטיית הצוואר הרואה אחרת את הדברים.

הנה שיר מפורק ע"י דברים שממילא מגיעים כבר מפורקים. להמחשה.

הבהרה

ובכן, איפה הייתי? אה, כן, יום חמישי, 6.8.2015.

ביום חמישי, מיה ואני, נאבד במוזיאון ישראל אחד לשניה, או אחת לשני (תבחרו). השיחה הטלפונית שלנו, שתתקיים לאורך כל הערב (3-5 שעות) בלייב, תהיה נגישה לשמיעה ע"י אוזניות מיוחדות שיחולקו למבקרי מוזיאון ירושלים.

אנחנו נהיה – בעצם – מיצג טקסט-סאונד מהלך. אנחנו נייצר ווייס אובר אחר, אנושי יותר, אינטימי יותר לבאי המוזיאון. אנחנו ננוע בין שיחה זוגית ("קנית חלב?"), דיבור על האנשים שנמצאים בחלל המוזיאון ("שוב פעם מאוטנר עם חולצת פסים", נניח), לבין תיאור יבש ואינפורמטיבי על יצירות האמנות הקיימות במוזיאון (דאלי וסוריאליזם, נניח), ובאותה מידה תיאור מוקומנטרי של אותן יצירות קיימות ("דאלי נולד בכרם התימנים בשנת כך וכך", נניח), כאשר תפקידה של האפשרות השניה היא קונטרה של אותו שימוש באוזניות guide שבאי המוזיאון לוחצים עליהן על מנת לשמוע הסבר באוזניות, ומכאן – או משם – כיוון מיתרים חדש להתבוננות ביצירה קיימת, אל כמעט בריאתה של חדשה.

השיחה שלנו, של מיה ושלי, ה-ווייס אובר הזה ("וואחד 5 שעות!"), היא אפשרות חדשה של פסקול לבאי המוזיאון; אינטימיות בתוך חלל גדול, הליכה במוזיאון תוך קבלת מתנה, משהו שאנחנו, כאנשים, מחפשים מדי יום: מחשבות ודיבור של אחרים באותו חלל. ומשם: אם החלל גדול יותר, המוני יותר, מסחרי יותר, אז הקונטרסט בין האינטימיות, לבין הכלל הופך עוצמתי יותר. קחו לדוגמא מישהו שעולה לשידור ברדיו ומקדיש התעטשות בשביל זו המאזינה בביתה. זה שלהם, הם בתוך הבליל הגדול, רק הם יודעים על זה. יש לכם את זה כאן בדקה 06:55.

 

אני לא יודע איך זה יהיה, אבל זה יהיה עץ בונסאי – אמנות שהווה שלה הוא העניין –  שבמהלך הערב יטופל.

אני יודע שמיה ואני. וזה מה שחשוב.

*רשימה זו היא רשימה על אמנות, אבל ללא המונחים "מבקש/ת", "מציע/ה" ("העבודה של X מבקשת לבחון" / "מציעה מבט אחר", וכו')

*תודה לרננה רז, אוצרת נקודת מגע, שהלכה עם הרעיון שלנו.

זה טיזר, זה. אם תרצו לשתף את הרשימה הזו, מי אני שאגיד לכם לא.

 

 

 

 

 

 

נסיון נואש לאיגוף פירצה לשונית בין רווחים של ספסל ציבורי (בעקבות הכתבה בערוץ 10)

 

 

ראיתי את הכתבה על ההוא מ'מומנט' שהיה הנסיך של ירושלים/ עם קפה מצליח ומכונית כסופה/ וכסף גדול, כסוף. /ראיתי את הכתבה עליו, על ההוא מקפה 'מומנט'/שהיה עד הפיצוץ. ואחרי הפיצוץ/כי ככה זה אצלנו בארץ, אנשים לפני פיצוץ. ואחרי פיצוץ/ (אצל נוצרים זה לידת ישו)/ והראו תמונות של פעם, ותמונות של פעם זה תמיד וידאו חתונה; איכות משפשפת לך קרנית של עין/ אבל אנשים שמחים/ רוקדים ריקוד וידאו חתונה/ מרצדים עברם עם ידיים בצדדים ללא שום קצב/ (אפילו היה שם אחד עם שיער כחול. כבר לא יהיה לו מה להרכין).

 

ראיתי את הכתבה עליו, על הבעלים של קפה 'מומנט'/ לשעבר/ שהיום מסתובב שעות ברחובות/ ולא ישן/ וממלא מים בברז החינמי של הסניף התלאביבי, של איחוד הנסיכויות/ הירושלמי/ החדש/עם המיקרופון/ והמספרים/ והקפה הקר/ והסנדוויץ'/ והאפשרות לחצי סנדוויץ'/והשוקולד שנותנים ליד, שהוא הנסיך האמיתי של ירושלים התלאביבית החדשה/ שוקולד ליד.  

 

והזמן הוא תחרות משיכת חבל; צד אחד לפני פיצוץ/ צד אחד אחרי פיצוץ/ ובאמצע בור/ מוגש ליד.

 

ראיתי את הכתבה על יורם כהן מקפה מומנט/ ראיתי את הכתבה על יורם כהן מקפה רגע/ ו'רגע', ככה אני זוכר מהיסודי, הוא זמן בלתי מוגדר/ ורק לזקנים מותר להגיד 'כמה רגעים'/ כי קימה מספסל של זקנים לוקחת כמה רגעים/ אבל לעזאזל, כמה רגעים זה ה'כמה רגעים שלהם'.

 

והבעלים של קפה רגע מסרב לישון על ספסל/אלא רק לשבת/שלא תצא פירצה לשונית/ בלילה/ בין רווחי ספסל שיוצרים המתנה/ בשאר הלילות, בשאר הימים, בשאר  החיים שבורחים מחיים אחרים, מריח אחר, מפתיחות אחרות, ממכוניות אחרות, מפסיכאטרית עם שפתיים עבות, מבעלים חדש עם חיתוך דיבור קרח, מעיתונאי בלי ביצים (אפילו קרחות), מ'ביטוח לאומי נמסר' של סופי כתבות, מהורים שכולים מפגינים, מחזרה לשיגרה, מחזרה לשיגרה כמתן תשובה לחזרה לשיגרה/ זה הכל ליד, לא נפתח/ כמו שוקולד של קפה תעשייתי שמוגש ליד/ ואנשים לוקחים אבל/

הם/ לא משתמשים.

 

 

 

 

*מתוך "ידיעות תל אביב". השיר נכתב בעקבות הכתבה בערוץ 10 שאפשר למצוא כאן

                                   

*וזה אני עם "השאלון", שהיה כיף לקחת בו חלק.

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: