Tag Archives: אני נעשה עצוב בהשקות ספרים

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים (וידאו)

 

אני נעשה עצוב בהשקות ספרים. זה תמיד אותו דבר, השקות ספרים.

יצא לי להיות לא מעט בהשקות ספרים, שלא באשמתי; מדי פעם אתה יושב לבירה באיזה מקום ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה בא לקנות ספר בחנות ספרים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה; מדי פעם אתה יוצא לקניות בשוק הפשפשים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שכולם עם קורדרויים חומים?

 

קבוצה לא גדולה שלא אנשים מגיעה, נעמדת ומדברת עם עצמה. זה ערך את זה, זאת שיווקה את ההוא, ההיא עשתה הגהה להוא, ההוא העמיד את הטקסט להיא. מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות. חוץ מהספר שלי, כבר עשרים שנה בהידרדרות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים עם צעיפים משובצים?

 

והנה, חנויות הספרים הפרטיות, שם בדרך כלל זה קורה, השקות, באנשים שלובי רגליים מתמלאות, מנגנים בליבם את אותם המנגינות; אני כאן ולא רואה בטלוויזיה תכניות, אני כאן ואני בעד חנויות פרטיות, אני כאן ואני מקווה ששילוב רגליי יבצבץ את גרביי הצבעוניות, אני כאן ויש לי תיק עור מרופט עמוס מחיצות, אני כאן ואני יכול להתרגל לבירות זולות.

 

מה יש להם, שם, בהשקות שהם חייבים מה הם לא, להראות.

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

ומיד המילה הכי מפחידה: מושב. ומה במושב הראשון? "דמות הצבר בספרות הישראלית". ומה במושב השני? "דימוי הגוף הנשי בספרות הישראלית". ומה במושב השלישי? "המזרחי החדש – קווים לדמותו". וכו', וכו'. והנה, עורך הספר נשלף מסלונו הריק, ועליו כמעט ונכפה להגיד איזו מילה.

והנה צמד שחקנים קורא קטע מהספר, ורק שלא ימחיז. תקרא רגיל, לעזאזל, ואל תשחיז.

 

מה יש להם שם, בהשקות, עם דגש על מבע והמחזות?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה כותב הספר, כולו נרגש, מודה לבאים.

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שתמיד שוכחים ללחוץ במיקרופונים על כפתורים?

הו, הנה, עכשיו שומעים?

 

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

והנה, בשולחן הצדדי, ערימת הספרים, ועליה אמון האיש האפור של ההוצאה, מפקיד את חייו באופן קבוע לאותם ערבים, תוספת תשלום, כמעט בכתב אישום. עומד עם עודף מוכן ומכונת אשראי ליד ערימת הספרים.

 

מה יש להם שם בהשקות ספרים שתמיד חסר להם עודף במזומנים?

השקות ומיתולוגיות. מיתולוגיות של השקות.

מתייוונים כולם, בהשקות.

 

וכותב הספר, נרגש. ויש לו על מה. מדגיש את מיקומה של ערימת הספרים במבע אירוני, המבע האירוני הוא גלגל ההצלה בהשקות. אבל אין לו דרך אחרת, שהרי מה יגיד? "קנו את ספרי"? "עבדתי עליו שנים"? "הקזתי את דמי"? עדיפה, זו, האירוניה, לגבי ערימת הספרים ואיזכורה. אם כן. אולם מבטו, מבטו לא מרפה משולחן צדדי זה, ויודע, בין חיבוקי ההמון, מי לא קנה באותו ערב את ספרו. בהנחה. ויידע למשך כל חייו. בלי הנחה.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

 

אין עצוב מסופר שיודע שספרו שלו נמצא אצל אחר ועדיין לא נקרא. סופרים – כך למדתי עם הזמן – הם אנשים פינקסיים. הם אוספים שמות של אנשים שיש להם את הספרים ועדיין – לא קוראים. עדיף לו, לסופר, לדעת שספרו נקרא ולא מצא חן בעיני הקורא, מאשר ההמתנה הזו.

 

מה יש להם, לחיים, עם ההמתנות? למה לחכות?

 

לכן, עצה שלי לסופר: אל תדע למי יש את הספר שלך, ואל תיתן אותו במתנה.

הידיעה שיש מישהו שאוחז בספר אותו כתבת ועדיין לא קרא, מקיאה את עצמה מתוכך. מקיא את עצמך מתוכך.

ראיתי סופרים מקיאים את מה שהגוף שלהם יכול להקיא: את כל מילות הספר בדיוק. לא יותר. לא פחות.

 

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים של הסופר לא קונים את הספרים?

מה יש להם, שם בהשקות ספרים, שחברים קנו את הספר ולא קוראים.

הנה השולחן.

%d בלוגרים אהבו את זה: