Category Archives: תסריט

לפרקים | אודי שרבני (מחווה לז'ורז' פרק) | וידאושיר

 

 

 

מדריך:

*שיר זה ניתן לקריאה אנכית ואופקית.

*אודיו; עדיפות לאוזניות (בכל פעם צד אחר, או ביחד לכדי קקופוניה)

*הטקסט הנקי לקריאה נמצא בתחתית הדף.

*ז'ורז' פרק נהג לשחק עם השפה. זהו שיר מחווה לאילוציו המשחקיים.

*הקשרים לשמות ספריו או חלקים מהם: היעלמות, זיכרון, חלל וכו', החיים.

*ספרו של ז'ורז' פרק, "ההיעלמות", כתוב כולו ללא האות E.

בשיר הנ"ל יש משחק מתורגם בין האות E לבין "היא", גוף שלישי נקבה בעברית.

 

ז'ורז' פרק

ז'ורז' פרק

 

 

 

%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9a-%d7%9c%d7%90%d7%aa%d7%a8

לילות תל-אביב הספציפית, סוף 2016 ככה | אודי שרבני.

 

 

1.

תִּרְאֶה אוֹתוֹ, הוּא בָּא אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאנוּ.

סְלִיחָה? סְלִיחָה?

תֵּכֶף הוּא גַּם יַגִּיד שֶׁהוּא הִזְמִין מָקוֹם בַּטֶּלֶפוֹן.

 

צילום: יריב פיין.

צילום: יריב פיין.

 

2.

הַי, סְלִיחָה אֲבָל בִּקַּשְׁתִּי עִם

גָאוּדָה, גָאוּדָה, גָאוּדָה.

הַשֵּׁרוּת פֹּה… מָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל עָלַי? לֹא עוֹשָׂה שׁוּם פָדִיחוֹת

תִּשָּׁאֵר אַתָּה, עִם הָאִיקְרָה שֶׁלְּךָ, וְהַקָלָמַטָּה; שׁוֹלֶה, כָּל הָעֶרֶב שׁוֹלֶה.

 

אֲנִי לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ. לֹא אוֹכֵל בַּחוּץ.

 

 

3.

אֲנִי אוֹמֵר, בּוֹא נִקַּח כַּמָּה רִאשׁוֹנוֹת וְנִתְחַלֵּק.

מֵאֵיפֹה הֵם הֵבִיאוּ אֶת הַכִּסְּאוֹת לְדַעְתְּךָ?

 

 

4.

טוֹב, מְשַׁעֲמֵם. "פָאק, מֶרִי, קִיל". אֲנִי מַתְחִילָה. זֹאת אוֹמֶרֶת, תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי.

סַבָּבָּה, אֲבָל בְּלִי כְּמוֹ פַּעַם קוֹדֶמֶת עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירוֹת. רַק מְפֻרְסָמִים.

שַׁיִט, הִנֵּה הַפָּפָּרָצִי הַזֶּה. יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בַּשִּׁנַּיִם?

 

 

5.

הַסְּטֶנְד בַּי לֹא הִגִּיעָה, אֲנִי מְנַסָּה שָׁעָה.

אֲנִי הוֹרֶגֶת אוֹתָהּ.

 

 

6.

אוֹמֵר לְךָ, אַל תַּכִּיר לִי אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים. שׂוֹנֵא אֶת זֶה.

הִנֵּה הוּא הִתְחִיל.

פָּשׁוּט אַל. זֶה הַכֹּל.

מָה, אַתָּה מְפַחֵד לְאַכְזֵב אֲחֵרִים?

תַּגִּיד, מָה אַתָּה בָּנַינְּטִיז?

 

צילום: יריב פיין.

צילום: יריב פיין.

 

7.

הַיּוֹם הוּא נִרְאֶה בְּסֵדֶר דַּוְקָא. בַּגָּדוֹל, הוּא מַגִּיעַ מָתַי שֶׁהַבַּרְמֶנִית הַהִיא לֹא עוֹבֶדֶת; הֵם גָּמְרוּ לֹא טוֹב. הִכִּירוּ פֹּה. רָאִיתִי אֶת זֶה קוֹרֶה.

אֶת מָה? מָתַי שֶׁזֶּה הִתְחִיל בֵּינֵיהֶם, אוֹ מָתַי שֶׁזֶּה נִגְ –

שְׁנֵיהֶם. (מָה, עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב? אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל מַשֶּׁהוּ)

סְתָם, עַל זֶה שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּהְיָה בְּעָלִים שֶׁל מָקוֹם, אָז הוּא מַתְחִיל לִשְׁתּוֹת סוֹדָה קָטָן. שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ תַּו תֶּקֶן כָּזֶה. וְגַם, תַּחְשְׁבִי אֵיזֶה עוֹל זֶה לִהְיוֹת בֶּעָלִים שֶׁל מָקוֹם שֶׁמַּכִּיר בֵּין לָקוֹחוֹת.

כֵּן, אָה.

בֶּטַח עַכְשָׁו, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נִפְרְדוּ – הִיא זָרְקָה אוֹתוֹ, אוֹ הוּא אוֹתָהּ? לֹא מְשַׁנֶּה – הוּא מְסַמֵּס לַבְּעָלִים: הִיא שָׁם? הִיא שָׁם?

כֵּן, אָה.

אַחֲרַי זֶה, זֶה מַתְחִיל לְהִתְקַצֵּר: שָׁם? שָׁם?

גָּדוֹל.

וְאַחֲרֵי זֶה רַק: ?

(גָּדוֹל, מְחַכֶּה לְשְׁנֵי וִי כָּחֹל, כְּבָר לָבוּשׁ וְהַכֹּל. וְהַבְּעָלִים, בְּאֶמְצַע פִּיק, צָרִיךְ לַעֲנוֹת).

וְהַתְּשׁוּבוֹת, מָה עִם הַתְּשׁוּבוֹת?

עִם הַזְּמַן, הַבְּעָלִים שׁוֹלֵחַ אוֹתָן אֵיךְ שֶׁהוּא מַגִּיעַ, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַהוּא בִּכְלָל שׁוֹאֵל: כֵּן, לֹא. כֵּן, לֹא.

(כְּמוֹ לְהִתְקַשֵּׁר לְעִירִיָּה כְּבָר בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב, שֶׁמְּעַשְּׁנִים אֶצְלְךָ בַּבָּר וְכָכָה אַתָּה מְנַקֶּה אֶת עַצְמְךָ)

וְעִם הַזְּמַן, עִם הַזְּמַן רַק כ"ף, אוֹ למ"ד.

 

שֶׁיַּעֲבִיר לוֹ כְּבָר אֶת הַסִּדּוּר וְזֶהוּ.

 

 

8.

הָעִקָּר, לֹא הַרְבֵּה עַל הַפְּלַנְצָ'ה. זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי מַכִּיר אֶת הַבְּעָלִים.

(אֲנִי נִרְגָּע שֶׁרוֹאִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִם הַבְּעָלִים. אָז, הֵם מַשְׁאִירִים אֶת הַתִּיק לְיָדִי).

 

 

9.

אַתָּה, אֵין לְךָ לוּז שֶׁל אָמָּן.

 

צילום: יריב פיין.

צילום: יריב פיין.

 

10.

הֵי.

הֵי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה? בְּדִיּוּק עָשִׂיתִי לְךָ לַיְק.

 

 

11.

סְתָם, לָמַדְנוּ יַחַד. בְּצַלְאֵל. דַּוְקָא הָיְתָה מֻכְשֶׁרֶת. לֹא יוֹדַעַת מָה הִיא עוֹשָׂה עַכְשָׁו.

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּתִיחָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַפְּרֶמְיֶרָה

הִנֵּה, אֵלֶּה גַּם בָּאוּ מֵהַקְרָנַת אָקָדֶמְיָה.

תִּרְאֶה, זֶה חוֹזֵר עַכְשָׁו לָאָפְנָה.

 

 

12.

אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה אֲבָל בְּלִי שֶׁתִּתְעַצְבֵּן?

נוּ.

 

 

13.

אַבָּא שֶׁלִּי לִמֵּד אוֹתִי לֹא לָרֶדֶת מֵהַמּוֹנִית לְיַד מְקוֹמוֹת –

עֶשֶׂר מֶטֶר קָדִימָה. עֶשֶׂר מֶטֶר אָחוֹרָה. כָּזֶה.

זֶה מְנַקֵּר.

 

 

14.

הָיִית פַּעַם עִם לֶסְבִּית? לֹא כְּאִלּוּ מֵהַיָּפוֹת, אֲנִי מִתְכַּוֵּן מֵהַבִּיצִ'יוֹת.

אַתָּה מִתְכַּוֵּן מֵהַבּוּצִ'יוֹת.

כֵּן, זֶה. הָיִיתָ?

 

 

15.

אִם הוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו קְרוֹס לָשִׁיר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב, הוּא גָּאוֹן.

בְּכּוֹחַ אַתָּה לוֹבֵשׁ אֶת זֶה? עוֹד לֹא הִתְחִיל הַחֹרֶף

אַל תַּעֲלֶה אֶת הַתְּמוּנָה. אֲנִי צָרִיךְ לְאַשֵּׁר קֹדֶם.

רֶגַע, זֶה הָיָה בְּלִי פְלֶשׁ.

 

dsc04036

צילום: יריב פיין.

 

 

16.

אֲנִי בְּדִיּוּק בָּעוֹנָה הָרְבִיעִית.

 

 

17.

תַּקְשִׁיב, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה זָז, רָצִיתִי לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל שֶׁהָיִיתָ שָׁם בִּשְׁבִילִי, אָז בְּאוֹתוֹ לַיְלָה (…) עֲשֵׂה טוֹבָה, פַּעַם אַחַת אַל תַּעֲבִיר אֶת זֶה, עֲזֹב רֶגַע צִינִיּוּת. אַתָּה מַסְפִּיק חָשׁוּב לִי, וַאֲנִי לְךָ אֲנִי מְקֻוֶּה – עֲזֹב מְקַוֶּה; אֲנִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהַגִּיד שֶׁאֲנִי גַּם חָשׁוּב לְךָ – בִּשְׁבִיל פַּעַם אַחַת לֹא לְדַלֵּג מֵעַל מַשֶּׁהוּ, לֹא לְהִשָּׁאֵר רַק בַּמִסָּבִיב שֶׁל הַדְּבָרִים. זֶה לֹא נִגְמַר. מָה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה, לֹא יוֹדֵעַ, אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד מִמֶּנִּי דְּבָרִים שֶׁתּוֹקְעִים אוֹתִי (…) הִנֵּה, בְּדִיּוּק בָּאתִי לְהוֹסִיף "אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא רוּחָנִי דֶּלָשְׁמַעֲטָא", אֲבָל זֶה בְּדִיּוּק זֶה; כָּל הַפְּתִיחוֹת הָאֵלֶּה, זֶה לֹא נִגְמַר אַף-פַּעַם. יוֹדֵעַ מָה? תַּעֲשֶׂה מִזֶּה פְּלַסְטֶלִינָה, תַּעֲשֶׂה עִם זֶה מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל אֲנִי פָּשׁוּט מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי חַיָּב לְהַגִּיד אֶת זֶה. אֲנִי מַרְגִּישׁ לָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה לְכָל מִינֵי אֲנָשִׁים. אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנָשִׁים לֹא אוֹמְרִים מַסְפִּיק תּוֹדָה. אַתָּה יוֹדֵעַ, כֻּלָּם – וַאֲנִי לֹא מְזַלְזֵל, אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי – מַשְׁקִיעִים בַּסְּלִיחָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל לְהַגִּיד גַּם תּוֹדָה. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹצֵא… זֶה לֹא בָּא מִמְּקוֹם מִיסְיוֹנֶרִי אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אַתָּה יָכוֹל לְהָבִין עַל מָה אֲנִי מְדַבֵּר? תּוּכַל בְּבַקְּשָׁהּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹדָה שֶׁלִּי? תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?

 

 

18.

אַתָּה נָשׂוּי, לֹא? אָז אֵיךְ זֶה שֶׁכָּל הַזְּמַן אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְבַד?

(תַּאֲמִין לִי, הֲכִי טוֹב לַיְּחָסִים זֶה לָתֵת חֹפֶשׁ)

וְעַד אֵיזֶה שָׁעָה אַתָּה יוֹצֵא בְּדֶרֶךְ-כְּלָל?

עַד שֶׁאֲנִי מְסַיֵּם לִכְתֹּב אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּרֹאשׁ.

 

 

אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות

 

 אני אוהב לכתוב שטויות כאלה. נניח, אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות.

 

super_group_0_1422629848

 

שלישיית "ואידך זיל גמור" | שלומי שבן, אסף ארליך, רועי פרייליך | שם התקליט: "אנחנו אוהבים אתכן".

שלומי שבן, אסף ארליך ורועי פרייליך בשירי שאנסון.

מפיק מוזיקלי:  אסף אמדורסקי.

גיטרה: מורדי פרבר.

תופים: רע מוכיח.

בסיסט: אלי מגן.

סמפלר: אייל יונתי.

שמות השירים: "כשהאלכוהול מתאדה בדמי", "לא תהיה לי עוד אחד כמוך", "אנחנו אוהבים אתכן", "זו רק מעידה, ילדונת", "תגידי, אני בא לכאן הרבה?".

מן הביקורות: "מאז שלישיית גשר הירקון לא היתה בארץ שלישיה כזאת! ההרמוניות הקוליות של השלושה נוגעות באוושות הלב (אם נרפרר לאחד מהשירים שלהם), תוסיפו את זה שמי שהפיק את הדיסק הוא אסף אמדורסקי, שזו עוד התכתבות על גשר הירקון (אביו הקים את הלהקה. א.ש- אבל מה ייקרה עם הכתבה הזאת אם אשנה את שמי בעתיד?), אז בכלל. יש משהו בשלישיה אלגנטית שכזאת לגרום לך גם אם אתה גבר להגיד למישהי "את באה אלי לקפה ותקליטים?" אבל לבטל למפרע את הנימה האירונית, המאוחרת שנתווספה עם השנים למשפט זה. כה לחי! רוצו להוריד!"

 

צמד "הם לא נחמדים" | נינט ושי צברי | שם התקליט: "אללה בחטי".

נינט ושי צברי בשיריי יידיש.

מפיק מוזיקלי: יהלי סובול.

גיטרה: יהודה קיסר.

תופים: אהרל'ה קמינסקי.

פסנתר: אריה ורדי.

בס: ג'וני שועלי.

כינור: טוני בראוור.

שמות השירים: "זו לא הפסקת חשמל, אנחנו יושבים בחושך", "ווי זמיר, ראית זגורי?" ,שיקסע פה, שיקסע שם", "הבלדה על בשביס זינגר".

מן הביקורות: "נינט ושי צברי הצליחו לפצח את ההוויה היידישית בצורה כה נהדרת, עד שנדמה שזה מה שהם דיברו בבית. הקולות של נינט וצברי מתאימים כמו כפפה ליד השירים, והפן ה – סו קולד – בכייני האשכנזי, מקבל רובד נוסף, מזרחי, ובימים טרופים כאלה של ישראליות נדמה שאפשר לאחד בין הקצוות העדתיות רק ע"י תכונות שכאלה, תכונות כביכול שליליות. השירה של נינט וצברי גובלת בשירת יודל מופתית. רוצו להוריד!"

*אגב, האם מקור שם הצמד הוא פרפרזה עוקצנית לדברי גולדה מאיר? גורמים בהפקה לא מאשרים זאת.

 

 

פישוף וגולן לילדים | אוהד פישוף וציון גולן | שם התקליט: "אימוג'י".

תקליט ילדים של אוהד פישוף וציון גולן.

מפיק מוזיקלי: גידי רז.

תוף פח: ציון גולן.

סינטיסייזר: אוהד פישוף.

 

שמות השירים: "מים בברך", "הי, הי, הנה פדופיל", "קרטון ביצוע", "העתק שמש", "במבי שלג", "אבא קובנר".

 

מן הביקורות: "פישוף וגולן מדברים לילדים בגובה העיניים. היכולת שלהם לסנטז את מראת הילדות בצורה טבעית וללא גישור, היא יותר מנהדרת. נראה שעולם הילדים שאותו שכחנו, מקבל אצל המאזין המבוגר דווקא, רובד נוסף עם כל האזנה. אחרי הכל, ילדים מבינים יותר טוב ממבוגרים, והנה סוג האזנה כזה מפלטר אותנו אל ראיית עולם שכבר שכחנו ממנה. רוצו לשתף!"

 

אושיק לוי והגיטריסטים | אושיק לוי | רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי | שם התקליט: "הו! שיק!"

אושיק לוי בשירי אופנה.

מפיק מוזיקלי: דני סנדרסון.

שירה: אושיק לוי.

גיטרות, מנדולינות: רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי.

 

שמות השירים: "עמודי העיר יפים לך", "ענבלי הלשונות של הפנסים", "זה מדויק עלייך", "מכפלת".

מן הביקורות: "עם הסתלקותו של אריק איינשטיין מהעולם, אושיק לוי הוא ה-COOL של הזמר הישראלי. שילוב מנצח של גיטרות בלבד; שילוב של להקת הצלליות, ורעש של סוניק יות'. נדמה שרם אוריון, אורן לוטנברג וגיא שמי מייצרים גיטרה חדשות עם צוואר אינסופי. נהדר!"

 

זכאי לטנא | דודו זכאי וזאב טנא | שם התקליט: "ארץ ישראל היפה. והמכוערת"

דודו זכאי וזאב טנא בשירי ערגה ופיקחון.

מפיק מוזיקלי: אבי בללי.

שירה: דודו זכאי, זאב טנא.

זמרות ליווי: קרולינה, טובה גרטנר.

סמפלר: רייסקינדר.

גיטרות: דן תורן, שלומי ברכה, בן מוש.

מתופף: טל ברגמן.

פרקשין: נועם הלוי.

פסנתר: יוני רכטר.

 

שמות השירים: "אתמולי שלשום", "אין לנו את זה", "תראה יהיה גשם", "אני רואה כי טוב".

 

מן הביקורות: "לכאורה זכאי וטנא מנוגדים זה לזה (ואכן, המהדורה יצאה רק בויניל; כל זמר שר צד אחד של תקליט, מעין דיאלוג), אבל לא מעט קווים דומים בין שניהם; תקווה ופיקחון הינו הך. שני אלה, אריות של הגשה; אחת מנעימה, אחת מתריסה. שילוב נהדר!"

 

 

ועוד ועוד, אין לי כוח להמשיך. הבנתם את הפרנציפ. יש לכם עוד? כתבו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמאש'ך אבאש'ך שבוע הספר

רק היום: אמאש'ך אבאש'ך שבוע הספר, הגרסה הארוכה מתוך אתר עיתון הארץ. ולהאזנה מתוך ספרים רבותיי, ספרים, בגל"צ

הנה הגרסה המקוצרת במהדורה המודפסת של "תרבות וספרות".

11391459_1462011477430395_3761429309628766668_n

וכאן אפשר אפילו להאזין לזה, ממש על ההתחלה. מתוך תכניתה של ענת דולב ברשת ב'.

 

בוא איתי | שיר חדש לעמיר לב | שחקן: עבדכם הלא נאמן.

אני צריך לשחק בנאדם הולך. בקיץ. ואלנבי, כך נדמה, זה רחוב של קיץ בלבד. אני אוהב ללכת. עכשיו יוצא לי קצת פחות כי רכשתי רב-קו, אבל וכו'. הבמאי ביקש שאלך. אז הלכתי. קודם באתי. בכל מקרה, קיץ; אנשים נמזגים בעל כורחם לאנשהו בסוף הרחובות. השיר הזה איתי, הוא היה איתי הרבה זמן עוד לפני שצולם. אני אוהב את עמיר לב. אני אוהב שירים שלא צריך שיושמעו ברקע בשביל "להיכנס אל זה". לא שיחקתי אף אחד באותו יום.

ניפגש בדבּוש | טקסט למעברי העונות בין יום הזיכרון ליום העצמאות | אודי שרבני

 

 

                                     פגישה עיוורת בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 היא: הי, איפה אתה?

הוא: אני ליד דבּוש.

היא: באה.

הוא: בואי.

 

 

                                             באגדה אורבאנית זאת יסופר

 באגדה אורבאנית זאת יסופר על תינוק שנולד בהפרש הדקות שבין צאת יום הזיכרון לכניסת יום העצמאות. מספרים שביכולתו לתפוס בידיו את קו הצינה שיורד בעליות.

 

 

               תשובה אופציונאלית לשאלה אחרונה במונית הכסף (תכנית ספיישל)

 עידו במלעיל: הגענו לשאלה האחרונה! מוכן?

מתמודד: ומזומן. רגע, אפשר לשלוח ד"ש?

עידו במלעיל: טוב, נו.

מתמודד: ד"ש לישראל ישראלי.

עידו במלעיל: גמרת עם כולם במכה אחת, אהבתי. אוקיי, הנה זה בא: מהי השיחה הכי שגורה בקרית שאול ביום הזיכרון?

מתמודד: אני יודע! "למה 'אל מלא רחמים' זה רק במנגינה של אשכנזים?" או משהו כזה.

עידו במלעיל: לא, אבל יפה. בוא ננסה עוד אחד.

מתמודד: המממ… אולי: "לקחת שני מים מינרלים מהכניסה, אה? וואלק אתה, גם ביום כזה הראש שלך ממשיך לעבוד."

עידו במלעיל: לא, כמעט. ניתן לך עוד צ'אנס.

מתמודד: "שמת את המדבקה בצד הלא נכון"? אה, רגע, לא, בטח על זה שכולם אומרים שהיו מלא כוסיות.

עידו במלעיל: יפה! זכית! תרצה להכפיל?

(פאוזה)

מתמודד: האמת עידו במלעיל, שאני לא רוצה להכפיל. אני רוצה רק אישה אחת, שאני אוהב אותה והיא תאהב אותי. והיא תהיה יפה, אבל יפה בשבילי. שאני אוכל גם לצחוק לידה וגם להישבר לידה. ואנחנו נזדקן ביחד. ונשב על ספסל ונחזיק ידיים. אני לא רוצה כלום בחיים, עידו במלעיל, באמת. אני לא צריך כלום. רק את זה. את זה וזהו.

 

 

                                              יאיר לפיד ( נכתב ב-2012)

הוא: איך זה שיאיר לפיד מנחה את הטקס? הוא הרי רץ לפוליטיקה.

היא: זה קשה לוותר על זה. אני מניחה שזה הדבר הראשון שהוא חשב עליו כשהחליט לרוץ.

הוא: אבל עדיין, הוא מנחה גם השנה.

היא: כן, זה קצת הורס לי מחשבה מסוימת.

הוא: איזו?

היא: שזה כמו שמי שהוציא ספר כבר לא יכול לשלוח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הארץ.

הוא: אבל הוצאת ספר (לוחש) ושלחת גם השנה.

היא: כן, אבל בשם בדוי. אם אזכה לא אראה מזה שקל.

הוא: אה.

היא: לחמא עניא.

 

 

                                               זוג נשוי בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 הוא: נו, איפה את?!

היא: מה אתה צועק עלי! אני ליד דבּוש.

הוא: מה חדש…

היא: טוב, אני ממש לא צריכה את זה ממך היום. ביי.

 

 

                                             משהו על ערוץ 33 ביום הזיכרון

וּבְכָל שָׁנָה, עָרוּץ 33 אוֹחֵז בְּבִטְנוֹ שֵׁמוֹת.

סֵדֶר עוֹלֶה, עָבַר לְהוֹוֶה; שֵׁם הַמִּלְחָמָה, שֵׁם הַנּוֹפֵל, תַּאֲרִיךְ, נֵר נְשָׁמָה.

כְּבָר שָׁנִים שְׁכוּבִים הַמֵּתִים, מֵתִים, בְּתוֹךְ צָגִים –

קְבוּעִים לִפְנֵיהֶם, קְבוּעִים אַחֲרֵיהֶם.

 

וְהַמְּצִיאוּת דּוֹפֶקֶת בַּדֶּלֶת; כּוֹפָה עוֹד וָעוֹד.

אֲבָל הַזְּמַן הוּא אוֹתוֹ זְמַן, שֶׁהֲרֵי לַזְּמַן אֵין זְמַן אַחֵר, רַק הַזְּמַן –

עַד לַחֲגִיגוֹת הָעַצְמָאוּת, אוֹתָהּ יְמָמָה מִצְטַבֶּרֶת

אֵין אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ, מִתְדַּפְּקִים עוֹד שֵׁמוֹת

וּבְכָךְ, בְּכָל שָׁנָה, כְּתוּבִית הַשֵּׁם

(דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד)

הוֹפֶכֶת פְּחוּתָה.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ כָּל-כָּךְ, אֵין לַבְּרֵרָה שׁוּם בְּרֵרָה –

הַיְּמָמָה הִיא קְבוּעָה.

 

וְאַחֲרֵי צְפִירוֹת, נְבִיחוֹת כְּלָבִים מִתְעַרְבְּבוֹת עִם רַעֲשֵׁי הַתְנָעַת מְכוֹנִיּוֹת.

וּמַמְשִׁיכִים.

 

 

                                                                  היה זה ילד

 היה זה ילד. עוד ילד. הוא השתתף בטקס יום הזיכרון של בית הספר. אולי אחז דגל, אולי שר. אולי היה אחד מהניצבים של השיר "בלדה לחובש". ניצב. לא, הוא לא שיחק את החובש, זה בטוח; אין לנו כאן רצון בסימבוליות יתרה שתגיע בסוף פסקה זאת. הוא היה ניצב, אם כן. סתם ניצב, ממלא מקום (גם בחייו) חסר אופי, שהמורה להתעמלות – זו המביימת מדי שנה את הטקס; טקסיות השמורה רק לה – מילאה איתו זמן במה; הרי השנה, כיתתו היא זו שנבחרה להציג וכולם אמורים להשתתף.

אם כן, היה זה ילד, שהפך נער, שהפך בוגר. אומנם לא כזה המתגלח מדי יום, אבל עם מספיק זיפים כדי שמפקדו יעבור עם הסלולארי הדק שלו על זיפיו. אם כן, היה זה ילד שהפך נער שהפך בוגר. שסתם השתתף בטקס יום הזיכרון בעברו. ועכשיו מת. נפל. נפל שדוד לעתידו האולי כתוב מראש. נפל חלל לתוך בור ללא אקו. ועכשיו מת.

יהיה זה חברו. חברו הטוב. שישתתף עם כוסו, כיסו, וצערו עליו. ביום השיכָּרון. להעלאת זכרו.

 

 

 

                                      שתי דקות (וזאת לפי נוסח צפירת הבוקר)

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקָּרָאת אֶת הַמֵּיְל שֶׁלִּי מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

לְתֵבַת הַמֵּיל שֶׁלִּי מַגִּיעוֹת הוֹדָעוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת עַל קְרִיאָה.

וְאַתְּ הִתְיַשַּׁבְתְּ וּפָתַחְתְּ.

לִפְנֵי זֶה עָמַדְתְּ

לְבַדֵּךְ.

בְּבֵיתֵךְ. כִּשְׁתֵּי דַּקּוֹת (וְזֹאת לְפִי נֻסַּח צְפִירַת הַבֹּקֶר שֶׁל יוֹם הַזִּכָּרוֹן)

וְחָשַׁבְתְּ עַל מִלְחָמוֹת וְנוֹפְלִים.

וּלְאַחַר מִכֵּן הִתְיַשַּׁבְתְּ

פָּתַחְתְּ.

קָרָאת.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁחָשַׁבְתְּ עָלָיו מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

אַחֲרֵי זֶה

זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה.

אַחֲרֵי זֶה אִשַּׁרְתְּ אֶת קַבָּלַת הַמֵּיל בְּלִי שֶׁיָּדַעְתְּ.

 

"גולאסו"/ סרט שכתבתי היום בערוץ הספורט הפתוח לכולם

אהבתם את המונדיאל?
בערוץ הספורט, היום, יום חמישי (15.7.2010) נחזיר אותכם ללפני; לישראל, למתקני האימונים שלנו, לאבא הישראלי (והבינלאומי), למאמן הישראלי (והבינלאומי) ולדברים הקטנים של הכדורגל; כשאתה ילד. נקרע בין שני צדדים, שתי אידיאולוגיות. אם תרצו; השאלה היא האם ישנה דרך אחת להצלחה? או שזה נקבע בדיעבד.
ומהו הפתרון לכך? (ספויילר: קרוייף)

אנייסטה הילד, אם הייתם שואלים אותו מה חלומו, היה אומר "כשאהיה גדול אני רוצה להבקיע גול בגמר המונדיאל", והנה, כמה שזה לא נתפס- זה קרה לכולם, אבל בעיקר לו.

לאחר כמה שידורים בערוץ 5 GOLD, גם ערוץ 5 הפתוח לכולם יביא לכם את דרמת הכדורגל "גולאסו", כמה שעות לפני משחקה של מכבי תל אביב ביורוליג נגד מוגרן.

סרט הביכורים של הבמאים
יואב שטפלר, שמוליק זפט

תסריט: עבדכם הלא נאמן: אודי שרבני.

משחק: דני שטג, דקל עדין, יריב גוטליב, ישראל צדוק.

כדורגל. נערים. אבא. מאמן. פנדל. גביע. חולצה מספר 14.
23 דק.

יום חמישי, 15.7.2010,
שעה: 18:30

ערוץ 5 (55 בממיר)

 לדף הפייסבוק שלנו לחצו כאן

"הבדיעבדים"/ הדמויות

הדמויות
 
גידי
בן 28 גר עם ההורים. בדרך כלל סגור בחדר שלו, לאט לאט רואה שאי אפשר כבר לחיות על פוטנציאל בלבד. החיים סוגרים אותו; פוטנציאל זה משהו שאפשר לנפנף בו ולחיות עליו רק לפי גיל, ככל שמתבגרים הגבול מטשטש לפתטיות. הגבול דק.  
גידי עובד בתור ברמן, סביבו כל מיני מלצריות צעירות ומלצרים צעירים; הם הוא מה שהיה פעם- בעבודה זמנית, לומדים וכו'- עדיין "מותר" להם ומשחקים על פוטנציאליות.
גידי עם הזמן אוהב להביך אנשים אחרים שממולו; משחק אדיוט מושלם פה, מדבר במבטא שם, לעיני לקוחות, אנשים ברחוב, שיחות "מה אתה עושה היום" מבחילות אותו והדרך שלו "לנצח אותם" (הוא מרגיש צורך לנצח כי הוא לא שלם עם עצמו כמובן ומודע ליכולתיו אז הוא מנווט זאת למלחמה עם הסביבה) היא לא לשחק לידיים שלהם, אלא ליצור פער בינו לבינם; כמה שיהיה יותר מוקצן לצד הגרוע  כך תנתן לו אנחת רווחה בינו לבין העולם, כי כאשר "יעלו עליו" ויאהבו אותו ("וואו, אתה בעצם לא דביל/טיפש/ערס כמו שחשבתי") הוא יושווה למה שיחצן והדרך אל נקודת האפס, האני האמיתי שלו ממנה הוא מפחד ( קרי, אדם רגיל) תהיה ארוכה יותר ובכך יש לו יותר זמן אוויר מול העולם שכן אם יתחיל בנקודת פתיחה של הוא עצמו, משם אפשר רק לרדת. בטקטיקה שהוא בוחר זמן הירידה יותר ארוך. טריקי.
 
 
 
הקבצן
הוא דמותו, או לפחות אופציה, של גידי אבל שנים קדימה; ברח מהחברה, אבל בעצם הוא עבד של החברה כי הוא כל הזמן "לא נותן" לחברה, לחיים, את מה שרצו. הוא היה פוטנציאל, אינטליגנטי, חכם, אבל מתישהו נתקע במשחקים הללו. סימבוליקה (לא עבה, אבל עדיין) לגידי בעוד כמה שנים אם לא יתעשת.
הוא עובד בתור קבצן (אחלה כסף "אם עושים זאת נכון")  מדי יום יוצא עם  מזוודה למקום עבודתו; בגדים מרופטים, איפור ללכלוך, וכו') ועושה כסף. הוא מצלם קבצנים אחרים ומחקה אותם, את תנועות הגוף, וכו'.  עם הזמן אנחנו לומדים שישנה קבוצה שכזאת שכולם כמוהו, קבצנים מזוייפים תחת אידיאולוגיה. גידי יבין זאת, יתלהב לחבור, אך בסוף יתנער, ייבהל. 
הקבצנים בעצם נכנעו לחיים, אבל מנגד, הם "ניצחו" את הסביבה; מרימים  להנחתות לאנשים שמצידם נופלים שוב ושוב; איך מתייחסים אליהם לא טוב, איך מרחמים ועושים בעצם דה-לגיטיציה כוחנית. איך שוב ושוב האנשים בסופו של תהליך מבינים שאלה ממול "הם לא סתם קבצנים כמו כולם, אינטלגנטים!" וזה הכסף הגדול של הקבצנים בעצם, הוכחת הדבר, הראייה של הרגע בו האסימון נופל שוב ושוב.
 
שחקן הסרטים הדוקומנטריים
שחקן הסרטים הדוקומנטריים, גם הוא חובר לגידי. הוא משתתף באופן אובססיבי בסרטים דוקומנטריים לפי נושאים. מתראיין בלי סוף כל פעם בדמות אחרת, מכניס את המצלמה ליוצרים האלה והם חושבים שהוא גיבור סרטם. הם כמובן לא יודעים שבסרט אחר הוא גיבור של מישהו אחר.
בכך, השחקן מייצר לעצמו חיים אמיתיים כל פעם מחדש (הרי אם זה נמצא בסרט דוקומנטרי יש לו קייס לכך שזה אמיתי. הסרט הוא ההוכחה)
בסופו של תהליך, לאחר שהכל מתפוצץ  הוא תולה מודעות על עצים "מעוניין להשתתף בסרט דוקומנטרי". אם כבר אז כבר.
 
בעל חנות האינטרנט (אולי עבודתו הבאה של גידי לאחר פיטוריו?)
בעל החנות, גם הוא חלק מהחבורה. לאחר בסוף כל יום, הוא עובר ממחשב למחשב, ומחבר סיפור מכל מחשב; מקש ימני מהעכבר של כל המחשבים  וקופי פייסט מחובר של כל אלה שישבו אצלו באותו יום לכדי סיפור  משותף של אותו יום. כל ערב יש לו סיפור אחר והוא יוצא בעקבות מה שיצר. מבצע כביכול בשביל לקוחותיו את הסיפור.  קופי פייסט לקופי פייסט לקופי פייסט.
 
דורית
הבחורה איתה התחיל גידי בתחילת הסרט, לא מתקשר אליה בכדי שהיא תמשיך להיות רלוונטית כמה שיותר זמן; אם הדבר נמצא בתודעה ולא יוצא אל הפועל לטוב או לרע- הוא מקבל חיי נצח.
בסופו של הסרט יתקשר אליה, אחרי שעבר את כל התהליכים עם הקבצנים, הגיבורים של הסרטים הדוקומנטרים ויהיה בשל לצאת אל העולם.
סצינת הסיום בגן השעשעועים; (לוקיישן במכשירי הכושר בפארק יהושוע)  שניהם זה מול זה הולכים על המכשיר זה מול זה ולא מדברים.
 
הדיבור של גידי
מדי פעם, בתוך הסיטואציות, גידי יוצא לברייק ומדובב בעצם את העתיד, זה לא V/O כי אם הוא אומר לעצמו בו בזמן "ואז היא אמרה" (לפני שהיא אומרת משהו) הוא מייצר את הבדיעבד (איך ידובר על הסיטואציה) בזמן התרחשות הסיטואציה או קצת לפניה. בכך, כמו כל רעיון הסרט עמוס אנשי הבדיעבדים, הוא לא חי את החיים עצמם, אלא את הערגה, הסיפור שאחרי, הכמיהה להסתכלות אחורה בפרספקטיבה היא שנותנת חיות לדבר. החיים עצמם לא מספקים את אותם אנשים, אלא האחרי- הא החותמת לכך שיש חיים. 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

שעונים (סדרת מערכונים קונספטואלית)

1. חוץ. ספסל. צהריים

 

בחורה יושבת על ספסל  קצת לחוצה על השעה ( אין לה שעון כנראה קבעה בספסל) ולא יודעת מה השעה. היא שואלת עוברים ושבים מה השעה:  בקול, או מסמנת על היד. לא חייבים לראות אותם, אלא חצי גוף, או מהגב.

 

                                                            בחורה

                                    סליחה? (מסמנת על היד- מה השעה)

 

                                                            בחור

                                    מצטער, אין לי שעון (הולך)

פאוזה, חצי דקה.  עד הבנאדם הבא

 

                                                            בחורה

                                    סליחה? (מסמנת על היד)

 

                                                            בחורה

                                    אין לי שעון

פאוזה חצי דקה.

לבסוף היא מרימה בגבות ("אוקיי, אין מה לעשות") נושכת את פרק כף היד שלה, מסתכלת, רואה מה השעה והולכת.

פייד אאוט.

 

2. פנים.  מכונית. צהריים

 

בחור נוסע באוטו ברחוב צדדי.  מתעצבן כי הוא ממהר לפגישה ולא יודע את השעה. חשוב להראות שאין לו שעון וגם לא באוטו. הוא נוסע לאט ורואה מישהי הולכת במדרכה.  חתיכה צפונית, שיערה פזור

 

                                                            בחור

                                                סליחה?

בחורה לא עונה.

 

                                                            בחור

                                                סליחה, את יודעת מה השעה אולי?

לא עונה. הולכת- כביכול מתעלמת

 

                                                            בחור

(נוסע במקביל אליה) סליחה? (לא עונה) סליחה,  גברת, מה השעה? (לא עונה) סססאמק (מדובב אותה לעצמו קצת משועשע בתחילה) "אויש, הוא מתכוון להתחיל איתי עם המשפט הנדוש הזה…" דביליות כל התל אביביות האלה… גברת! (מצפצף) הלו? שעה, שעה. יש לך שעון?

לא עונה

 

                                                            בחור

(נכנס כבר לעצבים בהדרגה ) "אני לא מסותבבת,  אני לא מסתובבת..", יאללה…  "הוא סתם איזה ערס" הלו! (מצפצף- כבר מתעצבן מהלופים שנכנס בעצמו) "כאילו, הוא מתחיל איתי בצורה כל כך נדושה, לא פלא שלא מכניסים אותם למסיבות? לא פלא שיש סלקציה? איו- איו, הן קופים, קופים" הלו! לא, מתחיל איתך, תירגעי! מה השעה, אפשר? רק זה, תירגעי!

לא עונה

 

                                                            בחור

                                                ככה? סבבה!

נותן גז, ועוקף אותה, חוסם אותה עם האוטו בסוף המדרכה ויוצא אליה. היא מבוהלת

 

                                                            בחור

תקשיבי, לא רוצה להתחיל איתך, ולא מנסה להביא לך אותה במשפטים.  תקוע בלי שעון, קשה לך לענות? שואל אותך מה השעה, אז תעני. לא בא לך פה יעני בתורה מסיני "אויש, הוא רוצה להתחיל איתי, איוש הארסים האלה שמגיעים לתל אביב, הם הרסו לנו את שינקין". (מסמן על היד ומתחיל לדבר כמו אל ילדה מפגרת) מה- השע-ה? אפשר? (קלוז על השפתיים שלו)

 

            בחורה

(מחייכת) אה (אילמת- דיבור כבד) שתיים עשרה ועשרים (מכשיר באוזן)

 

            בחור

(נבוך) אה… (פאוזה) תודה, תודה…

 

            בחורה

(בפלירט) אתה יודע אולי איפה זה שינקין?

           

            בחור

(פאזוה) עזבי, זה לא מה שהיה. מלא ארסים

 

פייד אאוט

 

 

3. פנים. בר. ערב

 

בחור רואה בחורה יפה בבר, קצת מהסס וניגש אליה

 

                                                            בחור

                                                סליחה, מה השעה?

 

                                                            בחורה

                                                ("עייפה" מאלה שמתחילים איתה ככה) עשר ועשרים

 

                                                            בחור

                                                תודה (אפילו קידה קטנה- וחוזר למקומו)

פייד אאוט

פייד אין, המקום קצת התמלא. ניגש אליה שוב

 

                                                            בחור

אני יודע  שזה קטע של ארסים לשאול אותך מה השעה, אבל מה  השעה?

            בחורה

(מחייכת) נכון. עשר וחצי

בחור חוזר למקומו. פייד אאוט

פייד אין. ניגש שוב, מקום יותר מלא

 

                                                            בחור

אני יודע שזה ממש קטע של ארסים להגיד שזה ממש קטע של ארסים, אבל מה השעה?

 

            בחורה

רבע לאחת עשרה

חוזר למקומו. פייד אאוט.

 פייד אין. ניגש שוב

 

                                                            בחור

                                                סליחה, מה השעה?

 

                                                            בחורה

                                                (צוחקת) 059488758

רושם, והולך.

 

4. חוץ. צהריים.

הבחורה מהקטע הראשון הולכת ופתאום נושכת מישהו שהולך בכף היד, מסובבת את היד ורואה מה השעה.

 

                                                            בחורה

                                                (צועקת) שיט (מאחרת לאנשהו)

 

 

 

 

 

 

 

הלו! (בוקר טוב באמת)

משום מה נזכרתי ברעיון הזה  שלי

http://www.notes.co.il/sharabani/3244.asp

מלפני יותר מ3 שנים (נכתב אפילו לפני זה) אחרי שראיתי את צביקה פיק היום, ב-"המאסטרו".
מה זה אומר בדיוק על מקבלי ההחלטות שהקדמתי אותם?
כמו גם עם אותן 2 סדרות כדורגל שהצעתי לאחד מהאולפנים לפני יותר מחמש שנים!

אחת דרמה שבועית

http://www.notes.co.il/sharabani/18022.asp

והשניה מוקמנטרית, אפילו רק של ברייקים בין תוכניות

http://www.notes.co.il/sharabani/20352.asp

 

וויקפדיה? כנראה שהיא הייתה בראשי גם איכשהו

http://www.notes.co.il/sharabani/3514.asp

טוב, פעם אחת לכתוב יעני בלוג ש"כתוב מהבטן" ויומני היקר וכו'. אבל זהו. מבטיח לא להוסיף על זה צילומי חתולים, אותיות במקום שמות של חברים וכו'.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: