ארכיון קטגוריה: מתוך מסטיק אבטיח, 42 מעלות

לומדת גרפולוגיה

היא לומדת גרפולוגיה

אז שיניתי את ה-פ'.

על הפתק שהשארתי במקרר,

עבדתי שעות

שלא תראה אותי חשדן.

 

היא לומדת גרפולוגיה

אז שיניתי את ה-מ'.

על ברכת היום הולדת,

עבדתי שעות

שלא תראה אותי פחדן.

 

היא לומדת גרפולוגיה

אז הפסקתי כבר לכתוב.

עכשיו אני מושלם.

 

 

 

                                               מתוך "מסטיק אבטיח" , מגזין 42 מעלות,  מרץ 2003

המתופפים

זה הזכיר לי קטע שכתבתי פעם, אנאלוגיה להגייה של מילים שאף פעם לא אמרת אלא רק קראת.

מוקדש.

 

כשז'אן ז'אק גולדברג וז'אן פול זימבריס  הזמינו במקרה באותו יום שולחן לאותה מסעדה, המארחת הושיבה אותם בשולחנות הלא נכונים.
כשהעמידו אותה על טעותה, היא אמרה שעד לאותה סיטואציה היא רק קראה את השמות האלה, אבל אף פעם לא אמרה אותם.

 

 

עוד קטע שקשור לז'אן ז'אק
 

 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

איחוד משפחות

יש לי שתיים כאלה וזה לא השקל זה העיקרון, פגשו את אם אתה רוצה אתה יכול ומאחורי כל צחוק יש אמת ואמרו להם שהם צעקו עליהם רק בגלל שאיכפת להם מהם.

 

והפעם, סרז' גינסבורג

             
אני וסרז' גינסבורג יושבים באוטובוס באיזה עוד טיול שנתי.
זה רק בהיפותטי, כן?
כל הדרך חזרה, אני והשאר מהספסל האחורי שומעים זוהר, מתופפים על המושבים, ודוחפים לסרז' גינסבורג  במבה לתוך האוזניים.
אין כאלה אוזניים בכל השכונה.
אחרים  נותנים לו  כאפות בראש, ועושים בזזזזזזז עם האצבע המורה.
סרז' גינסבורג מתרגז ועובר קדימה.
בתיכון הוא כבר התחיל לעשן, הצמיח שקיות עיניים כמו של יוסי בנאי, זיפים, ובעיקר התמיד בלעשן.
אין רגע שהוא לא היה עם סיגריה.
אני שיחקתי כדורגל משהו טוב אז.
הגעתי עם כרס אחרי עשרים שנה לאיזו מסעדה, אשתי אירגנה שם שולחן לחבר'ה מהעבודה.
סרז' גינסבורג ישב שם על הבר עם שתי בחורות. אחת על כל אוזן.
ביקשתי סיגריה, הוא נתן לי שתיים.
עשיתי לו תודה עם הראש, והוא לא זיהה אותי.
"אתה חייב לבוא", אשתי צעקה לי מהשולחן. "דני מהמשרד עושה חיקויים".
סרז' גינסבורג לקח עוד לגימה בינתיים.
 

 

*למסטיק אבטיח האחרון לחצו כאן

*לקבלת עידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן 
 

אף אחד לא אמר שום דבר / ריימונד קארבר, עמיר לב ואני

אף אחד לא אמר שום דבר. למה שיגידו? למה שבכלל מישהו יגיד משהו.
"אלוהים," אמרה. אלוהים, אתה מוכן לעזור לנו, אלוהים?" אמרה.
גורדון ליש בן-זונה.
"הרמתי אותו מתוך הסל. החזקתי אותו. החזקתי את החצי ההוא שלו."
את החצי ההוא שלא הבנתי.
אמרו לי: תקרא קארבר, תתחיל עם קארבר. התחלתי.
מה אני קשור אליו? קצת. אחרי (או לפני) המניירות.
אין כמו לקרוא קארבר עם עמיר לב ברקע.

עמיר לב / "קרוב שאי אפשר לזוז"
"היא תחזור בוכה תשב לידך על המיטה
עם השפתיים שנישקו אותי היא תגיד זה יום עצוב
בטח תתחבקו, אחר כך תשכבו
קרוב, קרוב שאי אפשר לזוז."

"אלוהים," אמרה. אלוהים, אתה מוכן לעזור לנו, אלוהים?" אמרה.

גורדון ליש חולירע. מי אתה שתקצץ לי? זה אפילו לא מעניין אותי אם זה לטובתי. לא רוצה כסף, לא רוצה תמלוגים. רק אל תיגע.
מתח. אין פינות בחדר. חדר עגול, חדר דל אופציות. אין לאן לברוח, אין את השקע הקטן הזה של הפינה, ואם כבר יש- אז יישר הוא מקבל טיוח.
אין כמו לקרוא קארבר, עם עמיר לב ברקע, ובחדר עגול.
גורדון ליש דווקא בסדר.
כולם מסתובבים במיטה. אין תנוחת כפית אחת. כולם נשענים על הצד. מחכים, שומעים נשימות, חריקות שיניים, נחירות, ממשיכים להסתובב. מסרבים להשלים עם הריטואל, עם הרגיל, עם המוחמץ.
תודה רבה באמת קארבר, לא נראה לי שאני אמשיך את הקשר עם זאת שלא יודעת עלי בכלל.

*לעידוכנים חדשים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

מחיאת הכף הראשונה ותחנה סופית של אוטובוס

בהופעה שהיה בה (קונצרט אופרה של סיום תואר שני) הוא מחא כפיים ראשון בסיום השיר.
אחרי זה, כשראה שהפסנתרן היפני שהביאו לזמרת בעצם לא סיים עד הסוף, הוא התחפר במושב וחיפש עיניים בשביל להנמיך את הסיטואציה.
מאז, כשהוא נוסע לעבודה באוטובוס עד התחנה הסופית, הוא מחכה שכולם ירדו.
לפעמים, המחשבה שכולם יעשו כמוהו וגם יחכו, גורמת לו להזיע.

 

משלים בגרויות

בעיקרון, אני משלים בגרויות. אני מקווה לסיים את כל הבגרויות שלי עד סוף חיי,

 לא מתוך כפייה, אלא מתוך רצון.

 

אז איך הולך?

בגרויות, אתה יודע.

אתה מכיר את…

לא מכיר כלום. אני משלים בגרויות.

פאוזה.

שתדע לך, זה מאוד חשוב, מה שלא עשינו בתיכון…

כן-כן.

 

בלגאן שם בחוץ. אני משלים בגרויות בינתיים, נראה לי שנולדתי להשלים בגרויות.

 

 מה נשמע?

בסדר, תודה.

אז מה אתה עושה?

בעיקרון, אני משלים בגרויות.

פאוזה.

הא, או-קיי. טוב, אז תהיה בקשר?

בעיקרון אין בעיה, אבל אני לא יכול. אני משלים בגרויות עכשיו.

תקשר, תעשה טלפון? משהו?

לא יכול.

 

סוף עידן הבורקס החם (סופו של 42 מעלות)

 

סוף עידן הבורקס החם זה שהמגזין הזה שאתם מחזיקים עכשיו,

זהו גיליונו האחרון במתכונת הזאת שלו.

בחודש הבא זה כבר יעמוד על סטנד העיתונים ליד כל שאר הנבלות.

עם שם אחר, שמן יותר.

מהודו ועד כוש, גם לשם הוא יגיע.

נגישות הנגישות.

וזה טוב, אני בעד; סינדרום נושאי המגבעת ה-1 אף פעם לא דיבר אלי.

אבל בכל זאת, סוף עידן הבורקס החם:

חבילת העיתונים שמגיעה עם השליח, המקום הקבוע, מהירות הנחטפוּת.

עריכה מהירה כמו בסרטי טבע תראה את זה היטב,

תירגם את זה יפה אהרון אמיר.

תתאמצו.

דיון על יופי וכל החרא הזה

רציתי לקבור את עצמי.

הלכתי איתה ברחוב,

מרב שהייתה יפה,

כבר התביישתי.

זה לא בשבילי הדברים האלה.

והפעם, פיטר גרין

פיטר גרין עצר לאכול שווארמה ב"כתר המזרח".

זה רק בהיפותטי כן?

זקנו המדובלל התמלא בטחינה, אפו היהודי נרטב מהעמבה.

כמה רוכבי אופניים כמעט דרסו אותו על המדרכה בזמן שאכל בעמידה,

פיטר גרין התקדם כמה שיותר קדימה אל הדלפק,

אחרי זה שילם, ושאל איפה זה דיזינגוף.

"סיפרו לי שבשנות השמונים ראו אותי הולך עזוב בדיזינגוף", הוא אמר למוכר.

"אני רוצה לראות איפה זה", הוסיף.

פיטר גרין לקח כמה כדורי פלאפל לדרך, ועלה לכיוון מסריק.

כל אותו הזמן, יצחק קלפטר ישב שם שעות ארוכות בלי לזוז.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: