Category Archives: תערוכה

לפרקים | אודי שרבני (מחווה לז'ורז' פרק) | וידאושיר

 

 

 

מדריך:

*שיר זה ניתן לקריאה אנכית ואופקית.

*אודיו; עדיפות לאוזניות (בכל פעם צד אחר, או ביחד לכדי קקופוניה)

*הטקסט הנקי לקריאה נמצא בתחתית הדף.

*ז'ורז' פרק נהג לשחק עם השפה. זהו שיר מחווה לאילוציו המשחקיים.

*הקשרים לשמות ספריו או חלקים מהם: היעלמות, זיכרון, חלל וכו', החיים.

*ספרו של ז'ורז' פרק, "ההיעלמות", כתוב כולו ללא האות E.

בשיר הנ"ל יש משחק מתורגם בין האות E לבין "היא", גוף שלישי נקבה בעברית.

 

ז'ורז' פרק

ז'ורז' פרק

 

 

 

%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9a-%d7%9c%d7%90%d7%aa%d7%a8

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא" | מוזיאון ישראל

אני רוצה לדבר אתכם על "איפה אתה? אני בדאדא", על העבודה של מיה ושלי במוזיאון ישראל, מחר, יום חמישי, 6.8.2015, כחלק מערב "נקודת מגע".

 

מוזיאון, תערוכות וגלריות זה נחמד. מעשי אמנות? אני לא רואה את חיי בלעדיהן; הן כצופה אמנות, והן כפועל שחור או אלגנטי של אמנות. להתבונן ביצירת אמנות זה נהדר, אבל מה שאותי תמיד מעניין זה אותו אחד המביט ביצירת האמנות, וכפועל יוצא – כמעט אינסופי – זה המביט במביט במעשה האמנות, וכן הלאה. עד שהכל מתפרק.

אני אוהב לפרק. אני, אנחנו, אוהבים לפרק מתוכן, למוסס את העניינים. אם נמשיך לרגע עם זה הלאה, אז אם תרימו עיניים מתוך המילים אל המילים עצמן, תראו שהדברים מפורקים ממילא, כבר מונגשים ללא מפרקי ירכיים. משם, לפעמים צריך להשאיר אותם כמו(ת) שהם, ולפעמים לתת לה את הדחיפה הקטנה, את הטיית הצוואר הרואה אחרת את הדברים.

הנה שיר מפורק ע"י דברים שממילא מגיעים כבר מפורקים. להמחשה.

הבהרה

ובכן, איפה הייתי? אה, כן, יום חמישי, 6.8.2015.

ביום חמישי, מיה ואני, נאבד במוזיאון ישראל אחד לשניה, או אחת לשני (תבחרו). השיחה הטלפונית שלנו, שתתקיים לאורך כל הערב (3-5 שעות) בלייב, תהיה נגישה לשמיעה ע"י אוזניות מיוחדות שיחולקו למבקרי מוזיאון ירושלים.

אנחנו נהיה – בעצם – מיצג טקסט-סאונד מהלך. אנחנו נייצר ווייס אובר אחר, אנושי יותר, אינטימי יותר לבאי המוזיאון. אנחנו ננוע בין שיחה זוגית ("קנית חלב?"), דיבור על האנשים שנמצאים בחלל המוזיאון ("שוב פעם מאוטנר עם חולצת פסים", נניח), לבין תיאור יבש ואינפורמטיבי על יצירות האמנות הקיימות במוזיאון (דאלי וסוריאליזם, נניח), ובאותה מידה תיאור מוקומנטרי של אותן יצירות קיימות ("דאלי נולד בכרם התימנים בשנת כך וכך", נניח), כאשר תפקידה של האפשרות השניה היא קונטרה של אותו שימוש באוזניות guide שבאי המוזיאון לוחצים עליהן על מנת לשמוע הסבר באוזניות, ומכאן – או משם – כיוון מיתרים חדש להתבוננות ביצירה קיימת, אל כמעט בריאתה של חדשה.

השיחה שלנו, של מיה ושלי, ה-ווייס אובר הזה ("וואחד 5 שעות!"), היא אפשרות חדשה של פסקול לבאי המוזיאון; אינטימיות בתוך חלל גדול, הליכה במוזיאון תוך קבלת מתנה, משהו שאנחנו, כאנשים, מחפשים מדי יום: מחשבות ודיבור של אחרים באותו חלל. ומשם: אם החלל גדול יותר, המוני יותר, מסחרי יותר, אז הקונטרסט בין האינטימיות, לבין הכלל הופך עוצמתי יותר. קחו לדוגמא מישהו שעולה לשידור ברדיו ומקדיש התעטשות בשביל זו המאזינה בביתה. זה שלהם, הם בתוך הבליל הגדול, רק הם יודעים על זה. יש לכם את זה כאן בדקה 06:55.

 

אני לא יודע איך זה יהיה, אבל זה יהיה עץ בונסאי – אמנות שהווה שלה הוא העניין –  שבמהלך הערב יטופל.

אני יודע שמיה ואני. וזה מה שחשוב.

*רשימה זו היא רשימה על אמנות, אבל ללא המונחים "מבקש/ת", "מציע/ה" ("העבודה של X מבקשת לבחון" / "מציעה מבט אחר", וכו')

*תודה לרננה רז, אוצרת נקודת מגע, שהלכה עם הרעיון שלנו.

זה טיזר, זה. אם תרצו לשתף את הרשימה הזו, מי אני שאגיד לכם לא.

 

 

 

 

 

 

"איפה אתה? אני בדאדא" | מיה אלרן ואודי שרבני במוזיאון ישראל | וידאו טיזר

שם העבודה: "איפה אתה? אני בדאדא"

האמנים: מיה אלרן ואודי שרבני.

תיאור עבודה: זוג אוהבים נאבד בחלל המוזיאון ולא מוצא אחד את רעהו. שיחתם הטלפונית המתמשכת בזמן אמת, וניסיונותיהם למצוא אחד את השני, נגישה לשמיעה בעזרת אוזניות מיוחדות למבקרים המסתובבים באגפי המוזיאון השונים. בשיחת טלפונית זו, משתרבבים פריטי מידע על יצירות האמנות המוצגות סביבם, ועל המבקרים שבמוזיאון. העבודה מתייחסת לפערים שבין ביקורת אמנות של מבקר מן המניין, שיח זוגי, ושיחת רכילות.

מיקום העבודה:  קומה תחתונה במבנה המרכזי; אמנות ישראלית; אמנות מודרנית; אמנות אסיה; פרה-קולומביאנית.

מוזיאון ישראל, נקודת מגע, 6.8.2015.

 

 

אודי שרבני והנלוזים בחדר של התדר | וידאו

וידאו. מתחיל חשוך, אחרי זה (פילם) מואר. כמו החיים.

יש בפנים חיות.

 

 

 

אייל יונתי: סאונדים.

גידי רז: גיטרה.

אודי שרבני: קרעי טקסטים.

 

צילום: בנימין צ'צ'יק.

 

שתפו. אנחנו עושים גירושים. טלוויזיה ללא רייטינג. הופעות ילדים.

 

ממשיכים.

 

כתיבה ליגה. ערב קריאה על כדורגל ושאר נבדלים.

ביום ראשון הזה, בשעה 22:00 בלבונטין 7. עלות כניסה פחות מבירה. ספרות וכדורגל. כדורגל וספרות. אירוע שעודד מנדה-לוי ואנוכי ארגנו לכם.

לרגל פתיחת עונת הכדורגל שלא מגיעה בזמן, ערב ליגה על ספרות וכדורגל.
מודי בר-און | יהונתן דיין | חיים ושדי | חגי ליניק | שי מייזלמן | עודד מנדה-לוי | אודי שרבני.

 

done11

 

זה דף האירוע בפייסבוק. ניפגש.

 

שם העבודה: בדיוק אלף מילה. מתוך: "טקסט הכנה להדפסה על קנבס. מיועד לחנוכות בית, וכיו"ב. אפשר לפנות בהודעה ותמורת מחיר סביר יגיע לביתכם").

2

איך כותבים בנאדם חושב? (כתיבה קטלוגית והערות על כתיבה קטלוגית) | על התערוכה החדשה של רון ארד

 

חוץ. היפותטי. בוקר. (פתיחה)

מצלמה מלווה מישהו. זהו שוט פתיחה. לפני כן, יפציע הכיתוב בו ייאמר מי הם מקורות המימון של הסרט (והרי כיום, אלה הם האדונים האמיתיים של 'לפני הדברים'; מקורות המימון). בכל אופן, לאחר מכן, שוט פתיחה. עכשיו שוט פתיחה. כאן תיכנס ידו של הבמאי; מרמזת בעדינות על סגנונו. נמשיך. רואים מישהו הולך. המישהו ההולך הזה הוא זה שעושים עליו סרט. האמן. הוא תמיד הולך. וחושב. לבטח זה הוא. כן, זה הוא. זה הוא, אי אפשר לטעות. הסרט נגמר. הסרט הוא בן דקה; אי אפשר לצלם בנאדם חושב. מה כבר אפשר להראות בסרט הזה? כן, אפשר לראות את העשייה שלו, את ההיסטוריה וכו', אולי אפילו בעזרת סיפור מסגרת שנפתח עם חומרי גלם ויסתיים בתוצרת, אבל הרעיונות בראש – איך מצלמים זיק מחשבתי? התהוות? שיר סיום, אם כן. כותרות סיום, אם כן (מי זו נערת המים?), שוב מקור המימון. אורות. דו"ח על שמשת המכונית. הביתה. סוף.

 

הפסקת פרסומות 

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שאני זוכר את העניין.

נמשיך.

 

פנים. פאנל מומחים. צהריים. (בקשר לאדם)

רון ארד הוא פרספקטיבן. אם לרגע נלך הפוך; נדרוך על הענבים ונוציא שמן, על הזיתים ונוציא יין, אז רון ארד מרגיל את העיניים לחשוב אחרת; מה שנראַה ביום-יום הוא לא בהכרח נכון, הוא לא הפרספקטיבה הנכונה (ויש כזה דבר? "הפרספקטיבה הנכונה"?). אפשר אחרת. מחשבה חדשה על, או דרך אובייקט חדש. ומשם אל מציאות חדשה.

ואז שוב.

אותו דבר עם הגוף; אם אחרים מייצרים מיצבי תנוחה בהתאם לגוף האנושי, "באים לקראתו", ארד – ובוא נתחיל מכאן רק עם שם משפחה – מראה שאפשר, בדיעבד, לפסל את הגוף האנושי בהתאם למוצר עצמו, ולא רק להפך.

וזה עובד.

 

"סינסתזיה" היא עירוב חושים, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים: מצב בו האדם יכול להרגיש שהוא טועם אדום; לשמוע מספר מסוים ולראות אותו רק בצבע מסוים; לראות ריבוע ולהרגיש טעם חמוץ, וכיו"ב.

אותו דבר עם ארד – האובייקטים שלו עוברים מעין פילטר של סינסתזיה ואנחנו רואים ומרגישים אותם אחרת; דרך העיניים שלו. כן, הלכתי כאן מופשט לשם ההמחשה, אבל למה שריבוע לא יהיה בטעם מסוים? חופש מחשבתי, כיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), כיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), התכת הצורה, עיגולהּ, סידור מחדש של אישוני ההתבוננות. דקונסטרוקציה; פירוק מתוכן של אובייקט קיים ומשם הצבעה על האפשרות של האפשרויות; שאפשר מחשבתית, ועוד יותר מכך – שאפשרי, פיזית, לשימוש. גם בדברים חדשים, יש מאין, שאינם נסמכי עבר, נדמה שארד חותר תחת עצמו ומבצע – אם אפשר להגיד את זה, ואפשר להגיד את זה – דקונסטרוקציה ל"דבר עצמו" עוד לפני שהיה קיים.

ובזמן שאנחנו בוהים במוצר המוגמר, הוא בהליכה (פיזית, או כמטאפורה מכופלת [i]), כבר בדבר הבא. בורא מחדש, אחרת. וכו'.

 

הפסקת פרסומות

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שהוא זוכר את העניין. נמשיך.

 

יח"צ

יח"צ

יח"צ

יח"צ

פנים. מקרו. ערב. (כמעט ובקשר לתערוכה הזו)

אני מיד אגיע לדברים המקופלים והמכונסים בתוך עצמם; מכוניות פיאט 500 שתלויות 

קמלות ומחוצות בידי האמן, אבל לפני כן אומר כאן שכן, ייתכן וזה יהיה רק במחשבתי.

רישא זאת לא נובעת מהתהדרות שחצנית, או צידו השני של המטבע והוא שריוּן דיווחי,

וכביכול כנה לכדי יצירת פתח עתידי להתנערות עצמית. לא. אלא רק כי ישנה אפשרות,

סיכוי, שזה רק אצלנו, המתבוננים; אולי האמן לא הונע לשם –  לא בהתחלה, באמצעו של

טיול תהליכי זה, או בסופו. זהו כמובן משלב מובנה, אבל אני לא מעלה לדיון נושא שלא

יעניין נוסח "האמן מסתיים עם עבודתו", או "כוונת המשורר" – היינו שם בתחילתנו

כמתבוננים, אלא לרוקן מתוכן גם את אי הדיון על הנושא הזה. מילים; זה הכלי שלי.

ובכן, כמעט ואי אפשר לעשות את זה עם "כתיבה על"; פסקה נוכחית זאת היא ניסיון כי

נבנתה שאם נלקט אות ראשונה בכל שורה תיווצר המילה 'אקרוסטיכון'. באקרוסטיכוניוּת.[ii]

(פאוזה).

פסקה מיוזעת? אגרסיביות לכדי אותנטיות? האם הכותב (אני) עלה על זה (אקרוסטיכון באקרוסטיכוניוּת) במהלך הכתיבה? או שאולי הגיע עם זה בכיס לפני כן? ומעל לכל: האם זה בכלל משנה אם זו היתה, או לא היתה תמה אידיאולוגית אומנותית מההתחלה?

 

מכאן, ישנה עוד בעיה, והיא כמעט "בירוקרטית": הטקסט הנ"ל מוגש עם גודל אות מסוים, רווח שורות מסוים, רוחב נתון משני צידיו. ייתכן וכל מה שנכתב למעלה ייזרק לתהומות ההדפסה; הרי אני לא עובד בשיתוף עם מעצבי הקטלוג. אני צריך להגיש טקסט, מילים. מכאן, האם מעצבי החוברת יבואו לקראת הטקסט, ישברו פורמט ומבנה (אם יצטרכו), רק כדי לשמור על אותו אקרוסטיכון הנושא את המילה "אקרוסטיכון"? האם, כדברי המשורר מאיר אריאל ז"ל, "אור החשמל", כאן, "מדגדג, ואת החושך זה מענג"?

או שלא מענג. מענה?

 

יח"צ

יח"צ

על כל הדברים האלה, וגם ביניהם, ארד מדלג. הוא בונה מושג. והפסקאות הקודמת הן דיאלוג מתמיד מול עולם האמנות שארד ממוסס בדרכו. שוב, לא מדובר על ביטול הדיון בנוגע למה התכוון המשורר, אלא על ריקון הדיון על אי הדיון; לעצב סאונד, לשמוע אור, להריח מרובע. ניסיון להמחיש במילים את מה שארד מדלג מעליו בקלילות עם העבודות שלו, ניסיון להגדיר את ארד וזה בדיוק מה שהוא לא –  בר הגדרה. הוא גם, כן, לא, חֵלק, לפני, תוך עבודה, אחרי.

ובכן, כן, יודע כל כותב שאפשר לקפוץ במהרה על תבנית מטא-טקסטואלית שכזו (אם לא ניתן להגדיר את הדבר ← זו ההגדרה), אולם עבודותיו של ארד הן מבנה ומילים יחד. עיצוב רעיונאי של מילים ומחשבות; ישנם מקרים בהם עבודות שלו מנקות ומאפשרות את השטח החדש לנו כמשתמשים או מביטים, וישנם מקרים בהם עבודות אחרות שלו הן המציאות עצמה.

 

פנים. מיקרו. ערב. (בקשר לתערוכה הזו)

ועכשיו נתפנה לדברים המכופלים, המקופלים והמכונסים בתוך עצמם.

ארד לוקח דבר שיש בו שימוש, מכוניות, פיאט 500 ישנה, והופך אותן לבלתי שמישות. מועך אותן. זה דבר אחד והוא עומד בפני עצמו. עבודה בפני עצמה. סגיר שיש בו שתי אפשרויות; שאלה שנשארת תלויה באוויר, או דבר מוגמר. תבחרו.  

מה שמקופל בתוך זה, הוא שחברת פיאט הפסיקה לייצר את הדגם הזה ב-1975, וחידשה אותו שוב בשנת 2007. אז מה קרה פה בעצם? ארד עובד בטווח שבין הרווחים; הפך משהו שמיש ללא שמיש על ידי מעיכה, אבל המשהו הזה, הפיאט 500 הישנה, חוּדש בצורתו ומותג מחדש על ידי פיאט. בכך, העבודה של ארד אומנם הפכה את הדבר (המכונית) ללא שמישה, אולם בעצם עכשיו הדבר קיבל אלמוות; ארד מעך דגם שהופסק להיות מיוצר, ועל ידי המעיכה החֽיה את הדבר הישן שעכשיו, באופן אירוני, קיים במקביל בתוצרתו החדשה על הכבישים. ארד התערב באורגניזם.

אלמוות: שמיש – לא שמיש/שמיש – שמיש/לא שמיש – יצירת אמנות.

 

מכאן, עוד נושא מכופל, מקופל ומכונס בתוך עצמו: בדיוק כמו שארד עוסק בכיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), וכיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), אז גם כאן נעבור מהקטע הפילוסופי אל הדבר השני, הקטע הכביכול פיזי-תפיסתי; אם נסתכל רגע על פיאט 500 וצורתה לפני מעיכתה, אז הדברים מתערבבים לנו; האם היא נראית כמו צעצוע חמוד, או שהמושג "צעצוע חמוד" נצרב במחשבתנו בגלל צורתה החמודה? ארד מכופף כאן גם את זה, את הדיון; הסימולציות נעשו עם דגם צעצוע של פיאט 500, והמכוניות האמיתיות שאתם רואים עכשיו מחוצות כמו צעצוע שרגל אפופת שינה דרכה עליה בלילה.

אמנות: אמיתי – דימוי – דימוי/אמיתי – אמיתי.

יח"צ

יח"צ

רון ארד – וכאן חזרנו לשם מלא – האמן, נולד עכשיו בתערוכה הספציפית הזאת. בדיוק כמו שבעבודה הקודמת הוא נולד, ובדיוק כמו שבמשקפיים שהוא עושה הוא נולד, כמו שבמבנה הבא הוא ייוולד. כן, היד שלו – צמד מילים של אנשים העומדים מול עבודת אמנות ומזהים אמן על פי סגנונו, אך מעולם לא חשבו מה יעשו כאשר יעמדו מול אמן שצייר או פיסל את ידו, ולפתע, אז, חוקי העולם יפשיטו אותם והם מצידם יישארו באוזלת יד  – וסגנונו מוכּרים, כי הרי בסופו של דבר, כמו שיוסי בנאי ז"ל אמר: "בן אדם שר שיר אחד כל חייו, כל פעם המילים הן אחרות", אבל נדמה שבמקביל לכך, רון ארד לא רק הולך לנושאים שונים, אלא מנכס באלגנטיות את העולם אליו.

 

אם ישנם אמנים שבעבודתם פותחים צוהר לעולם ומחכים שזה יתקרב אליהם, אז רון – והנה, הפעם נשתמש רק בשמו הפרטי; דימוי לילד במגרש משחקים  – מתערב למבנה התפיסתי של העולם מול עצמו. באמנות. 

 

_1_~1

 


[i] מטאפורה באופן מכופל, כי "בהליכה" היא גם הלך מחשבתי, וגם מונח סלנג למשהו שנעשה בקלות; עושה בהליכה.

[ii] פיסקה שלא תעבור בצידו המתורגם לאנגלית של קטלוג זה, והנה הזדמנות להתנשא עליהם בעברית.

הטקסט מתוך קטלוג התערוכה.  

For English version click here

*וזה אדם בלי פורמט שקשור איכשהו לכל זה. 

אדם בלי פורמט (העבודה במלואה) / וידאו וטקסט.

בהמשך למטה מחכה לכם כל הטקסט, וכמה מילים על העבודה

ספטמבר 2012, רון ארד, המעצב, הציב במוזיאון ירושלים את עבודת האמנות שלו 720 מעלות, בניהולו האומנותי של איתי מאוטנר.

עבודה שהוצגה לפני כן בלונדון בלונדון, בראונדהאוס, בקיץ 2011 וזכתה להצלחה כבירה, לעשרות אלפי מבקרים ולסנסציה תקשורתית.

בשבוע האחרון של המיצב, עלו אמנים שונים מדי לילה וביצעו הופעות מכל מיני תחומים. האמנים היו: גלעד כהנא, שלומי שבן, שרון אייל, אלונה רודה, קרולינה, ואנוכי, מלווה על ידי גיא שמי.

קצת על העבודה שלי

אדם בלי פורמט מתעסקת בשיח הבין אישי, בין התבוננות למעשה האמנות, ובמקביל לכך בין האדם לשפה; שם, גוגל טרנסלייט, בעצם הוא פילטר לתקשורת בין אישית אבל גם בין אדם למוזיקה של השפה.

הטקסט מוקרא, כאשר משפטים מסוימים מוקרנים ומפציעים על חוטי הסיליקון של הוילון, מנסים להתפרק מתוכן על ידי עצמם; "איך שהם", אמרות מתפוררות.

בתוך כל זה, ארגתי משפטים דרך גוגל טרנסלייט, ובתהליך העבודה הייתי צריך לשמוע איך זה נשמע בשפה בה בחרתי. כמובן שנעתי בין שפות שונות. תוכלו לשמוע איך התרגום נשמע אם תלחצו בגוגל טרנסלייט על הרמקול הקטן תחת השפה הזרה, הנבחרת; יש שם אופציה.

אותם ברייקים, בהם ישנן יציאות לגוגל טרנסלייט על הוילון, קשורים נרטיבית בהקשר מה שהוקרא, ומשם רדיפה של השפה החדשה אחרי העברית; ושפות אחרות המנסות להשיג את התודעה של העברית.

במצב כזה, יש פילוג:

מחד, לשמור על החריזה וההקשר בעברית (מה שנכתב בחלון העברית של גוגל)

מנגד, השפה שנבחרה לתרגם –  גם היא צריכה להיות מחורזת בתוך עצמה (מה שיצא בחלון השפה האחרת שבחרתי)

שלישית, בין העברית לזרה.

ומעל הכל ליצור מוזיקה עם המילים. עם הבליל.

ניסיון להגיע לסימביוזה של שתיהן כאשר כמובן מעל כל זה מרחפת שאלה מהותית; אם תפקידה של אונומטופיאה היא מילה שמשקפת את צלילה, אז אמור להיות כביכול "חוק כלל עולמי", למילים מסוימות, אולם בכל שפה הצליל המשקף הוא שונה, ועוד יותר מכך; ישנן מילים שהן לא אונומטופיאיות כלל ובעברית – נניח – הן כן.

IMG_1380

מוגש כאן הטקסט כולו, עם אותם ברייקים של יציאות לגוגל טרנסלייט.

תהנו.

אדם בלי פורמט

עשינו בייביסיטר ובאנו.

אומנם בחרנו במישהי שאנחנו לא מכירים, אבל קיבלנו עליה הכי הרבה לייקים בפייסבוק; הקבועה, לא היתה יכולה.

מישהו מכיר בייביסיטר אמינה לשמירה על הילדה?????

למרות שאנחנו נגד ריבוי סימני שאלה או קריאה אחרי משפט- כתבנו חמישה.

כדי להראות דחיפוּת, אבל בעיקר בשביל להנגיש את זה.

לכדי הנגשה.

לאחרונה כל העוסקים בדבר רוצים להנגיש את האמנות לעם. להראות שהשיח האומנותי יכול להיות שייך גם לאנשים הרגילים.

בדרך כלל הם אומרים את זה אצל לונדון וקירשנבאום. ומנגישים.

לונדון וקירש. זה מנגיש.

ובכן, פתיחות זה הדבר הכי חשוב באמנות.

בעיקרון, אנחנו אנשים שצוחקים עם הראש לאחור. ככה אנחנו מחפים על זה שלפעמים אנחנו לא מבינים את הסיטואציות המצחיקות שמספרים לנו.

באמנות ופתיחות, לא מספרים בדיחות, אלא רק סיטואציות מצחיקות.

ברייק 1

מיד נביט סביבנו ונשוויץ בנעלינו. נעמוד מול מה שמוצג מולנו, ניקח צעד אחורה בשביל הפרספקטיבה, ניקח צעד קדימה בשביל לבטל את הרטרוספקטיבה, נפגוש את האמן שהציג ונשלוף מכיסנו את המשפט המכובס, זה שאנחנו סוחבים במעילנו כבר שנים.

יש לנו כמובן את תנועות הגוף הנדרשות. זה הולך כך:

אל"ף, בעיקרון, אהבנו את העבודה שלך. אנחנו אוהבים אמנות שלא לוקחת את עצמה ברצינות.

בי"ת, זה אקריליק?

הורינו הורישו לנו את הפרוטוטייפ. אחרי הכל, זה עניין של פרוטוטייפ. הם הלכו לפתיחות עוד בשנות ה-40. אמא שלנו אפילו המציאה את הפייסבוק: הצטלמה כשהיא מחזיקה את הפסל "נמרוד" בביצים, ואחרי זה, פיתחה את התמונה, תלתה בסלון וכתבה עם טוש על הקיר:

"מחזיקה את האמנות הישראלית בביצים".

לפעמים אנחנו קמים בלי הבעות פנים, אבל מזל שיש לנו משקפיי ראייה עם מסגרת עבה.

ככה חושבים שאנחנו מבינים כל עבודה.

ברייק 2  

כן, לפעמים אנחנו עומדים מול עבודת אמנות ולא יודעים.

מה. מי. למה. מה. מי.

למה הכל מתערבב אצלנו בראש?

ואז, הישראליוּת שלנו יוצאת. והכל מגיע במכה אחת, קיא של רפרנסים; המילה "למה", הופכת "כי":

למה הכל מתערבב אצלנו בראש, זה למה.

ברייק 3

 הנה, עכשיו אנחנו ממש זקוקים שאחרים יסבירו לנו את העבודה הזאת.

הנה, אלה! (לא)

הנה, אלה! (לא)

ברייק 4 

לפעמים אנחנו בודקים מה נשאר לנו בקופי פייסט של התודעה.

זה מרגש לבדוק מה היה לנו במקש הימני של האוּנה השמאלית.

אנחנו מקווים שהיום, לפחות היום, לא ייצא לנו המשפט הרגיל.

אוי, הוא כל כך רגיל, המשפט הרגיל.

ברייק 5

 בתערוכה הקודמת, שלא לומר אינסטליישן, הסתבר לנו שאנחנו אנשים רגילים.

כמו כולם, אנחנו מתביישים לנעול נעלי מוקסינים ומחכים שזה יחזור לאופנה.

ובכן, מזל שלאחרונה, גילינו את גוגל טרנסלייט והוא מציל אותנו מהרגילוּת.

אנחנו כותבים משהו אחד לשניה, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול.

ככה גם יחסי המין שלנו; במקום להיאנח, אנחנו כותבים את הרגשות שלנו באמצע המשגל, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול. אנחנו, מה שנקרא, עושים מין אומנותי.

ברייק 6

וככה, בזמן שעשינו מין אומנותי רק עם המוזיקה של המילים, התחלנו להבין שהחוק הכי יפה בשפה, אונומטופיאה, הוא אמיתי בשפה אחת, אבל לא תמיד משקף באחרת.

זה הרג אותנו. שזה לא חוק כלל עולמי; הרי אם אלוהי השפות החליטו שבקבוק נשמע כמו בקבוק, אז המילה חייבת לקבל אלמוות.

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

פעם הכרנו צ'כית וביקשנו ממנה להגיד בקבוק. ובכן, הדבר הזה לא אהב אותנו.

ברייק 7

ואז, שוב חוזרים אלינו רגשי הנחיתות, אבל הפעם מול השפה.

אנחנו חייבים להודות שהמנגינה שלה מאוד יפה; לרגשי הנחיתות מנגינה מאוד יפה.

ברייק 8 

ובכן, אנחנו עצובים. אנחנו אנשים עצובים כשאנחנו יוצאים מפתיחות.

אין לנו הרבה מה להגיד בחיים האלה. רק בקשה אחת:

אל תצחקו על אלה שאומרים "עשיתי שינוי של 360 מעלות". בבקשה.

זו לא טעות. לא. זה נעלה יותר. זו השכינה של השינוי.

אדם העושה שינוי אמיתי, עושה סיבוב שלם; חוזר למקום הבסיסי שלו, לאותו מקום, רק עם שינוי חדש, מבט חדש על הדברים. בכך הוא השתנה.

ואנחנו? אותנו תשאירו לנו.

אנחנו תמיד בחוץ ובפנים. וזה כבר 720 מעלות.

אנחנו תמיד בתוך הסיטואציה וכותבים עליה מבחוץ.

אנחנו למעשה אדם בלי פורמט.

אדם בלי פורמט.

ברייק סיום

אדם בלי פורמט (טיזר)

הנה משהו מהשנה האחרונה שאני מאוד גאה עליו. "אדם בלי פורמט". בינתיים הטיזר, בקרוב כל ה-וכו'.

הדקות שבין אלכס ליבק לטריפונס

טריפונס כבר לא שם שמן ברילנטין בשיער, השיער שלו עכשיו בצבע חלודה ואני כותב את הכתבה הזאת כשאני שומע את בראיין פרי והרוקסי מיוזיק ברקע. ובכן, כמה מילים על בראיין פרי: הוא מעולם לא הופיע ברחבת בית הכנסת הגדול באלנבי. כמה מילים על מתופף הדרבוקה שלא ניגן עם בראיין פרי בשבוע שעבר ברחבת בית הכנסת של אלנבי: יש לו קוקו שחור, משוך. כמה מילים על הקהל בהופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת באלנבי: רק 18% מהם מכירים את המושג "תספורת טריפונס", 3% מתוך ה-18% מכירים את המושג "גבות של דולצ'ין". כולם, בכל מקרה, נהנו בשישי שעבר ברחבת בית הכנסת באלנבי, בהופעה השניה של טריפונס שצוות התדר והפורט סעיד הרימו.

                                         במאי וידאו וצלם סטילס

שעתיים לאחור, אני בסינמטק, בהקרנת הפרק הנהדר על הצלם אלכס ליבק מתוך "גיבורי תרבות" של ערוץ 8 (בימוי: אורי סיון, הפקה: מודי בר-און וענת זלצר).

אורי סיון עמד בכבוד מול מטלה די קשה: דוקו על אמן יוצר, ויותר מכך – על אמן סטילס, אמן תמונה קפואה, מקפיאה. ליבק הוא איש של הרחוב, הוא איש של רגעים קטנים, מבליחים; לפעמים ביודעין, ולפעמים רק תוך "פיתוח התמונות" – מירכאות; כבר דיגיטלי, וכו' –  תת המודע מודיע בדיעבד לזנב הטווס: היפתח, יש אורחים. אבל טווס זה של ליבק הוא טווס אפור, דיסוננסי, כמעט כלוא; אין לו לאן ללכת מלבד מדרכות ישראל. ומדרכות ישראל הן בדיוק הצילומים של ליבק; ברחוב אחד, בטווח של עשרות מטרים, אפשר לנוע בין בלטת שומשום 40, אבן ירושלמית, אבן של רחוב הולנדי, חול שיפוצים, עד שאתה מגיע לגן משחקים באמצע העיר. שם, על רחבת גומי מהסוג הרקורטני, עומד ליבק ומשחק – חומר ביד היוצר – עם תפיסת הרגע. בישראל, על ישראל. ילד נצחי, מצלמה מסוג לייקה תלויה על צווארו. אורב, משוטט, מנקה עשבים שוטים כמו שחקן קרלינג, מאגף, מתבונן. קליק.

ליבק מצלם סטילס כמו שדוד פרלוב צילם את "יומן". מבט נוקב, חמלתי, אירוני, עצוב, פיוטי, מהיר אך איטי בהתבוננותו. עיבוד במאית השניה. מי שמכיר את הצילומים שלו מודע לדבר הראשון שבולט אל העין והוא הניגודיות; ליבק מייצר קרוס בין שני אובייקטים, קרוס שמת בידיים לאנשי העלילה באשר הם בכל יום עסקים. ואנשי העלילה אינם לא אלא רוצחי רגעים; חותרים קדימה כסוסים דוהרים, ואפילו אם הם אוחזים פאוזות בכיסיהם, אז פאוזות אלה אינן – שוב – לא אלא כמשרתי עלילה.

הם לא אנשים מתבוננים, אנשי העלילות. אלכס ליבק מתבונן. אז כן, ליבק לא חי בשביל המחר, אפשר להגיד שהוא מטא פיזי כי הוא אורב מעל לעלילה, מדבר עליה, אבל מבטל אותה; עם מותה המיידי (הצילום), היא מקבלת חיי נצח. משם, לפני או אחרי, זה לא משנה. רגע הקרוס בין שני האובייקטים של ליבק הם כמו שני סוגי המצוות, כשלפעמים גם בין שני אלה הוא מסמפל: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. וזה מה שחשוב בחיים. ואם עשית מצווה והתהדרת בה? לך תישן על האף.

אורי סיון לא נפל לזה. זאת אומרת, יכול היה ליפול; עיסוק אינסופי בניגודים באופן ישיר, אבל לא נפל. הלך לנבירה פסיכולוגית, אבל במידה. הקרוס של ליבק, כמו שסיון אמר בווייס אובר המלווה את הסרט, הוא רק שער. תפקידו? להכניס אותנו לֽרגע למקום שהמציאות שלנו נראית אחרת. והמסקנות, כמו שנאמרו בסרט על ידי ליבק מצילומיו בשוק הכרמל: אנחנו אנשים לא שמחים. מסתובבים ברחובות עצובים מאוימים וחשדניים.

                וורד מתקן את המילה "היפסטריות" ל"היסטריות" באופן אוטומטי

נחזור קדימה – ואפשרי להגיד את זה – אל ההופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת. עם הבליל התפיסתי הזה, אני מגיע אל בליל אחר, פיזי. המוני אדם, שבטיות קסומה; מבוגרים עתירי טברנות בעבריהם (שרוטי רסיסי צלחות), ילדות שדופות (קרן ארלנדס בעתידן), אמני ביגוד של יד שניה (המילה "פריט", נוזלת עם שווא מתנוך אוזנם), מוסיקאים מכל הסוגים (דיוני סאונד אינסופיים בשיערם המקליש), היפסטריות (כאלה שתוכנת הוורד – אני יכול להעיד רק על 2003 – עדיין לא התרגלה אליהן ומתקנת ל"היסטריות"), מפדלי אופניים (טייץ זרחני קופץ מגופם כמו שיניים ליד תאורת אולטרה כחולה). כולם שמחים. לא שמחים סתם, אלא שמחים. באמת שמחים. טריפונס על משאית, מנגן ומנגן, ומנגן. השילוב הזה, של מחרוזת שירים שכמעט לא נעצרת הופכת פסקול, שטיח, כזה שמפַנה אותך אל הרגעים הליבקים. וחיוכו של טריפונס כפרסומת לחיוכים של אמני בוזוקי. והקהל אוהב אותו, ובאמת ששמחים; לא היתה מחיאת כף עם אצבעות פתוחות, כזו שתפקידה היא לכדי הקצנה, מעין התמודדות בהפוכה עם שִמחה שמוזיקה לא שיגרתית להווייתך לפתע מציפה אותך. לא. שִמחה.

יכולתי לברוח למקומות האלה, לענייני שעתוק, וכבר ברחתי בעבר: שבירת הצלחת היוונית היא ניסיון להגיע לשבירת הצלחת של פעם; ריקוד הבחורות התל אביביות הוא לא אלא בריחת סידן רגעי שמרשה לעצמו לשמוע מוזיקה כזו; משפטים נוסח "זו מוזיקה מזרחית אמיתית, לא כמו הזבַּלה שיש היום", שנורים במהירות מפאת פחד מהתבוללות אל מול העם. לא. ושמחו, ושמחנו. למה? כי המצב הנתון לא נותן ציניות, לא נותן תנועה אנתרופולוגית.

וכאן ראוי לציין את המהפכה הקטנה שאנשי "חרגול" ו"טבק" עשו. הביאו את המוזיקה הים תיכונית, "האמיתית", אל לב הסצנה התל אביבית המאנפפת; התפוחים, האחים רמירז, לאון פלדמן, בום פם ועוד (כל אלה הן מעין אנשי הבית של אותה סצנה שתיירים תקועי דק נמל תל אביבי לא מודעים לה), גילו מחדש לצעירים את מה שהיה פה תמיד. במעטפת שיקית, תקליטים של קוליפון הם הדבר החם. אבל לא יעזור דבר; אם אתה מגיע לפורט סעיד, ושלומי זידאן, צח בר ודרור שר, מהבעלים, מתחרעים על תקליטים של זוהר ארגוב לצד נושאי המגבעת, אתה יודע שיש רק דבר אחד שחשוב באותו רגע: בטן, האהבה למוזיקה מעל לכל. מחיאת כף סגורה, אם כן.

(צילום: דפנה טלמון)

ועכשיו נחתור לאמצע, לאנדרלמוסיה המוחית של זה – אני – שיוצא מסרט על אלכס ליבק להופעה של טריפונס. אתה מתחיל לראות הכל בליבּקית, והיה, ברוך השם, מה לראות בליבקיות. אבל אני אדם כותב, הכלי שלי הוא המילה, וכבר שנים אני חושב בליבקית; רואה את הקרוס, את האוקסימורון. רק שעד עכשיו לא היה לי לכך דוקומנטרי מבסס. ובכן, הדברים מורכבים עוד יותר, כי כבר תקופה שהמילים סביבי הן תמונות, ובהתאם לכך, באותו רגע: בחור עם גרבי סכרת גונב חתיכת עוף מהמנגל ואומר בחיוך "חסר מלח"; בחורה עם פרלמנט ארוך אומרת רק מילה אחת – "אש" – למישהו עם פרלמנט קצר; מישהו עם אייפון אומר לאחר "קח, צלם אותי כאילו שאני לא שם לב, אבל מהצד הזה"; מישהו אומר למלצרית "אז את באה לפה הרבה?", תייר משטוקהולם אומר "אני לא מזדהה עם מה שאתה אומר", לזה שהוא משכיר אצלו חדר, וכיו"ב. המילים הן תמונות. אני רואה אותם, פיזית. וליבק, וטריפונס.

וככה, נעתי באותו שישי בין התפיסה הצילומית הליבקית שמועברת דרך במאי וידאו, אל שמחת המוזיקה, שבתוך כל זה, בין מעברי העונות, מילים מצולמות. קפואות.

אחרי זה, אתה נכנס אל המכונית, ומכוון על FM88. שם יש את התוכנית "כאן, שם ובכל מקום". אירוני במידה. אתה נכנס אל הוואטס אפ, ולא כותב דבר; רק לראות מתי זו שאתה רוצה נראתה לאחרונה מחוברת.

%d בלוגרים אהבו את זה: