ארכיון תג: הקראת שירה

אודי שרבני והנלוזים בהופעה של קרעי טקסטים

udi 10

 

הנה אנחנו חוזרים.

אייל יונתי: סאונדים וסאמפלר.

גידי רז: גיטרות.

אודי שרבני: קרעי טקסטים.

 

יום שני.

27.10.2014

23:30.

 

החדר של התדר.

דרך יפו 9, תל אביב.

 

זה דף האירוע בפייסבוק.

485525_10152808456748276_274417144551948878_n

 

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משורר עיוור בהופעה | שיר חדש. וידאו חדש.

משורר עיוור בהופעה | אודי שרבני

מְשׁוֹרֵר עִוֵּר בְּהוֹפָעָה

אֵין לוֹ אֶלָּא לִזְכֹּר בַּעַל-פֶּה

בִּשְׁבִיל לִקְרֹא אֶת מַה שֶּׁכְּתָב.

 

וְכָּתַב?

 

 

אוי, לא. לפני שעה נכנסתי למאגר של התחקירניות (שירה | תרבות וספרות | הארץ)

אוי, לא. לפני שעה נכנסתי למאגר של התחקירניות.

אפשר לקרוא את זה כאן.

בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי בחזרה | מדבר וקורא | מתוך ארכיון סופרי ומשוררי ישראל | וידאו

זה הדף שלי במאגר.

אדם בלי פורמט (העבודה במלואה) / וידאו וטקסט.

בהמשך למטה מחכה לכם כל הטקסט, וכמה מילים על העבודה

ספטמבר 2012, רון ארד, המעצב, הציב במוזיאון ירושלים את עבודת האמנות שלו 720 מעלות, בניהולו האומנותי של איתי מאוטנר.

עבודה שהוצגה לפני כן בלונדון בלונדון, בראונדהאוס, בקיץ 2011 וזכתה להצלחה כבירה, לעשרות אלפי מבקרים ולסנסציה תקשורתית.

בשבוע האחרון של המיצב, עלו אמנים שונים מדי לילה וביצעו הופעות מכל מיני תחומים. האמנים היו: גלעד כהנא, שלומי שבן, שרון אייל, אלונה רודה, קרולינה, ואנוכי, מלווה על ידי גיא שמי.

קצת על העבודה שלי

אדם בלי פורמט מתעסקת בשיח הבין אישי, בין התבוננות למעשה האמנות, ובמקביל לכך בין האדם לשפה; שם, גוגל טרנסלייט, בעצם הוא פילטר לתקשורת בין אישית אבל גם בין אדם למוזיקה של השפה.

הטקסט מוקרא, כאשר משפטים מסוימים מוקרנים ומפציעים על חוטי הסיליקון של הוילון, מנסים להתפרק מתוכן על ידי עצמם; "איך שהם", אמרות מתפוררות.

בתוך כל זה, ארגתי משפטים דרך גוגל טרנסלייט, ובתהליך העבודה הייתי צריך לשמוע איך זה נשמע בשפה בה בחרתי. כמובן שנעתי בין שפות שונות. תוכלו לשמוע איך התרגום נשמע אם תלחצו בגוגל טרנסלייט על הרמקול הקטן תחת השפה הזרה, הנבחרת; יש שם אופציה.

אותם ברייקים, בהם ישנן יציאות לגוגל טרנסלייט על הוילון, קשורים נרטיבית בהקשר מה שהוקרא, ומשם רדיפה של השפה החדשה אחרי העברית; ושפות אחרות המנסות להשיג את התודעה של העברית.

במצב כזה, יש פילוג:

מחד, לשמור על החריזה וההקשר בעברית (מה שנכתב בחלון העברית של גוגל)

מנגד, השפה שנבחרה לתרגם –  גם היא צריכה להיות מחורזת בתוך עצמה (מה שיצא בחלון השפה האחרת שבחרתי)

שלישית, בין העברית לזרה.

ומעל הכל ליצור מוזיקה עם המילים. עם הבליל.

ניסיון להגיע לסימביוזה של שתיהן כאשר כמובן מעל כל זה מרחפת שאלה מהותית; אם תפקידה של אונומטופיאה היא מילה שמשקפת את צלילה, אז אמור להיות כביכול "חוק כלל עולמי", למילים מסוימות, אולם בכל שפה הצליל המשקף הוא שונה, ועוד יותר מכך; ישנן מילים שהן לא אונומטופיאיות כלל ובעברית – נניח – הן כן.

IMG_1380

מוגש כאן הטקסט כולו, עם אותם ברייקים של יציאות לגוגל טרנסלייט.

תהנו.

אדם בלי פורמט

עשינו בייביסיטר ובאנו.

אומנם בחרנו במישהי שאנחנו לא מכירים, אבל קיבלנו עליה הכי הרבה לייקים בפייסבוק; הקבועה, לא היתה יכולה.

מישהו מכיר בייביסיטר אמינה לשמירה על הילדה?????

למרות שאנחנו נגד ריבוי סימני שאלה או קריאה אחרי משפט- כתבנו חמישה.

כדי להראות דחיפוּת, אבל בעיקר בשביל להנגיש את זה.

לכדי הנגשה.

לאחרונה כל העוסקים בדבר רוצים להנגיש את האמנות לעם. להראות שהשיח האומנותי יכול להיות שייך גם לאנשים הרגילים.

בדרך כלל הם אומרים את זה אצל לונדון וקירשנבאום. ומנגישים.

לונדון וקירש. זה מנגיש.

ובכן, פתיחות זה הדבר הכי חשוב באמנות.

בעיקרון, אנחנו אנשים שצוחקים עם הראש לאחור. ככה אנחנו מחפים על זה שלפעמים אנחנו לא מבינים את הסיטואציות המצחיקות שמספרים לנו.

באמנות ופתיחות, לא מספרים בדיחות, אלא רק סיטואציות מצחיקות.

ברייק 1

מיד נביט סביבנו ונשוויץ בנעלינו. נעמוד מול מה שמוצג מולנו, ניקח צעד אחורה בשביל הפרספקטיבה, ניקח צעד קדימה בשביל לבטל את הרטרוספקטיבה, נפגוש את האמן שהציג ונשלוף מכיסנו את המשפט המכובס, זה שאנחנו סוחבים במעילנו כבר שנים.

יש לנו כמובן את תנועות הגוף הנדרשות. זה הולך כך:

אל"ף, בעיקרון, אהבנו את העבודה שלך. אנחנו אוהבים אמנות שלא לוקחת את עצמה ברצינות.

בי"ת, זה אקריליק?

הורינו הורישו לנו את הפרוטוטייפ. אחרי הכל, זה עניין של פרוטוטייפ. הם הלכו לפתיחות עוד בשנות ה-40. אמא שלנו אפילו המציאה את הפייסבוק: הצטלמה כשהיא מחזיקה את הפסל "נמרוד" בביצים, ואחרי זה, פיתחה את התמונה, תלתה בסלון וכתבה עם טוש על הקיר:

"מחזיקה את האמנות הישראלית בביצים".

לפעמים אנחנו קמים בלי הבעות פנים, אבל מזל שיש לנו משקפיי ראייה עם מסגרת עבה.

ככה חושבים שאנחנו מבינים כל עבודה.

ברייק 2  

כן, לפעמים אנחנו עומדים מול עבודת אמנות ולא יודעים.

מה. מי. למה. מה. מי.

למה הכל מתערבב אצלנו בראש?

ואז, הישראליוּת שלנו יוצאת. והכל מגיע במכה אחת, קיא של רפרנסים; המילה "למה", הופכת "כי":

למה הכל מתערבב אצלנו בראש, זה למה.

ברייק 3

 הנה, עכשיו אנחנו ממש זקוקים שאחרים יסבירו לנו את העבודה הזאת.

הנה, אלה! (לא)

הנה, אלה! (לא)

ברייק 4 

לפעמים אנחנו בודקים מה נשאר לנו בקופי פייסט של התודעה.

זה מרגש לבדוק מה היה לנו במקש הימני של האוּנה השמאלית.

אנחנו מקווים שהיום, לפחות היום, לא ייצא לנו המשפט הרגיל.

אוי, הוא כל כך רגיל, המשפט הרגיל.

ברייק 5

 בתערוכה הקודמת, שלא לומר אינסטליישן, הסתבר לנו שאנחנו אנשים רגילים.

כמו כולם, אנחנו מתביישים לנעול נעלי מוקסינים ומחכים שזה יחזור לאופנה.

ובכן, מזל שלאחרונה, גילינו את גוגל טרנסלייט והוא מציל אותנו מהרגילוּת.

אנחנו כותבים משהו אחד לשניה, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול.

ככה גם יחסי המין שלנו; במקום להיאנח, אנחנו כותבים את הרגשות שלנו באמצע המשגל, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול. אנחנו, מה שנקרא, עושים מין אומנותי.

ברייק 6

וככה, בזמן שעשינו מין אומנותי רק עם המוזיקה של המילים, התחלנו להבין שהחוק הכי יפה בשפה, אונומטופיאה, הוא אמיתי בשפה אחת, אבל לא תמיד משקף באחרת.

זה הרג אותנו. שזה לא חוק כלל עולמי; הרי אם אלוהי השפות החליטו שבקבוק נשמע כמו בקבוק, אז המילה חייבת לקבל אלמוות.

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

פעם הכרנו צ'כית וביקשנו ממנה להגיד בקבוק. ובכן, הדבר הזה לא אהב אותנו.

ברייק 7

ואז, שוב חוזרים אלינו רגשי הנחיתות, אבל הפעם מול השפה.

אנחנו חייבים להודות שהמנגינה שלה מאוד יפה; לרגשי הנחיתות מנגינה מאוד יפה.

ברייק 8 

ובכן, אנחנו עצובים. אנחנו אנשים עצובים כשאנחנו יוצאים מפתיחות.

אין לנו הרבה מה להגיד בחיים האלה. רק בקשה אחת:

אל תצחקו על אלה שאומרים "עשיתי שינוי של 360 מעלות". בבקשה.

זו לא טעות. לא. זה נעלה יותר. זו השכינה של השינוי.

אדם העושה שינוי אמיתי, עושה סיבוב שלם; חוזר למקום הבסיסי שלו, לאותו מקום, רק עם שינוי חדש, מבט חדש על הדברים. בכך הוא השתנה.

ואנחנו? אותנו תשאירו לנו.

אנחנו תמיד בחוץ ובפנים. וזה כבר 720 מעלות.

אנחנו תמיד בתוך הסיטואציה וכותבים עליה מבחוץ.

אנחנו למעשה אדם בלי פורמט.

אדם בלי פורמט.

ברייק סיום

שיר שכותבים אחרי קריאה במדורי דעות / אני הדבר עצמו (שני שירים חדשים)

שיר שכותבים אחרי קריאה במדורי דעות

יש פה, במדינה הזאת, כותבים, שאם לא היו בעולם

אשכנזים

הם לא היו כותבים דבר, וחצי

דבר. וההפך.

יש פה, במדינה הזאת, כותבות, שאם לא היו בעולם

גברים

הן לא היו כותבות דבר, וחצי

דבר. וההפך.

יש פה, במדינה הזאת, כותבים, שאם לא היה בעולם

בשר על גחלים

הם לא היו כותבים דבר, וחצי

דבר. וההפך.

יש פה, במדינה הזאת, כותבים, שהבננה של הרדי מייד

נרקבה להם. ביד.

יש פה, במדינה הזאת, כותבים, שאם לא היו בעולם

ימנים

הם לא היו כותבים דבר, וחצי

דבר. וההפך.

יש פה, במדינה הזאת, כותבים, שאם לא היה

וכו'

הם לא היו וכו'. וההפך; 'וכו.

 

ובכל זאת –

מעולם לא נתקלתי, במקרה או

שלא במקרה

במישהו שקרא, פיזית, את הספר

שלי.

את זה ראוי להגיד.

אני הדבר עצמו

פעם הייתי מוציא את כולם מהסיטואציה

במבט על

במבט על

וככה כבר היו שוכחים

או יותר נכון היו מתרכזים בשאלה

למה אני עושה את זה.

למה, אני, עושה, את. זה.

הייתי מוציא אותי, אותם, אותן

את כולנו מכאן –

כן, המתקדמים כבר היו עוברים מהר

לשאלה

למה אתה עושה את זה

אבל גם אותם הייתי מוציא מהכל

אל הכלל, על מבט העל

במבט על.

 

פעם הייתי זמר שעומד על הבמה, שאומר:

כאן כאילו אני אומר תודה

כאן כאילו אני מדבר בין השירים

כאן כאילו אני אומר תן לי עוד מיקרופון

היי, באמת היו פעמים שהתכוונתי –

זאב, זאב

זאב

אני לא שומע את עצמי במוניטור.

 

אבל אף פעם לא אמרתי

כאן כאילו אני אומר אני הדבר עצמו

אני הדבר עצמו

אני הוא

הדבר עצמו.

 

זה היה פעם.

ועכשיו:

 

*הופיע לראשונה במוסף "תרבות וספרות", עיתון הארץ, 4.1.2013

שלושה שירי פרישׁוּת ממצבים קולנועיים בעברית

"השיר הישראלי הכי טוב בכל הזמנים", "שיר סימבולי דו צדדי", "מסביב לשקעי החשמל הקיר תמיד מלוכלך".

שלושה שירי פרישׁוּת ממצבים קולנועיים בעברית, נמצאים כאן במדור השירה של וואי נט.

 

מכיר חוטים, לא אנשים שמושכים (תפתיעו אותי) / אני ולהקת רמלה בהופעה חיה

איזה ערב של הזעות. להקת רמלה אירחו אותי. זה מה היה. גיטרות על מילים. מילים על גיטרות.
מתישהו אצרף את המילים.

פרקט (בהופעה/ וידאו)

פרקט 

הייתי במסיבת יום הולדת, הייתה שם רצפת פרקט.

זה היה תחום, לא היו יציאות מהצד ליד הקירות. הכל היה במקום.

ציורים של בעל השמחה היו פזורים על הקירות

ומעל הטלוויזיה. זה היה זריקת צבע. זה מה שזה היה-

זריקת צבע, ואחרי זה נראה.

מזגתי לי מהקאווה הזאת, כולם מדברים על זה

לעזאזל, זה חרא של משקה.

זה עשה אותי סיבובי. שיכור סיבובי.

לא יכולתי להשתלט על זה, לא יכולתי להשתלט על המחר-

הוא לא ידוע וזה לא רק בתופים הפוכים.

כל מה שרציתי זה להקיא על הפרקט. בחיים לא הקאתי על פרקט.

אני לא מקיא בדרך כלל, אני לא בעד רומנטיזציה של קיא

אבל על פרקט נראה לי התחלה יפה.

התיישבתי בספה. אני מכיר כמה אנשים שם

מישהו בישל מישהי על אש קטנה

הוא רכן קדימה, אבל עבד לו טוב-

היא נתנה לו מכות קטנות על הכתף כשהוא הצחיק אותה

היא רואה בו משהו שהיא אוהבת. משהו שהיא צריכה כרגע.

הוא ניסה לערב אותי בשיחה

אבל לא רציתי לקחת בזה חלק. ראיתי הכל. ראיתי

את הסינופסיס. היא לא תיתן לו כלום.

בהתחלה כן, אבל אחרי זה כלום.

בעל השמחה החליף שירים ורקד כמו שרוקדים בימי הולדת

נעליים מחליקות, כאילו שכל שיר יום הולדת הוא ריקוד טוויסט

גם אם הוא לא. זה עובד עם רצפות פרקט.

השלמתי את זה עם בירה. ניסיתי לאזן את המחר שלי

עם מה שיש. עם מה שאני יכול. מזגתי את זה בכוס פלסטיק למרות שהיו אחרות-

אני לא נתין של כוסות, לא אוהב החזקות לפי סוג משקה

איפרתי איפה שמותר.

מישהו התחיל לדבר איתי, הוא נשען אחורה כאילו

הוא מעשן את הסיגר הכי טוב בעולם

אבל לא היה לו כלום ביד. כן, הוא מצליח, אבל הוא מֶבָטא

יותר מדי טוב את המילים שלו. הוא גם שחקן וגם כותב, והוא עכשיו עובד

על עוד משהו. אני מסתכל על רצפות פרקט מושלמות

יתר על המידה.

איזנתי את זה עם בירה.

אשתו של בעל השמחה קיבלה בשמחה את כולם

יכולת לראות שהיא שקדה על הערב הזה הרבה זמן

היא גבוהה, ולוחצת ביד חזקה

יש לה מצבי רוח, יכולת לראות את זה

היא פשוט ידעה יומיים לפני על האירוע ונתנה לזה להתכוונן.

יכולת לראות את זה. היא החליפה נעליים שלוש פעמים

בבית שלה. בתוך הבית שלה, היא החליפה שלוש פעמים נעליים.

זה ריצד על הפרקט כמו פרסומות בווליום מורד

היה לה זוג אחד בצבע כתום. 

לא רציתי לדבר עם זה שדיבר איתי, אבל לא היה לי משהו אחר לעשות

אני לא יודע מה כולם שותים את המשקה הזה, קאווה

לעזאזל, זה הרג אותי. הוא המשיך לדבר. הוא אוהב לקחת חפצים

ולרבע להם את השורש. להעביר אותם לפעלים.

התבקבקתי.

אני לא אוהב את זה. הוא לא הפסיק עם זה. יכולת לראות שהוא חיפש

חפצים בכל הבית רק בשביל להכניס לסיפורים שלו.

לרבע אותם.

הנהנתי לו עם הראש כל השיחה. יש לה רגליים יפות, לאשתו של בעל השמחה

איפרתי איפה שמותר.

זה שבישל מישהי עבד טוב. הוא עשה את כל מה שצריך, בעיקר

הרפה בזמן. היא צחקה עם הראש אחורה והכל. יש לה גוף טוב

אבל היא לא תיתן לו כלום. בהתחלה כן,

אבל אחרי זה כלום.

מזגתי עוד מהשטות הזאת.

אמא של אשתו של בעל השמחה הייתה גם

היא דיברה בקול רם, שום דבר לא הספיק לה, גם לא עצמה.

היא חיטטה בתיק הרבה זמן עד שענתה לצלצול

היא הייתה לידי, לא רציתי לשמוע כלום. באמת, אבל היא התיישבה לידי,

דיברה עם חברה שלה והסבירה לה היכן היא. יכולת לדעת שהחברה

של האמא של אשתו של בעל השמחה לא ידעה בכלל שיש לבת של האמא של אשתו

של בעל השמחה בעל.

זה התבלגן לי בין הידיים. לעזאזל, הכל התבלגן לי בין הידיים

כל האינפורמציות האלה שם.

אני חושב שאני צריך לחייך יותר.

 

שלוש שעות לפני הייתי באזכרה לדודה שלי. היה מיקרופון ומגבר קטן

של הנכדות שלומדות גיטרה. חיברו את זה לשם. היו אנשים שדיברו רחוק מדי מהמיקרופון

והיו כאלה שהיו קרובים מדי למגבר וזה צרם. עשה פידבק.

אף אחד לא מצא את האמצע. לעזאזל, אי אפשר למצוא את האמצע.

אני לא יכול לתאר כמה אהבתי את דודה שלי. היא נפטרה מסרטן

זה אכל אותה. הוריד לה הכל.

הוריד לה את הגוף, הוריד לה הנשימה, הוריד לה את ההליכה,

הוריד לה את הישיבה, הוריד לה את הדיבור, הוריד לה את המבט,

הוריד לה את השיער.

אני גם עליתי להגיד כמה מילים. זה היה עם המגבר הקטן של הנכדות שלומדות גיטרה

הוא היה על כסא של המקום. שעון אחורה.

סיפרתי שהייתי אומר לה שאם היא לא מורידה את הפיאה אני לא מדבר איתה

והיא הייתה מורידה. בשבילי. לעזאזל, הכל נופל לי מהידיים לאחרונה.

אמרתי גם שאני יודע שזה נראה כאילו שלא רציתי להתמודד עם המחלה שלה

דרך פאה, שזה מרמז למוות קרוב; פאות של אנשים שאין להם שיער,

אבל לא, זה לא.

זה היה לה יפה, שיער קצוץ, כסוף. זה מה שרציתי להגיד,

זה כל מה שרציתי להגיד.

שהיא לא צריכה פיאות, היא לא צריכה כלום. שאני אוהב אותה איך שהיא.

אמרתי את זה, אנשים ממילא כבר בכו לפני כן. יכולת לראות עיניים זגוגות

זה ריצד על כולנו כמו הפסקת פרסומות הכי חשובה בעולם.

איפרתי איפה שאפשר.

דודה שלי אירחה את כל העולם בבית שלה, היו כאלה שהיו יושבים אצלה שעות

הם היו באים מהרחוב והיא לא הייתה מסלקת אותם.

הם היו אוכלים, מנקים לה את הבית, מקבלים את מה שלא היה להם. בבית.

אחרי שכולם דיברו עלתה אחת מהם, היא אמרה שעכשיו אין לה כבר לאן ללכת.

זה הרג אותי. לעזאזל, שאין לה לאן ללכת-

חשבתי עליה כל המסיבת יום הולדת שהייתי בה, אבל אף אחד לא ידע על זה

אף אחד גם לא צריך לדעת מזה.

הלכתי משם. אמרתי שלום למי שצריך להגיד לו שלום

וגם לאלה שלא.

זה נזל לי על הלחיים בדרך הביתה, במכונית. זה היה מלוח. זה שרף לי בלחיים

אני לא הייתי צריך להתגלח באותו יום. זה נזל לי מהעיניים,

זה שרף לי הכל.

 

 *בוצע בערב הספוקן וורד Word Up ב"לימה לימה". גיטרה: גיא שמי.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: