ארכיון קטגוריה: עיתון \"העיר\"

שבוע בתל אביב (לייב בלוגינג/ מתוך עכבר העיר)

 

יום שישי. פארק הירקון

  • אמא עם ילד קטן במנשא על הבטן. מדי פעם אני חושש מהצלחות.

 

רחוב קרליבך

  • הולך ברחוב קרליבך. יש פה שולחן זרוק בלי עינת שרוף.

 

מוצאי שבת. טלוויזיה

  • רואה פרסומות בטלוויזיה ומגביר עוד יותר, עושה דווקא. בא לרגולטור מגבוה.

 

  • אגב פרסומות. רעיון לגלידת נוטלה שלא יעבור צנזורה: שניים יושבים ואוכלים גלידה. בחורה יפה עוברת ואחד מהם אומר הייתי נוטלה.

 

  • צריך להגיש טור של 350 מילה לעיתון הארץ על הפועל עכו נגד מכבי חיפה. כל שלוש קרנות אני ניגש לכלים← ספירת מילים (האופיס הלא חוקי שלי הוא בעברית, ולכן או אולי בגלל, וכו'), ובודק איפה אני עומד ביחס לחירות החיים שנלקחו ממני. עוד מעט יגיע השלב היותר מהנה בו אלך למילים "אף על פי", "על ידי", "כל כך", ואעשה מהם אע"פ, ע"י, כ"כ (וכו', בעיקר וכו').

 

קופת חולים. יום ראשון

  • יושב בקופת חולים ואין לי רק שאלה. בשעה שכזו, אני כבר בטוח לחלוטין, שאין לי אח תאום בעולם (הכוונה היא לישראלי יורד, שכן רק ישראלי בתור, וכו')

 

  • זוג רועש מדבר. בעוד 5 דקות אשאל אותם אם הם מכירים את הספר של ריימונד קארבר. הם ישאלו (בתקווה) איזה. "אפשר לבקש שקט, בבקשה?", אגיד, ומאותו יום, ועד סוף חיי, לא אסתדר עם מירכאות של תרתי משמע.

 

קפה התחתית

  • המלצרית שאני אוהב לא נמצאת. אכתוב יותר היום, אם כן.

 

  • זוג מבוגרים, כנראה לקוחות קבועים, שואל את מנהל המשמרת "אתה מכיר את הבת הבכורה שלנו?". (אני לא).

 

  • אגב אנשים שאומרים "איזה יופי של תנועות מכחול", מדי פעם שואלים אותי מה הדבר הכי חשוב שאתה מחפש אצל אשה, אלו תכונות אתה מחפש אצל אשה כדי שהיא ולא אחרת תהיה אשתך. אני גם חושב על זה מדי פעם. אני בעיקר רוצה שלא יהיו לה הורים בוהמיינים.

 

  • מדבר עם עצמי של התנהלות שרשראות המזון בחיים: ג'קי ונופר מעולם לא ישבו בקפה הזה, עוד מעט, אחד מאנשי ההפקה של האח הגדול יביא אותם לכאן (שני תנאים לכך: אל"ף: הוא או היא צריכים להיות הלא מקובלים בתוך אנשי ההפקה של התכנית, שכן זה לא שיפרה פה. בי"ת: הם צריכים להתפעם עדיין ממישהו מ"מחוברים"). ומשם: "קפה התחתית הוא של מפורסמים", וכו'.

 

  • מישהי יושבת מולי, זה עתה הגיעה מלונדון (עם התיקים). מתישהו היא תהיה חברה שלי בפייסבוק. בעוד חמש שנים אכתוב לה בתגובה: "חייב לציין שהמעלה הגדולה שלך (צילום אישי עם יד ארוכה שהולכת ב-ר' ומבטלת את האפשרות לדעת אם צילמת את עצמך) הלכה פייפן בישראל".

 

פלאפל ג'ינה. מחשבות לוגיות

  • קונה פלאפל בפלאפל ג'ינה. אומר "עם הכל" ועדיין שואלים אותי "צ'יפס, סלט". מישהו (כזה שלקח גם עם כרוב לבן) אומר שג'וליאנו מר מת. בעוד 5 דקות, אזכר שקיבלתי בפסיכומטרי 430 בגלל שיש פה רק קיץ ("אם יש גשם, יש עננים"), ובעיקר בגלל שהתעסקתי אז בהיקשים לוגים אחרים; אם ג'וליאנו מר ימות, קארין ארד תהיה בהלם. וכו'.

 

דיזנגוף סנטר

  • אני שוב נאבד בין היציאות. המוכרים של ההוצאה לפועל סוחבים שלטים על גביהם כמו היו צבים. מדי פעם אפשר לראות שלט עומד על שניים כאשר הצב שלו יצא להפסקה.

 

  • עושה F5 לסיטואציות.

 

מיטה. אחרי החלפת סדינים

  • אם אתפס בשבי ואעבור עינויים (החוטפים ירצו לדעת מי מהאנשים בתל אביב היו בעברם אנשי בּום שלא החזיקו את זה טוב וזה נכנס לפריים), הדבר היחידי שישבור אותי (לפני זה יהיו: עינוי סיני עם ברז מים, מכות חשמל, מלח על פצעים פתוחים ושמיעת "זומבי" של הקרנבריז בריפיט), יהיה להכניס שמיכה בתוך ציפה.

 

  • מיד אעצום את עיניי. קצת לפני כן, חושב על ימים יפים יותר בהם מראיינים של תכניות בידור לא יבנו בילד אפ עם משפט ארוך, אינסופי, רק כדי לשאול את המרואיין שאלה מצחיקה שלא קשורה לכך (או לכל הפחות שאני לא אשים לדברים מסוג זה).

 

  • בבוקר אקום ואבחין שישנתי עם ה-USB  בכיסי. שוב לא היה לי למי להעביר את כתביי.

 

קצה הר שיש בו חיבור ווירלס. בוקר יום שני

  • יושב עם מכר על קצה הר ואין לי לאן לברוח; מעלתו הגדולה ביותר היא ניימ דרופינג. בעוד כמה שעות אגיע הביתה (אקח את הרכבל; לעולם לא יורד את מה שעליתי, זוהי זילות העלייה), ואגש לפייסבוק. שם אחפש שמות של אנשים אקראיים לפי כתובות מייל (ג'ימייל, בעיקר) ואציע להם חברות. יהיו אלה אנשים שהתמזל מזלם לקבל כתובת ללא מספור, ישראל ישראלי של האינטרנט. נניח danalevi@gmail.com ולא danalevi15@gmail.com, וכו'
  •  אגב בחורות שמדברות ביניהן דרך תאי מדידה; למטה, מתחת לאינטרנט, עולם שכולו מוֹב. סרטונים כבדים מדי למיילים אישיים מועלים ליו טיוב ונשארים בשמם המצלמתי (כותרות כמו MOV542, MOV879, וכו'), רק כדי להעבירם בתוך המשפחה עם לינק סודי. זהו עולם תת קרקעי שבו לסרטונים שונים יש עשרות אחים תאומים עם אותו שם, אבל עם אופי אחר. ("מבדידות הסרטונים הופכים קשים"). ממליץ לכם, קוראיי – אני מבקש בכל לשון של בקשה שתוסיפו כאן "הלא" – נאמנים, לחפש את MOV06878. שם, נערה יפה שרה את "אני קופצת לאילת ושכולם יקפצו". רק עם השפתיים.

 

  • קפקא חי היום, הוא חתם אצל סוכנת כתיבה. היא רק שולחת לו לג'ימייל (maxbrod.benzona@gmail.com) מכתבי שרשרשת שאם הוא לא יעביר אותם לעוד עשרה אנשים ךא תהיה לו עבודה בחיים (וככה זה נשאר).

התחנה המרכזית החדשה

  • הולך בתחנה המרכזית החדשה. עם כל צעד, מרגיש שבוגד באהבתי הישנה.

 

  • איפשהו כאן, התיאטרון של ניקו ניתאי. הייתי שם פעם, אבל אני לא מוצא את הכרטיס. הוא מציג בלי הפסקה כבר שנים את ה"הנפילה". למעשה, נדמה שאפשרות צלצול השכמה נוסח "שן קשת ענן", הוא האוקסימורון הגדול בעולם.

 

  • עובד לא זר הולך מולי.

 

  • אגב, ניקו ניתאי, מדי פעם אני חולם שאני והוא על אי בודד ואין לי ממי לבקש פינצטה בשביל להוציא שיערות מהאף.

 

שדרות רוטשילד

  • פה אין אנשים שמתקנים אותך כשאתה אומר "אבן גבירול" ולא "איבן". למעשה, הם עומדים על כך.

 

  • בחורה עם מכנסיים מתרחבים מדוושת על אופניים. כלום לא נתקע לה בשרשרת.

 

  • ילדים קטנים רצים בתוך שטחים מגודרים. לאימהות תל אביביות זמן ארוך יותר לקריאת ספרים.

 

כיכר המדינה

  • מחוץ למספרה בכיכר המדינה. על המדרכה זרוקים לפי הסדר הזה: ערסית. פן. מקלות.

 

הופעת ישיבה. זאפה

  • מדי פעם אני מתעורר בבעיטה (שזה הבעתה של חוסר הדרמה) מחלום בשחור לבן בו אני אשכנזי שעומד בכניסה ליער שכולו בשליטה פרטיזנית, והקב"ט הראשי אומר לי: זו הופעת ישיבה.

 

טקסידרמי. חצות ובכלל לא קצת

  • בטקסידרמי, מישהי מבקשת ממני אש. זה לא פוחלץ, זה סתם בוטוקס.

 

רוטשילד 12. בוקר שישי

  • שתי המלצריות החביבות עליי עובדות באותה משמרת. מתי הן כבר יריבו ואז אוכל לכתוב.

 

  • מהשדרה שממול נכנסים (אבל לא בסדר הזה) קבצן, ליצן, נגן רחוב, נזיר בודהיסטי, ומשתמשים בשירותים של הקפה. זה מזכיר לי בדיחה עם סוף פתוח:

 

  • אגב פדופילים בפסח, רק לאוכלי קטניות.

 

  • אגב פסח, יושב מולי פדופיל שפניו מפוקסלות. אני מקמץ את עייני ורואה אותו בבירור, זה עובד.

 

  • אני כל כך שונא את האיש שלידי, שאני מקווה (וזה הולך טוב עד כה) שלא ייצא לי אפצ'י רק כדי שהוא לא יגיד לי לבריאות. לא מזמין דברים עם פלפל, אם כן. לא מסתכל על פלורוסנטים, אם היו.

 

הליכה ברחוב אלנבי

  • קוקסינל נכנס לסטימצקי. אגב סטימצקי, אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?

 

  • אגב האסון הנורא ביפן, אני חושב שבתוך תוכנו אנחנו הגברים, די מקובעים. אנחנו כל כך מקובעים עד שאנחנו חושבים שכל קוקסינל שעובר ברחוב אמור לחשוק בנו. אנחנו אפילו נפגעים כשזה לא קורה.

 

  • אגב אנשים עם שני שמות משפחה, עכשיו ראיתי סינגר סונג רייטר לסבית (לא מוצהרת) אמריקאית שעשתה עלייה. בעוד כמה שנים, כשתכתוב בעברית, כבר לא תוכל להתחבא.

 

תחנת אוטובוס

  • מותק: אל תבני על יו.פי.אס שישלחו לך את הצעיף שביקשת מחו"ל. זהו, נגמר החורף. תרפי. אל תתפללי ליום גשום, לא תספיקי. אל תגידי שזה בשביל הכנרת, בינינו, זה לא בשביל הכנרת. ועכשיו, בואי נדבר על זה שלרננה רז יש חבר, וכמה זה מייבש פה, את אלה שמשמאלנו.

 

קפה מרסנד

  • לא מבדיל בין המלצריות פה. מה שכן, ניגש לעמדת העיתונים ורואה שבמילה שאתם קוראים עכשיו (צ"הל) המגיהה הלכה איתי עד הסוף עם העניין של מיקום הגרשיים.

                          

                                                                                                                                                  (עכבר העיר, 15.4.2011)

המיץ של עצמי/ על איך זה ללכת שבוע ללא דאודורנט (מתוך עיתון "העיר")

הבעיה עם עמודי קיץ של עיתונים, זה שמבקשים ממך דברים צבעוניים, קליטים. אני אמביוולנטי כלפי עמודי קיץ: אני אוהב אותם, אבל תפקידם דפדוף המתנתי, בין לבין, מעין הערת השוליים של חווית הקריאה, אלא אם כן אתם קוראים אותי בשירותים. ואין מחמאה גדולה מזו, יגיד לך כל כותב קיץ (המיליטנטיים שביניהם מחזיקים בחוזה סעיף דף כרומו).

אני מבקש, אם כן, שתקראו אותי בשירותים.

ברשותכם, נמשיך עם העניין הזה של פתיחות לכתבות, כי אנשים לא כל כך מודעים להן. זאת אומרת, הם קוראים פתיחות מכורח המציאות, אבל הפתיחות תמיד נשארות אותן פתיחות; גילוי נאות, התנצלות מסוימת, תיאור מפגש ראשון, דיבור על פתיחות וכו'. ובכן, אני רוצה להמשיך עם ענייני פתיחות: אני צריך את הכסף. זהו. אני ליצן החצר של דפדופי השירותים, של עורכי עיתונים משועממים, של קיץ שלא נותן מנוח, של כתיבה ניו ז'ורנליסטית מסריחה, עבשה, מקומטת מרב שימוש. אני צריך את הכסף. אני שחקן של הבימה שמשחק בטלנובלה קיצית וחותם עם ההפקה על סעיף שאומר שאני לא חייב לקחת חלק ביח"צון הסדרה. ובכן, המוות של ה"אני" בכתבות מעין זו – ואולי מספיק כבר עם אגדות מגזין "מוניטין" שאתם נהנים להתפלש בהן? – יכול להתקיים רק בשימוש מופרז במתכוון שלו, של האני.  זהו, אני מסריח.

 

האם התכוונת ל: דאודורנט (מתוך גוגל)

עוד מילה ששנים אמרתי לא נכון: דאודורנט. עד כה הייתי אומר דאורדורנט, אבל מי אני שאתווכח עם גוגל. התחקיר היחידי שהייתי צריך לעשות בשביל הכתבה הזאת – ללכת שבוע ללא דאודורנט, והנה נושא הכתבה מוגש בחוסר פתיחתיוּת כמו שצריך – זה לדעת איך להגות את המילה הזאת נכונה. דאודורנט. הוא, גוגל, אומר לי למה התכוונתי, וזה כל מה שצריך. האם  התכוונת ל_? כן, התכוונתי ל_. אם כן, אני הוא התחקיר, אני הוא הריח, הדאודורנט עצמו הוא הוא הפתיחה.

הפעולה האלמנטארית של הקיץ הישראלי מבוטלת מבחינתי. לא מסוג גלגלת, ולא מסוג תססס־תססס. לא עם חברת פרפומריה קבועה, ולא ניסיונית – כזו שחבורת בנות עם תיקים מחלקות לך ברחוב בשביל שתעקור מקבוצת נעורייך. לא. לקום בבוקר, לעשות את כל מה שצריך מלבד דבר אחד; שינוי סדרי עולם. ביטול תפילת "מודה אני" של אלוהי הגוף. אני אויב קהל האוטובוסים.

 

יום מס' 1 (סדינים אחרונים לפני)

קם בבוקר ומריח את בית השחי שלי. רוצה להרגיש את הלפני, לפני שיבוא האחרי. לבית השחי שלי יש ריח נפלא. שילוב של סדין של אחרי כביסה, חולצה חדשה, ומאוורר לא מסתובב. אני מתענג עליו קצת, על בית השחי שלי, ומקדים פגישה שהיתה צריכה להתקיים באמצע השבוע; היום עוד אוכל לבצע פגישה רצינית, בהמשך השבוע כבר אאבד את מרכולתי בשל עיגולי זיעה שבויי מלחמה. השיחה היתה כך:

אני: אפשרי להקדים את הפגישה להיום?

הם: כן.

זו היתה השיחה הכי קצרה שאי פעם היתה לי, ובעלת האפקט החזק ביותר. ריח של ניצחון. חופשי ממחשבות, אני עולה על האוטובוס ומגיע לפגישה. חזאיי העולם אמרו שהיום יהיה יום שרבי, אך לא כך הוא המצב. אני מברך את קלישאת הבדיחות על החזאים ושמח על קיומה. אני נכנס אל הפגישה ביודעין שחבל הסירחון תלוי על צווארי מהיום. אני מעריך כל דקה של זה שממולי, ויודע – כמו כל אחד שבלוטות הזיעה שלו נספרות לאחור – להעריך את הרגע עצמו, את העכשיו. במהלך הפגישה, אני מרשה לעצמי להישען לאחור ולשים ידיים מאחורי העורף. תנועה ספונטנית זו שבהמשך השבוע לא אוכל לעשות, היא בקשת הסיגריה האחרונה של הנידון למוות. אני ממצה אותה, ונשאר כך עד סיום הפגישה. אני עדיין לא מסריח. לגבי הפגישה? אנחנו מתים על הכתיבה שלך, אבל. (תחנקו; אנשים לא נותנים קרדיט לאנשים אחרים, וגרוע מזה – לקוראים שלהם. אם היה לי שקל על כל, וכו'). 

אני מגיע הביתה ולא מתקלח. זאת אומרת, אני יכול, אבל מושך את האפשרות המקלחתית  לימים קשים יותר. איזה שטויות! באמת שאיזה שטויות. אני מכוון עלי את המאוורר, כמו ייבוש מכנסיים על תנור, אבל הפוך. אני נשאר בבית לכתוב. בערב מדווש לחברים לראות כדורגל. אנחנו צופים במשחק והריח מתחיל לעלות, אבל אני מאשים, נוקט בשיטת המצפון שתמיד עובדת בין חברים טובים: מה קרה, לא יכולתם לאסוף אותי? שני גולים והכל נשכח. עשן סיגריות מחפה עלי, פה ושם חבר נשוי שעדיין לא מפיץ את ריחו ליד אשתו הטריה – עדיין לא עבר את המחסום, בעתיד היא לא יודעת מה מחכה לה, אנחנו מכירים את זה מכתה א' – משחרר כמה ברצף והכל מופנה לשם. אני אוהב את החברים שלי.

 

יום מס' 2 (אגלי מחשבות)

נצמד לבית השחי עם ההתעוררות. משבר התקליט השני מתחיל לבעבע. שם מים לקפה, ובינתיים מצחצח את השיניים. כמעט מבלי משים לב – וזה כבר תת המודע של שיני הבינה – אני רואה שאני מצחצח את הפה הרבה יותר זמן, כמו אומר לעצמי שאולי זה יכפר על ריחות אחרים. אותו דבר עם הסוכר; שם יותר, בשביל להמעיט מערכו של בית השחי. אני אוכל גבינת שום־שמיר וחביתה. אני לא שם שיני שום הפעם למרות אהבתי אליהן, ולא מוותר על שכיבות שמיכה; דאודורנט או לא, דברים אחרים (שרירי חזה, כתפיים, יד אחורית) לא צריכים לסבול מזה. אני מכוון את המאוורר ומתחיל לספור. על כל ירידה, רטיבות חדשה משתלחת. אני קם, מנגב את בית השחי, שם חולצת כפתורים. העניין עם חולצת כפתורים מאוד פשוט – אפשר לשים דאודורנט גם לאחר לבישתה. היא החברה הכי טובה של הדאודורנט. שאלות מסוג זה, אפשרויות מסוג אלה, לא רלוונטיות אלי. אני אגלי מחשבות. 

הריח מתחיל להיות חמצמץ. אני שולף פנקס בשביל לזכור, וכותב: "הריח מתחיל להיות חמצמץ". אני עולה לאוטובוס. יש מילה יותר אונומטופיאית מ"ארמפיטס", באנגלית?

באוטובוס אני נצמד לבחורה עם תיק עבודות גדול. תיכף היא תרד בשנקר – אם הנאצים היו רודפי נערות שנקר, זה לא היה קשה: תמיד אותן משקפיים, תמיד אותה שמלה, תמיד אותו תיק פלסטיק גדול – ותלך לעולמה היצירתי. בו בזמן היא תחשוב על כך שרמת גן, עם כל שגרתה, נכפתה עליה. אני מרים יד למעקי קו 66 וחושף לה בית שחי מדופלמת, נטולת ריח נעים. היא לא שחקנית טובה; הולכת לנהג וממציאה שאלה. "איפה אני צריכה לרדת הכי קרוב לשנקר?". נו באמת! יש לך תיק פלסטיק גדול!

זה מתחיל לעבוד, הדבר הזה. אני מגלף את עצמי לגוף שלי, לריח הטבעי שלי. אני בועת אשקלונה מהמים של עצמי. תיכף, ארד באחת התחנות ואתקבע מול מאוורר, כזה שבעלי מסעדות רבים איתו מדי יום; להדליק, מסתובב/לא מסתובב, לכבות כשאין לקוחות. וכן הלאה. הולך לים; הו, מליחות הגוף הנגררת! אני שווה בין שווים!

 

יום מס' 3 (זה לא עמבה, זה יגון)

אני אוכל שווארמה עם הרבה עמבה. פעם אחת ולתמיד, האם היא יוצאת מבית השחי, העמבה? אני מפעיל את כל בלוטות הגוף שלי. לצערי, בימים אלה בלוטות הגוף שלי הן בלוטות המחשבה וכולן גם בלוטות זיעה. הנה כמה מחשבות על דאודורנט, שלא מגיעות בימים בהם הוא מעטר את גופך:

– מוּדעות לריח גופך מרחיקה ממך שיחות עוד לפני שהן קורות. סתם מישהו שלא שמע אותך שואל שאלה מוכנס מידית לקטגוריית בריחה מהריח שלך.

– מי מחבריי שיקבל אותי כמו שאני – בלי עזרי ריח – יידע חברות אמיתית מהי!

– זו לא עמבה שיוצאת לי משם, זה יגון.

בערב, אני יוצא לשתות משהו עם חברים. אני מצטופף בין אחד החברים ובין מישהי ששומרת מקום לחברה שלה. זה הולך כך:

חבר: מה, זה ממך החמצמצות?

אני: כתבה, נו. שבוע בלי דאודורנט.

חבר: אה. מוסף קיץ וכל זה.

(שותה צ'ייסר, ומסתובב לבחורה)

אני: כתבה על איך זה להיות שבוע בלי דאודורנט.

היא: מה?

אני: לא משנה. זה תיכף יתקוף אותך כמו גל.

אני מרופד בושם. כמו הסוכר בקפה וכמו צחצוח השיניים – הוא מונח על לחְיי כחסך פסיכולוגי, הברחה של אנשים מבית השחי שלי. זה עובד, אבל רק כחוויה ראשונית. לאחר ההתנדפות הבושם, אני הופך זבוב, אבל הפוך; אני זה שמרחיק ממני זרים. אני יוצא לרחוב, ומקבל את זה, הפעם לילית. בצהריים זה עוד מתערבב. הרחוב עמוס, שוקק, אנשים מזיעים את עבודתם. אבל עכשיו, בלילה, זה רק אני והריח שלי. אין את מי להאשים. לא עבודה קשת יום, לא מזג אוויר ים תיכוני, לא נחיריים טובים מדי. אני סוחב את הריח שלי, והוא מצדו סוחב את האני שלי.

אני נכנס לפיצוציה וזה מכה בי בצורה המזוקקת ביותר. המוכר שממול מנסה לחשב למי שייכת צחנת הזיעה שממולו. הוא מחכה שאוסף הבקבוקים ייקח את משנתו וילך – נותן לי עוד קרדיט – אבל אז מבין שזה ממני. זה שלי, יותר נכון. והנה אני מבין עוד דבר: לא עוד "הריח ממני", אלא מעתה "זה שלי". איחוד, סימביוזה של הגוף הפיזי (הגוף) והגוף הרוחני (הריח שלו). הביטוי "הריח הזה ממני" הוא למתחילים. אני כבר ב"זה שלי".

אני בואש. מתחמק מצלצול של מישהי. בשעה מאוחרת זו, צלצול טלפון ממישהי, יכול להיות רק אם היא ראתה אותי צועד ברחוב ולא שמתי אליה לב. שאבזבז סרחון על סיטואציה זו? לא. ממשיך לצעוד, מחפש צל כמו ביום שמש חם, אבל הפוך; נצמד לחניות, לחשכת חלונות הראווה. שלא יראו אותי, שלא יריחו. נמלט מהעולם, מגיע הביתה, מפתח בדלת, נכנס. זה הריח של עצמי או שאני שמח לראות רק אותי?

 

יום מס' 4 (ומדיף)

איפה אתם סדינים ריחניים? איפה אתן אהבות קודמות? אני מתעורר מעצמי. אני השעון המעורר של עצמי. בית השחי שלי הוא סנוּז פלאפוני בפני עצמו; אני ממאן לקום, אבל הריח תוקף אותי מדי רבע שעה. אני קם לבסוף ויודע שהיום זה המבחן האמיתי: היום אני באמצע של הדברים. אני לוקח שאכטה מעצמי ונגעל. הריח, הוא אותו ריח של רצפת שוק הכרמל לפני שרוכלי העולם עוברים עליו עם צינור של סיום יום עבודה. בית השחי שלי הוא שקעים של רצפות שמתנקזים אליהם סופי היום. ואני רק בתחילת היום.

הולך באבן גבירול, ומדיף. הולך בשבילי האופניים, ומדיף. יושב בבית קפה, ומדיף. אני מחבר שתי שולחנות ויושב בסופם, בצד של המדרכה. מלצרית, אחת שמכירה אותי, מנשקת אותי כמו בכל פעם, אבל בורחת ממני מהר. היא מעוותת את פרצופה ולפתע מאלתרת התעטשות. איזו אימפרוביזציה נהדרת! כושר האלתור שלה אפילו מקסים אותי. היא חוזרת לעמדת המחשב תוך אלתור התעטשויות נוספות. היא טובה. את הקפה שלי, כבר קיבלתי ממלצרית אחרת, חדשה ביומה הראשון (עושות עליה זובור, הוותיקות). 

אני שרוף בעיר הזאת. אני שרוף בבית הקפה הזה. בעתיד, לאחר משימה עיתונאית זו, אצטרך להמציא שיחות לידה רק כדי להוכיח שהייתה זו סתם תאונת ריח. אהיה כמו ילד בעל טעות לשונית בעברו – כזו שחבריו לא מרפים מלהזכיר לו אותה – שמחליט להמשיך לדבר בטעויות לשון באופן מוכוון, רק כדי להראות שאותה פעם הייתה משחק. אפיץ בכוח את ריחי הטוב בשביל לכפר על תת המודע של העבר.

הנה כמה דברים לגבי החברים החדשים שלי:

– אנחנו, נטולי הדאודורנט נמצאים מעל מזג האוויר. כמו שמאיר אריאל כתב: "יעני, בזים לשרב". יש ניצחון גדול מכך, על העולם?

– ניצחון השפה: רק אנחנו, נטולי הדאודורנט, לוקחים את המשפט "מתבשל במיץ של עצמו", ומקיימים אותו. פיזית. מטאפורות זה לאנשים אומללים שמסתמכים על אותיות.

– לעזאזל, אנחנו לא צריכים אנשים אחרים! אנשים שצריכים אנשים אחרים זה לאנשים אחרים.

מגיע הביתה. מגבונים לחים פזורים על שולחני; טלק זה לתינוקות כתיבה.

אווירה צפופה. אני מחליף חולצות סדרתי. אני סיומי משחק כדורגל בינארציים ביני לבין עצמי. אין אפשרות להתנהל אחרת. רק חולצה ועוד חולצה. אני מחליף אותן בפינות רחוב, נכנס לבתי קפה עם תקווה אחת: שכיור שטיפת הידיים לא יהיה בשטח השירותים, אלא בתוך התא. מדי פעם – והיום אני מבין זאת יותר מתמיד – אדריכלי שירותים שמתקינים כיורים מחוץ לתאים הם סתם מתחכמים; בונים על כור היתוך חברתי איפה שלא צריך. בחוסר התחשבות שכזה לא נתקלתי. אני נכנס אם כן רק לשירותים שמכילים כיורים בתוך תאם; מוריד חולצה, שוטף את בית השחי שלי עם סבון הידיים התעשייתי, הוורוד, המהביל, ומנקה את בתי השחי שלי. אני חבר רק של ניירות הצצרץ, התעשייתיים. גלילי נייר טואלט רגילים לא טובים לי – כדורי נייר מתערבבים בשיער בית השחי שלי. רק ניירות תעשייתיים, אם כן. סלחו נא לי מלצריות העיר שלא השארתי לכם כאלה לניגוב החלונות. לקחתי את רובם.

עולה על מיניבוס בין דתיים כבולי בית שחי. אני בפור ענקי עליהם ועכשיו זו המלחמה האמיתית; אין לאן ללכת, אין לאן לברוח; מי שמעביר לי את המטבעות לנהג הוא זה שמריח אותי, ומי שמריח אותי הוא זה שמעביר את המטבעות לנהג. מסתכלים עלי. איך זה, בחור צעיר שכמותך? אני שואל את עצמי איך אפשר לחיות כך; לא עם הסירחון, אלא עם המבטים. פותח חלון, מרים יד, הרוח נושבת אל שרוולי הגידם. אני אוהב אותך רוח. אני אוהב אותך אמא רוח.

 

יום מס' 5  (איש עם בית שחי מופרז)

הערב, אני הולך להופעה, די ג'יי מחו"ל. יהיו הרבה ממכריי, אצטרך לבצע תחבולות שאני לא עושה בדרך כלל; לרקוד. אני צריך לרקוד בשביל לאשר את חמצמצותי. ההופעה במקום סגור, המזגן טוב רק עד לקיבולת הראשונית. מהי הקיבולת הראשונית? קבלת הפנים. אני נכנס לשירותי הגברים לפני שההופעה מתחילה. עוד מעט המקום יהיה מלא, וכיוריי שירותים של מקומות הופעה, נו אתם יודעים, זה כמו משתנות. כיור ליד כיור ליד כיור. אין פרטיות. אני מביים שיחת טלפון עד שאחד ששוטף את ידיו ילך (נו באמת, מה הוא משחק אותה? אנחנו הגברים שוטפים את ידיהם במקומות ציבוריים רק אם יש עוד אדם שרואה אותנו), ומשתלט במהירות על הסבון הנוזלי ובית השחי. אני מדיף תעשייה. ברחבת ההאנגר, נצמד להכי מסריחים שיש. זאת בעיה: זו לא הופעת רוק. ואני שואל: מוספי  קיץ, איפה ההפקה שלהם, שתתאם תאריכי כתבות להופעות שכותבים הולכים אליהם ממילא?

הופעה טובה. מוזיקה טובה. בחורות יפות. אודי, רזית? (לא, זה תת המודע שלכם שאומר ריח גוף ← השלת קלוריות). יוצא מזיע פחות מכולם (הריח כנראה שואב את הזיעה), והולך ברגל עד להורים. נרדם שם. הכלב לא מזהה את הריח שלי. אחרי הכל, אני גנב. גנב של נחיריים.

 

יום מס' 6 (דרושה: בחורה תתרנית)

לשבוע ניסיון: מחפש אותך, היפה בנשים, המצחיקה בנשים, הצוחקת מבדיחותיי בצורה הכי נפלאה (בנשים), הקורנת בנשים, המקשיבה בנשים, החמה בנשים. (המודעה מיועדת לתתרניות בלבד).

איפה אתן תתרניות שלי? אתן היחידות שמבינות אותי, שיכולות להכיל אותי, שתחבקו את מכאוביי. נטולות נחיריים, נטולות מוצרי חלב במקררכן. מה יש לכן בחיים? בואו אלי, נוחו בין בית שחיי. ארוחותיכן תפלות הן ממילא, חוסר מנהגיכן לא הולך אחורה עם שום תיבול, ריח סיטואציות שקרבות גם הן לא. דלק, פּיקה של פורים, וגשם ראשון לא מרגשים אתכן. מה יש לכן בחיים? בואו אלי. אלי בואו. אתן בודקות את כפתור הגז שלוש פעמים לפני שאתן יוצאות מהבית, סוליות נעליכן משקרות לכן מדי יום. אתן לא מריחות כלום, תתרניות. בואו אלי. אני איש עם בית שחי מופרז. איש עם בית שחי מופרז מחפש תתרנית.

 

יום מס' 7 (סיום: בין בן השחי לבת השחי)

כתמי חולצות עגולים – כמעט משורטטים מדי – נחים על חולצותיי. הם כהים, תופסים את שטחם, אך לא יותר מזה. יודעים למה הם מסוגלים. לא משתחצנים על חולצתי. בתחילת השבוע, היו הם כלא מאמינים, האם מישהו – אני – נותן להם חופשיות שכזו? הם בדקו את הגבולות מדי יום, פרצו אותם, אבל ללא תאוות בצע, לא יותר מדי. היום, אחרי שבוע, אני יודע שכתמי הזיעה שלי, אגלי נשמתי, לא קופצים מעל הפופיק של בית השחי. הריח מתפשט בדירתי כמו גוויה של עיתונים. מהי גוויית עיתונים? "הריח עלה/ השכנים פרצו/ עשרות חתולים מסביב". מוזיקה נשמעת מביתי, אני מקפיד להלך עם נעלי בצורה רועשת כדי ששכן – ישראלי מדי – לא יפרוץ לדירתי. אני כבר מורגל לריח עשתונותיי. בין בן השחי לבת השחי, אני מחליט להמשיך עם ניסוי זה. אני יכול לחיות עם עצמי. עד הכתבה הבאה. תיחנקו.

 *מתוך עיתון "העיר".

*גם לי יש בלגן באתר החדש הזה שלי, אז הנה מהופעות אחרונות:

עם עמיר לב

בהשקה של קוב

נקסט. נקסט. נקסט. / כתבה על הצ'ט רולט

 

 

לא הרבה אחרי שנכנסתי לצ'טרולט, שכנעתי מישהו שהוא נאצי. זה לא היה קל, כי הוא לא היה נאצי; הוא היה סתם גלוח ראש. עליתי מולו, הוא נראה מנומנם. שכוב על צד המיטה, שעוּן עם יד אחת על צד ראשו, ומעשן סיגריה שהאפר שלה כבר היה מיואש (בפעם הראשונה שהוא לא איפר, הסיגריה עוד התרעמה על בעליה. לאחר מכן, כשעלה מולי- היא כבר התנכלה לו וחיפשה שיאים). פרצופו המשועמם נחשף מולי, ושאלתי את עצמי מה אני אומר לגבר גלוח ראש. החלטתי ללכת על הדבר הכי פחות שעיר; לשכנע מישהו שהוא נאצי.

           

                                                            ****

צ'טרולט (chatroulette.com) למי שלא מכיר הוא מיזם של ילד – זה ילד זה?-  בן 17 בשם אנדריי טרובסקי ממוסקבה, שכמו הרבה אחרים שהמציאו משהו- זה כמו יצא לו מהשרוול ונכנס לשאר העולם דרך כובע הקפוצ'ון. אתר של צ'אטים אקראיים; אתה נופל על מישהו ברחבי הגלובוס ומתחיל לשוחח איתו, כאשר הממשק הקל והפלטפורמה נותנים בעצם תחושה של צפייה ביו טיוב; אין צורך להירשם, ואין צורך להוריד תוכנה מסוימת. צריך רק להיכנס, לבחור – אם אתה רוצה שיראו וישמעו אותך – באופציית מיקרופון ומצלמה, ולהתחיל להתגלגל; יש ערימה של חברה על הדשא של האינטרנט וזה לעולם לא היה משומן יותר. קיבוץ גלויות, שבערב ממוצע מכיל כמאתיים אלף משתמשים בו בזמן. אתה ממשיך לדבר עם מי שעולה מולך, אקראית, או בוחר לעבור לבא אחריו על ידי כפתור ה"נקסט".

 

 

 

                                                             ****

אני: אז את באה לפה הרבה?

אישה סורית: לאן?

אני: לאינטרנט

אישה סורית: אני לא מבינה

אני: לא משנה. תגידי-

(לחצה לי נקסט)

 

                                                            ****

לא בכדי הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לצ'ט רולט, הוא להאשים מישהו בנאציזם. למה? כי צ'ט רולט עצמו הוא הסוּפּ נאצי של האינטרנט; אתה מקליד את שם האתר (לפני זה כמובן לא ידעת לאיית, ואז אלוהי הגוגל אמר לך "האם התכוונת ל?" והרכנת ראשך אליו), ונכנסת לאתר בו המטאפורה "בלחיצת כפתור אחד", הופכת למילולית, מילולית מדי עד להיותה פיזית. בצד שמאל נחים שני ריבועים; בעליון אתה רואה המצ'וטט שממולך ( להלן, "Stranger"), ובתחתון – אם בחרת באישור למצלמה – את עצמך. למעלה כפתור נשק יום הדין; "נקסט", שאיתו אתה בוחר אם להישאר עם אותו משתתף הצ'אט שממולך או לירות לו ברקה, להעיף אותו מעליך, ולעבור למשתתף הבא; ובכן, אם המשתמש בצ'טרולט הוא הסוּפֹ נאצי שעושה נקסט, אז מהו האתר הזה אם לא מסיבת כתה של מקובלים יותר, או מקובלים פחות? הלאה אל הים, הלאה אל המראה החיצוני!

                                                            ****

 

ועוד לא דיברנו על איברים שלופים.

 

                                                            ****

בלי להניד עפעף אתה בוחר מי יישאר מולך ומי לא. חזרה אל המקורות, אל בית ספר היסודי; בחירת המשך שיחה לפי מראה חיצוני בלבד. אין עצוב מזה, אבל מצד שני אין שיקוף אמיתי מהצ'ט רולט לחיים האמיתיים, שכן, כשאתם הולכים ברחוב ואתם לא יודעים מה השעה, במי תבחרו? כמובן באיש/ה היפה יותר. למה? שנית, כי אולי "ייצא לכם משהו", אבל ראשית- בגלל שהם נעימים לעינכם ולא מרתיעים. בסופו של יום, הצ'ט רולט היא הנגזרת האינטרנטית לאותן הבחנות סוציולוגיות בהקשר למה שאנחנו חושבים על אנשים אחרים; קלסתרונים נוסח "למי יש פרצוף של רוצח על פי תמונות אלה", כבר לא רלוונטים; המבחן העצמי חי ברשת מדי יום, מדי דקה, מדי שנייה, מדי נקסט. ובכן, בית ספר היסודי מעולם לא זכה לקאמבק משוקף יותר מהצ'ט רולט. מרב תחלואי רשת, האנשים חוזרים למקורות בלי ידיעתם; בוחרים, ממליכים, מנפנפים אנשים אחרים בלחיצת כפתור. עדר של שוטים, עדר של מצ'וטטים, חליטת תה של אנשים. והקונפליקט רק גדל; כמו אמן שממחיש דרך ציוריו האבסטרקטים את אי יכולתו להגדיר את אומנותו שלו אלא רק בדרך הזו, כך גם העולם האינטרנטי וההתקדמות הטכנולוגית; אנשים צמאים לקשר חם, אך עם זאת יכולים לבצע זאת רק דרך המדיום הקר.

אני שם משקפיים מצחיקים בשביל שלא יפסחו עלי, ומצליח להשאיר אצלי אנשים לשיחות.

 

 

 

                                                            ****

 

אני: אהלן.

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: מה זה המשקפיים האלה? זה כל כך קנייה ווסט 2008

אני: אה, את אוהבת ראפ?

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: כל כך לא!

אני: אז איזו מוזיקה?

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: רוקנרול! (תנועה של וי)

אני: גם אני!

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: אתה לא כאילו זקן בשביל זה? (מבט עייף)

אני: עכשיו בדיוק אני שומע (שוב) את Queens Of The Stone Age. מכירה?

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: כן, הם סתם

אני: הם לא.

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: הם כן.

אני: לא.

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: כן.

אני: לא.

בחורה בת 17 מניו יורק עם חצ'קונים: כן.

אני: לא.

(עשיתי לה נקסט)

 

                                                            ****

אבל אין דבר עצוב מלהיות דחוי. אתה מסתובב באתר הצ'ט רולט ומבכה את היותך על שום היותך; מה אני משקף שהם לוחצים עלי נקסט? לא עובר הרבה זמן ואתה מצמיח עור של פיל (ומצלמת האינטרנט היא מצלמת הנשיונל גיאוגרפיק של ההיום; צילום בהילוך מהיר מלווה הצמחת עור של פיל בשניות), וכבר לא מתרגש. הדברים מהירים ואין זמן לשאלות מסוג זה. נקסט. נקסט. נקסט. בהתחלה אתה מסיים שיחות באופן מנומס ("בדיוק מצפצפים לי, חייב ללכת!"), אבל עם הזמן, גם אתה כבר לא סופר אף אחד בעולם הוירטואלי שמתבטא בצ'ט רולט; נקסט. נקסט. נקסט. באופן מוזר – אם נצמד למטאפורת בית ספר היסודי – הצ'ט רולט היא כתה עולמית שבה כולם, ללא יוצא מהכלל, מלכי הכתה. בוחרים להישאר איתך, או לא. לא רחוק היום בו המדיומים יתמזגו ויבוצעו (אולי אפשר להגיד, יונפשו על ידי האדם; כמה מעגלי) בעולם הגשמי; אם מה שחסר לאדם המתקדם היא החזרה למקורות ופשטות חוקי בית הספר היסודי של העולם, אז השלב הבא הוא מיזוג כל אלה לכדי מכלול אחד, עיסתי; מישהו מצא חן בעינייך בעבודה? תשלפי את מכשיר ה- USBותאיימי עליו במותן. מישהי מצאה חן בעינייך? משוך לה בצמה בפאב רועש במקום למצוא משפט התחלה. נקסט.

אני מוסיף פאה.

 

 

                                                            ****

אני: היי

יפני שמאחוריו שלושה יפנים שצוחקים ביפנית: (חיוך ותנועה של אגודלים מורמים)

אני: היי

יפני שמאחוריו שלושה יפנים שצוחקים ביפנית: (חיוך ותנועה של אגודלים מורמים)

אני: היי

יפני שמאחוריו שלושה יפנים שצוחקים ביפנית: (חיוך ותנועה של אגודלים מורמים)

אני: איש עם אוטו

(עשו לי נקסט באלכסון)

 

                                                            ****

כמות הפירוטכניקה שאנשים מייצרים על מנת שלא יפסחו עליהם, אלא יישארו לשוחח איתם היא אדירה אבל בעיקר משעשעת; ממול מצלמת המחשב אנשים עומדים על הראש, שמים מראה תחת סנטרם ליצירת כפילות, מתחפשים, יושבים בשירותים, הופכים מצלמות, שמים פאות, שמים מסכות. משקפיים שמישהו חילק לי בשדרות רוטשילד כמארצ'נדייז לאיזו מסיבה, משמשת לי כמלכודת זבובים; אין לי בהן שימוש מלבד פורים, אבל אני עונד אותם וככה משאיר אצלי אנשים. הם מחייכים, מסמנים באגודלם כמחמאה, או קוראים לאחרים לבוא לראות. אני מסמר המסיבה. (עד הנקסט הבא).

 

                                                            ****

מישהו עם מסכת אב"כ: שלום.

אני: היי, איראן הפעילו נשק כימי אצלכם? מאיפה אתה

מישהו עם מסכת אב"כ: ארה"ב. אתה הפלצת עכשיו

אני: מה?

מישהו עם מסכת אב"כ: כן, כן.

אני: אני? אבל אפילו לא הפעלתי מיקרופון.

מישהו עם מסכת אב"כ: לא צריך מיקרופון, אני מריח (תנועה עם ידו לסילוק ריח).

אני: אה, הבנתי. מצחיק. כמה שעות אתה כבר יושב ככה?

מישהו עם מסכת אב"כ: כמה שעות. כל העולם מסריח. הנה, תכיר את הכלב שלי (מרים אותו).

אני: הב הב.

מישהו עם מסכת אב"כ: הוא גם הפליץ עכשיו (תנועה עם ידו לסילוק ריח).

אני: זה היה יוּסוּף? (it was yusuf?)

מישהו עם מסכת אב"כ: מה??

(פאוזה. אני נותן לו לעשות עלי נקסט. בכל זאת, לא נעים)

 

                                                            ****

ועוד לא דיברנו על איברים שלופים.

 

                                                            ****

 

בוא נדבר על איברים שלופים. הצ'ט רולט הוא מאורת איברי מין זכריים שלופים. לא ברור למה, אבל לאנשים יש ריגוש לאחוז במרכולתם כשהם מול מסך המחשב; קלוז אפ, לונג שוט, עם פנים, בלי פנים. זה עניין של זמן שכל פרוורטיי העולם יתאחדו שם לכדי מלחמת חרבות אחת גדולה; הצ'ט רולט – נכון לרגעים אלה, אבל מי יודע איך סופרים זמן באינטרנט – הוא כמו בר תל אביבי ש"עדיין טוב בו", אבל תיכף "יתקלקל". עוד מעט, על הריסות האתר הזה, לא יישאר דבר מלבד תחרות אוננות אחת גדולה. יוצאת לך הנשמה עד שבחורה מפציעה על המסך, וברגע שזה קורה, אתה קופץ ומנסה להספיק לכתוב איזה  Hiקטן, ובשביל להגיע לשיחה נורמלית אתה צריך לעבור חמישה איברים זכריים זקורים, וזה לא מחזה שכיף לראות (אלא אם כן, וכו'). אבל עם הזמן אתה מתרגל. גם לזה כנראה מתרגלים; הרי בשביל מה אלוהי המקלדת המציא את כפתור ה-F9, אם לא למצבים כאלה? זוגות עושים את מה שהם עושים מולך, בחורות זוחלות ערומות על מיטותיהן, הכל בחוץ, הכל ברשת הדייגים. אתה תעשה נקסט על מישהו, אבל תיכף יגיעו ילד או ילדה בני 10 (או פחות) ויראו בדיוק את מה שאתה ראית עכשיו. על זה אין נקסט; לתת מודע אין נקסט, הכל נרשם וייצא בעוד כמה שנים מהחור של הגרב במח.

 

                                                            ***

מישהו – עוד מישהו – שם את המצלמה שלו על פתק בו כתוב: "אין ציצים? לא מדבר".

(האמת צודק)

 

                                                            ***

והנה מגיעה מדורת השבט הישראלית. אחרי שאתה נכנס לזה, אתה כמובן משתף אחרים, רוצה להראות להם מה הם מפסידים, או "לאן העולם הזה הולך". אין לך במחשב מצלמה? בסדר, זאת עדיין כנראה לא בעיה. אתה יושב עם חברים שלך בסלון, יש מחצית בבלומפילד ופרסומות בווליום מוקפץ מהטלוויזיה, ואז "אחי, בוא נתעלל באנשים בצ'ט רולט", שהרי אם אתה אומר למישהו מטקסס שאתה ילדה בת 15 ממלזיה, אז אתה ילדה בת 15 ממלזיה.

 

                                                     ****

מישהו מטקסס בלי סוס: שלום שם…

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: סלום, סליחה "שלום". מצטערת על האנגלית…

מישהו מטקסס בלי סוס: זה בסדר. בחור או בחורה?

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: בחורה

מישהו מטקסס בלי סוס: איך קוראים לך ומאיפה?

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: ינתיפרזי, מלזיה

מישהו מטקסס בלי סוס: היי ינתיפרזי, בת כמה את

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: 15… אבא שלי לא מרשה לי להיכנס לאינטרנט

מישהו מטקסס בלי סוס: זה בסדר, הוא לא יידע. למה את בלי מצלמה?

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: אני קצת מתביישת

מישהו מטקסס בלי סוס: למה

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: יש לי ציצים קטנים

מישהו מטקסס בלי סוס: זה בסדר, אני בטוח שהם חמודים. רוצה להפעיל מצלמה ואני אגיד לך?

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: הם יגדלו?

מישהו מטקסס בלי סוס: כן, בטח!

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: למה, אתה רופא?

מישהו מטקסס בלי סוס: כן. תסמכי עלי

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: היום גם גיליתי שגדלה לי שיערה איפה שעושים פיפי…

מישהו מטקסס בלי סוס: את רוצה להראות לי ואגיד לך מה זה? אני רופא

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: רגע, אני שומעת את אבא שלי נכנס לבית

(משאירים אותו במתח 2 דקות, וכמובן בינתיים נשפכים מצחוק)

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: אבא הלך…חשבתי שהוא שוב רוצה לעשות לי אמבטיה

מישהו מטקסס בלי סוס: אבא פוי!

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: מטומטם (בעברית)

מישהו מטקסס בלי סוס: מה?

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: יא חולה מין מסריח (בעברית)

מישהו מטקסס בלי סוס: מה??

אני וצחי ללא מצלמה עושים ממנו צחוק: התחילה המחצית בבלומפילד לך מפה (בעברית)

מישהו מטקסס בלי סוס: מה?? זה במלזית?

(עשינו לו נקסט, כרגע הפועל מובילים)

 

                                                            ****

אז מה, אינטרנט, אה? אם חשבתם ש"האח הגדול" הוא שיקוף המציאות האולטימטיבי, אז הגיע הצ'ט רולט והוא הדבר האמיתי. למה? כי אין פה התערבות עריכתית, כי אין בדיחה על חשבונך (המשתתף בוילה הסגורה), אין שימוש מניפולטיבי של מישהו (אח גדול, ערוץ טלוויזיה מסחרי וכו') שעל פיו קמים ונופלים דיונים נוסח "אותנטיות", "שיקוף חברתי", "העולם מול מציאות". יותר מזה; אין פה דבר נוסח "1984" של ג'ורג' אורוול, "המופע של טרומן", או אפילו "זליג" של וודי אלן, שמדברים בין היתר על קטנותו של האדם כנגד המכונה הגדולה הזאת שנקראת "העולם". יש פה הגעה ל"רגע עצמו", להווה החמקמק. נכון- אומנם כדרור קטן של ההווה, אבל הוא שם, בדרך היחידה שאפשר לגעת בו. מה הם החיים אם לא שיחה ברגע עצמו על ידי מדיום שכולו הרגע עצמו? דוגמא הכי טובה לכך היא השפעתו של הצ'ט רולט שממשיכה כמה שניות אחרי שיצאת ממנו; אתה סוגר חלון האתר (לפני זה כמובן אמרת "רק עוד אחד וזהו"), עובר לשאר עיסוקייך האינטרנטיים, אבל בתודעתך עדיין מתקיימת ההרגשה שמישהו רואה אותך. אתה מזיז את המצלמה הצידה ליתר בטחון. והנה, זה אולי סיכומו של דבר; אתה הוא האח הגדול של עצמך.

ועכשיו, נאצים.

 

                                                            ****

אני: הייל

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: מה?

אני: היי, זאת אומרת

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: שלום.

(שתיקה)

אני: מה שלומך?

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: בסדר. ואתה?

אני: קניתי מכונית היום מיהודי.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: איזו?

אני: זה לא משנה, הוא היה יהודי.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: נו, אז מה אתה רוצה ממני.

אני: סתם, משתף אותך.

(שתיקה)

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: ולמה אתה חושב שזה אמור לעניין אותי?

אני: כי אתה נאצי

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: מה פתאום נאצי?

אני: אתה גלוח ראש.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: נו אז מה? גם אתה

אני: אבל אצלי זה בגלל שלא נשאר לי הרבה שיער אז אני כאילו רוכב על האופנה של הגילוח.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: אה.

אני: אז אתה נאצי, כן?

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: לא אני לא.

אני: אתה נאצי.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: אומר לך שאני לא.

אני: אתה כן, רואים. אתה נאצי.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: אני לא.

אני: אתה כן.

מישהו משועמם וקרח שאני אעשה ממנו נאצי: טוב. אני נאצי.

אני: ידעתי, תתבייש לך!

(עושה לו נקסט, לנאצי. וכל העולם כולו).

 

 

 

                                                            (מתוך עיתון העיר, 8.4.2010)  

 

 

ישראל בלי קבלה/ פרספקטיבות של נהג מונית ושני אוהדי אנגליה

 
 
טרמינל. מונית בלי מונה.  
אהלן ג'ון וסטיוארט, אני אודי ואני אהיה הנהג מונית שלכם. כן, אפשר לעשן. מה תרצו לשמוע? יש לי ישי לוי, זוהר, העוד, זהבה בן- אם אתם מזרחיים, ואם עולה לי נוסע אשכנזי אז יש לי גם ישי לוי, זוהר, העוד וזהבה בן. נכון, זה אותה מוזיקה לשני הצדדים, אבל כמו כל דבר אצלנו בארץ צד אחד הוא עצמו וצד שני "עושה קטע" בשביל להתמודד עם עצמו, אבל בינינו, הכל זה רק עניין של שינוי פרספקטיבה. ישי לוי?  
נתחיל בשנקין. לא, זה לא 'שינקן', אנחנו ההולי לנד, לא יפה ככה. זה 'שנקין'. מי הוא היה? אנארף, אף אחד לא יודע.  אני חושב שהוא נולד ככה, ילד על שם רחוב שיקרא על שמו. מסובך, הא?  ככה זה פה, הכל מסובך.
 
                                                            ****
 
שינקין
יאללה רדו. אני אחזור עוד שעה. לספר לכם על הרחוב? מה יש לספר? איזה אחד, דני דותן, הוא החליט על הרחוב הזה. הוא זמר, ופעם אחת נשען עם זקן על מעקה בבית קפה בבזל  והחליט על זה. ככה פתאום. טוב, אז המקומונים היו בהתחלה וכל האנשים צייתו להם. הנה, אתם רואים את הבחור הזה עם הפאות החתוכות והבגדים השחורים שנשען על העץ? לא הוא לא מתפלל, הוא בוכה שלקחו לו את תל אביב ושנהיה מגעיל בשינקין ביום שישי. מסכן.
דבי ונולי מכירים? טוב, כאילו ממש אין לי זמן להסביר לכם.
 
                                                            ****
אני: אתם רואים את הבחורה הזאת?
ג'ון וסטיוארט: כן.
אני: היא טוענת שיש לה חברה שניק קייב הביא לה פעם סיגריה ב"מדבר"
 
                                                            ****
 
 
אבן גבירול
פה אני מציע לכם לא לחנות אם יש לכם מכונית, למה יש פה פקחים שקופצים מתוך השיחים. כחול-לבן, אדום-לבן, אפור-אדום, אפור-לבן, עזבו, שימו בחניון. דווקא יש פה אחלה בתי קפה. הנה, פה זה בניין העירייה והם שמו לתושבים בריכה בחינם ואתם יכולים להתקלח. אם תצללו למספיק זמן, אז סביר להניח שתתעוררו בחגיגות למשהו. ככה אני מתפלח לפעמים כי חושבים שאני ערבי בכניסה.
 
                                                            ****
ג'ון: מה זה הכסא הזה על הכביש?
אני: מישהו בטח שומר חנייה.
 
                                                            ****
 
כיכר רבין
וואלה, זה תמיד מצחיק אותי שרבין נרצח בדיוק בכיכר רבין.
 
                                                            ****
 
 
בניין הרבנות
שניה, אני כבר בא. אגב, אם תחכו פה מספיק תוכלו להיות ריבאונד מהיר. מדי פעם אני לוקח מפה גרושות טריות, ותמיד יש להן את אותה בקשה: גלידה. למה גלידה? כי פעם שלישית גלידה. מגורשת, מגורשת, מגורשת.
(חוזר) תכירו, זאת ציפי.
 
בחורות
עצה שלי? אם אתם רוצים להתחיל עם בחורה פה בארץ ישר תגידו לה במשפט הראשון "אבל מה השעה יא בת זונה, אני רק רוצה לדעת מה השעה!", כי אז אם היא תבין שהגעתם אליה כבר מרוגזים בגלל שהיא לא תענה לשאלה פשוטה בגלל שהיא מפחדת שאתם מתחילים איתה- זה חתונה בטוח.  מסובך, אבל ככה זה פה.
                                               
                                                            ****
סטיוארט: היי! הנה בחורה עם רובה.
אני: עזוב, סתם מגבניקית ארסית
 
                                                            ****
 
חומוס  
אני: תגידו, אתם מפורסמים שם באנגליה?
סטיוארט: לא, אני סתם בנאדם.
ג'ון: גם אני.
אני: אז אתם בטח לא תגידו סתם "איי לייק יור הומוס ושהבחורות בישראל הכי יפות", נכון?
ג'ון: הן באמת הכי יפות.
אני: מפגרים טוב, זה כמו החבר האשכנזי שלי שמחפש במודעות שידוכים רק תימניות גזעיות.
סטיוארט: גזעיות? מה זה, פינצ'ר?
אני: צ'יוואווה.
 
                        &nb
sp;                                   ****
 
נינט. פקק בגלילות. ניסיון לשבירת שתיקה.
אני: יצירת אמנות החד פעמיות בעידן השעתוק הטכני זה אוקסימורון?
סטיוארט: מה?
אני: לא יודע, יש לי איזה מרצה שאני לוקח פעם בשבוע במונית. התחיל לחלחל לי החרא הזה. לשים לכם את הדיסק שלה?
 
                                                            ****
ערב טוב ניצנים
אני: תגידו, אתם מפורסמים שם באנגליה?
סטיוארט: לא, אני סתם בנאדם.
ג'ון: גם אני.
אני: אז אתם בטח לא סתם תגידו "תודה יזראל, הייתם הקהל הכי טוב אי פעם", נכון?
ג'ון: לא.
אני: כי הייתי פעם בהופעה של פיל קולינס גם בארץ וגם בחו"ל ותפסתי אותו על חם, את הבן זונה.  
 
כנרת
טוב, אני חותך עם ציפי. זה המקום היחידי בארץ שאסור להשתין בו, הא?
 
ים המלח
טוב, אני חותך עם ציפי. זה המקום היחידי שאסור להפליץ בו, הא? ישרוף לכם אש. אני גם ממליץ לא לקרוא "הארץ" בשכיבה, למה דף ד'4 יפול לכם. דף ד'4 תמיד נופל למים.
 
 
פקק שני. זמן לשיחת "אז מה?"
אני: אז מה? אנגליה-ישראל, הא? אני הייתי כדורגלן, ראסמי. אבל הצבא דפק אותי.
ג'ון: גם הנהג מונית של אתמול אמר לנו את זה.
אני: כן יש עוד אחד כזה. קוראים לו דני חנוכה?
 
יד ושם
סטיוארט: קח אותנו ליד ושם בבקשה.
אני: עזוב, צפוף שם
 
                                                ****
בקאהם
אני: אז מה, בקאהם מגיע?
ג'ון: עזוב אותך, שילך לארצות הברית כבר.
אני: הא, הנה איציק זוהר! (צועק) איציק! תותח אתה, תותח!
סטיוארט: מי זה?
אני: מעצב אופנה ידוע מהטלוויזיה, יש לו חולצה על כל סיטואציה. אין אצלו פעמיים. לבריאות.  
 
                                                ****
 
שאלון מורחב. פקק בכביש ירושלים. נסיון שני לשבירת שתיקה.
אני: מה הכי מרגיז אתכם שאתם מסתובבים בעולם?
סטיוארט: שאם אני צוחק ממישהו שסתם מתחלק על בננה, ישר מסתכלים עלי בגלל שזה לא הומור אנגלי. מה זה הומור אנגלי, לעזאזל?
אני: נכון, ומיהו ישראלי!
סטיוארט: מה?
אני: לא משנה. ואתה ג'ון?
ג'ון: שתמיד  כשמבקשים ממישהו לעשות חיקוי של מבטא אנגלי, אז הוא דוחף במשפט "קאפ אוף תי". מה, אי אפשר לתת דוגמא אחרת?
 
כותל
קחו את זה רגע (כותב על חשבונית: "המספרים שלי  השבוע הם 5,25, 7, 18, 3, 7") שימו למעלה, איפה שלא מגיעים, שלא יעתיקו לי.  
 
מסעודה משדרות
דו יו נואו מסעודה פרום שדרות? גם אני לא. אבל אם בא לי נוסע ושואל למה אני לא שם מונה, אני אומר לו שמסעודה משדרות לא הייתה מבקשת אז הוא מתחפר לי ואני דופק לו מחיר. 450 בשבילכם, ראסמי אני קורע לעצמי את הצורה במחיר הזה, הדלק עלה לי יותר.
 
קניון איילון. שעתיים לפני המשחק.
יאללה, תהנו. רק עצה קטנה, אם אתם רוצים להנות בישראל, תחשבו שאתם בחו"ל, זה מה שאני עושה כשאני רוצה להנות בארץ. הכל עניין של שינוי פרספקטיבה; תסתכלו איך כבר בשדה תעופה עוקפים אתכם ותגידו שכולם בטח עסוקים בישראל. אחרי זה כבר יסתדר לכם הכל.
 
 
 
 
 
 

קצה הלילה (התגודדויות ברחוב המסגר)

לקחתי דיסק על כל סיטואציה ויצאתי לרחוב המסגר של שישי בלילה. שונצינו וכו'. בן אביגדור וכו'. ישראל ב"ק וכו'. דעות קדומות.
 וכו'.
לפעמים גם לכו' מגיע שיהיה  וכו' אחרת זה גם דעה קדומה
בזמן האחרון אני מפהק אחת לשלוש דקות וזה עוד בלי שיש מישהו שפיהק לידי, אחרת זה בכלל אחת לשתי דקות. יש לציין שאני יכול לפהק בפה סגור בשביל לא להיות מושפע מעצמי ולהראות שהפסיכולוגיה הזאת לא עובדת עלי על ידי, ולרחוב המסגר של שישי בלילה, מעוז הדקירות האופנתי החדש, אני צריך להיות ערני; יש לי מגף עם שפיץ בשביל בעיטות למקרה דקירה, ונעליי ריצה למקרה בריחה.
הלכתי על נעלי ריצה. וכו'.
           
                                                            ****
שיקגו פינת שונצינו הומה חיים. קבוצות- קבוצות של צעירים מתגודדות סביב מכוניות, מתדלקות  דרך גגות של מכוניות; בקבוקי וודקה שנקנו על ידי המבוגר שבחבורה מונחים על הגג, פחיות רד בול  (מהסוג היותר מוזל) נפתחות לתוך כוסות חד פעמיות. כניסה לתוך מועדון בטיימינג של ראש טוב חוסכת ציפייה לעליית המסיבה; היא למעלה ברגע שאתה נכנס פנימה. שאלות של צעירים מתבגרים מהדור הישן לא היו נשאלות כיום; אוננות של לפני יציאה להרגעת אישונים מחורמנים לשם השגת טלפון  או אפשרות שנייה של חדוּת מכוונת, מתבטלות ממילא עם הכוס השלישית של גג המכונית. אחלה מסיבה כבר בדקה הראשונה.
וכו'.
                                                            ****
הארלם פינת ישראל ב"ק ואני מנסה לדובב קבוצת מתדלקים ראשונה. דיוויד ועוד שלושה חברים הגיעו מראשון לציון, מכבדים אותי בוודקה.
איזה מועדון הכי טוב פה?
"אתה בלש, אתה נראה כמו בלש. איזה שקוף אתה", הם אומרים לי.
לא בלש, נו. אני עושה כתבה
"תראה תעודת עיתונאי"
אין לי, אני פרילאנס
"אז איך אנחנו יודעים?"
הנה (מוציא מהכיס) למה שאני אסתובב עם רשמקול? (בלש אמיתי היה נכשל על אליבי  מוכן יתר על המידה שכזה).
"מה, וזה העבודה שלך?"
בין היתר
"אתה נשוי?"
לא.
"ומה, נגיד זאת תהיה העבודה שלך אם תהיה נשוי? יום שישי בלילה רחוב המסגר?"
אני בונה על טור אישי חדש  בעתיד, זה יהיה כבר מהבית.
"אה"
(פאוזה)
איפה יש פה הכי הרבה כוסיות?
"בוולווט"
נזוז?
"אתה מכניס אותנו?"
נראה אם אני מכיר שם מישהו. מקסימום אני אגיד "עיתון העיר" וכל החרא הזה של חינמים.
"הוא בלש וזהו".
וכו'.
                                                            ****
ה"וולווט" הזה עמוס נערים ונערות. עופות קפואים ממתינים לשחיטה בכניסה, כולם לבושים אותו הדבר, כולם תל אביבים מחוץ לתל אביב; בחורים צעירים מחופשה מהצבא, נערות עם אופציה לאנפוף עתידי מול בחורים שיתחילו איתן; כולם עופות קפואים שמחכים להנהון הסלקטורית, כזאת שרודפת אחרי מיתולוגיוּת שלא הייתה, או לכל הפחות שסיפרו לה שהייתה פעם. גם היא עוף קפוא, אומנם עומדת מאחורי גדר הפרדה, אבל הקור הוא אותו קור; לא מכניסה בחור אתיופי מתוך חבורה ומקבלת קיתונות של קללות מחברו הטוב, הלבן. זאת אומרת, לבן בהשוואה; אצל אחרים הוא עדיין שחור.
"אנחנו לוחמים יא בת זונה! שומרים על הכושילאמא שלך בעזה! יא זונה, בגלל שהוא אתיופי?", הוא צועק, כולם מסתכלים, אך בו בזמן מנסים לא להזדהות יותר מדי; אישונים שמזדהים  הזדהות יתר, לא יעשו עבודה טובה אצל מקבלת האורחים שמעבר לגדר.
"אתה יודע למה הוא לא נכנס?", אומרת לי איזו שימרית שמחכה בכניסה (טוב, אני לא זוכר את שמה, וכו'. בכל מקרה, א.ש  שיהיה).
למה
"בגלל שהוא כושי. הוא כושי."
וואלה. מי מהם?
"זה, הכושי עם החולצה הצהובה."
החבורה של הכושי (מתוך: "נתנו לי על מגש, לא אשתמש בזה?", האוסף)  מתרחקת ויורדת שוב לכיוון רחוב ישראל ב"ק. הכושי הוא דווקא זה שמרגיע את חברו, תופס אותו, אבל עושה את אותה פעולה הפוכה שחוזרת שוב ושוב בנוף הישראלי; תפיסת הבנאדם ודיבור צפוף מקרוב דווקא מחממת את העניין יותר, אבל לפחות מוכיחה את ישראליותו באופן סופי. כושי ישראלי.  לתפוס מישהו שדורש מלכתחילה שיחזיקו אותו זאת  תעודת זהות כחולה גם אם תתבלבל בין הומיה לצופיה.
וכו'.
"נו מה אודי, אתה מכניס אותנו או מה?", דייוויד והחברים שלו מתגודדים אותי.
לא, אני הולך לסיבוב פה באיזור. יש כאלה שצריכים לעבוד, אתם יודעים (בחייאת אודי, וכו').
"אומר לך, הוא בלש סמוי. יש לו אפילו נעלי ריצה אם יהיה מרדף", הם מסתכלים למטה על הנעליים שלי, ומתפרקים ממני. אני נשאר  בודד כמו קווטרבק אחרי תרגיל כושל והם חוזרים להתגודד בכניסה.
 
                                                        &
nbsp;   ****
בן אביגדור פינת ניו אורלינס מלאה אתיופים שלא מוכנסים למקומות אחרים. לכאורה מעגלי; המועדונים האלה קיימים בשבילם, אבל הם מגיעים לכאן כי לא מכניסים אותם במועדונים נוצצים. כשאתה אתיופי אתה שומע רגאיי בגלל שאתה שחור, או שזה היה קיים שם מלכתחילה בשבילך?
וכו'.
המועדונים כמעט כולם משמיעים מוסיקת רגאיי; מועדון ה"שאנטי" מרכז בעיקר עובדים זרים, ה"פלואו" אתיופים, ומעבר בין שני המועדונים הללו, הלוך חזור, דומה להרצת שתי השניות הראשונות שבכל שיר מדיסק האוסף של בוב מארלי; אותה התחלת תיפוף בכל שיר,  כל השאר פזורים ברחובות כמו השירים שבין אותו תיפוף על הסנר. בקבוקי בירה של תהליך הפוך מרקנים אותם מאתיופיוּת, או לכל הפחות מבטלים אסירוּת תודה תמידית, כזאת שלא קופצת מעל הפופיק חלילה, מערערת את הקיום שלנו דרכם.   
אתיופים שכמותכם! אתיופים עם מספר על המצח, זכר למבצע שלמה, זכר להלבשת יציאת מצרים שכפו עליכם בלי שידעתם… אפילו כדורסלן אחד שחור, לא הבאתם לנו. גם לא גוי כושי שהמציא שהוא יהודי, שהרי גם בזה הרוסים השיגו אתכם. איפה אתם אתיופים, מה אתם עושים בשונצינו  ואיך נהייתם ארסים? (לעורך: אפשר להוסיף כאן "כזה-כאילו", בכל מקרה- א.ש, כן?), הרי לא בשביל זה הבאנו אתכם; תדלוק וודקה-תפוזים  מחוץ למועדונים, זה של עליה אחרת ואתם מבלבלים לנו את הקוביות שמסודרות יפה-יפה בראש. אתיופים שכמותכם, לפחות תתנהגו כמו כושים מיואשים אמיתיים, מתוסכלים, זועמים, וולגרים, ואז ניזכר למה הבאנו אתכם.
בשביל עצמנו. וכו'.
                       
                                                                        ****
אני נכנס לפיצוציית "המקום של רוני", וקונה עוד בירה. בפנים יושבים כמה אתיופים שהגיעו מאשקלון. אני מהמר עם עצמי תוך כמה זמן הם יתחילו לדבר עלי ביניהם באמהרית; אם אני אקבל מהר את הבור אותו אני חופר כמו שרציתי.
אתם באים לפה הרבה?
"כן"
למה לפה?
"כי פה אנחנו נהנים"
זה בגלל שפה אתם נהנים, או בגלל שלא רוצים אתכם במקומות אחרים?
הם מדברים עלי באמהרית ובינגו, יש צליל נפילה לבור. התנשאות קבוצתית בשפה אחרת  זה משהו שאני אוהב לראות, אולי בגלל שככה אני כביכול יכול  לשלוט בה. הרי תמיד תהיה קבוצה, כלשהי, שתדבר דרך העיניים על מישהו שעלאק רוצה להרגיש אותה. הנה,  גם אני, כשאני נפגש עם שאר קבוצתי בעלי השיער הקצוץ, זקן התיש, נקודת החן מתחת לעין הימנית, מטר שמונים והלאה, ו-ס' שקופצת מדי פעם בדיבור,  מתנשא איתם על אחר שמגיע לחיות דרכינו. עליתי שוב לרחוב המסגר.
 
                                                            ****
המסגר פינת כלום וניידות משטרה עם עגלות של סוסים מחוברות מאחורה מחכות כמו שירותים כימיים מזדנבים,  חונות. מדי פעם משחררים שוטר רכוב לסיבוב דאווארה; דקירות ויריות זה דבר שבשגרה פה לאחרונה וצריך להסתובב בין הסמטאות. שילוב קטלני של מועדוני חשפנות, מוזיקה מזרחית, בליינות ואלכוהול גורם לאנשים לזרוק דבר אחד או שניים על מישהו אחר. כבר שתיים בלילה ולא ראיתי דקירה אחת כוסאמק, אפילו לא עם בקבוק שבור, מספריים, פינצטה, ציפורן.  אוי, רייטינג הדקירה, שוב פסחת עלי. אני בורח מהכתבה והולך קצת למועדון "הדאדא" שלא אמור להיות שייך לכתבה. בטח אזרוק שם איזה "עיתון העיר" אחד ואכנס בחינם.  מה קרה? שתי בירות, נקווה לא לראות שם את העורך,  ונחזור לכאן.
 
                                                            ****
מפתקאות כיס מוכנות של כותב שבורח מכתבה:
 "גם אני צריך חופש מעצמי".
 
                                                            ****
לברוח מעורך ששלח אותך לכתבה זה לא דבר קל. מה תגיד לו בדיוק, אם תראה אותו פתאום? תקפא במקום כמו ארנב לכוד בין פנסי רכב? העיר גדולה והיא שלך, אבל מצד שני סוגרת למקום ספציפי בו אתה אמור להיות. בדיוק כמו בסיס פתוח באמצע תל אביב, זכר להיותי עובד רס"ר בקריה; אני לא נמצא בגינה אותה אני אמור להשקות, אלא הולך לאכול טוסט  בקרליבך.
בכניסה ל"דאדא" עומד שוב אותו ריצ'ארד אשקרופט עם רשימת מוזמנים, אני אומר "עיתון העיר" מקבל חינם וחושב על זה שבמועדון "הוולווט", לא יכולתי אפילו להיכנס, מקסימום עם תעודת בלש. איפה אתה, דיוויד? מתדלק  כמו כלב ליד האוטו הא!
המקום מפוצץ. עופות, הפעם מחוממים, רובצים בספות או רוקדים בצפיפות שהומור שואה לא יבטא. המוסיקה טובה, מבט-שניים ואף עורך לא בנמצא. אני זוכר מפעם שעברה שוודקה אוכמניות יותר זול מוודקה רד בול, אז אני הולך על זה. מרפק-שניים, ואני יכול להישען על הבר.
יש לך סיגריה? שכחתי את הקופס
באוטו (בסדר)

"בבקשה"
תודה. אחלה מקום, זה
"שבוע שעבר היה יותר טוב"
איך קוראים לו?
"דאדא. מה את לא מפה?"
לא, אני מהמסגר.
"לא מכיר"
שיחרר. יש לי עוד מקום על הבר, זה תמיד עוזר. כמה בנות רוקדות בקבוצה באמצע הרחבה,  הן כל כך נהנות שבטוח יש למישהי מהן יום הולדת והן כנראה התכוננו מהצהריים ושום דבר לא יזיז אותן מזה. אני חושב על הבנות שעמדו מחוץ ל"וולווט", עוד כמה שנים הן יצטיידו באיבזור נפשי תל אביבי ויצאו לבלות כאן. אני ניגש למישהי ובודק את עצמי.
היית עכשיו ברחוב המסגר, נכון?
"לא"
אני ראיתי אותך, ברוורס, איך שהיית פעם.
"כאילו, אתה מצחיק כזה?", היא אומרת, ולוקחת את חברה שלה ביד לכיוון אחר. כן, צדקתי. זאת אותה אחת. הן אותה אחת.
בירה נוספת של משיכת זמן בתקווה לדקירה באיזור המסגר,  ואני חוזר לשם.
                                   
                                                            ***
ארבע בבוקר ובמועדון  ה"פלואו" שליד ה"תמונע" עדיין ישנה התגודדות לכניסה. אני נשען על האוטו וזקנה שאוספת בקבוקים מציעה לי למכירה רד בול (מהסוג היותר מוזל). אני מסרב, אבל מציע לה עזרה. אני לא יודע אם להאמין לה שהיא גרה ברמת גן. שאר המקומות כבר כמעט סגורים, ב"פלאקה" עדיין מציצות קצוות שיער צבועות פלטינה, אבל גם הן כבר זקוקות לחיזוק. אני נכנס לאוטו, שולף סכין ודוקר את עצמי בצד המותן.
 למחרת פגשתי את העורך באותו רחוב של הכתבה, בהופעה של עמיר לב ב"תמנוע",  הוא אמר לי שהייתה דקירה מחוץ לאחד המועדונים באזור. זה כאב לי בצד. 
 

 
פסקול ליווי לקריאת פיסקאות:

Groaning the blues , אריק קלפטון
Celebration Day , לד זפלין (רצועה 3)
Revolutinary generation, פאבליק אנמי (רצועה 13)
I am the walrus , הביטלס
The revolution will not be televised, גיל סקוט הרון
Jerusalem, אלפא בלונדי
Swinsuit Issue    , סוניק יות' (רצועה 2)
Born under a bad sign, אלברט קינג
Autobahn 66, פריימל סקרים
המים הכחולים, עמיר לב
 

                                                                        (פורסם עם שינויים קלים בעיתון "העיר")
 

 

 

דיאלוגים משבת בבוקר (מתוך סדרת כתבות בעיתון "העיר")

שבת בבוקר ויש דרבי נוער בין מכבי להפועל. איזה כמה אדיוטים, מאלה שיורקים  עם הלשון דרך הרווח של השיניים, הגיעו לקריית שלום בשביל לעשות בלאגן. שלום טקסי עם נשיקה על כל לחי והם מתגודדים בפינה. "מחפשים עניינים" כמו שסחרוף שר. גם לאוהדי כדורגל יש קבוצת נוער, אומנם אין לנו בישראל סיפורי מסיבות קולג' של אחוות סטודנטים ומשימות הוכחה, אבל כנראה שבשביל לעלות לבוגרים של בלומפילד אתה צריך להוכיח את עצמך במשחקים של הנוער; "הנה, עשיתי בלאגן במשחק של הנוער בשבת, אני יכול לשבת לידך, חוליגין בכיר?" (תעשה קפה. 2 סוכר, אחרי זה נראה).
שעתיים קודם, קריית שלום זה הדבר הכי תמים שיש. הכי רומנטי אפילו. ילדים קטנים מלווים בהורים מסורים חיים את הדשא, את האכזבות, את ההצלחות, את התשוקה. הם מאפסנים  בלי לדעת התרפקות  נהדרת של שבתות; אומנם בספורט, אבל כזה שמכיל בתוכו  כמעט את כל מהות החיים. זיכרונות צפופים כמו חתימות  על כדור דיאדורה.
יש שילושים שמתקיימים בשבת בבוקר. הם מתחילים אומנם בתחילת השבוע, אבל בשבת הם מגיעים לתפוקה המקסימלית שלהם. כל פעם מחדש. כל שנה מחדש. כל דור חדש; הורה/ ילד/ מאמן –מנהל.

 

צילום, ברני ארדוב

 

                                                            ****

"המאמן, שמתי היום חמישיה!"
"כן, אבל כולם ברגל ימין"

(מתוך: "סטטיסטיקה סופרים במדרגות", 2015, הוצאת פאראפרזה)

 
 יהודה לבני, 68, יסגור עוד ארבע שנים חמישים שנה כמאמן ילדים. אורי סלימאן, לדוגמא, הוא שחקן עבר הכי מבוגר שאותו אימן לבני. חמישים שנה-לך תזכור. לבני זוכר. 
באיזה גיל מגיעים היום למכבי?
"ילדי 2001 כבר רשומים לביה"ס לכדורגל."
תן לי את הפעולה הראשונה שאתה עושה באימון הראשון
"קודם כל אני מחלק כדור לכל ילד, נותן לו לעשות מה שהוא רוצה. לראות את הרגש לכדור. אחרי זה להקפיץ, אני בודק אם יש לו רגל "חיה" או "מתה", ככה אני קורא לזה."
אתה יכול לדעת לפי האימון הראשון למי יש את זה?
"אני יכול להגיד לך מי מוכשר לכדורגל. זה לא אומר שלאחר לא תהיה התפתחות, אבל כן."
איך אתה בוחר תפקיד לילד?
"זה נורא אישי. בדרך כלל המהירים, התחבולנים הם שחקני ההתקפה, הפחות מוכשרים טכנית, הם הגנה"
בסופו של דבר אתה עובד עם ילדים. איך אתה אומר למישהו שהיה בשכונה שלו חלוץ שישחק מהיום בלם?
"קודם אני שואל מה התפקיד שלו. רוצה חלוץ, שם אותו חלוץ. אחרי זה, אם אני מעביר תפקיד והוא שואל, או לא מרוצה, אני מסביר לו במה הוא לא היה טוב ומה עדיף לו". 
וההורים, יש טלפונים? אומרים לך שהבן שלהם מצוין?
"כן, אבל מצוין שלו זה לא מצוין שלי".
יש כאלה שלא עוברים מהבית ספר לכדורגל לליגה
"כן, אם הם לא טובים מספיק אז הם נשארים בביה"ס. המאמנים של הביה"ס הם גם המאמנים של אותו גיל בליגה, כך שהם יודעים מה קורה"
איך מודיעים לילד שהוא לא טוב?
"לאט לאט. יש לנו על אותו גיל שתי קבוצות".
ומצד שני, מכבי תופרים קבוצות עם 15-0, איך מורידים את הילדים לקרקע?
"אומרים להם להוריד את האף ישר אחרי משחקים. אגב, אנחנו לא מחלקים גביעים על מלכות שערים, אלא "מצטיין" זה שכלול של התמדה, תלמיד טוב, מצטיין במגרש, מסור".
מתי אתה רואה שהילדים של מכבי מקבלים את הבום של המציאות?  
"התוצאות הגבוהות יורדות בהדרגה, עם זה אין בעיה. הבעיה היא במעבר בין הנוער לבוגרים"
בתור מאמן כמעט 50 שנה, תן לי משהו שלא מקפידים עליו באימון, טכנית
"משחק ראש ותנועה ללא כדור".
                                                            ****

 

צילום, ברני ארדוב

                                                           ****

" שמתי היום חמישיה!"
"יופי. לך תאכל תפוח".

(מתוך: "דיאלוגים שכנראה לא יתפסו")  

                        
אפרים בן ארי, דוקטור בפיזיולוגיה של המאמץ, עובד עם מכבי תל אביב. ומאמין בשינוי הדרגתי.
מה השלבים?
"להשריש ולאמץ משמעת תזונתית ספורטיבית והרגלי תזונה נכונים. חייבם להתחיל בגילצעיר. אחרי זה מה רצוי, ממה חשוב להימנע, מקומם של השלמות תזונתיות, למי ולמה."
תפריט מותאם לכל שחקן?
"בדיוק. אנחנו עושים בדיקות דם, ברזל, נותנים לילדים תפריט אישי ויומני מזון ופועלים בהתאמה אישית"
זאת אומרת שאין כבר משפטים כמו "כולם 3 תפוחים כל יום"  
"יש בגדול, אבל יש יותר התאמה נקודתית גם לזה שממילא אוכל 3 תפוחים ביום וחסר לו משהו אחר"
לא חסרים הילדים שיסמנו 3 תפוחים, אבל לא אכלו אפילו אחד
"בסדר. אנחנו מודעים לזה, הפעולה הגורפת היא שקובעת. לוקחים בחשבון זיוף לכן מרחיבים את הסקאלה. נעים בין הסקאלה האישית לעקרונית".
יש שיתוף פעולה עם ההורים?
"לא היה הורה על פי המציאות, שהרים גבה שאמרו לו על תזונה נכונה. ההורים שמחו."
ואיך המאמנים של היום עם זה?
"אני לא מאמין בשינויים חדים. אם מאמן ילדים לא מרכיב בגלל ילד הלך לישון מאוחר, אז עדיין לגבי שתית קולה זה לא כך. זה עדיין לא שם".
לא רוצה להלשין אבל רבע שעה אחרי משחק ראיתי ילדים אוכלים ג'חנון…
"בסדר. העניין יעבור לאט לאט. אנחנו לא פועלים על דרך השלילה, אלא על האיזון. אני לא אגיד לבעל הקיוסק לא למכור כך וכך, אבל אבקש שיוסיף דברים מסוימים."

                                                            ****

"המנהל, שמתי היום חמישיה!"
"כן, אבל למה זרקת את התפוח על הרצפה ולא בפח?"

(מתוך: "המנהל והילד שהבקיע חמישיה", הוצאת "האפסנאים" )

דובי טלית, מנהל קבוצת הנוער של מכבי תל אביב נמצא במכבי תל אביב זו הקדנציה השנייה.
דובי, מה זה מנהל בגילאים האלה
"מה שאמור למעשה היה להיות זה שמאמן צריך להתעסק בנושא המקצועי, ובמציאות מה שקורה  בארץ זה שהוא גם מתעסק במשמעת וכל המסביב; מה שהמנהל צריך לעשות".
למה בארץ זה ככה?
"כי אצלנו בארץ יש תופעה לא טובה בייחוד בגילאים הקטנים וזה שמנהל הוא גם הורה של שחקן, ואז הוא לעולם לא יהיה אובייקטיבי, כמה שינסה והמעמסה נופלת יותר על המאמן כי המנהל הוא פיגורה יותר קטנה ממה שהוא באמת צריך להיות"
אתם מובילים 10-0 נגד קבוצה אחרת. מה יותר חשוב, עוד שני גולים או  לשתף את כולם?  אתה נותן מילה למאמן?
לא מבחינה מקצועית, זה כבר המאמן. אבל בדרך מיוחדת אני גורם לו לשים לב לזה (בקיצור, "רני, לך תביא את הקלקר מים ליד המאמן". א.ש).
תן לי את תפקידי המנהל
"מנהל צריך לדאוג למשמעת, למערכת יחסים תקינה בין הורים למערכת"
יש עומס מצד ההורים?
 "זה דבר טבעי. אני הקיר הראשון שסופג את כל החבטות הראשונות ואני ממיין ופותר את הבעיות במרחב שלי. הורים הם אלה שמסיעים את הילדים למשחקים ולאימונים. אנחנו מנסים לנתק כמה שיותר בקטע המקצועי"
כמה משלמים כדמי חבר בשנה?
" 3000 ש"ח לשחקן בקבוצות הליגה, ובבית הספר בערך 2500"
איך אתה יודע, כלכלית, למי לבוא לקראת?
"שאלת המיליון דולר. אני יוצאים מנקודת הנחה שאין מצב שלא משלמים. אין דבר כזה. איך ממיינים את זה, אם ובכלל? תראה אני לא מאמין שזה לכבודו של השחקן והמשפחה  שהבנאדם לא ישלם. בא בנאדם ואומר שאין לו והוא מסכן, והוא שונה מהאחרים"
אבל אין לו
"לכל אחד יש. כמעט אין מצב כזה. לכולם יש , פחות או יותר, אבל יש"
מה זה כבוד? הוא צריך לשלם  לאגודה אבל יש לו  חובות, נגיד
"קודם כל אף אחד לא מכריח אותו לבוא לשחק, הוא יכול לשחק בצופים"
זה יכול להישמע משפט ציני, אבל לא נראה לי שלזה אתה  מכוון
"נכון. אתה נכנס למסגרת שהיא מתוקצבת עם הוצאות וכל אחד שנותן דמי חבר הוא עוזר למסגרת התקציבית."
מה עושה הורה שאין לו כסף?
"מגיש בקשה, עם הוכחות מוכחות ויש ועדה שדנה אם לתת אחוזי הנחה"
כמובן שאם אני אשאל אותך אם יש ילד שהוא כוכב עם בעיות כספיות תגיד שאין יחס מיוחד
"לא קשור מקצועית. בביה"ס אתה יכול לראות ניצנים של כדורגל, בנערים אתה מתחיל לראות מי יהיה שחקן. בנוער כבר שמונים אחוז מהם יהיו שחקני כדורגל".
אתה עושה בדק בית למי יש בעיות תשלום וכו'?
"עושים בדק בית ומבקשים מסמכים מביטוח לאומי, ואחרי שבודקים אם הדברים נכונים ואמיתיים- אז הולכים לקראת."
פעם אחת לגבי לימודים: בודקים שיעורים? הרי כולנו "החתמנו" את המורים שלנו שהיינו ילדים
"חובה על הילדים תוך זמן קצר להביא תשובות. יש יועצת שלנו מהאגודה שבודקת את זה"
אגב בדק בית,  עדיין עושים מדי פעם סבב בשישי ערב לראות מי ישן בזמן?
"בנוער כבר לא, אבל כן. עושים את זה בילדים."
מנהלים שמגיעים לבדוק אם אתה במיטה בעשר בלילה, זה דבר מצחיק. אתה שומע את זמזום האינטרקום, או לכל הפחות טלפון שמודיע על בואו של המנהל, ותוך שניות אתה מתאמן על פרצוף עייף. יש מנהלים שמנצלים את סבב השישי הזה בשביל לברוח משגרת האשה שלהם ונשארים לקפה, ואז, ההורים של השחקן, הם אלה שמתאמנים בפרצוף עייף ופיהוקים. 
                                                            ****

"אבא, שמתי היום חמישיה!"
"וכמה איציק שם?"

(מתוך: "אתה תהיה מלך שערים ולא איציק", הוצאת "ככה לא תצא שחקן")
 

 
 הורים לילדי כדורגל זה דבר לא פשוט. כן, הילדים הם אלה שמפספסים מסיבות שישי, אבל ההורים מצידם, מסיעים אותם בשבת בשבע בבוקר. גם סוג של הקרבה אם תרצו.
הורים של מכביסטים זה בכלל דרגה נוספת; גם אם תביא את הבן שלך כל יום לאימון מהדרום, כשתגיע לחיפה או לב"ש יצעקו לך צפונבון. בגיל מסוים, מכבי צפון ומכבי דרום מתאחדות לכדי קבוצה אחת, ועד אז, בעיקר במשחקי גביע, הן נפגשות לא פעם למשחקים של יוקרה פנימית אגודתית מה שעושה את הדבר ליותר מסובך. חנוך שמעוני, ניצן שגב ועמית חתוכה (שגם משמש כמנהל הקבוצה) הם הורים מסורים ל-בן, יניב, ושקד בני ה-11. בגילאים האלה, הורה-מנהל, זה דבר שכיח.
עמית, איך זה מסתדר שאתה מנהל בקבוצה של הבן שלך?
ניצן: "הוא מסתדר. בכל קבוצה לוקחים את אחד ההורים שינהל אותה וזה מקובל".
בסדר, לקחו אותו, אבל באירופה זה לא מקובל.
עמית: אצלנו זה קיים רק בליגה של השביעיות, אין את זה באחת עשרה"
הבן שלך עושה עבירת משמעת, מה אתה עושה?
עמית: "יש מאמן שקובע".
אני מדבר על דברים מחוץ למגרש, אחריות של מנהל
עמית: "כולם שווים בעיני".
אם הבן שלכם לא עולה הרכב?
ניצן: "אין בעיה, ימשיך עד שיעלה. יהיה שחקן או לא- הוא רוחש פה משמעת עצמית, מסגרת, ולעתיד שלו בתור בנאדם זה יעזור. הוא גודל פה."
לא מפריע לכם שאתם מנצחים 15-0 כל שבת?
עמית: "מפריע מאוד כי לא מתקדמים."
יש לך עצה?
עמית: "כן. לקחת את כל הקבוצות הטובות מכל המחוזות, ולאחד לליגה אחת קטנה".
חנוך: "ברגע שהקבוצה שמגיעה והיא קבוצה חלשה, אז אנחנו נסחפים למשחק חלש. המאבקים הכי יפים של הילדים זה בינם לבין עצמם, צפון-דרום, או בדרבי."
עמית: "בוא נגיד שהאימונים, יותר טובים מהמשחקים."
איך אתם בבית, בתור הורים, עוזרים להם להיות מקצוענים. שינה, תזונה וכו'
עמית: "עדיין לא מסתכלים על זה. שנה הבאה, בילדים ג' כבר יש תזונאי למשל."
ניצן: "גם עכשיו יש את זה. ישנים לפני משחק בתשע וחצי. יש תזונאי, האגודה בודקת שיעורי בית עם השהיות למקרה הצורך".
אם הילד נכשל במבחן, אתה אוסר עליו ללכת לאימון?
ניצן: "המאמן בעצמו מוציא אותו".
חנוך: "בביה"ס אני זה שאתמוך בו, אבל במסגרת האגודה, אני לא יכול לא לשלוח אותו לאימון, אבל אלחץ על המאמן ואגיד לו."
אוקיי. הילדים מרוויחים מהדבר הזה של כדורגל, אבל יש פה איבוד של ילדות. מסיבת יום שישי, טיולים
עמית: "זה בא על חשבון חיי חברה בכתה, אבל מצד שני, יש להם פה בקבוצה אחלה חיי חברה".
חנוך: "חוץ מזה שהיום אין מציאה בחוץ. מועדונים והסתבכות בקטטות."
יש איחוד בין ההורים? אתם עוזרים אחד לשני?
עמית: "שנה שעברה למשל לאיזה ילד לא היה כסף לנעליים. ארגנו כמה הורים ועשינו את מה שצריך. אם נפנה לאגודה אז אני מאמין שהם יבואו לקראתנו, אבל בדרך כלל סוגרים עניינים בינינו ועוזרים אחד לשני. מהיר יותר".
לא נראה לך קונפליקטי מדי להיות מנהל בקבוצה של הבן שלך?
עמית: "הילד שלי שיחק שנתיים עם השנתון מעליו. בגלל יכולת. המאמן שלו כיום אימן אותו באותן שנתיים והוריד אותו חזרה. בהתחלה לא ראינו עין בעין, אבל בגלל התפקיד לא יכולתי לדבר, וזה נגמר ככה והסתדר." 
איך אתה עושה סטופ עם הבן שלך? אתה משתף אותו במה שהמאמן אומר?
עמית: "מה פתאום. זה ביני לבין המאמן. גם ההורים לא יודעים."
איך מגיעים להיות מנהל בקבוצת ילדים, שואלים מי מההורים רוצה להיות מנהל?
עמית: "בחירה של המאמן. מחפשים מישהו שיכול להקדיש זמן."
כסף?
עמית: "לא, הכל זה בהתנדבות"
אבל מנוי לבוגרת אתה מקבל
עמית: "מנוי אני מקבל".
אז סבבה שהכותרת של הכתבה תהיה "אני פה בשביל המנוי"
הוא צוחק ואנחנו (אני לפחות) מקפיצים אייקון של סמיילי מהמסנג'ר, כזה של הבנת בדיחה; ההורים הם אותם הורים, הילדים הם אותם ילדים, האגודות הן אותן אגודות ורק מטאפורות הליווי הן שמשתנות עם הזמן. ג'חנון של אחרי משחק ילדים זה לא דבר רע, יותר מזה-  ג'חנון היא נקבה; סיטואציה ערגתית, של אחרי שבת גם לאלה שלא ייצאו שחקנים בעתיד.  
 
 
 
 *לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן 
 
                                                
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: