ארכיון תג: ארץ נהדרת

שיחה עם מאור כהן למגזין פלייבוי. אין ערומות, אבל יש תשובות

 

"זאת שאלה מעניינת. אני חושב שלעורר במאזין מעין הרגשה שהשיר שלי הוא משהו שהוא כבר מכיר. לא במובן הרע שיש עוד שירים כמוהו, אלא שבשמיעה הראשונית הוא כבר מניח את הערגה על הדבר".

סוף נווה צדק, או בעצם תחילתו; תלוי איך מסתכלים. יום אחרי ל"ג בעומר, בדרך שאריות גחלים וריח של פיח. ברחוב לילינבלום, בתוך קיוסק מהסוג העגול והישן (כמו לוח מודעות שמכיל תוכן פנימי) יושבים שניים. לידם, מקרר ישן ושאר דברים. נראה שהכל מחכה לשיפוץ מחדש, והם אלה שייקחו את זה. אני מאחר למאור כהן. יש לו תקליט חדש וטוב ("החופש הגדול") ואני מראיין אותו. דווקא רציתי לבוא מוקדם; הטלפון שלי בתיקון ואין לי איך להקליט את הראיון, אלא עם מיקרופון מפלסטיק שיתחבר למחשב. אני צריך גם שקע לחשמל כי הסוללה של המחשב גם היא פלטת שבת מקולקלת. מאור בפנים, מחכה על הבר.

מצטער על האיחור

"זה בסדר, זה בסדר, מה העניינים?"

טוב, מה אתה שותה?

"תה עם ג'ינג'ר".

בחום הזה?

"יש לי אובך במצח! אתה מכיר את זה?"

בטח מכיר. שמע, נצטרך לעבור מקום. אין לי איך להקליט, עזוב, תבין כבר שתקרא את האקספוזיציה לכתבה. קבל איזה מיקרופון.

"אולד סקול. רוצה שאני אקליט באייפון ואשלח לך?"

עזוב, זה יהיה כבד מדי למייל. זה בסדר אם נצא החוצה? יש שם שקע.

"בטח".  

אנחנו מדברים קצת על ענייני נשימה ועוברים החוצה. אני אוהב את מאור כהן. מלבד זה שהוא מוכשר, הוא גם מצחיק. זאת אומרת, מלבד זה שהוא מצחיק, הוא גם מוכשר. זאת אומרת, שתי וערב, יין ויאנג, מאור וכהן. ברקע, על לילינבלום, נראה שיש תחרות סמויה על הרחוב בין מדריכי טיולים. הנה זה עם התרבוש והקבוצה שלו. אנחנו מתיישבים.

 

איך אתה מגדיר את עצמך… סתם

(צוחק ועושה תנועה של מיקרופון)

לא מזמן מישהו סיפר לי סיפור מצחיק: אתה נער, סרט כחול בדרייב-אין, עם מגאפון

"כן, זה היה אז שאחד מהחבר'ה קיבל רישיון, ואתה יודע, יש אוטו למישהו, זהו! עוברים בכל המועדונים בעיר, חורשים, רונדלים בלי סוף. ואז למישהו היה מגאפון מהעבודה של אבא שלו, אמרתי לו תביא, והתחלתי לדבב את הסרט. כנראה הפרענו למישהו ברגע אינטימי, הוא יצא וכמעט היה מכות".

שאלתי את זה בגלל מטרה מסוימת; שיחקתי לרגע את זה שתקוע בעבר ובא למאור עם מלעיל ואומר לו "זוכר ש…". איך אתה ניגש לזה? אתה מופתע? רווי? אתה אמר לעצמך: זה שממולי בטח לא שומע את החומר החדש שלי?

"תראה, באים אלי עם כל מיני דברים ותקופות. עכשיו למשל באים אלי מתקופת 'הבליינים, ואתה יודע, כשאתה נער, אתה סופג את הדברים הכי חזק. הנה, התהליך ממשיך. כל אחד זה עם ה'שַם שזה קרה אצלו'. אותו דבר עם אנשים שאוהבים את בודלר ואני בספק אם הם מכירים בכלל את החומרים של זקני צפת. או כשעשיתי את 'יום חולין' של אילנית, או שהשתתפתי בתקליט של יוסי בנאי – אני רואה בהופעה אנשים בני שישים, ולא מעט, לצד הצעירים". 

אז איך זה באמת הולך בהופעות? מה השלב הראשוני של בחירת שירים

"אני עושה בעיקר שירים שעובדים טוב בהופעה. יש למשל שירים שלא עובדים".

תן לי דוגמא לשיר כזה שלא עובד

"נגיד 'הדרמה' מהאלבום החדש. הוא מתוזמר באופן שקשה לעשות בהופעה. באותה מידה, יש גם הגבלה של בלדות; היתה הופעה שעשינו את 'טוב לנו יחד' ופתאום הרגשתי מהקהל שדי, לא מתאים עוד אחד כזה. פיטר בדרך כלל מסמן לי".

איך זה לעבוד עם פיטר רוט? אתם צמד חמד, מה שנקרא

"מדהים. אנחנו מכירים עוד משנות התשעים".

אם אתה אומר לו שאתה רוצה מפיק אחר

"לא בעיה מבחינתו. עברנו כל כך הרבה שזה לא משנה". 

כולם אומרים שאתה איש על איש של להקות, אבל נראה לי שאתה יותר איש של צמדים: לוטנברג, דן תורן, רע מוכיח, פיטר.

"כן, גם זקני צפת בעצם התחילו ככה. לא הייתי ילד שלמד גיטרה ומוזיקה, ואז יוני בן טובים הוא שפתח לי עולם אחר. הוא היה ממש מוזיקולוג. היה בי רעב, אנשים הפרו אותי, ובגלל שהיה לי ידע מועט אז כל דבר חדש הדליק אותי. היו משמיעים לי אקורד ו-וואו! כמה שירים אפשר לעשות איתו! היום זה כבר אחרת".

ומכאן, אתה לפעמים מנסה לשמור על אי ידיעה לכדי שמירת חדות? עד כמה שזה אפשרי.

"זה קורה לי עם לחנים. אני כבר מכיר את הגיטרה יותר מדי טוב, אבל אם מישהו בבק ראונד דופק איזה אקורד על סינתיסייזר – אפילו שהאקורד הזה נמצא גם בגיטרה – עם סאונד אחר, אז פתאום זה מעורר בי משהו, זה זורק אותי. אתה צריך להעמיד את עצמך ברגעים זרים לך".

אז אתה מחפש גם סביבות אחרות בשביל זה?

"אני נורא פופי; חשוב לי הבית-פזמון, אני אוהב את המסגרת, אבל בתוך המסגרת הקשוחה הזאת, אני אוהב להתפרע. המסגרות לפעמים נותנות לך חופש, כמו שבבית ספר אתה מרגיש נורא אומנותי, כי מביאים לך תרגילים; צייר לי כך וכך".

כמו לכתוב עם דד ליין

"כן, או על נושא מסוים".

ובכל זאת, עם כל האהבה לבית-פזמון, באלבום החדש עשית שלושה קטעי שירה, יעני פואטרי; שניים של אבידן ואחד של בוריס ויאן

"כן, הצלחתי איכשהו להכניס את זה לבית- פזמון".

מה זה אומר מבחינתך? שהשתלטת על טקסט של אחר, ניכסת מוזיקלית?

"כן". (צוחק)

"מותר לך"? הכותב לא כתב כבית-פזמון, זה לא כוון לשם

"אם יש בי עניין, בטח. ואם צריך פתוח לזה חלון, אז פותחים".

החלק הראשון של הראיון מסתיים. אחרי הכל, מדריך הטיולים עם התרבוש עובר שוב והוא מבצע לנו דיזולב.

צילום: זיו שדה.

צילום: זיו שדה.

נשאר לך "דווקא"? אתה הולך על כל כך הרבה סגנונות, גם בתוך המדיום וגם במדיומים שונים, אתה פתוח, אבל אם אתה עושה את הכל אז באופן אירוני אין פה הפתעות כי גם זה אתה. אם יש לך כל כך הרבה מרחב תמרון, איפה אתה יכול להפתיע את עצמך?

"בתקליט הזה, המפיק טל מטמור אמר לי שחשוב שדווקא בשירה יהיה זמר אחד, גיבור אחד. דווקא השירה מחברת בין הכל, היא יותר אני".

זאת אומרת שסחבת את המוזיקה אל הקול שלך ולא כמו שהיה בעבר שנסחבת אליה

"כן, בדיוק. מעבר לפלורליזם יש דברים אחרים אתגריים. הטקסט, כטקסט, הוא עדיין אתגר בשבילי. רציתי לעבור שלב שם". 

אני באמת מרגיש שמבחינה טקסטואלית התקליט הזה בוגר. ועוד יותר מכך; הוא הכנה לתקליט הבא שלך, שיהיה הכי טוב שלך, שאתה תשיל עוד דברים

"אינשאללה. הרבה פעמים בטקסטים קודמים שלי הרגשתי שהיו שורות טובות לצד אחרות שכאילו רק העבירו את הזמן עד לשורה הטובה. זה צריך להיות כמו דיאלוגים בדרמה, שכל אחד יתרום לסיפור".

איך עושים את זה?

"מגבירים את המגבר של הביקורתיות. לפעמים אנחנו משקרים את עצמנו רק בשביל לעבור הלאה".

ההרגשה הזאת שהעברת משהו, קרתה לך גם בקריירה?

"אני בטוח שהיו מקרים".

איך מגיעים למצב אותנטי?

"אני נעזר באנשים, מתחיל להקשיב למה שהם אומרים, אתה יודע, חברים שלי לעבודה או אשתי, הם מאירים לי משהו שבאמת חשבתי. בעבר זה לא היה ככה".

IMG_2834

צילום: זיו שדה.

הרבה פעמים הרגשתי שיש מלנכוליה בשירים שלך

"יש מלא, זה נכון".

הצד הזה מוחבא?

"הצד המלנכולי הוא באופן טבעי מופנם, אצלי לפחות. עם הזמן המלנכוליה יותר ברורה בטקסט, נראה לי שהצלחתי יותר לחדד אותה. מה שאני מנסה לחשוף זה הרגשה של מחשבה שלי, אם אפשר להגיד את זה. בוא אני אתן לך דוגמא: באלבום החדש יש שיר בשם 'ארץ קשה' ויש שם את השורה 'החושך מתחשמל באורות ברזל, יש באור הזה גם סוג של שקר'. זה כאילו שמאז המצאת החשמל יש הרגשה שאנחנו רוצים שהלילה ישקר; כאילו הכל בסדר, אתה מואר. וזה לא טבעי לנו, לא סתם. נבראנו במחזוריות הזאת וכאילו זה בוטל".

שורה יפה שגם תפסה אותי, היא זרקה אותי לשורה של מאיר אריאל: "אור החשמל מדגדג ואת החושך זה מענג"

"איזה יופי, אתה מבין? שורות כאלה שמאנישות משהו ומסבירות הכל במשפט אחד".

בוא ניקח רגע מבט עלינו מלמעלה עכשיו: עשר שנים אחורה, מישהו סוחב אותך לדיאלוג כזה. לא היית הולך איתו

"נכון, הייתי עושה צחוק בגלל המבוכה. לקח לי הרבה זמן לדבר על דברים ברצינות".

וביטלת את ה-ר' המתגלגלת; טריק ידוע של מי שמדבר ברצינות ומאגף את עצמו עם דמות

"נכון, זה כמו שמישהו רוצה להמחיש משהו עממי הוא עושה דמות מזרחית".

הכל התחיל מקולנוע אצלך

"אמא שלי לקחה אותי לקורס קולנוע בכתה ח' בהלנה רובינשטיין. הייתי מהילדים האלה שיוצאים מסרט וישר מתמזגים איתו. נניח אינדיאנה ג'ונס? זהו, אני הולך להיות ארכיאולוג, מתחיל לחפור בחצר בבית. זה פשוט פתח אותי, מדיום שאפשר לעשות בו הכל".

זה כמו מה שאמרת עם המוזיקה; מישהו נתן אקורד שלא הכרת ואתה כבר בסימולציות, חי את זה

"נכון, זה המנוע שלי. ההתלהבות. טוטאליות למשהו". 

ועכשיו אתה גם חי דרך הבן שלך

"כן, הוא עכשיו חזק בכדורגל. 6 בבוקר לא התעוררנו והוא בועט לקירות. הוא מכניס אותי לעניין".

מה למשל?

"משחק פלייסטיישן (צוחק). הייתי גם בפעם הראשונה במשחק: בני יהודה-ק"ש".

זיהו אותך מ"הפרלמנט" בקהל?

"דווקא מ'מסודרים'. ילדים בני 12, בני כמה הם כבר היו אז שזה יצא? הם מכירים את זה מה-VOD, זה לא נותן לדברים להיגמר באמת כנראה".

אני רוצה לחזור איתך לכל המאוּריות שלך. לא אשאל מה הכי משקף אותך, אשאל אותך מה הפאזה שלך כרגע, יום שני הזה בשעה 12:32, נותנים לך להקליט אלבום

"מברשות תופים, פנדר רודס, גיטרה סלייד, דיליי, מנגנים במעגל".

סינטרה, אתה בטח אוהב את התקליט שלו עם ז'וּבים

"אלבום מעולה! מת עליו, גם על העטיפה".

אבל תמיד נראה לי שאתה יותר בקטע של דין מרטין

"נכון, דין מרטין מצחיק ופתאום מזגזג לקלאסיקות רומנטיות".

הוא שיתף פעולה עם הקומיקאי ג'רי לואיס. במקבילה לכך: מי היהודי שלך?

"שאלו אותי פעם אם רציתי חבורת לול, אז עניתי שאני רציתי להיות אריק איינשטיין, אורי זוהר ושלום חנוך ביחד. מכל אחד לקחת משהו".

אוקיי, אז אשאל ככה, אם אתה מכיל הרבה פאזות, אתה צריך קונטרה. אבל אם אתה משתנה כל פעם, אז גם הקונטרה כל פעם צריכה להיות אחרת בהתאם

"כל בנאדם מוציא ממני דברים אחרים".

בוא נלך עם זה. מה רע מוכיח מוציא ממך?

"טוטאל לוסט לגמרי! הוא שם לי לופּ ובום, הוא רוצה שאאבד את זה, אפילו אם יהיו לי ליפסוסים. אתה יודע, זה בנאדם שבא מג'ז".

מה פיטר רוט מוציא ממך?

"הוא מוציא ממני את הזמר שבי. הוא גם היה הראשון שהכניס לי לראש שאני צריך להתייחס לעצמי כזמר ולא אחד שמתחבא מאחורי השירים. עכשיו תגיש את השיר, לא רק תשיר". 

מה אסף הראל הוציא ממך ב'מסודרים'?

"היתה הדמות שהתבססה על ברלד האמיתי, ואסף ביקש ממני שאני אביא את הדמות אלי. למשל, איזה מוזיקה הוא אוהב? אז הבאתי את כל האהבה שלו ל-AC/DC או מוטלי קרו. התבססתי על שקולניק, הגיטריסט שליווה אותי".

איך זה לעמוד מול במאי לעומת מפיק מוזיקלי?

"במשחק, בגלל שזו יצירה של אסף, זה היה לי נורא קל (צוחק) כי הוא לוקח את זה על עצמו. בשירים שלך, יש לך ריגשי כל הזמן; הסקיצה פתאום נראית לך טובה, אולי נחזור אליה וכל זה. וגם אתה יודע, לא הגעתי לרמות משחק גבוהות, מה גם שזה היה קשור בהומור. בשירים זה אחרת".

אתה חושב שתגיע לשחק דמות רצינית? זה בוער בך?

"פחות, אבל כמו במוזיקה צריך באמת חיבור ליוצר שייקח וידליק אותי לשם".

איזה מוזיקאי יכול להיות לדעתך שחקן טוב?

"ערן צור. אפילו בתיאטרון שקספירי". (מחקה אותו)

לפני שעשית חיקויים של זמרים ב"ארץ נהדרת" (ברי, שלום חנוך, יובל בנאי, איינשטיין), היו לך מחשבות שזה לא כאילו מוסרי לצחוק על אחרים מהמקצוע שלך?

"היו לי עד ששמעתי תקליט של סמי דייויס ג'וניור; הוא דופק שם חיקויים של כל החברים שלו".

ומהצד השני, נלוותה לך הרגשה שלקחת מקום של קומיקאי? אחד יושב בבית ואומר שהוא צריך להיות שם.

"אני אגיד לך, הכל התחיל בכלל עם זה שמולי שגב פנה אלי אחרי 'מסודרים' כי הוא רצה לעשות את 'ארץ נהדרת' יותר מוזיקלית. הוא הביא אותי בכלל בשביל להקת אפליקציה. לכתוב שירים מצחיקים ומקוריים בכל שבוע. זאת קריעת תחת. וזהו, משם זה המשיך".

כמו גרוניך בזהו זה

"כן, עבדנו על זה לא פחות משירים רגילים, ועוד היה צריך תוספת של פאנץ' בכל שורה".

בתור מוזיקאי, לקחת משהו מ"ארץ נהדרת" אל העולם שלך?

"להיות יותר פרודוקטיבי. אתה רואה את מולי שגב שהוא קפטן של ספינה ואתה מקבל השראה מהביטחון הזה. זה יהיה ככה וזהו! אני רוצה קדימה, לא להיתקע. למשל פעם אם נגן שלי לא היה יכול פתאום להגיע להופעה אז הייתי נכנס ללופים; זה לא יישמע טוב, אולי כדאי לא להופיע. היום אם ההופעה צריכה לקרות – היא תקרה. אני אמצא נגן לאותו ערב ואם צריך לעשות איתו חזרה לבד – קדימה".

ובאותה חצי שעה שבה רצית אולי לבטל הופעה, קראת לזה פרפקציוניזם ואולי זו בעצם היתה סתם דחיינות?

"יכול להיות, כן. זה מין פחד; אתה רוצה את הדבר שאתה רגיל אליו".

בוא נעבור למדיום נוסף: אינטרנט, יו טיוב. איך לדעתך "זקני צפת" היו חיים שם בתור להקה צעירה?

"אני חושב שהיינו מסתדרים זה יפה. גם הקסטה של זקני צפת לפני האלבום הראשון, היתה מעין יו טיוב. בגלל שלמדנו בעירוני א' במגמת קולנוע אז היינו לנו כל הזמן מצלמות, היינו עושים מלא קליפים אז בטח היינו הכי מתאימים לזה. השאלה היא אם היינו מצליחים לבלוט, התקשורת היום נורא עמוסה".

מותר לך לאכול פיצות אחרות מלבד דומינוס? או שזה כמו ג'ורדן שלא יכול לנעול נעליים שהם לא נייקי

(צוחק). "זה בסדר, בטח גם הבעלים אוכל עוד פיצות".

מתי הבנת שאתה אמן. שזה המכלול שלך.

"רציתי להיות אמן. אני יכול לספר לך שבגיל 15 שהייתי בפירנצה ראיתי את הפסל דוד. אתה יודע, ברחוב יש מלא העתקים של זה, אמרתי מה כבר יכול להיות? פסל. אבל כשעמדתי מול זה, היתה לי הרגשה שזה הולך לזוז! הוא עשה את זה אמיתי מכל זווית שאתה נמצא".

יש לאמנות שלך חתימה אישית?

"מעניין. אני צריך לחשוב על זה. אולי הקהל יודע מהי ואני לא יכול להצביע על זה".

 אגב, יצא לך להתאכזב מאישיות של אמנים?

"לא, מלכתחילה לא גדלתי לתוך רומנטיזציה כזאת בגלל הבית שגדלתי בו, שהיה חי אמנות. הכרתי את זה מכל הצדדים. אני לא חושב שסבל למשל הוא הכרחי לאמנות. החיים לא רומנטיים, יש בהם רגעים רומנטיים".

בא אליך מישהו שאתה לא סובל את המוזיקה שלו והוא מחמיא לך. איך אתה מול זה?

"אני מרגיש קצת לא נעים, לא? (צוחק, אני מהנהן). אתה מסכים איתי. לפעמים אנחנו גם לא אוהבים משהו בגלל צורך חברתי. לא סבלתי את פינק פלויד וזפלין בהתחלה! זה היה כאילו קיבוצניקי. רק נויז ושלושה אקורדים. וזה תוקע אותך. היום ברור שאני אוהב אותם".

לפעמים אני חושב שהאנשים של הPאנק או המינימליזם באמנות הפלסטית הם קפוצי תחת יותר מהאנשים של הפרוגרסיב רוק, שקפיצות התחת שלהם הולכת לפניהם

"הכל שאלה אם אתה מתבצר. ברגע שזה קורה, אתה קובר את עצמך. בתקופה של זקני צפת כשציפו מאיתנו רק לכסח, זה היה כאילו כבר יותר דודתיּ מאשר אקוסטי".

לשרת את התדמית שלך

"כן, אחרי 'מסודרים' אתה יודע כמה תפקידי סטלן קיבלתי? חאלס, עברנו את זה".

הגעת לתל אביב מאשקלון בגיל 13. רצית להיטמע? או עברת לשלב השני בו השתמשת דווקא באשקלוניות?

"החברים הראשונים שלי היו מיד אליהו בגלל האינטגרציה. לאט, לאט הכל התערבב".

אולי שם נהיה המאור הזה? הבליל; אדריכלות ואמנות פלסטית מהבית, אבל חיצוני לתל אביב ועוד מאשקלון

"זה היה גם בגלל עירוני א'. הוא כאילו השתנה בשבילי. הוא היה ריאלי אפור ואז עשו מגמות אמנות ומצאתי את עצמי".

כשהילד שלך ייראה בוידאו את מאור כהן בן ה-17 עם תחתונים על במה?

וואלה, בכיף. זה בטח ישחרר אצלו הרבה דברים, אבל עזוב תחתונים, חכה שהוא ישמע את השורה 'ובכוס שלה היה גם מלא תולעים' אחרי שאני מעיר לו על מילים גסות".

איך היית פותח את הכתבה הזאת?

"אולי משהו בהקשר מה שדיברנו עליו מקודם, על האם יש לי חתימה אישית, או מהי. כאילו מה הכבשה שלי, בהקשר המנשה קדישמני".

אוקיי, אז בוא נסח את זה, פתח ככה את הכתבה:

 

*מתוך מגזין פלייבוי ישראל, יוני 2013.

לעוד ראיונות:

אורי מלמיליאן

עמיר לב

יצחק קלפטר

אריה אליאס

יובל סמו

הנרי רולינס

אריק קאנטונה

מותם של האישונים הקטנים (כמה דברים על הכלים של תוכניות הבידור בישראל)

הקומדיה הטובה אי פעם: המופע של לארי סנדרס.

 

מותם של משחקי המילים

ישנו ציר זמן שאיש לא יכול להצביע על מיקומו המדויק, בו משחק המילים – אחד הכלים העיקריים של השפה הקומדיאנטית – הופך מנושל ומנודה. משחק המילים, שבראשיתו הוא דבר מצחיק (ואף יש שיגידו שבחיי היומיום מעיד על חוכמה), הפך בעידן הטלוויזיוני למעיק, ובעיקר כזה שמתקיים רק בשלב השני שלו; הפעולה הרקורסיבית, האינסוף; המשכיות עם משחק מילים נוסף על משחק המילים המקורי וכו'.

אך לפני כן, לפני שבכלל שוגר לחלל האוויר, משחק המילים מזקין את דוברו במאית שנייה; אם בעבר משחקי המילים סבלו מהיותם משחקי מילים רק בגלל שהיו נאמרים ע"י אנשים שנראים זקנים (כי זה מה שהיה בטלוויזיה, או יותר נכון העולם הטלוויזיוני לא היה שייך רק לצעירים; יאיר גרבוז, דניאלה שמי, דני קרמן, דידי מנוסי, יואל ריפל- נדמה שכל אלה מעולם לא היו צעירים), אז מה יעשה אותו צעיר  עכשווי שבתוכו משיכה למשחק מילים וכל זאת באווירה הערוץ שתיימיית של היום? תוסיפו לכך את הטרחנות שמגיעה באותה חבילה, כמעט על גבול ה- O.C.D, שכן הדובר (תשאלו כל קומיקאי) ברגע שזיהה אפשרות להנחית את משחק המילים על אותה סיטואציה מורמת – מחויב הוא לומר אותו. ומשם? אין יותר מוות קליני מאשר משחק המילים שמחויב לצאת החוצה ע"י של זקן טרחן. אז מה עושים?

ובכן, הפתרון הטלוויזיוני הוא לבצע זאת בעייפות טקטית מופגנת (עופר שכטר, פטישיסט משחקי מילים, איגף זאת כך ב"מועדון לילה"), או מצד שני, להעביר זאת דווקא בלהט מוקצן (גורי אלפי, מצידו השני של המטבע, בשלל הוריאציות של "משחק מכור" ו"מצב האומה"), וזאת על מנת להדגיש את האירוניה; בכך המגיש יהפוך את הסיטואציה ממשחק מילים, אל אדם שצוחק על אנשים שמבצעים משחקי מילים ולא יזדקן לעולם. ובכן, משחקי המילים מתים בעידן הטלוויזיה. ומעולם לא התקבלו באמת לערוץ שתיים. הטוויטר אגב, הוא מקום מושבם של אוהבי משחקי המילים, וגם תגובות השרשרת בפייסבוק. ומשם? כולנו מזדקנים, גם אם אנחנו צעירים.

 

פרומטר

עם בוא הפרומטר אישוני הקומדיאנטים מתו. ומהו הדבר הכי חשוב, אם לא אישוני השחקן במערכון הטלוויזיוני? ובכן, השימוש הנפוץ בתכניות הבידור בפרומטר, אותו מוניטור שבו כתוב טקסט השחקן, חירב את אותם שני עיגולים בתוך עיניו של השחקן; הוא לא לומד את הטקסט בעל פה, אלא מקריא אותו, ובו בזמן מנסה לכפות ולהסתיר על כך בהבעות פנים שאולי לא היה להם כל שימוש לחיקויו מלכתחילה. והאישונים? קוראים. החקיינים והבדרנים בפאנלים של היום ("ארץ נהדרת", "קאמבק", ועוד) הופכים חסרי הבעה, מסתמכים על הטקסט המשעשע ואביזרי הדמות; ירידה ולא לצורך עליה. הבדרן מדבר כשהוא מסתכל על הפרומטר, אולם כשהמצלמה נפתחת אפשר לראות שכיוון מבטו הקודם לא היה אל המגיש שבפאנל, אלא מאחוריו/ צידו/מעליו/אחת שתיים שלוש. ובקיצור; האלכסון הוא אסון.

הפתרונות שמועלים במקרים כאלה לא בדיוק מועילים לסיטואציה, אחד מהם, אגב, הוא התמקדות הבדרן בפרומטר גם כשמגיש הפאנל מפנה אליו שאלה, וזאת כדי ליצור אשליה שהוא תמיד הסתכל עליו, אבל חוש כיוון פשוט של הצופה יגלה טריק זה. בכך האישונים מקובעים, מתים בערוצים המסחריים.

והנה, נחזור לתחילת קטע זה להמחשת הדוגמא: המשפט "עם בוא הפרומטר" ייכתב (עם כל קפיצוּת התחת, שלי במקרה זה), ויועבר אל הפרומטר בטעות כתיב – דבר שקורה מדי פעם – ע"י מגיהי עיתון זה (להלן, "התכנית"), אבל עם שינוי קטן: "אם", במקום "עם". נניח, כן? ומשם? במקום "עם בוא הפרומטר", יגיד הבדרן "אם בוא הפרומטר", ויחפש את סייפה המשפט, אבל אין; גם זה דבר שקורה מדי פעם, בעיקר אצל בדרנים חסרי פואנטה. מה שיציל אותו – וזה כבר תלוי בחוש האלתור, דבר שהולך ונמוג ממחוזותינו – היא האפשרות  האלמותית של השפה, שכן גם בקונסטלציה הבאה הוא יהיה נכון: אם בוא הפרומטר ← אישוני הקומדיאנטים מתו. (ועכשיו, בכל מקרה, צחוק מוקלט של קהל).

 

לתפוס את הביטוי

 

והנה, מושג שעובר היישר מחדר הכותבים, אל הצופה. מדי פעם מתבולל לו מושג מקצועי שנכנס אל הסלון הביתי, בין אם בשמו המקצועי, או בין רק אם בהמחשתו.

כבר תקופה שהאחים התאומים, "הגֶג החוזר" וה"קאץ' פרייז" (Catch Phrase), הפכו להיות הדיאלוג המובנה, הפנימי, הידוע מראש בין תכניות הטלוויזיה שלנו לצופים שבבית. מה שהתחיל בערוץ ביפ בתכנית "הרצועה" (מונולוג קבוע של ליאור אשכנזי), המשיך אל "מהדורה מוגבלת" (בדיחת הציצים של שחר חסון), אל "לילה בכיף" (כמעט בכל מערכון), לארץ נהדרת ("רחוואל", היתה בעונה הקודמת) ועד ל"קאמבק" של ערוץ הקומדי סנטרל (שגריר פרו בישראל שתמיד ישיר שלא הייתה שואה בשנה שעברה, ועכשיו אצל כל הדמויות), עכשיו כבר מצוי במוחו של כל צופה ביתי; הצופה כבר מאומן, מזמין את זה בפיתה.

ובכן, מה יש לטלוויזיה הישראלית שהיא כל כך מרוצה מאותו קאץ' פרייז? למה בסוף המערכון תהיה בדיחה קבועה וידועה מראש, אם ממילא המעטפת – גם היא – חוזרת על עצמה; אותם מעגליי בדרנים, אותם מגישים, אותה זחיחות, אותם כותבים לכל חבורה. יתרה מכך; השימוש בקאץ' פרייז, כבר הפך  למושג שחוזר ממעל השימוש בו, כולם עבדים שלו; תפוס את הביטוי בתכנית הזאת, תפוס את הביטוי בתכנית ההיא, וכו'. אין לאן לברוח ולך תזכור מה שייך למי. מה תפקידו בטלוויזיה הישראלית של היום?

הוא מייצר נוחות לכותבים, תבנית קבועה. קרי, התחלה וסוף ידועים מראש שרק צריך למלא בו את האמצע, את הרוחב של הדברים. הקאץ' פרייז הוא הפילגש של הקומיקאי, אבל כזו שמגיעה ביחסים פתוחים; אנחנו מקבלים את זה בהבנה, הקומיקאי מרוצה, וממשיכים הלאה. כותבי התכניות קופצים בעצלנות על העגלה המובנית מראש, ומשם? כאן כבר מתמלאים אפיוני הישראליוּת: קיצורי הדרך, ה"יהיה בסדר", ה"צופים כבר יבינו", ה"אם אתם רוצים להבין את הבדיחה, אתם צריכים קודם להכיר אותנו", וכו'.

 

"האריסטוקרטים", היא הבדיחה הארוכה ביקום (כדאי לראות את הסרט הדוקומנטרי של פן ג'ילט ופול פרוונזה על כך), בדיחה עם אותה פתיחה ואותו סיום; משפחה הולכת לסוכן טאלנטים ששואל מה הם יודעים לעשות, הם מתארים, ובסיום כשהוא שואל אותם איך קוראים למה שהם תיארו והם עונים: "האריסטוקרטים". מה שלא מובא כאן הוא חלקה האמצעי של הבדיחה; תיאור המופע המטונף שלהם, המכיל יחסי מין הכוללים הפרשות גוף ומה לא, תיאור שיכול להימשך שעות, אצל כל קומיקאי בצורה אחרת. הבדיחה בנויה על היציאה האינסופית אל הרוחב.

ובכן, היציאה אל רוחב הבדיחה היא משהו שכמעט ולא קיים בתרבות הישראלית, כולם רוצים שורה תחתונה (מי מודח/מי שר טוב/למי להצביע), אבל נעצור כאן שכן זהו כבר דיון אחר, אז נחזור לדיוננו: אם הקאץ' פרייז הוא הפילגש העייפה של בדרן הטלוויזיה הישראלי, אז "האריסטוקרטים" היא האמא והאבא שלו. הניסיון הקטן שלנו לשלב אותה בקטן בטלוויזיה היא אותה מלחמה אבודה מראש כמו נגד הווליום שעולה בפרסומות; לתפוס את הביטוי, אבל לא משני צידיו. (כאן יהיה רחש רחוב שהוקלט ברחוב הברזל, קאץ' בלי פרייז).

 

 

תכניות הפלזמה כקביים

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה של הבּלו סקרין, ואלה של הגרין סקרין. לא באמת, אבל בסופו של יום יעמוד מגיש תכנית הבידור ויביא לכם קטעים מצחיקים מהאינטרנט או סיטואציות מביכות מערוצי טלוויזיה שונים שיוקרנו על המסך שמאחוריו. ובכן, בשביל זה יש לנו טלוויזיה? בשביל לראות מישהו עומד עם סקיני ג'ינס ומתפאר בשנינות ממשהו שכבר ראינו? (ושנוני הטלוויזיה בעלי הסקיני ג'ינס, הו, הם האנשים המעייפים ביקום!). לא הסתפקנו בראלף ענבר וחליפותיו הצהובות?

ובכן, העם הטלוויזיוני מצא פרצה שלכאורה מאגפת את גדולתו של האינטרנט; הערות ביניים שנונות של מגישי התכניות על הקטעים המצחיקים שמוקרנים על המסך שבגבו; בדיוק כמו גיטריסט שנותן פילרים קטנים בין האקורדים המובנים של הבלוז, כך המגיש וצוות כותביו הם שלוחה, כמעט ממסדית וחסרת אונים, של עולם הטלוויזיה כנגד האינטרנט, מלחמה אבודה מראש, אם תמשיך כך; תכניות טלוויזיה שמשתמשות בפלזמה וכל זאת בשביל להראות דברים מהאינטרנט. אדפטציה חדשה לאותם רקעים  ירוקים/כחולים שעליהם הצטלמנו בתמונות הבר מצווה, רק צריך לבחור את הרקע המועדף; משפט פתיחה. קטע וידאו. פאוזה. שנינות. חסות.

התכנית "מרק הוליוודי" בערוץ E! הביאה מגיפה של קיצורי דרך בדמות תכניות כאלה, שאומנם מדי פעם מצחיקות, אבל בעיקר כאלה שחיות ומתבססות בזולות על גב הצופים. פעולות אלה הן בדיוק כמו זמן המסך שלא הגיע לסרטים תיעודיים אמיתיים, אבל הוגש ונארז בהיתממות שחצנית עם תכניות ריאלטי. ובכן, תכניות הפלאזמה, ראוי שיהיו בנוסף, לא העיקר. (כאן יהיו כותרות סיום מאוד מהירות, על רקע חלון חצוי עם התחלה של תכנית אחרת).

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: