ארכיון קטגוריה: מתוך מגזין גלריה, עיתון הארץ

תשעים דקות של בדידות (על המסע ללונדון של נבחרת הסופרים והמשוררים בכדורגל)/ פרק 16 של דני פריפריאלי

לפני הכתבה, הנה פרק 16 של דני פריפריאלי

תשעים דקות של בדידות
 
                                                            בעיטת פרולוג
אם אתם חושבים ש"יהודי, מוסלמי, ונוצרי נכנסים לפאב", זו פתיחה של בדיחה שאתם יכולים לחיות איתה, אז מה תגידו על "מאייר קומיקס, סאטיריקן, משורר, מו"ל, וסופר, משחקים כדורגל על מגרש גדול"? אני בטוח שהפתיחה הזאת לוקחת בספרינט כל התחלה של בדיחה אחרת, או יותר נכון בהקשתה אלגנטית מעל השוער. אבל זאת לא בדיחה, זאת אמת.
פברואר 2010, נבחרת המשוררים והסופרים הישראלית מוזמנת למשחק חוץ קשה בלונדון הקפואה נגד נבחרת הסופרים של האנגלים. שיא הקור ואין פה מסמך וורד שיבוא לעזרתך. אין אפשרות בחירה בפונט 'אריאל', לא העתק-הדבק, לא שמור על שינויים; אין שמירה על שינויים, רק פונט כדורגל, אמיתי, חי, נבעט. צבע ירוק של מחשבות עם מטרה אחת ברורה; להבקיע לצד השני. לחורר את האנגלים, לפרק להם את הצורה, להגיע ראשון אל הכדור, לעשות "פאול טוב" (שהוא המקבילה ל"שקר לבן" בחיים הרגילים), לבעוט לפינה הרחוקה, לרדת לגליץ', לירוק אחרי החמצה, למחוץ נחיר אחד עם האגודל ולהוריד נזלת – ירוקה ודשנה – מהנחיר השני (שכן, אחרי הכל, לבקר דרך מסך הטלוויזיה שחקן כדורגל שעושה זאת בשידור חי זה דבר אחד, להיות קשה נשימה ירוק ומנוזל בדרך אל הניצחון זה דבר אחר), להבקיע גול.
ולרוץ ליציעים ריקים.
מעל לשנה וחצי אנחנו מתאספים באחד האצטדיונים בחולון. ובחולון, כמו בחולון, שמות קבוצות הכדורגל לא נגמר לעולם; "עוצמה חולון", "לזרוס חולון", "הפועל צפרירים חולון", המון קבוצות, המון אנשים, המון נעלי כדורגל. כיכר קוגל זאת עיר התחתית של מגרשי הכדורגל, ואתה איתם, מזיע פעם בשבוע. בימים שכאלה, אתה לא באמת חושב על להבקיע נגד נבחרת המשוררים והסופרים האנגלית, אלא לשלם למשה מהאצטדיון את הסכום החודשי (ולמשה מהאצטדיון, כמו משה, יש קול צרוד של נייר זכוכית וסיגריה בפה), לרוץ על הדשא ולשחק נגד הקבוצה בעלת הכינוי "החברים". 11 מול 11, בשרב, בגשם, בבוץ, כשממטרות נפתחות לא בזמן.
בחורף 2008 אירחנו טורניר משולש בהשתתפות נבחרות הסופרים והמשוררים של  אנגליה וגרמניה. היו אלה יומיים של משחקים עקובי פציעות, מתיחות, והנאה מרובה שבסופם אנחנו (הנבחרת הישראלית!) זכתה בטורניר. את האנגלים נצחנו 3:2 (שער של ניר ברעם, ושני שערים שלי), ואת הגרמנים 4:2 (שער של ניר ברעם, ושלושער של רועי שני). היו אלה משחקים קשים עם טעם מתוק שהסתיים בתמונה הנהדרת בה הקפטן שלנו, אסף גברון, הניף את הגביע לשמי ראשון לציון המוזהבים עם אוקסימורון שאין יפה ממנו; סופר ומתרגם שמניף גביע של משחק כדורגל בתור קפטן. מה שיביא אותנו לפסקה הבאה, שבה, בשביל לגמור עם זה (עם כל הבדיחות הצפויות שמגיעות בפאנצ'ליין של מצילת תוף רופפת), אעשה זאת בשבילכם:
משורר מששחק על אגף שמאל שובר קו הגנה במקום שורה, סאטיריקן שמשחק בתור בלם אחורי שלא ציני על החלוץ שלו, מו"ל הוצאת ספרים מזנק לכדור ודווקא מציל אותו, כותב מהחמישייה הקאמרית בעל דעות ימניות משחק רק עם רגלו השמאלית, ביוגרף של בגין שמתווכח עם שופטים, מאייר קומיקס עם בועות מחשבה בהוצאת חוץ. נמשיך.
 

שורה עליונה, משמאל לימין; אבי שילון, נועם סלונים, עמיחי שלו, רועי שני, אורי שרצקי, תומר קרמן, אודי שרבני.

שורה תחתונה, משמאל לימין; אסף גברון, אורי קרמן, גיא ליכטנשטיין, מורדי אלון, דובי קייך, אלי אליהו.

                                               מחשבות על מחנות אימון
הגענו בשלוש טיסות נפרדות ללונדון. קצת רכבות על הבוקר לא הזיקו עדיין לאף אחד. נצמדים לימין במדרגות הנעות. מעליות, מדרגות סיבוביות (טעות של מתחילים), כרטיסים מגנטים, צפיפות של בוקר אנגלית נמזגת לרחובות קפואים. עמיחי שלו, גיא ליכטנשטיין ואני, הגענו באותה טיסה. אני סומך על עמיחי שסומך מצידו על ליכטנשטיין. קבענו שהוא המבוגר האחראי, גם ככה לי אין אוריינטציה; אני דיסלקט של כיוונים. למלון שהאנגלים שיכנו אותנו קוראים GOODENOUGH, זאת אומרת, "מספיק טוב". אני לא יודע אם זה הומור אנגלי, או שבאמת אף אחד לא צריך יותר מזה. בקבלה, שני האמפטי דמפטי לבושים חליפות בצבע בורדו אומרים לנו שהצ'ק אין יהיה בשלוש, אנחנו מניחים את המזוודות והולכים להסתובב. אני נאבד פעם ראשונה.
כשאתה בארץ אחרת, מהות חייך הראשונית נמדדת לפי שני דברים: זיהוי מטבעות, והמתנה ברמזורים אדומים (אתה לא באמת מרשה לעצמך לעבור ברמזור אדום). אנחנו עוברים ברמזור אדום הראשון שעומד מולנו בשביל לגמור עם זה. נשארנו רק עם זיהוי מטבעות. אם זה פאונד, למה לקרוא לזה ליש"ט? וההפך (תמיד זה ההפך). עוד יומיים המשחק וצריך לאכול נכון. תיכף אהיה אחרי שתי בירות, כמה סיגריות, ופיש אנד צ'יפס. ללא ספק, כשקשטן לא לידי, אני יודע להתבטא. נערות הליווי עדיין לא הגיעו (הלכתי על ארוכת הרגליים, עם ה-ש' השורקת).
אתה חושב על מחשבות אימון של כדורגלנים. על משחקי הקלפים, על הצחוקים, על המעסה שפותח את מיטת המסאז' שלו באחד מהחדרים. אתה לא שם, אתה הולך לראות מוזיאונים. הדבר הכי קרוב לזה, הייתה השיחה שלי עם אבי שילון על הסרט "מתחת לאף". הרי בסופו של דבר, זה תמיד נגמר בציטוט מסרט בורקס במחנות אימון. באותו רגע, בשיחה, היינו כדורגלנים במסע משחקים בחו"ל. אבל אתה לא שם באמת. אתה רק ביצירת הרומנטיזציה העצמית, להיותך מבצע תבנית כדורגלנית.
שיחקתי כדורגל מקצועני עד אמצע גיל העשרים. כל חיי נותבו לשם, וכשזה הסתיים (החלטות לא נכונות ובעיקר פציעות חוזרות ונשנות) כל עולמי נשר מרגלי כמו פודינג נוזלי על סף קרישה. ברחתי מהכדורגל כמו כל אחוז טראומה. לא כתבתי עליו, לא צפיתי בו. נשארתי עם מטאפורות ברגליים. לקח לי זמן לסיים את תהליך האבל המחשבתי והצטרפתי לפני שנתיים לנבחרת הסופרים והמשוררים בכדורגל. ללא ספק, טייטל שאין מפורק ממנו, אבל בשבילי, באופן אישי, לא היה איחוד עולמות מושלם מכך; "הצנחן המזמר" זה כל כך 67. ובכן, בנבחרת אני על תקן מאמן- שחקן. מה עושים עם זה, אם זה לא מקצועך בחיים? מה, לבוא לבחורות ולהגיד להם שאני מאמן-שחקן של נבחרת משוררים וסופרים? להקריא שיר עם חולצה של יובנטוס? אני נאבד כל יום בפעם השנייה.
אסף גברון הוא הסופר הבכיר אצלנו ומקים הנבחרת. כאנאלוגיה מדויקת עם חיי הדשא, הוא גם הקפטן שלנו ולובש את הספרה 10. רק חסרה לו תספורת אוחנה, והוא כבר כדורגלן לפי כל הסממנים, אבל מצד שני- אם הייתה לו תספורת אוחנה הוא לא היה סופר. אני שואל אותו אם הוא מעדיף רגע, או רגע מתמשך; גול ניצחון שיביא לנבחרת ישראל (האמיתית) העפלה למונדיאל, או רגע מתמשך (כמו עכשיו) של קריירה ספרותית מוצלחת. הוא מעדיף את האפשרות השנייה. האמת שפעם התחבטתי בזה גם אני, אבל כמו אסף, גם אני מתחיל להעדיף את האפשרות השנייה. עמנואל שפר מוּצא מהנפטלין פעם בארבע שנים ולא יכול לנשום; שפיגלר ייתן בדיחה ביידיש בחלומות שלי. רק זה חסר לי.
בלילה, נערות הליווי הבריזו (אין להם בסטוק מישהי עם ש' שורקת), ואנחנו חותכים מהמלון. עמיחי שלו, אסף גברון, ואני, הולכים ל"מיוזיק הול", שם יקריא משהו הסופר ג'ונתן ספרן פויר. אני חושב על זה שלידי בקהל יושב המתרגם שלו לעברית (אסף גברון) ופויר לא יודע את זה. זה קצת מעציב אותי, אני אפילו לא יודע למה. בשביל לצאת מזה, אני חושב על כך שמתרגמים יכולים לשחק – תיאורטית לפחות – בנחיריים הכתיבתיים של הספר אותו הם מתרגמים. פויר הזה מעורר בי קצת אנטגוניזם, אמריקאי שהכל אצלו במקום. הוא מקריא משהו וכף הרגל שלו מושטת קדימה, נחה על עקבה, כמו "על קצות האצבעות"; אבל הפוך. מי מקריא ככה? תעמוד ישר! אני יורד למטה, קונה בירה, ויוצא לסיגריה. אסקיוז מי, קן איי גט א לייטר? סו, האוו אר יו? 
 
                                                הדשא של השכן בטון יותר
בבוקר המשחק הגיעה ההודעה: המגרש מוצף מהגשם, והמשחק הועבר למגרש אחר שעשוי מדשא סינתטי. אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר קבוצתית. מתחילים לדבר על המשחק, ההתרגשות מתכנסת על שולחן גדול בחדר עם תיקרה גבוהה. לאחר מכן, אנחנו עוברים לסוויטת המלון
לתדרוך טקטי שבסופו, באופן ספונטני, אני מתחיל למחוא כפיים בקצב אחיד וכולם מצטרפים. זה עובד, השטות הזאת של סרטי בית הכלא. לפני זה אנחנו צופים בדי וי די שהכין רועי שני; יש בו חיתוכים עריכתיים בין ביצועי העבר שלנו, לתדרוך של אל פאצ'ינו מהסרט "יום ראשון הגדול". לעזאזל, האמריקאים האלה- גם כשאתה מודע למניפולציות הזולות שלהם בסרטי קולנוע, זה עובד עליך. אנחנו עולים לאוטובוס וכיאה לנבחרת ישראל אנחנו מתרכזים בחלקו האחורי, כשהנבחרת האנגלית מקדימה. לא נתנו כאפות לאלה שבמושבים הקדמיים, לא הוצאתי טוש וכתבתי "אודי שרבני + שם של מישהי = אהבה", אבל כן דיברנו על הוצאות ספרים, ריכלנו עליהם כמו אחרוני שחקני ספסל הכדורגל של החיים. אנחנו מגיעים למגרש.
זה לא מה שהבטיחו לנו. זה אפילו לא דשא סינתטי, זו ספק ריצפת מגרש טניס רטובה, ספק בטון צבוע בירוק. הדרווין של אלוהי נעלי הכדורגל צועד לנו אחורה; נעלי פקקים ("סטופקס") מברזל, אל נעלי כדורגל רגילות, אל נעלי התעמלות רגילות- אף אחד מסוג הנעליים שברשותנו לא מתאים למגרש. אנחנו נכנסים לחדר ההלבשה ויודעים שזה לא יהיה זה. מה שזה לא יהיה: זה לא יהיה זה. אנחנו עורכים חימום, אסף גברון צועק "אל-אל", וכולם ביחד "ישראל". שריקת פתיחה.
 
                                                בלוז לתירוצים
הכדור קופץ, הרוח מכה, הברכיים מתות לרחמים ממשטח הבטון. כל צעד, כל קפיצה, מגיעה עם רעש של מטבעות העצמות. אנחנו לא משחקים טוב, אנחנו לא במשחק, ויותר מכך; לא יכולים "להיכנס למשחק". כשלא הולך לשחקן כדורגל, הוא יכול להיכנס למשחק על ידי שתי אפשרויות: גליצ'ים ושאר פעילויות פיזיות, או לשחק בשתי נגיעות ובפסים קצרים. את שניהם אנחנו לא יכולים לעשות בגלל אותה סיבה; המגרש. חלק מאיתנו רץ עם נעלי כדורגל שלא מתאימות למשטח, אחרים מחליקים בגלל נעלי התעמלות. והנה, הישראליות של העולם; אנחנו נמזגים לאגם הגדול של תירוצי הספורט הישראליים, בו הסיבות הופכות לתירוצים, אבל מצד שני- מה אנחנו אשמים שהם היו שם לפנינו, התירוצים? מה אשמה להקת "הקינקס" שהשיר שלה, "לולה", יצא מהאף בגלל יותר מדי השמעות בתיבות הנגינה? מה אתגר קרת אשם שאחריו כל אחד חשב שהוא יודע לכתוב סיפורים קצרים? מה אנחנו אשמים שאנחנו מתפלשים אל עולם התירוצים בעל כורחנו?
האנגלים מובילים עלינו בגול מהיר. אנחנו מתרכזים יותר מדי באי היכולת שלנו, במקום לשחק נכון. אני סוחט פנדל (אם הייתי יודע לכתוב כמו שאני יודע להוציא פנדלים, הייתי ממזמן כבר במקום אחר), וניגש לבעוט. עכשיו, פנדל הוא מהות היחסים שלך עם העולם; השער פרוס מולך, כשבאמצעו עומד מישהו בשביל להפריע לך. אתה יכול ללכת על אחת הפינות, על בעיטה חזקה, על הטעיה. יש מסגרת ויש חומה פסיכולוגית. המצב הפעם היה מורכב אף יותר; גראהם, השוער של האנגלים כבר קיבל אותה ממני לפינה הימנית (שלו) במשחק בישראל, ועכשיו המרדף הרקורסיבי בבועת הקומיקס שמעל ראשינו לא מרפה;  אני יודע שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע, וכו'. לאיזו פינה לבעוט? השמאלית תהיה הפוך, הימנית תהיה הפוך על הפוך. אני הולך בסוף על הפינה השמאלית. בעיטה שטוחה. 1:1. בדרך חזרה לאמצע אני צועק שהשופט ירצה להחזיר לאנגלים עם פנדל לטובתם, ושצריך להיזהר. לא עובר הרבה זמן והם עולים ל- 3:1, עם פנדל מפוקפק, וגול נוסף בגלל חוסר ערנות מצידנו. השופט כמובן אנטישמי, הקוון כמובן ילד כאפות (באמת הוא היה ילד). אנחנו מנסים לחזור למשחק, אבל נשטפים לחוסר יכולת בגלל תנאי המגרש. לעזאזל, איך אפשר להוכיח שאלו לא תירוצים? אני מצמצם ל- 3:2; מקבל מסירה מאורי שרצקי, עובר בין שני שחקנים – עם מרפק לבטן של אחד מהם – ומגלגל לפינת השער. זהו. משם התפרקנו, והפסדנו 5:2. כדורגל אנגלי טיפוסי, הפסד ישראלי טיפוסי. יכולתי להיות טוב יותר, זה הורג אותי.

אורי שרצקי
  

 תומר קרמן באישית על מוסה אוקווואנגה. מאחור אורי קרמן

אלי אליהו ופטריק ניט. מאחור, עמיחי שלו שם עין על ג'ו דנת'ורן

                                              אוטובוס אחרי הפסד 
אי אפשר להסביר תסכול של אחרי משחק כדורגל. זה עוזב אותך עם השעות, אבל עד אז זה דבוק לך לגוף כמו טייץ מיוזע. אתה רק רוצה לחזור למלון ולהתקלח. תיכף נרגע (נמשיך לדבר על המשחק), ננוח (נמשיך לדבר על המשחק), נשתה משהו (נמשיך לדבר על המשחק), ונלך לערב הקראות משותף לנו ולנבחרת האנגלית, שם המציאות ההפוכה מעולם הכדורגל הישראלי תתקיים; כמה שעות אחרי הפסד, ישנם חיוכים, יש צחוקים, אין מאמן שמפנקס חיוך של אחד משחקניו, ואין שחקן שלא ייתן לעצמו להיות הוא עצמו.
נועם סלונים מפיל את כולם על הרצפה עם מונולוג של שופט כדורגל שכולם אומרים לו שהוא עיוור מלידה. קטע גאוני, קפקאי. הוא מקריא את זה, ואפשר לזהות פאוזות קריאה לפי איך שהכותב כתב (ולא אוזנית נאבה תקועה אצל איזה שחקן). עמיחי שלו מקריא קטע מספרו החדש ("הנפשיים") ומרגש עם פיסקה על הצבא; אתה לא צריך להיות ישראלי בשביל שמטאפורת שפם צבאי תעבור אליך. ואני מקריא קטע על כותב ישראלי שנמצא בבר בוושינגטון, אבל אמריקאית נטפלת אליו עם שאלות על יחסו לפלסטינאים בתור ישראלי; לא צריך להיות ישראלי בשביל לצחוק על הגישה לישראלים בחו"ל. זה תמיד בסוף 'מה אתה אומר על הפלסטינאים' ועמוס עוז.  לעזאזל, היינו צריכים לנצח.
 
                                                אין אישונים בלונדון
אני נשאר בלונדון עוד כמה ימים. הולך לפאנל שבו מתארח (שוב) ג'ונתן ספרן פויר, ואתגר קרת. לפתע ישנה אזעקה וכל יהודי האולם מפונים החוצה. אתה מלגלג על זה כי אתה ישראלי, ובמקביל אתה רואה את האירוניה; משהו שנשמע כמו צפירת יום הזיכרון בשבוע הספר היהודי. בחוץ, על אחד מחלונות המלון, דגל ערבי מונף וכולם מתחילים לפחד. מישהי ניגשת אלי ושואלת אותי אם אני יכול לקרוא מה כתוב. אני אומר לה שבחרתי במגמה צרפתית בכתה ז', אבל ברחתי אחרי ז'ומפל. היא לא מבינה מה אני רוצה מחייה, היא רק רוצה לדעת אם תהיה פצצה או לא. אני מציע לה סיגריה. כולם חוזרים לאולם, ואז אני מבין למה ספרן פויר קצת מעייף אותי; הוא עושה גבות, והוא כתב עכשיו ספר על היותו צמחוני. הדיון מופנה רק לנושא הזה, של צמחונות. אתגר קרת מנסה לשבור את זה קצת, אבל המילטנטיות של פויר (הוא טוען שהוא לא) לא מורידה ראש. קרת גם צמחוני, אבל לא דוחף קדימה כמוהו; מספר על כך שבתור צמחוני התגובות אליו הם על סף האשמה. ובכן, אני חושב על זה שהצמחונים הם היהודים של האוכל, ויוצא משם לשתות בירה עם גטקס מתחת לג'ינס.
המדרכות של לונדון לא סופגות את זה. עם כל נחיתה של אחד מצעדיך אתה שומע אדי קור (אפשר לשמוע אדי קור, אם אתה רוצה). פתחי המילוט שלך הם דווקא הכניסות לרכבת התחתית; דלתות המעבר נפתחות לכרטיס הרכבת כמו דלתות של קאובוי, רק בלי הצ'ארם. עוד שנתיים – ככה צ'יץ' אמר – יהיה קו ישיר מפה לתחתית של אלנבי. בינתיים, עדיין, יש שם מישהי במעבר שבין שינקין לשוק הכרמל שלוקחת שקל לכניסה לשירותים. דמיינו לעצמכם כמה כסף היא הייתה יכולה לעשות אם צ'יץ'-מילוא-חולדאי היו מעבירים נכון את מקל מרוץ השליחים ולא מפילים אותו. אני אוהב רוחות שמגיעות בהפתעה ברכבות תחתית. ללא ספק, יש משהו בגטקס שנותן לך בטחון. כל הגוף התחתון שלך יחידה אחת, מגובשת. אני יוצא מהתחתית אל הרחוב, ובינתיים אין אישונים בלונדון.
אתה הולך ומסתכל – אני לפחות – באישונים של זה שממולי, אבל הפוליטקלי קורקט של החופש מעקר כל אינסטינקט אנושי; אף אחד לא מביט בחזרה (לעזאזל, איך סיפורי אהבה נוצרים פה אם אין "היה מישהו שהסתכל עלי והיה משהו במבטו"). אני עושה ניסיון ושואל איך אני מגיע למקום מסוים (אני בוחר במקום ממנו באתי, ובכך מבצע רוורס באונות המח של זאת שממולי), ואז זה ניצת; הסבר לבבי, מחויך, סבלני. כמו מחשבה שמחכה למצת סיגריה. עד אז, זיפו המחשבה סגור, מתכתי.
 כמה ימים אחרי המשחק, השמש מחליטה לצאת בסוף. אני חושב על זה שזו אותה שמש בכל העולם וזה מערער אותי. לפעמים צריך לגשת לדבר ידוע כמו בפעם הראשונה ששמעת עליו; לפחות בשמש של ישראל, אנחנו עדיין הכותבים הכי טובים מבין הכדורגלנים, והכדורגלנים הכי טובים מבין הכותבים.

                            חוץ לארץ זה לא מקום שאנשים מתים בו (בעיטת אפילוג)
חוץ לארץ זה לא מקום שמתים בו. אתה מגיע, מנסה לאפיין, ואחרי זה נרגע. אתה מסובב את כפית הסוכר לצד השני- נגד כיוון הארץ שלך, טועם, ומוסיף עוד סיבוב לביטחון מתוק. חוץ לארץ זה לא מקום
שמתים בו. אתה מדבר בשפה לא שלך, מסתכל על עצמך מהצד, ומוחא כפיים על כל תחביר לשוני נכון;  
אתה הכי טוב כשאתה זמני (צ' זה לא עניין בינלאומי. האות צ', זה לא עניין בינלאומי, וכשאני בחוץ לארץ אני לא עצמי עד הסוף, ואת לא תזכי לדעת מה יקרה בסוף, תדעי את זה מעכשיו אם את בינלאומית או משהו).  אתה שומר על רווח של בתי קפה תעשיתיים בשדות תעופה; אחראי משמרת עם פפיון נכנס אל העמדה, אתה משלם, ושומר על רווח של בתי קפה תעשייתיים. חבורה של מלוכסנים מחכים לטיסה הונגקונגית. יש לברר; האם תסמונת טורט יכולה להגיע בשפה נרכשת. 
 
 
                                                 
 (מתוך מוסף הארץ)

ובאותו הקשר מעגלי; מצאתי את זה. תמונה. היו ימים בבלומפילד 

מכבי ת"א- הפועל חיפה/ הזמנה לחלון אחורי ב106FM/ דף חדש לדני פריפריאלי

המשך סיקור המשחקים נמצא כאן , עם מכבי ת"א והפועל חיפה.

 

והיום, יום שני, אתארח בתכניתו של עמית דקל, "חלון אחורי", ב106FM

 

הנה הדף החדש של דני פריפריאלי בוואלה! תרבות עם כל הפרקים

אני ע. סטייליסט (או: איך זה להיות עוזר סטייליסט ליום אחד)

הצהרת בטון

שבע וחצי בבוקר וכיכר אתרים נטושה; היא לא בנויה לבוקר. אנשים חולפים עליה רק בשביל להגיע ממקום למקום. ישנם כאלה שעושים עצמם מדברים בטלפון בשביל לא להיתקל במבט עיניה של הכיכר, חולפים על הנהוני ראש מעכבים; שיחות חולין עם עברם. ישנם אחרים (ישירים יותר) שחוצים אותה מדי יום באופן קבוע בלי איבזור בריחתי של מבט; הם עולים משדרות בן גוריון על מנת להגיע לחוף הים, לחוף מבטחם, שם יוכלו להגיד שלום רק לעצמם, לשקט של המסלול ההליכתי, המיוזע,  בו רק המוסיקה האוזנייתית שולטת (הם ילכו שם שוב ושוב, הלוך-חזור, ואז יחזרו על עקבותיהם).

עוד מעט שום תהליך לא יקרה כאן, עוד מעט לא יהיה שום שינוי, עוד מעט- ככל שיחלפו שעות היממה- הדברים יחזרו על עצמם שוב ושוב; כיכר העיר לא הומה, כיכר העיר נטושה. מותשת מהחייאה, מדיבורים על החייאה. הדופק לא זז כאן. זוהי כיכר שאין לה אפילו סיבות של הפגנה.

על כיכר העיר ישנו קולוסיאום עם שם בשם 'הקולוסיאום'. זה הצליח לו לתקופה, אבל רק לתקופה. ניסו להחיות אותו- נכון לקריאת שורות אלה מנסים להחיות אותו שוב- אבל קוליסאום אמיתי לא זקוק להחייאות; הוא שם בגלל שהוא שם. קוליסאום בשם קוליסאום. אין שם קרבות דם אמיתיים, הוא מאוגף בחלונות מראה, כאלה שלא נותנות לראות מה קורה בתוכו, אלא רק מתוכו; מהפנים אל החוץ. אבל אין חוץ. ממולו- עד כמה שמבנה מעגלי יכול להכיל 'מול'- עומד מלון 'מרינה' כמו יאכטה שרגליה נכרתו. הכיכר היא לא קצפת, הקולוסיאום הוא לא דובדבן, עד כמה שצמדים יכולים לחיות דרך מושג רק בדרך שלילתו.

באותו בוקר חיכיתי לסטייל שלי על מדרגות הקולוסיאום.

 

ע. סטיילינג: אודי שרבני.

סט צלומים של חברת נעליים בתוך קולוסיאום מחודש בכיכר גוססת. סט מילים בתוך מערבל בטון, תודעתי, נתקע בעליות, משוחרר בכבישים שלא שלו. עלק התפקיד שלי היום הוא להיות עוזר סטייליסט של סטייליסט בכיר, ראובן כהן.

עכשיו, בוא נדבר על הסטייל של המילה לרגע, מילה אחת שיכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו, אבל מנגד לא יכולה להיות מוחלפת במילה אחרת כי אם רק בצמד מילים ויותר; "עלק".

עלק העיתון שלח אותי להיות ע. סטייליסט. עלק בוא ניקח את הבנאדם הכי לא קשור לזה. עלק בוא נשלח את אודי לזה. ובכן, בואו ואגיד לכם משהו, חברים; אני מחזיק מעצמי בנאדם עם סטייל. הם בחרו באדם הלא נכון לכתבת ניגודים, ואתם הקוראים, כל מה שנותר לכם זה רק להתבוסס עם המילה 'עלק'. לנסות להחליף אותה במילה אחרת בהקשר המשפטים שכתבתי, להזיע, ולראות שלא תצליחו; 'עלק' היא מילה שמתמצתת כמה מילים ביחד. ובכן, עלק אתם יכולים להחליף את המילה עלק. ובכן, סטייל מקובע תחבירית זה דבר שמנצח בסטייל. ומשם? אפשר רק לייצר מילת בת, ספין אוף, פארפרזה שנוצרה על מילה קיימת; ביום ש'קעלק' ניסתה לפתוח סניף ממול למילה 'עלק' ידעת שזה ייפול כמו הפרוזן יוגורט. לאנשים נותר רק להשאר במעגליות שנשארת במקום; עלק הוא אמר לי קעלק, קעלק עלק, וכו'. ובכן, קעלק היא קורבן אופנה.

באותו בוקר הייתי  ע.ק.ע. סטייליסט.

צילום: גבי בהרליה

הסטייליסט

לראובן כהן יש תספורת רוקבילי. זה מרובע ומתחדד קדימה כמו בשנות החמישים. הוא תומך את זה עם זקנקן קטן. אני צריך להיות העוזר שלו למשך כל היום הזה, יום שאמור להיגמר אחרי שתיים עשרה שעות. בנוסף לכל זה יש לו, לסטייליסט, עוזר משל עצמו כך שיוצא שאני עוזר-עוזר סטייליסט (והנה כבר ע.ק.ע.ע. סטייליסט) אבל אני, חברים, אין לי אגו. אני מתחיל מלמטה, אני סנשו של הסנשו פאנשה. אני לומד את השטח עכשיו על מנת למשוך את מפת השולחן במכה אחת; יום אחד, בזמן בו אני אבחר- מבלי שדבר לא ייפול- פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו. הילוך מהיר בהדרגה, זה מה שזה יהיה; הילוך מהיר בהדרגה. בסטייל.

לעוזר הסטייליסט קוראים רובי דבש, הוא מגיע עם שקית ניילון סגולה ומניח את הדברים על אחת מספות העור המעוצבות של מועדון הקוליסאום. שקית אחת מיני רבות, מיני תיקים, מיני קולבים, מיני אקססוריז. הוא נראה בלחץ, כנראה היה דין ודברים עם מישהו, אבל מה אני יודע? אני רק העוזר של העוזר. אני לא רוצה לעשות שריפות עם האקססוריז המחשבתי שלי, אבל הגעתי לסט לפניו. אני לא חותר תחתיו, אלא רק תחת השימוש המחשבתי שלי. יש לילות כאלה שאני לא מצליח לישון ורק שואל את עצמי מה האקססוריז שלי. אלו הם לילות ללא שינה, רק אינסוף אפשרויות; חום הגוף עולה ואיתו הזמן הקצוב ומה שאפשר לעשות איתו. בלילות מסוג זה אני בוחר במחשבה בצבע סגול חציל בשביל לגמור עם זה (היה חורף שלם שהצבע הזה היה באופנה, ובכן- הייתה זאת שנה שישנתי בה טוב).

אני מציג את עצמי לסטייליסט (ראובן כהן) והוא מחייך. אני שואל את ראובן כהן (הסטייליסט) מה צריך לעשות והוא מראה לי. יום העבודה, כמו בכל יום במקומות אחרים, מתחיל בפריקה; אנחנו מורידים את הכיסויים מהבגדים שהוא ליקט ליום הצילום ושמים אותם כחוצצים על סטנד הקולבים בשביל שבגדים של חברה אחת לא יתערבבו עם חברה אחרת. יש לי את זה, אין ספק. אני הורס. באותה תליית בגדים הלכתי על מחשבה בצבע ירוק בקבוק, ונתתי לה קונטראסט בצבע אפור עכבר מהאונה השמאלית שלי.

ליד עמדת הדי ג'יי הלא מאויישת נמצאות כבר מאפרת, מעצבת שיער, ודוגמנית ששכובה על ספה. לעזאזל, הן תמיד שכובות על ספה (אני פרקדן במחשבתי). מאחורי קלעים של סט צילומי דוגמנות זה לא היום-יום שלי, אבל כמו בכל תחילת יום עסקים, העבודה מתחילה בהצגה עצמית. אני ניגש אליהן וקודם מתייחס – באופן סטייליסטי- למאפרת ולמעצבת השיער. יש פראיירים שלא מבינים עניין וישר קופצים לדבר עם הדוגמנית. אין להם את זה.

המקום מתחיל להתמלא באנשי מקצוע. צלם, עוזר צלם, עוזר-עוזר צלם, מפיקה, יחצ"נית, ובעלי חברת הנעליים. כולם נכנסים לעבודה, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות. כל אחד תופס את הפינה שלו.

ראובן, מה אני צריך לעשות עכשיו?

"לך תסדר עם רובי את האקססוריז על הבר שיהיה מוכן".

האקססוריז הזה לא נגמר אף פעם. לכמה חגורות זקוק היקום? לכמה עגילים, משקפיים, צמידים, זקוק היקום? על הבר מסתדרים שקיות וקופסאות פתוחות שרק מוכנות לשליפה מהירה מתוכן. הבר, מתחילתו ועד סופו; אקססוריז.

סיימתי, מה עכשיו?

"מה אתה עושה, זה לא גרב, זה כפפה. זה שייך לפה".

אה.  

 
 
 
 
 

צילום: גבי בהרליה.

 

   

המילה

בבסיסו הסטייליסט (ככלל) הוא שחצן. הרי הוא קם בבוקר ואומר "אני סטייליסט". אם נשען על הסמנטיקה השורשית של המילה הזאת- סטייל- אז הבנאדם כופה על עצמו שחצנות; "אני סטייליסט". לאן שלא יילך, שם המקצוע שלו מתערבב עם שם התואר ויוצא שיש לו סטייל. ובכן, איזה בנאדם אומר על עצמו שיש לו סטייל כששואלים אותו מה הוא עושה בחייו כשהוא- נניח- ממתין בקופות המהירות בספורמרקט? (ישנם אנשים אחרים שאת סוף שמם הפרטי מעטרות אותיות הכופות חמודתיות; דנוש, יעלי, רני, זה אותו דבר אבל הפוך. אני לא שש להדבב איתם).

פעם למילה סטייל היה סטייל. היא הפציעה, לאחר מכן דשדשה, אחרי זה הפכה קורבן אופנה של עצמה; נכנעה למשטרת האופנה האינסופית של המילים. היו ימים- ילד לא יבין זאת- שהמילה סטייל שומשה בישראל כמילה 'כמו'. קרי, מילת דימוי לכל דבר; דימוי סטייל. בשיר של מאיר אריאל 'דאווין של שיר מחאה', ישנן כמה דוגמאות לכך; "הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע", "סובבה שובבה – בסלון – סטייל בלון", "מהזווית סטייל ספה, החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה".

לאחר מכן (אחרי שנעלה נעל לא תואמת לפתיחת משפט), הועברה המילה 'סטייל' לסופי משפטים; מה שהבדיל אותה מה'כמו' או משאר מילות הדימוי המתחילות באות כ', היה שה'סטייל הדימויית' הועברה  לסוף המשפט; דימוי סטייל. קיצור תהלכי, מהיר בפיתה, נוזל סטייל בשביל לאגף את כל המכלול. דימויי סטייל. בסוף, בתהלוכת ההלוויה שלה (רק אחרי שהיא מתה הבינו שהנעל הלא מתאימה הייתה קריצה אופנתית לסוף המשפט הדיבורי שלה), הוסף לה סימן השאלה, ובין רגע היא הפכה להיות האמא הרוחנית של ה'לייק'. שוב, חיה בסוף משפט, שואלת- לא שואלת. דימויי סטייל?

אבל היום זה כבר מקצוע.

הסטייליסט (ראובן כהן) אסף כמות בגדים לפני יום הצילום. זוהי העבודה הכי קשה של המקצוע הזה, הלפני; ללכת ימים שלמים לחנויות ומעצבי אופנה וללקט בגדים על פי מידה מוכנה מראש. על פי הצילומים הספציפיים, קניות שאתה לא נהנה מהם.  לבחור את השילוב, לסחוב את הביגוד, לייצר לך עם הזמן אמון בינך לבין נותני הבגדים; יש כאלה שצריכים להשאיר צ'ק ערבון, היו מקרים שבגדים נגנבו או נהרסו במהלך יום הצילומים והסטייליסט היה צריך לשלם עליהם. לפני כן, ישיבות קונספט עם חברת הנעליים נעשו, סיגריות עושנו, כוסות קפה נמזגו, וכל אחד אחד נתן את הויז'ן שלו (הכל פה זה "ויז'ן"). לאחר מכן נקבע תאריך, דוגמנית, מיקום, ארט, ושאר דברים שלא קשורים לנהגים בקו חלוקה של חלב. ביום הצילום הכל כבר מוכן; ראובן כהן (הסטייליסט) יודע בדיוק איזה סט ביגוד יילך עם כל נעל שנבחרה. המערך פה נבנה בהתאם לנעליים. על זה למשל, בחרתי בגירוד באוזן בצורה אייטיזית; שלוש אצבעות זה אדידס. ובכן, אני זה מה שראן די אמ סי עשו לאדידס.

תגיד, עכשיו נסתכל מהחלון ויהיו שני נערים שהולכים עם טרנינג פסים של אדידס. אנחנו יודעים שזה רטרו, אבל בשבילהם זה מה שהולך היום.

"זה לא כל כך משנה. הבלבול הזה של כל המכלול יוצר את המשהו. דווקא שזה לא מגיע משזירה מדוייקת, והמודעות וחוסר המודעות יוצאות מתערבבים, יוצא אז משהו".

אתה מסוגל הגיע למצב בו אתה עושה משהו בטעות? אני לא מדבר טעות במדוייק, אלא על מדוייק בטעות.

"כן, ברגע שזה קורה לי זה הדבר הכי טוב". 

ובכן, בימים שאופנה ו'קריצה' מתערבבות יחד, יוצא שאני חוגר חגורת ניטים עשוייה אוקסימורונים.

                                               

 מה הבנאדם רוצה בסך הכל? (דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ)

לא רק זה שנפלתי ליום צילומים של נעליים ולא בגדים, ולא רק זה שהייתה רק דוגמנית אחת (יבה דון), אז בנוסף לכל זה- לא נתנו לי להיכנס למדידות שלה. אני לא מבין את זה; עוזר (עוזר) סטייליסט לא צריך לעשות את עבודתו עד הסוף?

טוב ראובן, אני בא לראות איך אתה מלביש אותה

"אתה לא".

מה לא, אני צריך לעזור לך

"אתה לא יכול, אתה סטרייט".

מה קשור, תביא להיכנס, לראות עבודה

"שלום, החוצה!".

לא מבין את הגזענות הזאת. מה הבנאדם רוצה סך הכל? לראות איזה שתי גומות חן בגב תחתון של בחורה יפה, לעזור לה לשים חזיה, להצמיד לה את זה מאחור, להריח ריח של בוקר מאחורי תנוך אוזן, להרים שיערה נופלת, להצר מכנסיים בחיבוק ידיים, לשים ווסט תואם על כתפיים ערגתיות, לחזק עם סיכה את בטחונה העצמי. ליישר קמטים; להעביר יד על בגד וליישר את הקמט שלא מרפה, בתנועות מעגליות, חוזרות.

דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה לחיצה על פדל דיסטורשן אחרי התחלה שקטה. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה הליכה לחופה של בנאדם יחיד; היא הולכת אל הסט ומסביבה אנשים שמוחאים כפיים. הדוגמנית הזאת, יבה, עושה את העבודה. שיער משוך לאחור, עיניים חודרות מחודדות עם איפור; דריל האנה ב'ספלאש' שברה טלוויזיות עם קול גבוה, פה זה רק עם עיניים.

לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה או משהו, אבל אני הגעתי ראשון לסט באותו בוקר. זה מה שיש לי. בינתיים.

 המתנות בימי צילום של חברת נעליים

רק באחת עשרה בבוקר (שוב, לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה, אבל הגעתי ראשון לסט), מתחילים הצילומים. הדוגמנית נועלת נעלי עקב מזאמש, גרביונים שחורים, מרוכזת בעבודה. סביבה כל מה שצריך לנעליים; ספות עור כהות, בקבוקי זכוכית שקופים מלאי קוניאק, אגרטלים. היא יושבת על אחת הספות בקומה השניה של הקולוסיאום באווירת דארק (ככה אומרים פה, "דארק"), ואחרי כמה בדיקות תאורה ופלאש, מתחילים לצלם. מפה זה כבר של הצלם (שי יחזקאל). הוא המלך של הרגע. כולם משרתים אותו כמו במשחק קרלינג, משחק שמשוחק על קרח; שניים גולשים לפני אבן גרניט שמשולכת  ומשפשפים עם מטאטי קרח את הדרך שלה עד למטרה. הוא מתחיל לתקתק ושפתי הדוגמנית מתהדקות. מבטה מצועף, מראה הופך זנותי לפרקים, לא נגיש, מסביב אנשים מסתכלים. ובכן, אנשים שמסתכלים על תקתוק צילומי סטילס זה כמו זקנים מבוגרים שלא ידעו להתמודד עם מצלמת הוידאו בתחילתה; באירועים משפחתיים הם היו עומדים ומחכים. זה אותו דבר, אבל הפוך.

בין לבין, הסטייליסט (ראובן כהן) מסדר כתפייה נופלת, מבריש נעל לא בורקת. אני גם מחפש סיבות לגעת בדוגמנית; שערה נופלת לה מהמצח ואני עט על זה כמו חלוץ רחבה (טיפוסי) שרץ לכדור חוזר שהשוער הודף. יש לי את זה, אין ספק. באותה פעולה, הלכתי על קו מחשבה רציונלי, כזה שמרפרר לצבע הנעליים שלי.

כל העניין (כשאתה עוזר סטייליסט שלא נותנים לו להיכנס לתאי מדידות) זה רק להמתין. סט הבגדים מוחלף לאין סוף; סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור לקולקציה שרק עוד כמה חודשים תכנס לאופנה. סטים על סטים, צבעים עם צבעים, זמנים עם זמנים. רובי, עוזר הסטייליסט, נשלח לקנות גרביונים שקופים שמתאימים לסט הבא. ראובן כהן (הסטייליסט) שולף לו מאתיים שקל מהתיק ושולח אותו. לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה ולעשות שריפות, אבל עצם זה שאני לא נשלחתי לקנות גרביונים שקופים בחום הישראלי אומר פה משהו על מעמדי שהולך ומתקבע (משיכת מפת שולחן במכה אחת, פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו וכו').

תיכף 12:00 בצהריים ואני כבר אחרי וודקה טוניק. הו, מה קשים הם חייו של הכותב מחוץ לניירותיו (על עקבים, רוצה שלום עולמי, ובכלל חברה טובה שלי רשמה אותי לתחרות הזאת בלי שידעתי). ברקע מדונה בלופ אינסופי והמקום מתחיל להיות שמח. אנשים שלא קשורים גם מגיעים; ילדים של מנהלת הקולוסיאום (המחודש) עושים שיעורים באלגברה על שולחנות עם ייגרמייסטר ומי שעוזרת להם היא אשתו של אחד מבעלי חברת הנעליים, מורה במקצועה. הכל מתערבב בדיוק כמו סט הבגדים שמוחלף לאינסוף (סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור וכו').

אין, אני הורסת.

 רוטינות של בינתיים (אוסף צרוב בכיכר אתרים)

הרוטינה נמשכת. עוד התלבשות, עוד מיקום חדש לצילום, עוד התפשטות, עוד סיגריה. עינת, מעצבת השיער לא מתלוננת, אבל זה מה שהיא עושה בין תקתוקי המצלמה; מברישה שיער, שמה ספריי, ושוב חוזרת לספה. אני אומר לה שהיא יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך שנים האלה והיא אומרת לי השתגעת, זה לא מקצועי.

אני אומר-

את יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך השנים האלה

היא אומרת-

"השתגעת, זה לא מקצועי".

ראובן (הסטייליסט) משתחרר אלי עם הזמן. קצת צחוקים, קצת מטלות קיומיות; הוא מבקש שאביא לו סיכות בטחון ואני מביא בהגדלת ראש גם סיכות אחרות (אני משאיר לרובי עשן, עשן אני משאיר לו!). הוא תוקע סיכת בטחון במכנסי העור כדי להצר אותם למותני הדוגמנית.

אל תגיד לי שאתה הולך לשלם על המכנסיים שלקחת רק בגלל החור של הסיכה

"נכון".

יש לי את זה; להרים להנחתות לאנשים ולראות שהם יקפצו על זה. אני מסרב להאמין שהוא ישלם על המכנסיים האלה, אבל אני מאמין לדרך הארוכה שהוא עבר בשביל שחור של סיכה במכנסיים לא יעשה לו נזק. מקצוען, ראובן כהן. יודע בדיוק מה הוא עושה. לאחר יום הצילומים הזה היה לו עוד ערב של אודישנים, מדידות עם שחקנית מפורסמת ולמחרת בבוקר הוא שוב קם בשש. איך שלא תסתכלו על זה, עבודה היא עבודה. מחר שוב סטייליסטים יידפקו על חנויות מעצבי אופנה לקחת בגדים לצילומים כמו סטודנטים על דירה. תחרות פנימית אינסופית.

הזמן נמשך, ונמשך. אנחנו כבר עמוק בסט הצילומים השביעי במספר ואני כבר ממזמן עייף מעמדית. הדוגמנית צריכה הפעם לעשות כאילו היא הולכת ואז להסתכל הצידה. זה מזכיר לי פתיחות של סצנות בטלוויזיה כשמישהו צריך לפתוח אותן עם פעולה פיזית (נניח שיחת טלפון) ורק כשהמצלמה נדלקת הוא מתחיל לדבר. זה אותו דבר, אבל הפוך. הדיסק חוזר על עצמו ואף אחד לא שם לב לזה. השיר "Safety Dance"  של להקת Men" Without Hats", משנות השמונים מחורר לי את המח חוזר שוב ושוב. אוסף צרוב בכיכר אתרים.

הרובוטיות הנלמדת מצניפה אותי. אני לא יודע אם יש מילה כזאת, "מצניף", אבל נראה לי שזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. יצאתי לשעתיים לראות עד כמה אני חשוב למערכת.

 

 

צילום: גבי בהרליה

                                                                              

ובזמן שלא הייתי:

 

 

 

 

 

*מסקנה: הלכתי משם כמו איחור אופנתי, אבל הפוך.

 

 בעלים של חברת נעליים ביום צילום

בתור עוזר סטייליסט (רובי עוד קונה גרביונים שקופים בחום התלאביבי), אני יכול להגיד שרק מי שצריך להיות על הסט צריך להיות על סט. זה ממש מזעזע כשאנשים לא קשורים באים. הם גם מביאים חברים שלהם, כאילו בשביל לראות את הדוגמנית וזה ממש, אבל ממש, לא פרסטיז'. זה מפריע לי לעבודה, הם גם ממש לא לבושים שיקי. הכי 1995, הכי שינקין של יום שישי מלפני עשור. אני צריך שקט על הסט, אני כבר חושב קדימה על הסט הבא והם רק באים ומחמיאים לי על העבודה, מתחנפים, רוצים להראות שהם עשו בחירה נכונה שהם לקחו אותי. אוי, אני הורסת את עצמי עם העודף מקצוענות הזאת שלי. אני צריכה מה זה להשתחרר, להיות לוס. הלכתי על עוד וודקה טוניק.

זהו יום חג לבעלי חברת הנעליים. מחוץ למכירות הרגילות, מחוץ לשגרה הרגילה, היום זה מסיבה. נראה שכל מטרתם ביום הצילומים- כמעט בתחרות תמידית עם הזמן העתידי- זה לייצר את התמונה בפייסבוק שלהם. החשיבה היא פייסבוקית אינסופית; בום, בום, פלאש, פלאש, טאג, טאג. הדוגמנית (יבה) תחגוג בצילומי הפרופיל שלהם; "אני ויבה דון בסט של הצילומים". האמת? זה מה זה לא פרסטיז'. אם הם ימשיכו ככה אני מפרק את הסט. אני אקום ויילך, אני קפריזית, אני הורסת, אני נבזית עם לשון חדה. אני נכסנת לקרייסס. לא כדאי להיות לידי כשאני נכנסת לקרייסס, אני ידוע בתור מפרקת סטים מקצועית. (היה יום אחד שסיפרו עלי שקמתי והלכתי מסט באמצע העבודה. זה יהיה מחר).

הצילומים ממשיכים, התיקתוקים גם הם. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר לה את השרשרת בצווארה. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר את כפל שמלתה, בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מבריש את נעלה; יש כאלה שבאו להנות ויש כאלה שבאו לעבוד. בין צילום לצילום הם מפנקים בדרינקים ומנסים לסחוב למחמאות; עוצרים הכל ואומרים; "תראו לי בעלי חברה שנמצאים ביום צילומים ונותנים כמונו כל כך הרבה חופש לצוות". ובכן, הכח של סטייליסט ועוזרו זה להבין סתירה בדבריהם של אנשים אחרים (איפה אתה רובי? אה, יושב על הבר ועובד על חשבוניות). ובכן, באותו יום כתבתי בפונט טיימס ניו רומן וסתרתי את עצמי- בשביל השיק- בפונט 12 (די, לפעמים אני כל כך רעה, ביצ'ית שאני סתם מלכלכת; הבעלים, אפי וסולי הם אנשים טובים וחמים, זאת אני ששמה לב לקטנות ולמניירות, וגם המקצוע הזה הוא שגרם לי להיות מה זה מכשפה).

ברקע, המועדון ממשיך בפעולותיו השוטפות; מישהי מגיעה לראיון עבודה (ברמנית), היא יושבת עם מי שצריך ומתראיינת על הבר. לבטח היא תגיד משהו על הפקת האופנה שמתרחשת ברקע, לבטח הבעלים יגיד לה שהם עושים את זה פה מדי פעם. לבטח היא תחייך ותגיד איזה יופי, לבטח היא תקבל את העבודה, לבטח היא תחייך למלצרית אחרת כמה ימים לפני שהיא תצטרך החלפה במשמרת מסויימת אחרי שהסידור נקבע. לבטח יתחילו איתה, לבטח לא. היא הגיעה לראיון עם נעלי עקב בשביל להראות שזה חלק מהיום-יום שלה, שהעקבים הם ריס לא מפריע להליכתה, אבל ביד שמאל היא מחזיקה כסא אופניים. ובכן, היא תשים את העודף ישר בכוס הטיפים.

בתור עוזר סטייליסט אתה שם לב לדברים. מצד אחד שולחים אותך ללכת להביא גאפר בצבע צהוב, מצד שני אתה איש סודו של הסטייליסט. אתה בין הפטיש לסדן, דרגת הסנג'ר הראשי, אבל כל הדרמתיות שציפיתי שתהיה לא הייתה; ראובן כהן הזה, מספיק מכיר את עצמו ונראה שהוא לא נופל לקריזות- שלבטח היו בגיל מוקדם יותר- שעל סט של צילומים; מניירות של אנשי אופנה קפריזיים זה דבר מאוד משעמם. מספיקים כל אלה שנותנים ציונים לבגדי האחרים שגורמים לי לפיהוק. גלגולי עיניהם ועייפות דיבורם המבויימת הם מטבע שנתקעת איתו אחרי שחזרת מחו"ל.



 השפה ופירוק הסט השפתי

המקום מלא באנשים שאומרים 'קרייסס'. מצד אחד, אלה בעלי הניב ההומאי אומרים זאת בקרייססיות מקורייססת, ואילו אלה מהצד השני אוהבים לשטוף את הלשון עם עולם המושגים החדש שהם מאמצים. אצל האחרונים, השפה נאמרת בריבוע, קרי, נאמרת איך שאחרים אומרים אותה אבל על ידם בחזרה; "שיקי", "ייחנע", "אין, אין אחד השירים!", "או מיי גוד", "וינטאג'",  "מהממת", "הורסת", "ליגה", "גלאמור", "זוועתי", "פרסטיז'יות", ובאמת, מה כבר סטייליסט יכול להגיד? שלא לומר עוזר סטייליסט; עולם המושגים חוזר על עצמו בדיוק כמו האופנות שחוזרות ברטרו. אתה יכול לבחור חגורה שחורה מנוגדת לצבע ותגיד שככה אתה "שובר את הצבע השולט", מנגד אתה יכול לבחור חגורה שחורה מותאמת ואז תגיד ש"ככה אתה מוסיף לאווירת הדארק". לסטייליסטים, בדיוק כמו שלכל האנשים שעוסקים בסקטור מסויים יש את השפה המקובעת שלה, נותר רק לפרוץ אותה שוב ושוב דרך המדיום עצמו; השילוב. מצד שני, בתוך הפנים סקטור, העוסק באופנה בישראל- גם אם הוא לא יודע את זה- נמצא שלב אחד מעל זה העולמי; האפשרות של העברית לדבר בלשון נקבה אל זכרים מייצרת משלב נוסף של גישה שלא קיים בשפות אחרות, בין אם זה זלזול ובין אם זה מחמאה. (אגב, בהמשך תת ז'אנרי של זה; אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?).

אכן, התייבש לי המח, אני משלב מסגרת משקפיים עבה ואינטלקטואלית ושובר את זה עם הומור בצבע ירוק צבאי.

הצילומים נגמרו. לא רק שאין לי אפשרות להתחיל עם הדוגמנית (יש לה חבר, זה הוצא באלגנטיות מצידי בצורת שאלה על שלטים 'כאן גרים בכיף' של דלתות), אז גם משפט התחלה- שאני זה שהגיע ראשון ליום הצילומים הזה- לא יחזיק מים. זה הנשק שיש לי להגיד על עצמי? אני עוזר לקפל את האקססוריז, אם כן. להחזיר הכל לתיקי הבד, לפנות את השטח. יום עבודה של יותר מ12 שעות מגיע לסיומו. אני עולה לקחת עוד דרינק מהבר העליון.

לבד, בקומה השניה בקולוסיאום, בין אגרטלים וכורסאות יוקרה אני מחפש חוט מחשבה שיקשר בין נעלי עקב לתחייה מחדש; סטייליסט הוא מוזיקאי שבונה שיר מסימפולים של אנשים אחרים. אני כל כך 2015. אני הורסת.

 

 

 

 

 

 

צילום: גבי בהרליה.

לאכול את הראש (ערב במסעדת "סלון")

מנת פתיחה; הכנה לביטול תנועות גוף והבעות פנים.
קם בבוקר. מזליף. מכוון את זה למים החמים, מכניס את הראש מתחת לכיור. לוקח קצף גילוח ומורח מסביב לראש. לוקח את סכין הגילוח ומתחיל לגלח את הראש. קודם עם כיוון הזיפים. דופק את הסכין על הכיור, מנקה אותו מתנועות אחרות, קודמות. מעביר יד נגד תנועת השעון של הראשים המגולחים. לוקח שוב את קצף הגילוח ומורח שוב את הראש. לוקח שוב את סכין הגילוח ומגלח, הפעם נגד כיוון הזיפים. מסיים את הגילוח ושוטף שוב את הראש. מסתכל במראה. יש לי רק מראה אחת.  בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול אחד ויחיד; להשיג את הפרופיל שלי.
מסתכל על עצמי מלפנים, מתרכז, סופר עד שלוש, מסובב את הראש הצידה, ומחזיר מהר. אחרי כמה נסיונות אני מצליח להשיג את הפרופיל שלי, רואה אותו לכדי צדדיות (לא פוספסו חלקים בגילוח). מתרגל את זה עוד כמה פעמים למקרה שמישהו שצריך לבוא מהצד יבוא.
ממלא את הקומקום, מחכה לרתיחה. מכין את הכוס עם הקפה, מזליף. מחכה שיתקרר (למה לחכות למשהו שיצרת בשביל העכשיו שלו? לא מחכה אם כן), שותה. מעשן סיגריה. לוקח לחם לבן ופורס אותו. שם שתי פרוסות של גבינה צהובה על כל לחם. אוכל את זה. לוגם שלוש כוסות מים מהברז. יוצא אל החצר. יורד לשכיבות שמיכה עד שאני לא יכול עוד. עובר לשכיבות בטן. חוזר לשכיבות שמיכה ואז שוב בטן. כעבור כמה פעמים לא מרגיש עוד כאב. אני לא מזיז את הפנים שלי, לא מאמין בהבעות פנים. בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול של פעולות ללא תנועות גוף. של הפנים. אתרגל זאת עוד כמה פעמים למקרה שמישהו ירצה לעייף אותי אי פעם.
נכנס שוב הביתה ומתקלח. מודד קומקום לפי כוס מים אחת יחידה. הרתיחה מהירה יותר, היא לפי זמן כוס מים אחת. לא מחכה שיתקרר, שותה את זה, נכווה בלשון פעם אחת, מתחשל. מתרגל זאת עוד פעם אחת ללא קפה- רק מים חמים- ולא מרגיש כוויה. הלשון בוערת, החך העליון בוער. אין לי יותר כאב ואין לי הבעות פנים להשלים את זה.
בחמש השעות הקרובות אהיה עסוק בהאכלה עצמית. אני אוכל את כל מה שיש לי במטבח. אני לוקח קופסת טונה עם שמן, פותח אותה בלי להפריד את השמן, ושם על צלחת. שם לימון מעל, פלפל, מלח, ביצים, חותך מלפפון, עגבניה, מערבב הכל ואוכל. מגרף את הכל. לאחר מכן, שותה כוס מים אחת. מדליק את הטלוויזיה על ערוץ מקרי. מדפדף את זה בצורה עיוורת עד לערוץ משפה אחרת. מנמיך את הווליום עד הסוף. לוקח מסקנטייפ ושם על התרגום. שתי שורות של תרגום מכוסות עם נייר דבק שחור. אני מתיישב מול הטלוויזיה. יש לי רק תמונות מרצדות, בלי ווליום, בלי תרגום. הטלוויזיה שלי עובדת בלי הבעות פנים. מוקרנת בה תכנית עם גיבור שלא עובר שינוי.
הוא אומר-
"נמאס לי מזה שבסרטים על כלא יש מבוגר שהוא מורה דרך לאסיר חדש. ונשאר למות".
הוא אומר-
"נמאס לי ממפורסמים שמתנצלים על פרסומות בכיכובם ואומרים שהכסף שיקבלו ייתן להם שקט לאמנות האמיתית שלהם".  
הוא אומר-
"נמאס לי ממגישי אולפן שאומרים בסיום כתבות 'אכן מרגש' ולא נותנים לכתבה להיות לבד".
הוא אומר-
"נמאס לי שעוברים בין מדיומים בתוך מדיום אחד".
הוא אומר-
"נמאס לי מעיתונאים שמשאירים תשובות של מרואיין בנוסח 'מי?' ונותנים לך להרגיש שהמרואיין מזלזל במי ששאלו אותו עליו, אבל הוא סתם לא שמע טוב את השם ששאלו אותו עליו".
הוא אומר-
"אני רוצה רק עובדות. רק עובדות. רק את מה שקיים".
גיבור הסרט יושב מול טלוויזיה כבויה ואומר את מה שאומר. לאחר כמה זמן, העין מתרגלת ואפשר לראות שהוא רואה את עצמו משתקף במסך הכבוי. בין אימרה לאימרה, הוא עושה פעולות ולאחר מכן מתאר זאת. 
הוא אומר-
"נמאס לי שכאנשים מקבלים מכה בראש כשהם קמים באוטובוס, הם מקדישים תנועות הפתעה לסביבה".
גיבור הסרט עושה פעולה כמו הדלקת סיגריה.
ואז אומר-
"ואז הוא הדליק את הסיגריה".
הוא אומר-
"נמאס לי לשמוע שיחות של אנשים שאומרים; אבל אתה לא מבין? כמו שלנון אמר החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
גיבור הסרט מגרד בראש.
ואז ואומר-
"ואז הוא גירד בראש".
אני צופה בזה עד שזה נגמר. הגיבור מבקש מהצופה לזרוק את הטלוויזיה כדי להשמיד תודעה שלא קשורה אלא בדבר עצמו. אני לוקח את הטלוויזיה וזורק אותה. רק הווה, רק הווה.
אני הולך לאכול אורז. מאדה אותו עד שהוא מת מתודעה ואוכל אותו. אוכל אבוקדו עם כפית; מגלף אותו מתנועות אחרות. שותה שלוש כוסות מים מהברז. הולך שוב למראה בחדר האמבטיה לתרגל שוב תפיסת פרופיל; זה מצליח על הפעם הראשונה. אני מסובב את ראשי לצד ואז שוב קדימה ורואה את עצמי בפרופיל. אנחנו, אני ואודי, רואים את עצמנו.
כל יום זה לקח, כל יום אנחנו לומדים. כל יום הוא משימה. אנחנו מתרגלים למקרה ומישהו יבוא ולא ידבר איתנו על הדבר עצמו. אנחנו הולכים למסעדה על בטן מלאה, לא רעבים. אנחנו תתרנים של דימויים.
 


 
כמה אתם? 2, אני ואודי/ כתיבה בגוף יחיד רבים
אני ואודי נכנסים למסעדה. שואלים אותנו לשמנו, אנחנו אומרים אותו. המארח מוביל אותנו למקום ואומר שזה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף. הוא אומר-
זה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף.
אנחנו מתיישבים, אבל זה לא בשבילנו. לא באנו להסתכל על השף כי אין לנו תנועות גוף והבעות פנים. אנחנו גם לא רוצים שהוא יקדיש תנועות גוף והבעות פנים, או מנגד ינסה לא להקדיש תנועות גוף והבעות פנים בשביל לבטלם. אני ואודי מבקשים להחליף מקום והמארח מוביל אותנו לבר הצידי. אני ואודי מתיישבים שם על כסא גבוה ממול בר האלכוהול. אנחנו צופים בבקבוקים. הבקבוק הראשון גבוה עם צוואר כחול, השני משתחצן אליו. האחרון, מצד שמאל, לא זקוק לאף אחד חוץ מעצמו.
אני ואודי מזמינים כוס יין, שואלים איפה השירותים פה, מקבלים תשובה והולכים לשם.
– איפה השירותים פה?
– שם.
אני ואודי נכנסים לתא השירותים הימני. אנחנו אוהבים שירותים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה. מנעולי שירותים של מקומות ציבוריים לא תמיד עובדים, הם הכבשה השחורה של ילדי הבית הדלתיים. אנחנו- בנוסף למנעול- שמים את הרגליים כחסימה אל העולם החיצון. עולם חיצון שיכול להפתח פנימה דווקא, אל טריטוריה פנימית. לפני כן, אנחנו מפזרים נייר טואלט על מושב הפלסטיק בצורה מרובעת ומתיישבים.
אני ואודי מחרבנים את כל האוכל של כל היום בשביל שלא יתערבב עם העכשיו שמיד יבוא. אנחנו מחרבנים את האורז, את הגמבה, את הטונה, את מליחות הגוף, את פלפולי התודעה. הגבינה הצהובה מנושלת מאיתנו, האבוקדו משחיר מתוכנו. אני ואודי מגיעים למסעדה אחרי בטן מלאה וגם חושבים קדימה; אנחנו לא נחרבן את האוכל שיוגש לנו. הפרדה טוטאלית, עד כמה שאפשר. כולם כאן באים בשביל לאכול ובכך לא מכבדים את האוכל, את המקום, את השף. הם באים לאכול, הם על בטן ריקה, יישבעו בכל מקרה.  
אני ואודי יוצאים מהשירותים. ומקבלים פוקצ'ה. לפני כן, אנחנו שואלים מה זה הפוקצ'ה, והמלצר אומר שזה מוזרם בלי קשר.
אנחנו אומרים-
מה זה הפוקצ'ה.
הוא אומר-
זה מוזרם בלי קשר.
אני ואודי מקבלים פוקאצ'ה וטועמים אותה בשני ביסים קטנים בלבד; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אני ואודי מסתכלים על השף. ביד ימין יש לו כפפה לבנה, ויש לו משקפיים עם מסגרת לבנה (וזוג אחר- שחור- שהוא מתמרן בינהם). הוא רוכן רב הזמן על משטח העבודה שלו, ומדי פעם מסתובב לתנור הלבנים. לפניו פזורים מגוון ירקות בשלל צבעים. מישהי אומרת לזה שלידה תראה את הירקות איזה יופי.
היא אומרת-
תראה את הירקות, איזה יופי.
אני ואודי מסתכלים על התפריט. לפי התאריך זה תפריט מתחלף כי כתוב התאריך. הדף הוא דף A4 בצבע אפרסק. כתובים בו שמות של מנות ולמעלה שם המסעדה. שמות המנות מאופיינות כגיבורים טראגיים ששמו נפשם לקראתך; 'שווארמה סרטנים כחולים על קצף עגבניות שדה זנוחות', 'מוסר ים לבן אחד בודד', '16 תינוקות בר אגסי בר שנזנחו ע"י הרשות הפלסטינית', 'נתח קרם קארמל מוחק זכרונות עצובים מתחנות דלק'. אני ואודי בעד כל זה, בעד השמות,  בעד זילות סוף המעגל של האין ברירה של המילה הכתובה. השמות עובדים לעצות, לא שונים מתמונות העירום ב'נרגילה' של נרי אבנרי; סוף מעגל של אותו דבר, של אין ברירה, של התחדשות וקבירה מחודשת בו בזמן. אני ואודי מפורקים מתוכן בחך המחשבתי.
מסביב, שם המסעדה מופלה לרעה על ידי אנשים שעושים שימוש חייתי ב-ה"א הידיעה. כשהם שם- נוכחים בהווה מתמשך- הם אומרים 'אנחנו בסלון' ואילו כששואלים אותם לאחר כמה ימים איך קוראים למסעדה שהם היו בה הם אומרים 'הסלון'. ובכן, אנשים מסוג זה יושבים על בטן ריקה לייצור עתידם. הם מגיעים למסעדות על בטן ריקה ומולכים על ידי ה"א הידיעה. אנחנו, בימים הקרובים, נשמור על בטן מלאה; ישאלו אותנו (זה יקרה ביום חמישי, שבוע לאחר פרסום הכתבה בשעה 10:55) איך קוראים ללהקה עם ג'וןפולרינגוג'ורג', אנחנו נאמר ה-הביטלס. ומשם? ה-הכח רמת גן, ה-הרולינג סטונס, ה-האוזן השלישית. אנשים מבטלים את ה"א הידיעה בסלון לשונם. אנשים פוסחים על ה"א הידיעה כי הם חושבים שהיא חברה שלהם מספיק זמן.
 

השף, כתיבה ללא תנועות גוף שלישי
השף הוא המרכז של האירוע, של המקום. אנשים מסתכלים עליו, לראות מה הוא עושה. ברקע בוב דילן ואריק לביא, מלחמת אגו דרך תיקיות של אייטונס; הראשון בהופעות החיות שלו מכונס בתוך עצמו ועושה תמיד דווקא (למי?) השני התהדר בטווסיות (למי?). לשניהם יש על מה להשען. ובכן מהי האמת המוחלטת להיותך אתה (לך)? כלום, רק להיות סינגר-סונג-רייטר.
השף הוא סינגר-סונג-רייטר. בינו לבין הקהל מפרידים ערימות של ירקות וכשבאים להגיד לו שלום (ובאים להגיד לו שלום) וללחוץ את ידו (ולוחצים את ידו- השמאלית- הפנויה מכל כפפה), כללי הנימוס של לחיצת היד הימנית מתבטלים תמורת סדר עדיפויות בו חיתוך חצילי הוא חשוב יותר (דבר המתבטא גם אצל גידמי יד ימין).
באותה לחצית היד שמעל הירקות, הדיאלוג עובר למפגשי שוק הכרמל של מעל באסטות. ובכן, אנחנו מאמינים לשף, אבל לא לאנשים סביבו; הם לעולם לא לחצו יד מעל בסטת ירקות, הם לא מודעים לטייקאוף שמתבצע עכשיו אצלהם מתחת לבית השחי. בית שחי קצוץ דק זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
השף הוא השף. הוא החכם, הוא האדיוט כשצריך, הוא העובד את תדמיתו, הוא גם היחידי שלא צריך את תדמיתו. הוא סינגר-סונג-רייטר. אנחנו מאמינים לו, אבל לא לוקחים את דיבורי המסביב. דיבורי המסביב הם לאנשים של בטן ריקה שזקוקים לשיחות סלון שלא קשורות לדבר עצמו, שיחות שנשארות בפולוקלור של השיח; מותר לנו להנות כאן? אני פלצן? האם זה בסדר? האם הדיבור על העגבניה מוציא לנו את העגבניה מהחך המחשבתי או מוסיפה לו? האם מסעדה היא גם חוויה שכוללת הכל, או הכל שכולל דקויות קצוצות דק על ידי השיח עליהן? השף נמצא במקום הכי מואר במסעדה, אומר; אני מייצר את מה שאתה רוצה שאייצר לך כדי שתוכל לרדת עלי ואענה לך באירוניה עצמית על מה שאתה מייצר אצלך עוד בבית. ובכן, בטן מחשבתית ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו מאמינים  לו, לשף, אבל לא לאנשים סביבו.
השף אוהב להראות אובד עצות, התהליך חשוב כמעט כמו הדבר עצמו; הוא מסתובב אל תנור הפוקאצ'ות, ועדיין-אחרי שנים- מנסה לבדוק עם היד. מנסה לגעת, להתעמר בצידי מגש המתכת סביב הפוקאצ'ה. השחצנות של החום; האינסטיקנט של כולנו לא תלוי נסיון, והוא מנצח אותנו כל יום מחדש, אבל בו בזמן מפסיד. הוא הדבר עצמו. 
 
 
 
הכנה לפזמון, גוף ראשון לימוני
אני ואודי מזמינים קרפצ'יו פארידה עטוף במיץ לימונים ושמן זית. זה מגיע על צלחת לבנה. אנחנו  היחידים שנמצאים פה לבד מתוך בחירה, על בטן מלאה, מרוקנים תודעתית בשביל לקבל את ההווה. רק אנחנו והשף. אנחנו מסתפקים בשני ביסים ועוזבים את זה. המלצר נפגע בשם מישהו ואנחנו מסמנים לו שהכל טוב; אנחנו הוא הדבר עצמו. הקרפצ'יו הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. השיר ברקע הוא 'איפה הן הבחורות ההן' של יהורם גאון, שירים עם לחן רוסי בנויים לאנשים שמייצרים לעצמם מעגליות אינסופית של פזמון, כזה שבא מלמטה ומאגף אותם לפתיחה ועוד פתיחה ועוד פתיחה; מעגליות של פתיחות. בטן ריקה זה לאנשים שלא שומעים את הבין לבין של הפזמון ורק מחכים לצעוק אותו. ואז שוב.
 
הדי ג'יי, כתיבה בגוף ראשון שחצני
אנחנו לא מאמינים לדי ג'יי. הוא בא לעשות לאנשים שמח מגבוה. תיקיות אייטונס מסודרות לפי ג'ינסים של אותו ערב; אחרי כביסה יש שמתרחב ויש שמתכווץ. המחשב שלו על שולחן וממולו רק קיר. טקסיות בחירת השיר היא הפזמון של הריגוש המהיר שלו; הוא בוחר שיר, מהמר עם עצמו, מסדר לעצמו ציפייה ערגתית של חיים בעלי דקות ספורות, ומסתובב אל הקהל לבדוק את עצמו (יש אנשים בעולם שלוקחים את זה יותר רחוק ומשאירים את הפלאפון שלהם בכוונה במקומות לא נגישים בשביל לראות איזה שיחות הם הפסידו, בכך הם מרוויחים רגעי התרפקות יותר גדולים). מהקיר הבודד, הריק, אל הקהל. אל טפיחת השכם; בבחירה נכונה הוא אומר לעצמו שהוא יודע מה הם צריכים, בבחירות לא טובות זה לא קופץ להם לעין. ובכן, מודעים לקפיצה בעין של דברים תלויי זמן ומקום- אני ואודי מחליטים להאמין לו.
 

קפיצה לעין, כתיבה בגוף מאשים נסתר
אנשים זוכרים רק את מה שלא נותן להם להרגיש נח עם עצמם; תשב בבית קפה אופנתי, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. תשב במסעדה יוקרתית, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. אם תשב בבית קפה רגיל יגידו לך רק אהלן מה שלומך, אם תשב במסעדה פשוטה יגידו לך רק אהלן מה שלומך, לבסוף תשב במסעדה פשוטה יגידו לך הופה הופה, מה אתה משחק אותה יושב במסעדה פשוטה. ובכן, תשב עם עצמך בבית אף אחד לא יגיד כלום. ובכן, קפיצה לעין היא כתיבה בגוף מאשים נסתר. כל השאר היא כתיבה בגוף ראשון מפסיד. אנחנו מחליטים שוב לא להאמין לדי ג'יי. זה לא אצלו, הוא פשוט לא רואה את הפרופיל של עצמו; שם את קזבלן, יוצא לסיגריה וחוזר עם אצבע מורמת באגו טריפיות. כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי (למי?) יש יותר כבוד. משחקי ווליום שוחקו, קרוסים לא נמצאו. שוב נשארנו רק אנחנו  והשף.
אנחנו מזמינים מנה שנקראת פטיש איום.


 

פטיש איום, כתיבה בגוף דפוק דרך צלופן על שולחנות עץ
מנת הדגל זה כל כך 2015, מה שהולך היום זה תהליך הדגל. גוש אנטריקוט כלוא בין שני ניירות צלופן מגיע אליך ומונח על שולחנך. ישנו מלצר אחד (ניר) שתפקידו הוא לדפוק עם פטיש על שולחנך העשוי מעץ, עם רעש עשוי מעץ, של תהליך עשוי מעץ. כולם מסתובבים כשזה קורה, כולם מסתכלים על התהליך. ערשת פניו של המלצר רצינית, מתרכזת בתהליך. אנחנו מחליטים להסתכל לו בעיניים ולא על תהליך העבודה שלו; אנחנו זה האנטריקוט, אנחנו הוא הדבר עצמו. האנטריקוט הוא הדבר עצמו. המלצר הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; עין מתבוננת זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו בזים לרעש של דפיקת פטיש, אנחנו פה על בטן מלאה. 'האנטריקוט נפתח אלינו כמו פרח בהילוך מהיר בערוץ נשיונל גאוגרפיק', פעם אולי היינו אומרים. אבל אנחנו על בטן מלאה. רק הדבר עצמו. אנחנו  מזמינים עוד כוס יין.
 


נשים עם עקבים יוצאות לסיגריה בין רווחים של ריצפת דק
יצאנו לסיגריה. מדי פעם, אנחנו אוהבים את חוק העישון, הוא הפסקת הסיגריה מהסיגריה עצמה, הוא סיגרית הפלסטיק שבין סיגריה לסיגריה. השף גם יצא לסיגריה, מישהי ניגשת אליו ומחמיאה. הוא מדבר בגובה העיניים, השף. היא מחזיקה את הילד שלה ואומרת לשף תראה איך הוא מקשיב. היא אומרת-
תראה איך הוא מקשיב.
היא מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא יותר כאילו מישהו עומד עם מחברת וסימון של איקסים (היא בוגדת כך- בהקדמות התנצלותיות-מדי יום בפדיקוריסטית הקבועה שלה והולכת לאחרת. לומדת שבילים חדשים בהליכתה הרגלית, הסודית), הוא אומר לה שזה בסדר. למישהו אחר השף מסביר על אומדן של חריפות בהקשר תודעתי. התרגלות החך הראשונית. ובכן, הצהריים שלנו צודקים; צריך לבוא אל החריפות עם האחרי זה, לארוב לה, לאגף אותה. כשאנחנו משחקים כדורגל אנחנו מתפלאים שוב ושוב על אותו תהליך; בדקות הראשונות יש מחנק למרות שהמצב הוא הכי טרי, אחרי זה האוויר הראשון יוצא. ככה זה נקרא, 'האוויר הראשון'. ומשם? זוגות של תחילת יחסים יתופעלו טוב יותר אחרי הריב הראשון. (יש זוגות בעולם שמקצרים תהליכים ומיד רבים, בכך הם מרוויחים זמן אהבה ארוך יותר).
 
אנשים משובטים לאנשים משובטים
השולחנות מלאים. אנשים שמחים. באו למסביב של הדבר, או באו לאכול? זה לא משנה, זה רק הפולוקלור של השיח; כולם נופלים גם לשם. הם רוקדים על כסאות, הם הנייר צלופן של האווירה והפטיש דופק ברעם מסביב. המוזיקה מתערבבת עם צעקות פזמון, הדי ג'יי מחכה לכניסת תופים של שיר חדש ומנסה להצמיד את זה למנת פטיש איום שיוצאת אל דפיקה. הוא עושה קרוסים בין פתיחת אנטריקוט על שולחן מעץ ותופים של שיר. אמא צבועה ומנותחת מתחברת לאמא אחרת מנותחת וצבועה; טפט שעון על קיר שמחכה לשולחן פנוי (שתיהן יחרבנו את האוכל שהן יאכלו עוד מעט), שתי בחורות מרוכזות בסידור תמידי של חולצותיהן מעל ישבנן (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), משפחה במנה עיקרית; לאמא ולאבא קעקועים עם שמות ילדיהם (כולם יחרבנו את האוכל שהם יקבלו), שתי בנות ואמן יושבות לאכול (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), אגוטה קריסטוף מזמינה המבורגר (היא תחרבן אותו), שלושה גברים על הבר מדברים על עסקים (יחרבנו את האוכל שיאכלו), זוג של דייט שני הולכים על יין לבן הפעם (יחרבנו את האוכל שהם אוכלים), משפחה של שולחן ענק עושה רעש איום עם כל דפיקת פטיש איום; דופקים על שולחנות (יחרבנו) קופצים (יחרבנו) אוכלים (יחרבנו) משובטים; לכולם אותה לסת ואותם עיניים מחוץ לארובות עיניהם. הבת, יורשת עצר (איזשהו עצר) לא מחכה למלצרים- בלבוסטה- מדי פעם קמה ומזכירה להם, מפקחת על עניינים, לא מאמינה לעצמה, נאמנה לטעות עתידית- שאם וכאשר תגיע- היא תלקה עצמה שאסור לשחרר, שאסור לשחרר כלום. היא תחרבן את זה בלי סוגריים. היא מחרבנת את זה מדי יום. הילד עם החולצה הירוקה יחרבן את האוכל שמוגש לו, ההוא עם הקוקו יחרבן את האוכל שמוגש לו, הצ'קרית שמוציאה את המנות תחרבן את אוכל סיום המשמרת שלה, המלצר עם הפטיש יחרבן את האוכל שהושאר לו, אלה מהשולחן של הרביעיה יחרבנו את האוכל שמוגש להם, זאת שבהריון תחרבן את האוכל שלה ושל הילד שלה. אנחנו, אני ואודי, באנו בבטן מלאה.  בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
 
ראינו בחורה מהפריפרייה שעכשיו נהייתה מפורסמת
היא באה עם החברים החדשים שלה מתכנית הטלוויזיה וכל הזמן הייתה עסוקה עם המזלג המחשבתי על איך היא צריכה להתנצל אם חבריה הקודמים יראו אותה כאן.
 
אפשרות של תשובה (בחינם) לאנשים מהפיסקה הקודמת
גם אתם כאן.
 
גוף ראשון פרדוקסלי מחורבן
אנחנו מזמינים 4 עגבניות מדבר צרובות עצים מתבוססות בשלולית טחינה עם אנטריקוט. אנחנו לוקחים שני ביסים ועוזבים את זה. אנחנו היחידים כאן שלא נחרבן את האוכל שמוגש לנו. בחור צעיר מהמשפחה המשובטת ניגש אלינו ומבקש לגיטמציה לעשן, דרכנו.
– ואם אני אעשן פה, אתם מעשנים פה? מה אתם אומרים? זה רק סיגריה.
– לא יודעים, אנחנו מעשנים בחוץ.
– מה אתה אומרים, איזה מקום אה? מספר אחד פה, תאמינו לי מספר אחד.
– כן, מאוד כיף פה. אתם קבועים פה?
– שנים, לאן שהוא הולך (השף) אנחנו הולכים אחריו.
מאחוריו, מוזרמים אל משפחתו פיתות סביח במחיר 120 שקל. כל פעם שמגיעה פיתה עם מלצר, המשפחה צועקת "פיתה! פיתה!" ודופקת על השולחנות. הבלבוסטה מחייכת (היא לא יודעת להזדיין), האבא של כולם צועק הכי חזק, אשתו הצבועה בשיער צבועה בשיער, לנכד עם החולצה הירוקה יש חולצה ירוקה.  הבחור הצעיר מהמשפחה המשובטת רוצה לפתח שיחה, אנחנו רואים שהוא רוצה להתגאות במשהו.
– מה אתה עושה בחיים?
– איפה מגדל המגורים הכי טוב היום בארץ, אתם יודעים?
– לא יודעים.
– נו, תגידו.
– לא יודעים. אנחנו אוהבים דירות קרקע.
הוא אומר לנו איפה זה וצועק לנו את שם המגדל.
– מספר אחד! תזכרו! תזכרו!
– תהנה. נוף טוב?
– אחד הנופים!
– כיוון אחד?
– ארבע!
– אמרת אחד הנופים. חשבנו רק אחד.
הוא מחייך, אנחנו נשארים בלי תנועות גוף בפנים. שואל אותנו מה אנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים במקצועות לימוד הכי לא פרקטיים בעולם הזה; פילוסופיה, ובי איי כללי. אחד בלי מטרה, שני קופץ בין כמה. הוא מחייך, אבל לא יודע מה לעשות עם זה. מחמיא. הוא מגיע לזה שאנחנו עשירים כי אנחנו יושבים במסעדה הזאת. אנחנו אומרים לו שאנחנו לא עשירים. הוא לא מאמין.
– מה, אתם לבד פה?
– כן.
זה מערער אותו.
– תזכרו! ז
ה המגדל הכי טוב בעיר!
הוא יחרבן את האוכל הזה באסלה הקרובה ביותר שתהיה בדרכו. אנחנו על בטן מלאה. ברקע ביצוע (יווני) של השיר הכי מבוצע, דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד, השעתוק שלא נגמר; קאוור למשהו שחי כבר על קאוורים. הוא לא הדבר עצמו. אנחנו מזמינים מנה אחרונה (נתח קרם קארמל מוחק זכרונות וכו') ומסתפקים בשני ביסים כיאה לתרגול העצמי. המנות כבר לא נאספות מאיתנו; הפוקאצ'ה, מתחילת הערב עדיין על שולחננו, כמו גם הקרפצ'יו ודפי הצלופן שלו. אנחנו הוא הדבר עצמו. ללא תנועות גוף, ללא מחוות, ללא הבעות פנים, ללא אכילה על בטן ריקה. ללא חרבון עתידי של אוכל.
מישהו יושב ליד מישהי בזמן בדד של זוהר ארגוב במסעדת יוקרה, ומסביר לה באנגלית שאין פה באמת חורף. הוא אומר דר איז נו רילי ווינטר אין יזרעל. אנחנו נהיים עצובים פתאום, לזה לא התכוננו. כל השולחנות צועקים את הפזמון של בדד, ביחד. המשפחה המשובטת עומדת מול השף בזמן שהוא חותך תמנון. הם מעודדים אותו בשמו הפרטי בהברות של שתיים. זה עושה אותנו עצובים, אנחנו לא יודעים למה, אבל זה עושה אותנו עצובים. אנחנו בודדים במסעדות יוקרה; רק אנחנו לקחנו את זה הכי ברצינות. ישנו אילם אחד שמסתובב בבתי קפה בתל אביב, אנחנו נזכרים בו, הוא מפזר בין השולחנות את מה שהוא רוצה למכור בתוספת פתק (אני אילם) והולך. לאחר כמה דקות הוא אוסף זאת בשקט גם אם לא השארת לו כלום וגם אם כן. זיקוק הנתינה, זיקוק הלקיחה. ללא תנועות גוף, ללא הבעות פנים, ללא גרימת ייסורי מצפון. גם הוא הדבר עצמו. זה עושה אותנו עצובים עוד יותר. 
 
 
פרידות ויריות ברחוב מעבר יבוק
אנחנו מזמינים חשבון ובינתיים יוצאים למכונית וחוזרים עם אקדח. אני ואודי מתחילים לירות בכל מי שלא הדבר עצמו. אנחנו יורים במלצרים, אנחנו יורים במשפחה המשובטת, אנחנו יורים בדי ג'יי (הוא היה תקוע עם הראש במסך המחשב ואחרי שבחר שיר וציפה לראות אם הצליח, הסתובב אל מותו), אנחנו יורים באנשים עם הג'ינס של הכביסה המכווצת, באנשים עם הג'ינס של הכביסה המרחיבה, אנחנו יורים באמא ושתי בנותיה, אנחנו יורים בבלבוסטה, אנחנו יורים בהוא עם הקוקו, אנחנו יורים בזה שהסביר באנגלית שאין פה באמת חורף כי פחד משתיקות שבין מנות אוכל, אנחנו מנקים את כל המסעדה מכל מי שיחרבן את האוכל. מלבדנו נשאר רק השף.
אני ואודי ניגשים לשף ואומרים לו שיש לנו שלוש שאלות. אנחנו אומרים-
יש לנו שלוש שאלות.
אנחנו שואלים אותו אם הוא יכול לפתוח מסעדה רק לעצמו, להריח עגבניה רק לעצמו, להוציא ספר מתכונים ולשרוף אותו מיד עם סיומו. הוא מהנהן עם הראש לשלושתם. אני ואודי מאמינים לו ומשחררים אותו. אני ואודי ניגשים לשירותים של המקום ומביטים במראה; אנחנו מסובבים את ראשנו לצד, אז שוב קדימה, ורואים את עצמנו בפרופיל. אנחנו, אני ואודי רואים את עצמנו. אני ואודי לוקחים את האקדח ויורים גם באודי. 
 

 
חזרה לגוף ראשון אמין
בדרך חזרה ראיתי שקרים על בתים. חלונות מוארים ניסו להחביא מחשבות עשויות מעגבניות מיובשות ושאר ירקות. זה לא היה אצלי, זה לא היה אצל השף. 
 
הדבר עצמו
פעם הייתי מוציא את כולם מהסיטואציה במבט על, במבט על. וככה כבר היו שוכחים- או יותר נכון היו מתרכזים בשאלה למה אני עושה את זה. הייתי מוציא אותי, אותם, את כולנו מכאן. נכון, המתקדמים  כבר היו הולכים מהר לשאלה למה אתה עושה את זה, אבל גם אותם הייתי מוציא מהכל. במבט על, על מבט העל. פעם הייתי זמר שעומד על הבמה שאומר כאן כאילו אני אומר תודה, כאן כאילו אני מדבר בין השירים, כאן כאילו אני אומר תן לי עוד מיקרופון (היי, באמת היו פעמים שהתכוונתי- זאב, זאב, זאב- אני לא שומע את עצמי במוניטור), אבל אף פעם לא אמרתי כאן כאילו אני אומר אני הדבר עצמו, אני הדבר עצמו, אני הוא, הדבר עצמו. זה היה פעם.
ואילו עכשיו: 
 
 
 

                                                                        *צילומים: תומר אפלבאום.

                                                                                *מתוך מגזין גלריה מס' 4.

*לכתבות קודמות:

סיטי סיטי בנג בנג (יותר מ12 שעות בסינמה סיטי, 5 סרטים ביום)

התקופה הקוביסטית שלי (שבוע רק על קינוחים)

סיטי סיטי בנג בנג/ 12 שעות בסינמה סיטי/ אודיו וטקסט; הקראת כתבה

בנסיון החיפוש האינסופי של כתיבה, מדיה, טקסט ואודיו, החלטתי להקליט כתבה שלמה שהופיעה במגזין גלריה (מספר 3). הקצב, חיפוש הקצב. לא נתקלתי בקטעי אודיו שקשורים לעיתונות; גם לכך יש מקום.כמובן שקטע האודיו הוא תוספת במקביל לקריאה.
צילומים; תומר אפלבאום.

 פה אפשר להאזין לכתבה.

אקספוזיציה

אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. בתחילה זוקף גו, מנסה לראות מסך שלם. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על משענות יד, ואחרי זה נובל. מתנמך. מזדקן בכסאו, ושוב מנסה לראות מסך שלם. אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. ומת.

סינמה סיטי. הסתכלתי על זה כמו דרך חור של מיטת מסאז'. בדיוק כמו שהסינמה סיטי מסתכלת על העולם שבחוץ, או לחילופין כמו שהעולם שבחוץ רואה אותה; בליל. בליל של אולמות קולנוע, בליל של מרצפות שיש חלקות, בליל של דוכני מכירות, בליל של מסעדות, בליל של סרטים. סרטים נוזלים על סנטרי אנשים. במקום אחר, מישהו אמר עכשיו למישהי הנה ההוא. ההוא, נו.
 

12 שעות בסינמה סיטי/תקציר
אודי שרבני הוא עיתונאי פרילאנס שנדרש ללכת לסינמה סיטי בהרצליה לעשות כתבה. הכתבה מספרת על שתיים עשרה השעות שלו בסינמה סיטי. כשהכתבה יצאה לאקרנים היא לא זכתה להצלחה מיידית למרות הציפיות הגבוהות ומיד הועברה לחנויות הדי וי די. שם דווקא, בזכות מוכר עיתונים מקומי עיקש, נחלה הצלחה ונהפכה לכתבת קאלט. בעקבות כך יצאה הכתבה שוב בתוספת קטעים שירדו בעריכה והערות שוליים חדשות[1]. הכתבה מיועדת לגילאי 8 עד 80.
 
נטישת בתי הקולנוע הגדולה/ סינופסיס שנפסל בגלל כתיבה פרוזאית
בתי קולנוע ננטשים מדי יום. בתי קולנוע שלא יכולים לדבר. בתי קולנוע כאשה מזוהת קמט. בתי קולנוע עם דלתות פתוחות, דלתות פתוחות שמזמינות מחשבות להתרפקות; רק תבואו ותגידו לי איך הייתי פעם. ספסלי עץ חורקים מחכים לסאונד קולנועי של חריקת עץ בשביל לדעת איך הם מרגישים. בתי קולנוע וקירותיהם ננטשים אל העולם המתקדם שאוסף אותם; סינמה סיטי מלונקקת מכל צידיה. סרט אחד לזה, סרט אחד לאחר, מקדונלד להוא, דוכן משקפיים לאחר, איבוד משקפיים לכולם. אותם מושבים, אותם סוגי מושבים. מקום לכוס חד פעמית מתמלא, מתרוקן, ושוב מתמלא. מנקים עם ווסט כחול מוזנקים בסיום כל סרט, מוט ארוך מחובר ליאה בקצהו; נפתח ואז שוב נסגר. אתה מסתכל על זה כמו דרך חור של מיטת מסאז'.

 
 
12 שעות בסינמה סיטי/ תאור מקום
נכנס מתוך דלתות שקופות, עובר על בובות של שומרים. קופות נפתחות לאט כמו גמל מעלה גרה; אבל הפוך. שורות מעקים ריקים של עמידה בתור צוחקים על יזמי קולנוע בכל תחילת יום עסקים; הכל ריק, לא הצליח לך. אחרי זה הם ימותו מבושה. בכל בוקר זה הולך ומתגבר וככל שעובר היום זה נובל להם במרפקים הכסופים, מזדקן להם בגב התחתון ואז שוב מת. ושוב צוחק. בכל תחילת יום עסקים.
קופאיי קולנוע שעייפים מאותן שאלות מתמודדים עם זה שוב ושוב. ושוב. רמקול מקשר בין מסכי זכוכית בנקאיים. דיאלוגים עם סאונד של אהובה עוזרי.
איך הסרט הזה? (בלי איומי אקדח)
לא ראיתי עוד.
את יכולה לראות כל סרט? (בלי איומי אקדח)
אם אני רוצה.
ואת זה לא ראית? (בלי איומי אקדח)
לא.
אבל את עובדת פה (בלי איומי אקדח)
אני אראה. איזו שורה תרצה?
בחירת שורה הופכת להיות קשה יותר ויותר בגלל השאלה עצמה; איזו שורה תרצה? לעזאזל, המח האנושי מתאפיין בבחירות שורה בקולנוע; יש אפשרויות, ואם יש אפשרויות אז יש יותר טוב ופחות טוב, ומשם יש למישהו יותר טוב ממך, ואם הגעתי עכשיו יכול להיות שהיה מישהו שהגיע שניה לפני ולקח את המושב שהיה צריך להיות שלי, ואפקט הפרפר! הו, אפקט הפרפר- גם הוא בחירה של אפשרות בין אפשרויות אחרות. משק כנפי המחשבה האפשרותית בגלל עומס אפשרויות, גם הוא אופציה. אמרתי לקופאית שתיתן לי את מה שהיא רוצה- ממילא האולם לא יהיה מלא- ולקחתי את הכרטיס. הוא התגלץ' למתכת הכסופה, המעוגלת שבין שנינו- תינוק בתינוקיה שמחכה לזיהוי- ונאסף אלי. אני נכנס למסדרון האדום. 
 
 
דראפט ראשון של סרט ראשון/ שם המשחק
ראסל קרואו שמן. הם תמיד נוסעים במכוניות הרוסות, ראסלקרואו. הם תמיד עיתונאים שאוכלים ג'אנק פוד, ראסלקרואו. הם תמיד קונטרה לעולם אחר שהתקדם, ראסלקרואו. מושב המכונית הוא הבית הוא מקום העבודה; בלאגן עמוס פתקים, ראסלקרואו. איש של פעם, ראסלקרואו, שעובד כמו פעם, ראסלקרואו, מסרב להכנע לתכתיבים חדשים, ראסלקרואו. יש לו חבר מצליח- אחד שהתקדם- שנמצא בצרה. תאגידים, חקירה משטרתית, דד ליין, סיפור עיתונאי, ראסלקרואו. קונספירציות, ראסלקרואו. מתח מיני שנבנה עם עיתונאית אינטרנט, ראסלקרואו. סוף הולייודי שנבנה אל סופהולייודי.
כמה קילומטרים מהסינמה סיטי מישהו שואל מתוך מכונית איך מגיעים לרחוב זמין הוף. הולך רגל מוריד אוזניות ואומר אתה מתכוון לזמנהוף, זה פה ימינה. תנועת תודה של אגודל. חלון עולה בחזרה, אם יש מזגן.
 
תמה סיפורית של אנשים שאומרים "יש לי בסיס לתסריט, תרשום"
אני לא יודע אם יש פה מישהו מהקהל. בכל מקרה, אני זוכר צהריים מאוחרים. צהריים שנגררים כמו כפכפי אשה בריצפת קניון חלקה. רעש נגרר אחרי תודעת הרעש של עצמו. מישהי חיכתה על ספסל ועשתה רעש עם ציפורן על ציפורן; ללא ספק אחת מתנועות ההמתנה החוקיות, אם כי המתעקשות. היא גם נענעה את עקב סנדלה הלוך חזור עם עקבה. היכן שהפציעה השכיחה- דורבן- מתרחשת. זה עשה רעש למרות יובש עקבה שבטח היה נוכח במדבריות הסינמה סיטי קשה היום שמאכלס אנשים קשיי יום הבורחים מק
ושי יומם. היה חם ויכולת- אם רצית באמת- להיכנס לאחת מחנויות הסינמה סיטי בשביל לקבל מיזוג אוויר ביום קיץ חם. להתעניין על חולצות שממילא לא תקנה. כעבור כמה חולצות היית מבין שלא הלכת ברחוב וההרגל שלך-להיכנס לחנויות בשביל מיזוג אוויר- טבוע בך מוחית. לפחות עד לקניון הראשון בחייך. ללא ספק, אחת מתנועות ההמתנה החוקיות.  
 
 
שיטוטים של אחרי סרט ראשון
מנסה לא למצות את כל החנויות והדוכנים שבתוך הסינמה סיטי. יש לי פה עוד כמות זמן יפה אז אני שומר קצת לכל פעם. אני משחק עם עצמי הארד טו גט; הארד. טו. גט. בכל פעם קצת; בכל. פעם. קצת. ראיתי חנות ספרים שמוכרת שלושה ילדים במאה. חי אלוהים, ככה היה כתוב, "ילדים: שלוש במאה". נכנסתי לדפדף לאט. עובר בין ספר לספר. לעזאזל, החילוף האנושי מתאפיין בחנויות ספרים; בתחילה הספר שלך זוקף גו, רואה בדרך משלך. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על מיקום מדפי, ואחרי זה נובל. מתיישן. מזדקן באחורי מחסנים- ושוב מנסה לראות.
במבצע על הספר 'חייו של הספר' היה כתוב: שלוש ועוד אחד חינם לנשימה אחת. נוספת. 
 
 

מקדונלד/ פוד קורט
הלכתי לאכול. בסוף הם לקחו רק גלידה. דיברו הרבה, אבל בסוף לקחו רק גלידה. התקדמתי בתור. סניפי מקדונלד נמתחים למרחקים ארוכים, בסופם מוכרים צעירים מנסים לרפא חצ'קונים בעזרת משחות, מצביעים על התמונות שמאחוריהם מבלי להסתובב; קו אוירי מדויק בין הצבעות עיוורות להסברים. עובדי מטבח לא זקוקים לזה, עובדי מטבח לא זקוקים למשחות, לא זקוקים לקו אווירי מדויק. הם תקועים מאחור. לא לקחתי ארוחה מוגדלת.
אתה רוצה להגדיל? (בלי איומי אקדח)
כתבתי כבר שלא.
לקחתי את המגש. התיישבתי עם זה על כסאות פלסטיק, בפוד קורט. פתחתי את נייר הפרגמנט של ההמבורגר, בפוד קורט. לא שמתי רטבים על הצ'יפס, בפוד קורט. שתיתי את זה עם קש, בפוד קורט. הסתכלתי בתוכניה שבניתי לי להמשך הסרטים, בפוד קורט. סיימתי את ההמבורגר, בפוד קורט. אין בארץ פוד קורט.
בכל עיר בישראל יש לפחות שלושה ילדים שאומרים את זה המבּוּנגר. לפחות אחד מהם, כשיגדל, יאמר  זאת שוב באירוניה עצמית.
 
 
דראפט ראשון של סרט שני/ הנוכלים בלום.
נרדמתי בסרט הנוכלים בלום למרות שהוא סרט טוב. פוזיציה נוחה בצהריים זה דבר שאסור להביא לי. הזיגזג המוחי בין שיטות צילום, בלום, הכניע אותי. הקצב השונה, בלום, הכניע אותי. שמתי רגליים על המושב שלפני; במקרים שנותנים לי אני מלך העולם וזה מתבטא בהצגות צהריים. לפעמים רק שם. בהתחלה ניסיתי לשמוע את הסרט עם עיניים סגורות, אבל נרדמתי. בלום. בדיוק כמו בכל בוקר שאני מנסה לספור עד מאה עם עיניים סגורות, אבל נרדם שוב. אני לא יכול להימלט מעצמי כשאני רוצה לישון, בלום, ואדריאן ברודי, בלום, לא יכול להימלט מהאף היהודי שלו. בלום. לפני שנרדמתי חשבתי על ישיבות האולפנים בהוליווד, בלום, על זה שזוהי הצהרה לקרוא בשם יהודי לנוכלים, בלום. על זה שלקחו בנוסף גם שחקן עם אף ארוך, בלום. חשבתי על פרזנטציות, בלום, שכנוע עצמי, בלום, אופציות אחרות לשם סרט, בלום, על אנשי כח יהודיים שיגידו אחרי ההחלטה-בלום- לשם הסרט, נו, בחייאת דינאק (פור גאד סייק, הם ינסו לתרגם אותי), אנחנו הרי באמת נוכלים עם אף ארוך. התעוררתי בסופההוליוודי של זה. של כל זה.
באותו זמן, בתל אביב, שלושה כותבים מאותו אתר אינטרנט נמצאים באותו קפה ואף אחד לא יודע מהשני. אחד כותב בכתב יד, שני משוטט עם וואיירלס, שלישי קורא עיתון בלי לקפל את העמוד לשניים. לאחד מהם אפברודי.
 
שיטוטים של אחרי סרט שני
משרדי ההנהלה הראשיים של תנובה נמצאים במתחם סינמה סיטי וזה חלבי כמו שזה נשמע. אני עומד מול דלת הכניסה שלהם ומהמר שהיא נפתחת או ב'דחוף' או ב'משוך'. אני צודק. אחרי הכל, אני צריך לשמור על פסגת המידע הקודם (שמשרדי ההנהלה הראשיים של תנובה נמצאים במתחם הסינמה סיטי), משם אפשר רק לרדת. או דחוף או משוך, אם כן; אני פריילוף משמר תודעה. אני נכנס ללובי שלהם ואז יוצא. השומר, למרבה ההפתעה, לא אוכל שום מעדן חלב. אחרי הכל, יש לו אקדח וזה לא מצטלם טוב גם אם אתה בעיר הסרטים.
אני יוצא משם אל זמני הצגות ראשונות. זוגות מתיבות נח מבזבזים את זמנם עד הכניסה. רואים שהיא הלבישה אותו; חולצת המשבצות חוזרת לאופנה, אבל זה לא בשבילו. זה מונח עליו כמו לוח שחמט צבעוני, כדורי ג'ימבורי מרובעים. אני מנסה לשמור אצלי את הפנים שלה למקרה ואראה אותה בעתיד בזמן שיחה שלה על כדורגל, היא תגיד את מי היא אוהדת ואני אדע שזה רק בגלל שעכשיו הם במקום הראשון. אני אגיד לה 'חולצות משובצות' ואלך. יש לי משהו להגיד בנושא חולצות משובצות; אף פעם לא עזבתי אותכם, גם בימים הקשים. תהיו טובות אלי כשאחזור הביתה.

איזור הסינמה סיטי מתמלא ואני מתחיל להרגיש בעלות על רצפות שיש. וואלאק, יש אנשים שלא מכבדים מקומות. הולכים פה כאילו זה זה של האבא שלהם. נוגעים בבובות של הסינמה סיטי למרות שאסור. אני נכנס לחנות משקפיים ומודד סתם. יש לי את המדידה, אין בכך ספק. יש לי את תנועות המדידה בזמן משקפיים כהים. מוכרי חנויות עייפים מקונים שאומרים להם שיחזרו מחר, אז אני רק מחזיר ואומר שלום. בחוץ, מעבר לדלתות הכניסה השמש מתחילה לקבוע זמני סרטים. בחורה בלי אופניים קונה כרטיס לסרט דרך מכונת אשראי. אתה יכול לדעת שיש לה אופניים עם כידון רחב, מהסוג האופנתי של היום. אפשר לזהות בחורות עם כידון רחב. ביום אחר, בעתיד הרחוק, כשהיא תסחוב סל כביסה עם שתי ידיים מושטות, היא תהיה הדבר הכי קרוב לבחורה עם כידון אופניים רחב. 
 
 

דראפט ראשון של סרט שלישי/ הנבואה
ניקולאס קייג' ממרח כבד. או ששונאים אותו או שאוהבים אותו, אבל אני אף אחד משניהם. האפשרות הזאת, שיש לפחות אחד בעולם (אני) שניקולאס קייג' לא אף אחד מהם בשבילו היא עוד יום עבודה לכורתי עצים. בכלל, סיפורים עם משפט הסותר את עצמו היא חג לכורתי עצים. זה הדובדבן שבקצפת העבודה שלהם, יותר מכל כפולה, או סתם עמודי רכילות. אני מדבר על כורתי עצים מילטנטים, כאלה שעושים עבודתם לא בגלל הכסף, אלא מכח האנרציה כנגד ירוקים למיניהם. בכל מקרה, ענפים או לא- השיער של ניקולאס קייג' מזמזם לך כל הזמן. מקליש, לא נותן לך מנוח. מבט העיניים שלו מתחנן למשהו שהוא לעולם לא יוכל להשיג. הוא אבא לילד כבד שמיעה, אבל לא על זה הסרט. הוא מורה לאסטרופיזיקה, אבל לא על זה הסרט. הוא פותר רצף מספרים מפתק שהוטמן חמישים שנה קודם, אבל לא על זה הסרט. הוא עולה על כך שהמספרים הם תאריכי אסונות היסטורים על פי מיקום ומספר הרוגים, אבל לא על זה הסרט. הוא במרוץ נגד הזמן, אבל לא על זה הסרט. יש לו ולבן שלו סימני ידיים קבועים לשעות משבר; אתה ואני יחד לעד, אבל לא על זה הסרט. אני לא אוהב תנועות ידיים בין אבות לילדים כבדי שמיעה בסרטים, אבל לא על זה הסרט.
מחר (אולי בבאר שבע), תהיה ילדה שתצביע לשאלה אבל המורה לא תבחר בה. זה שיענה יגיד בדיוק את מה שהיא רצתה להגיד. היא תתמכר להתרגשות הבטן של לפני תשובות נכונות, אבל תרגיל עצמה, ממחר, להוריד ציפיות מכל דבר.
 

שיטוטים של אחרי סרט שלישי
מעקיי עמידת התור עכשיו כבר מלאים (מרכינים ראש בהתנצלות אל המחשבה השחצנית שהייתה להם בבוקר וכו') באנשים. תורים ארוכים של אנשים שבאים לבילוי; כל אחד לוקח את זה אחרת, אבל כל אחד מהם צעק בחייו לפחות פעם אחת נהג-נהג כשדלתות האוטובוס לא נענו לו. מוכרי החנויות בסינמה סיטי מתלחשים עלי, אני שומע את זה. הולך וחוזר עם תיק גב; ממזמן אני לא כבר אחד שמנצל מזגנים ביום קיץ חם. עוד מעט עשר בלילה ואני פה יותר משמונה שעות ואחרי שלושה סרטים. הסרטים מתערבבים לי במח, דיאלוג מאחד מחובר לאחר. לא זאת בלבד שאני אחרי שלושה סרטים, אלא שהתעקשתי להסתובב באמצע בין אחרים; קפצתי אל סרטים שלא היו ברשימה שלי בשביל קקפוניה קולנועית. אני מחבר אותם איך שאני רוצה. אני מחבר סימני שאלה לא שאלתיים מסופי משפטים של קומדיות רומנטיות (לייק, איי לאב יו? כאילו, אני אקח את השמלה הזאת?)  אל עתיקוּת המלכה ויקטוריה. פעם, היה שם מישהו (אני) שזיגזג לילות בנחלת בנימין בין מועדון 'הפטיש' למועדון המזרחי שלצידו. ממוזיקה אלקטרונית קשה אל אורגן ובלונדיניות זקנות צבועות. הייתי גומר מפרפר. מרפרר בין סוגי עולמות. רק אני ידעתי על זה. צריך לדעת לבקש אש בתנועות גוף שונות במקומות שונים. יצאתי לסיגריה מחוץ לסינמה סיטי וביקשתי אש מהמצת של עצמי.
נח על ספסלים, אני. מעצב תיק לכדי כרית, אני. מחכה לעוד סרט, אני. מישהי מזמינה כרטיס לה ולחברתה. היא מדברת איתה בטלפון ואומרת יש את הנבואה בעשר, לקנות? אני רוצה להגיד לה את הסוף, אבל ממילא לא על זה הסרט. שלושה חיילים מגיעים לראות סרט, אחד מהם עם אישור לנעליים. בנוסף לזה הוא חתם גם על זקן כי ממילא כשהם עוצרים אותך הם נטפלים מלמטה עד למעלה. הוא ישלוף להם באדישות (הוא מורגל) גם את אישור הזקן. הם יחפשו עוד במקומות אחרים, אבל הוא פיקס. עומד בחוקים- הוא, מאחר לסרט- אני.

אני קם ונכנס שוב. השומרים כבר מכירים אותי, מסביב אני מושא לרכילויות תדר פנימי של ווקי טוקי. אין לו בית, זה? אני חולף על מישהו שמחכה בתור. הוא אומר בראשו אף אחד לא טוב ממך! אף אחד לא טוב ממך! ומזמין כרטיס. אחרי זה, בחושך, ישקע בסרט, יחשוב עליו עוד קצת כשיגיע הביתה, ואז שוב; אף אחד לא טוב ממך! אף אחד לא טוב ממך! עוד פופקורן נשפך בין רגלי מושב קולנוע.  
 
 

דראפט ראשון של סרט רביעי/ לילה מטורף במוזיאון 2
איי סטיל דונט גט בן סטילר. אִיז הירז אר ביג, אבל הוא לא מתקדם. איז ג'וֹׁקס אר נוט סו לואו, באט סטיל; הִי כן דוּ סמפינג אלס. זאת אומרת, אנשים עם אנגלית טובה ממני יגידו סמט'ינג אלס. בכל מקרה, בחרתי בסרט הזה- סיקוונס לראשון שלא ראיתי- כי רציתי לראות איך אני נכנס למקומות מהאמצע שלהם. לראות איך אני משתלב לתוך שיחות חולין. בחרתי בזה כי יש שם פאוזות. כי הייתי צריך שיהיו לי פאוזות. בבדיחות. שהרגע יקפא. שיהיה דיאלוג ופתאום יעצרו. ילכו לרוחב של הבדיחה. ולא קדימה. ייתקעו. פראפרזה על פראפרזה על פראפרזה על אותו מקום. פיזי. לא מתקדם, רק רודף אחרי הזנב של עצמו. דאט קיינד אוף ג'וֹׁקס של סרטים עם בדרנים יהודיים בעיקר- שניים הולכים מכות ואז כשהם מתקרבים אחד לשני, אחד מהם מריח רע והם מתחילים לדבר על סוגי דיאורדורנט- ואז הלאה. על זה. ועל על זה. ועל על על זה. סלפסטיק מוחי. פאוזות של פאקינג ג'וּ. מאדרפאקר ג'וּ. מאדר-מאדר-פאקינג ג'וּ. וגו'. אני סיקוונס. הלכתי להזמין הוט טוג מהדוכן של הנקניקיות. דפקתי את זה עם כרוב וחרדל המוני. שתיתי בירה. אני סיקוונס של אולפנים אמריקאיים.

יש עכשיו מישהו בירושלים שמכין לעצמו כוס קפה בביתו. הוא מנער את קופסת הסוכר בשביל לזהות אותה לפי הרעש. מדי פעם הוא מתבלבל ופותח את הקופסא של הקפה. בפעמים שזה קורה לו, הוא יודע את זה רק אחרי שהוא פותח, אבל ממילא זה כבר מאוחר. אני סיקוונס.
 
 
מסדרון לבתי קולנוע
במסדרון אדום אני ניגש כל פעם לפתיחה אחרת. כל פעם לסרט אחר, כל פעם סרט אחר. אוכל את זה כל פעם מחדש. הכרתי פעם מישהי בחוץ לארץ, ישראלית, שכתובת המייל שלה התחיל בצמד המילים 'איטיניג מוביז' ואז לשגרה רגילה; שטרודל ושם חברת שירות הדואר. ובכן, לא ראיתי את הפעמים כשהיא נתנה את כתובת המייל שלה לאחרים- לא דוברי עברית- אבל אני מניח שזה הצחיק רק אותה, בזמן שבשבילם זה היה רק מילולי. לעזאזל, יש אנשים שדברים נשארים להם רק מילוליים.
הבובות לא זזות בסינמה סיטי, אבל היית מצפה שיזוזו; בכל זאת, עיר בית הקולנוע וכו'. הן קפואות כשאתה מגיע, הן קפואות כשאתה הולך לשירותים, הן קפואות כשאתה קונה פופקורן, הן קפואות כשאתה מתיישב. אפילו כשאתה מעביר ל'השתק' את הטלפון שלך הן נשארות קפואות, שותקות. אלביס שותק, מרילין שותקת, מייקל ג'ורדן שותק, ברוס לי שותק, קפטן הוק שותק, האמפרי בוגארט חנוט במעיל בלשים, שותק. הדבר הכי קרוב לכך זה הרגע אחרי שאמרת שטרודל כשנתת את כתובת המייל שלך בחוץ לארץ בפעם הראשונה.
 
 

על פאבים איריים לא באירלנד
התודעה התערבבה לי, הכל זה טריילרים. הקדמות, קיצורי דרכים, תקציר חייו של מישהו. כל פעם שאני עוצם את עיניי נגמר עוד טריילר. כל פעם שאני עוצם את עיניי חולפת בחורה יפה. כל פעם שאני עוצם את עיניי תינוק מושיט יד קטנה, קמצנית. כל פעם שאני עוצם את עיני אני נפגש עם הפוטנציאל שלי. והולך. הזמנתי בירה בפאב אירי שלא באירלנד; הוא תקוע בתוך הסינמה סיטי ומתעורר לחיים בהקרנות הלילה. חצות וחצי, אני משעין ראש על זגוגית הפאב בזמן המתנה לסרט נוסף; זה הדבר הכי קרוב לרעידות אוטובוס שנפסקות בזמן עליית נוסעים. הפאב מלא באנשים של סופי סרטים וסתם אנשים. שלושה דתיים מתיישבים (השמאלי מבינהם יחזור בשאלה) ומזמינים את זה בבקבוקים. מישהו שחי לבד נכנס גם לשתות משהו, רואים את זה לפי הקיפולים בשרוולי חולצתו; עבודה של יד אחת. אני- מנגד או שלא- לוגם מכוס בירה של בירת 'לף' שיש לי יחסים מורכבים איתה; מעריך את עיצובה, אבל זה לא בשבילי. אני משלם, והולך לסרט האחרון שלי. דוכנים אחרונים מתחילים לקפל. מוכרי דוכנים מכסים עם סדין את מרכולתם כמו גופה. מניחים את זה עליה. מוכרי דוכנים הם היחידים שאמונתם בקימה לתחיה לא מופרכת.  ואז שוב.
 

 
דראפט ראשון לסרט חמישי/ קוד השתיקה.
אני אוהב את מורגן פרימן, מורגנפרימן. יש משהו באלגנטיות שלו, מורגנפרימן, שמשרה עליך בטחון קולנועי. לא תטעה איתו, מורגנפרימן. הוא משחק לצד אנטוניו בנדרס, אבל הפוך; אנטוניו בנדרס משחק לצידו, מורגנפרימן. הפרסומות כבר לא סמויות, מורגנפרימן, הן נכנסות בכח לעלילת הסרט. אייפוד של אפל, מורגנפרימן, אייפון של אפל, מורגנפרימן, מחשב של אפל, מורגנפרימן. פעם בתכנית 'קול הפופ' יואב קוטנר ראיין את אריאל זילבר ועל הפסנתר שלו (זאת אומרת, על הפסנתר של זילבר), היו פזורים חטיפי 'מקס'. ובכן, אני מעדיף את זה ככה, אמיתי, לא מוכתב בדראפט הסופי על ידי ספונסרשיפּים. יש בסרט בחורה יפה שאבא שלה היה שותף של מורגן פרימן, מורגנפרימן, והיא מתאהבת באנטוניו בנדרס שעושה איתו שוד. הקטע הלטיני, מתי הוא ייפסק, הקטע הלטיני? (תשובה: ספונסרשיפּים).
שתיים וחצי בלילה. זה מעבר ליכולתי להיות במקום אחד יותר משתיים עשרה שעות, מורגנפרימן, צופה בחמישה סרטי קולנוע, מורגנפרימן, מתווכח עם מזגנים, מורגנפרימן, מסתובב בין דוכני מכירות. נותנים לי מקום לרגליים וזה דבר חשוב בסוף יום; אני שוקע בכורסא ונרדם שוב. קצת לפני זה, בסצינת המפגש של הבלונדינית עם אנטוניו בנדרס ברכבת, אני מגיע מחדש אל דבר שהוא ברור מאליו; כל האנשים חוץ משלושה שחקנים היו ניצבים. זה מערער אותי. צריך להגיע מחדש למובן מאליו, מורגנפרימן, זה המבחן. אני נרדם, ואז שוב מתעורר.
לפני כמה שעות (בעתיד או אולי אפילו עכשיו), מישהו שמתחיל לשכוח דברים עם גילו שם מרק על הגז וכתב 'מרק' על פתק. הוא הלך לראות טלוויזיה כשהפתק על בטנו.


 

 

אקספוזיציה
אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. בתחילה זוקף גו, מנסה לראות מסך שלם. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על משענות יד, ואחרי זה נובל. מתנמך. מזדקן בכסאו, ושוב מנסה לראות מסך שלם. אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. ומת. וחי. וכו'.

[1] הערת שוליים.

                                                        (מתוך 'הארץ- 'גלריה, המגזין 3', יוני 2009)

*לכתבה הקודמת-אכילת קינוחים בלבד- למשך שבוע, לחצו כאן

התקופה הקוביסטית שלי/ איך זה לאכול רק קינוחים במשך שבוע

יש כאלה שאומרים שהעולם מתחלק לשני חלקים, ובכן, אני אומר שלכאלה שטוענים שהעולם מתחלק לשני חלקים ולכאלה שלא. ובכל זאת- אני לא מחובבי המתוקים. אני לא פוער עיניים לעוגות מדושנות, מאובזרות במותניים רנסאנסיות. בָרב המוחלט של הויכוחים העצמאיים שלי אני לא צריך עוגיה ליד כוס הקפה שלי. לא מקציף שפתיים. לא נשאר למנות אחרונות; אני הולך לפני זה. עוזב את כולם. עם המפית שלהם מלופפת סביב הצוואר שלהם. עם חנק הסיומת האינסופית; קינוח. אני ממליח סיטואציות. אני ממליח מלכים שאף אחד לא מודע לקיומם, שאף אחד לא מחכה להם. בימים קשים אני אוכל פיצה עם אנשובי, בולגרית, זיתים שחורים, ואבקת שום. בימים קשים אני עומד על כך שתצא לי עמבה מבית השחי. אני מזיע את המחשבות שלי עד שזה יוצא לי מבית השחי; פיסות מנגו לא חתוכות עד הסוף הם משפטים שאפשר לבנות עליהם רוטב. אני הוא הרוטב. אני הוא הערת השוליים של הטקסטים שלי, אני הוא הרוטב העמבתי של עצמי. יש לי מטלה לאכול רק קינוחים. בלבד. בוקר, צהריים, וערב. לפרק את עמי ותמי מהעתיד שלהם; הנזל וגרטל- עברות של שמות בינלאומיים- לא יכול לעבוד אצלי. אצלי הם יגמרו עם שמות משפחה שלא קשורים לכאן ועכשיו. דון לוי גבאי. ג'ייסון דנינו הולט. מירה עוואד. אני רואה כאלה אנשים ואני רוצה לנער אותם, להעיר אותם מתמימותם, להגיד להם את האמת בפנים שלהם; העולם הזה הוא לא מה שחשבתם, הרוטב שלכם לא במקום ואני גם המכשפה וגם הבית וגם תנור השריפה. ואתם קוראים שלי, לא תקבלו ממני הדרגתיות מכיף מתוק אל סוף מר, לא תהיה פה הדרדרות ממצב מרשמלו אל סוף כואב. אתם תקבלו ממני חוסר הדרגה משווע. אני פה בשביל לסבול מההתחלה. תחנקו.
 
                                    התקופה הפבלובית שלי/ יעני Day 1


(צילום: תומר אפלבאום)
 
15:22. ג'ירף אבן גבירול.
הטענתי את עצמי במליחות עוד בבוקר. אגרתי לגוף שלי מלח כמו פרטיזן שואתי שמחביא כיכרות לחם לעתיד לבוא. הכנתי חביתה עם מלח, פלפל, שיני שום, פטרוזילה ואכלתי את זה כמו מישהו שיודע שהולך לאכול קינוחים בלבד; אין לכך מטאפורה, המצב הוא מצב חדש. נסעתי למערכת העיתון, שם חיכתה לי מעטפה עם כסף לניסוי הזה. מעטפה חומה עם לוגו של "הארץ". ככה מתחילים למכור משחקי כדורגל. ככה אתה נכנס ל'תן לי ואשמור לך', עם מעטפות חומות. נסעתי לג'ירף באבן גבירול.
אני מכיר את הג'ירף מימין ומשמאל. הייתי ברמן שם תקופה לא מבוטלת. אני יודע את כל הטריקים של הברמנים, אחרי הכל; אני לימדתי עשרות ברמנים שאם הפבלובה טיפה נסדקת, אתה שם את העלה של הנענע שם בשביל להסתיר ומוסיף יותר אבקת סוכר סביבה. תפקיד הבפבלובה היא לשחק לך בחך. לתת לך את השילוב של המתיקות לחמיצות. הרוטב הוא רוטב פירות יער, המרנג הוא מרנג, הקציפה היא קציפה. עשרות לקוחות ישבו מולי על הבר כמו ילדים קטנים והזמינו ממני את המנה הזאת ועוד אחרות. הם שיחקו עם הרגליים במאחורה של כסא הבר, עינהם נצצו כשהגשתי להם את זה. פגישות ראשונות נקבעו על פי הנענע ששמתי להם, לפי אבקת הסוכר שפיזרתי מלמעלה, לפי הפעמים שלא אמרתי להם בכוונה שיש להם משהו על האף. היו אנשים שאכלו ארוחות במסעדות ובאו אלי לבר למנה אחרונה- תפקידי הרישמי היה לשרת אותם, תפקידי בעולם היה לא להבין אוהבי קינוחים מיליטנטים. ובכל זאת, לא בכדי המנות כאן מפורסמות. התיישבתי בשולחן והזמנתי פבלובה בחוסר טקסיות מכוון; עיתונאי אוכל לא חביבים עלי, והנה- אני היום אבקש חשבונית מס. לעזאזל, לאן החיים לקחו אותי. דפקתי את כף הקינוח בפלובה המדממת, היא התפרצה כהר געש לכל הצדדים והתחלתי לאכול אותה. פירות היער שלא נכנסו בביסים הראשונים חיכו על הצלחת כמו אבני לבה. גרפתי גם אותם, הם לא ניצלו ממני. מבקרי מסעדות לעולם תלויים במטאפרות שלהם, אני מרשה לכם, אם כן, לקחת את 'הר געש' ו'אבני לבה' לביקורת הקובה אדומה הבאה שלכם. ביקשתי חשבונית מס. אני יודע בדיוק איפה אני רוצה שיקברו אותי; זה לא יהיה במקום של מבקשי חשבוניות מס. שילמתי מהמעטפה החומה ונסעתי הביתה.
כמה זה אדיוטי להתחיל לחשב מתי הקינוח יתחיל לפעול עליך? אדיוטי לחלוטין, אבל זה כך; אתה חושב שזה יתחיל לפעול עליך כמו סם אסור בגלל סיפור המסגרת שלא מרפה ממך; רק קינוחים בלבד. ומשם? הקינוח הראשון לא עומד בפני עצמו. בימים אחרים הוא היה מנודף מיד ממוחך, היום אתה משול לחוזר בשאלה שבפעם הראשונה הוריד את הכיפה. אתה מחפש נפילת שמיים.
 
22:05. ארקפה רמת החייל.

אחרי הפבלובה כתבתי ואחרי זה הלכתי לישון. ניסיתי למשוך את זה כמה שיותר. כמו ביום הכיפורים, רק הפוך; מושך זמן כי יש לי קינוח שמחכה לי על הראש. נסעתי לרמת החייל. סניף ארקפה ביום חמישי בערב מלא באנשים עם חולצות בתוך המכנסיים. שולחנות של רבעיות בעיקר. זוגות מבוגרים שטחנו כל שיח חברתי מכל סוג שהוא- ועדיין- מדברים. לעזאזל, אני מפחד שלא יהיה על מה לדבר אחרי שבוע והם מתמודדים עם זה במשך שנים.

(צילום: אודי שרבני)

 הוצאתי את החולצה כמה שיותר מעל המכנסיים שלי והתקרבתי לוויטרינה של הקינוחים. בחרתי בעוגת גבינה ולימון, ובעוגיה עם השם המוזר "בננה גנש". אני אוהב את זה יבש, אם כבר. אם כבר- אז אני אוהב את יבש. לקחתי את זה לדלפק והתחלתי לטחון את זה. לא חיכיתי הרבה, סך הכל אין לי על מה להתלונן, נתנו לי כסף לאכול קינוחים וגם ככה אני לא אוכל לאט כל אוכל שהוא. דפקתי את זה כאילו חניתי במקום אסור. הסתכלתי עליהם מסביב, על כולם. כוסות הקפה היו גבוהות עם ידיות. אמריקה ורסאנו, אמריקה. אני בז לכוסות מאג. הכנסתי אצבע לחך הימני שלי בשביל לנגב את עצמי עד הסוף משם ונסעתי לשתות משהו.
 
23:18. פאב הזינגר, יהודה הלוי פינת מאז"ה.


 (צילום: תומר אפלבאום)
אסור לי לשתות אלכוהול מלבד משקאות חתונתיים, מסוכרים. בוא נסגור על פאתטיים, אפשר לסגור על פאתטיים. השענות על קיר לא תבוא כאן, משפטי התחלה לא יהיו כאן, סקירה מעגלית של נוכחים לא תבוא מצידי. אני עם משקה מסוכר בפאב הומה. למשקה קוראים "אלכסנדר סמית". יש בו רום, תפוחים, מונין קינמון ואלדרברי. הזמנתי גם אחד לצלם. אם כבר אני לבד אז שאהיה לבד עד הסוף. לפעמים אין לי איך להכיל את עצמי. התחלתי לקשקש עם זאת שהייתה מימיני.
"את באה לפה הרבה?"
"אני הולכת מפה הרבה". היא אמרה וקמה.
היא כנראה מעדיפה גברים של בירות. היא לא יודעת מה טוב לה. הרגשתי את הפבלובה, עוגת הלימון ועוגיית הבננה מתקבעות אצלי במח. משפט אדיוטי כזה בחיים לא אמרתי. מה שהיה חסר להשלמת התמונה זה רק זה סוודר סביב הכתפיים ומכנסי ברמודה. על נעלי מוקסינים וויתרתי, סך הכל זה רק היום הראשון.
 
 
 
                                                 התקופה הכחולה שלי / יעני Day 2
 
10:07. קפה ארומה. שאול המלך.
 
אתה נכנס ומזמין עוגת גזר ותפוז. ואחריו גם קוראסון שוקולד. שואלים אותך לשמך בשביל הכריזה הקולית ואתה אומר "מגזין גלריה". אתה לבד, תקוע עם בדיחה שתצחיק רק את עצמך. אין לך למי להקדיש את זה. הגעת לרמת זיכוך אמיתית; אתה פה בשביל הכריזה שתצחיק רק אותך. הם אומרים "מגזין גלריה", ואתה לוקח את זה ומתיישב. אתה לוקח עיתון וקורא אנשים פחות טובים ממך כותבים ומקבלים על זה ים כסף. זוג זקנים יושב וקורא עיתון. היא והוא. על הראש הקרח שלו יש מגדלים של פלולות עם סיומות ירוקות. זה נובט לו. הם לא הולכים לרופא להוציא את זה. היא מחכה שהוא ימות. אחרי הכל, ונגיד שיורידו לו את זה- אז מה?
 
15:30. פסטה מיה. רחוב ווילסון. 
 
לו ריד מחכה לאיש שלו אי שם במחוזות הבננה, אני מחכה לצלם שלי שיבוא לצלם אותי אוכל טרמיסו.  בינתיים, בבית הקפה הסמוך, התחלתי עם בחורה מהשולחן שליד; ביקורת טלוויזיה תמונה אצל תומר  על תכנית "הרווק" שכתב העורך ששלח אותי למשימה הנוכחית רוטשה על ידי בכתב יד, "נראה לי שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות כאן זה להתחיל עם בחורה על ביקורת טלוויזיה של תכניות רווקוּת", כתבתי. היא לא הבינה עברית, מסתבר. תרגמו לה, היא סימנה את המילה 'רווקוּת' בעיגול, משכה חץ למטה וכתבה "אני לו". קמתי משם לטרמיסו, שתי דקות וגמרתי הכל. כולל פאוזות של צילום.

 

(צילום: תומר אפלבאום)

 

(צילום: תומר אפלבאום)

טרמיסו זה "הרם אותי" באיטלקית, יש בזה קפה ואני אוהב קפה, יש בזה גם מסקרפונה אבל 'מסקרפונה' תמיד נשמע לי כמו שם של ציפורניים עבשות בסוף של כפות הרגליים. יש לי תיכף מסקרפונה מרב מתיקות שתצא לי מהגרב, אז אני מרים את עצמי משם. 
 
קטע מתוך ספר עיון על האדם הראשון בישראל שנתנו לו לאכול רק קינוחים
"… תחושת אופוריה שררה בישראל של אחרי ששת הימים, היא לא הייתה ערוכה להפתעה שנפלה עליה ביום הכיפורים,  שישה לאוקטובר, 1973"
 
 
19:00. קופי בר. יד חרוצים.
 
אני קונה בטייק אוואי פאי תפוחים ועוגת שוקולד לארוחת שישי. מביאים לי לימונדה המתנתית, אבל אני לוקח ועושה כאילו אני שותה. אסור לי.  אני נכנס שוב ומבקש גם בראוינז אחד בשביל להביא להומלסית שליד הקופי בר. דנה אחראית המשמרת הוסיפה לי כבר בלי שאבקש. אני שואל אותה אם היא יכולה להביא את זה להומלסית ששוכבת ליד, יעני לא להראות מנייריסטי בעיני עצמי. 
"למי, לרחלי?"
"זאת שפה, ליד".
"רחלי. אל תדאג, אנחנו כל הזמן מביאים לה. עוגות, קצפות. מה שתרצה".
ברחתי משם. צדיק דמיקולו אני, גם על כסף של עיתון זה לא הולך.

(צילום: תומר אפלבאום)
טייק אוואי קינוחים. הולך עם זה להורים שלי. לא אוכל אוכל שישי, אלא מקיים את מרד גיל ההתבגרות המזרחי האמיתי; לא אוכל אוכל של אמא. מימין ומשמאל צלחות גדושות באוכל עיראקי ואני עם עוגות בטייק אוואי. הצלם מצלם, אני מרגיש כמו בצ'ארלי וחצי עם הביצים והאורז, רק הפוך; מתוק עד דמעות עצב. אין לאן לברוח. אני מתחיל להרגיש את ארובות העיניים שלי. אני מתחיל להרגיש את כל המעטפת שלהן. הלכתי לישון.
 
 
                                                התקופה הרומנטית שלי/ יעני Day 3
 
 10:00. קפה ניקו. רוטשילד פינת מרמורק.
 
שבת בבוקר נותנת לך פיוטיות במידה גם אם אתה מאובס במתיקות יתר. על מרפסת בית הקפה, בתחילת שדרות רוטישלד, הסוכר מתחיל להתקבע לי באונות המח; מצד ימין "הבימה" מפורקת מתוכן כמו מושגים נוסח "בית אבא", "מוזיקת מעליות", "בלסמי מצומצם" ו"גשר גנדי", מצד שמאל מנעולי אופניים מחבקים עצים, זוג תיירים גרמניים עוברים ומדברים על מקום עם פסטה שהמליצו להם, מישהו קורא ספר על ספסל. אני מזמין משהו בשם "או לה שוקולד". אני כבר לא יכול להתייחס לאנשים בלי חשיבה סוכרית, וכיאה לכך גם למנות אחרונות. אני אוכל את זה לאט. מכרסם את עוגיית הטוויל עם פולי הקפה ומנסה להרגיש בכח שאני מרמה את העולם; שוקולד מריר עם קפאין מסביב. אני מחייך. שדרות רוטישלד נמתחים לעתיד ירוק יותר, בסופם ארובות העיניים שלי מחכות.
 
 
פאוזה כתיבתית לחיפוש מלח
אני מסתובב ברחובות העיר ומנסה להמר על שמות פוטנציאלים לבחורות שחולפות עלי. רוצה לקרוא להן ושהן יהפכו לנציב מלך בסיבוב. איפה את אשת לוט, מחפש אותך אחרי שהסתובבת. רוצה ללקק את כל מלחי גופך.
 
 
15.00. ארוחת צהריים בבית.
 
בסופו של דבר זה מתחיל להתקבע אצלך. אתה לא עירני. את העצבנות אתה משתיק עם שינה. ארובות העיניים שלי, לשם הכל מתנקז; כנראה שאצל אחרים זה הולך למקום אחר, אבל מצד שני- לא שמעתי על מישהו שאכל רק קינוחים, ומשם? בסופו של דבר זה מתנקז לחוסר השוואה הדגמתי, אני אשאר עם ארובות העיניים שלי, אם כן. אין לי כח ללכת ולסחוב את עצמי למסעדות. אני הולך לארון ומוציא את נשק יום הדין; חבילת ערגליות. הו, החיים היבשים. הו, העייפות, עייפות החך. בטלוויזיה סרט עם אורי גבריאל. זה לא משנה- כשאורי גבריאל מדבר יש לו את תנועת הפה האלכסונית הזאת, כאילו שתמיד נשארו לו שאריות של ערגליות בחך. אני מנסה להגיע לתנועה הזאת, אבל לא מצליח. באותם צהריים נפרדתי מהחך שלי.
 
 
20:30. מסעדת הרברט סמואל.
 
מסעדת יוקרה. לבד על הבר. כסף של העיתון. מלצרים עם תלבושת אחידה. ממול חלון גדול ומאחוריו תחנת דלק 'פז'. אני מנוטרל מתחנת דלק ישראלית בה אנשים קשיי יום מתאמצים לעגל למאה שקלים בשביל עיתון. יש לי נר דולק על הבר. אני מזמין מנה בשם "דובדבן שחור", זה טוב החרא הזה, זה חרא החרא הזה. בתוך ראשי מלחמה קיומית; אני דופק איזושהי מערכת (אני לא יודע כבר איזה), ומצד שני, פיזית, אני לא יכול להכיל את ההנאה הזאת. אני נפרד מהחך המחשבתי שלי והולך לישון.
 
 
פאוזה כתבתית תת מודעתית
בלילה חלמתי שאיאן דיורי נמצא אצלי בסלון ושר לי את  Hit Me With Your Rhythm Stick. איאן דיורי, הגירסה הגופנית לג'קי מקייטן, עומד מולי עם ידיו הקצרות ובמקום שני סקספונים הוא מחזיק שני קני סוכר ומכה את עצמו עד זוב דם. עד זוב המבטא הגרמני של הפזמון. אני קם בלי ארובות עיניים באותו בוקר.
 
 
                                                התקופה  הביזנטית שלי/ יעני Day 4
 
10:00. מאפיית גלית. הדר יוסף.

 

(צילום: תומר אפלבאום)
 
הבקרים שלי בזים לי. מסתכלים עלי מלמעלה, צוחקים עלי. על שכמותי ועל השכמות שלי שגם מתחילות לכאוב. אין לי כלים להתמודד עם עצמי. אני חוזר; אין לי כלים להתמודד עם עצמי. אני מגיע ל"קונדטוריית גלית" שבימים כתיקונם (ימי חנוכה של קונדטוריות הם ה"ימים כתיקונם") הריצפה שלה זה משחק באבלס עם סוליות נעליים; סימני צעדי אנשים על אבקת סוכר. אני מזמין כמה גביניות קטנות, קוראסון חלבה, ומשהו עם וניל. הדגש הוא על 'משהו עם'. הצלם מתקתק. הכלב הזה משחק על שני צדדים כמו חוקר בחדר חקירות; הוא שם בשבילי, אבל לא בשבילי. הוא בטח משת"פ של העיתון. אני מתחיל להיות סקפטי לגביו. אני לוקח אותו בערבון מוגבל. ביום שישי הוא אכל אצל ההורים שלי קובה אדומה ונהנה. זה אומר הכל- נקנתי על ידי עצמי בידי הקובה שלי. אני מסיים את הצלחת עם הגביניות, לוקח את האופניים ונוסע הביתה. אני מתמיד לדווש כמה שיותר בימים אלה. אני לא מוותר למתיקות. הפידול שלי מתייפייף בגלל הסוכר שבתוכי.
 
15:30. מסעדת דיקסי.
 
הדיקסי בצהריים משול לאווירת מערבון. מאורת צהריים בפרברי אספלטים נוטפים גריז. על הבר שתי בחורות יפות, אני מאגף אותן ומתיישב. מזמין סופלה שוקולד, ופנקוטה עם שטרוייזל מלמעלה; הקדאיף של האשכנזים. אני אומר זאת שוב; על הבר שתי בחורות יפות ואני מזמין סופלה שוקולד ופנקוטה עם שטרוייזל מלמעלה. אני נלחם בזה, אני נלחם בסיטואציה. כואבות לי הברכיים, כנראה שזה מתבטא גם בברכיים. אני מתחיל לחשוב על זה שלא נותנים כבוד לעוגות קדאיף ושאר מחשבות שלא מגיעות אלי ביום יום. אני מחליט כמעט בהתקף פסיכוזה למצוא קדאיף; כמו התקפת חרדה שהיא רק סימפטום של משהו אחר. אני תת ז'אנר בתוך ז'אנר. אני יוצא משם אל המכונית אל פקק יגאל אלוני שמשי. אני לא אוהב אותכם אנשים. אני לא אוהב אותכם. אני מחכה שמישהו יצפצף לי כדי שאני אזמין מכות. אני שואל את עצמי שאלות בפסיכיאטריה. שאלות שאין עליהן תשובות. מה שעולה לי זה רק ששלום חנוך בשיר "לך לפסיכיאטר" משנות השבעים הוגה את זה "פסיכיאטור", כמו שפעם אמרו. אני חושב על עוד מילים. מקגיוור, האמברקס, נייק, קווין מקגי. אני מאבד את זה. אני מאבד את כל זה. באותו יום נצפתי מלקק מדרכות לחיפוש מלח.
 
 
22:30. מסעדת כתית.
 
משכתי את זה כמה שיותר, את ארוחת הערב. אני בעשירון העליון עם כאבים בגב התחתון. מתיישב על הבר, מזמין שתי מנות אחרונות. קדאיף, ודקוואז אגוזי לוז.

(צילום: אודי שרבני)

 

זה מגיע על משטח שטוח, אין לי איך לגרוף את הסופים. אני משתמש, כמעט דווקא, באצבע שלי כתמיכה. אני חושב על זה שאולי ככה אני משתיק את זה שאני במסעדת יוקרה לא אופיינית לי; עם אצבע בצורה חורנית. אחרי זה, גם את זה אני משטיח. אני מצטער על זה שאני לא יכול להנות ממנות אחרונות במסעדות יוקרה, אבל לא בגלל השורה הקודמת; סתם בגלל שאני על קינוחים בלבד כבר כמה ימים. אני תתרן של לשון.
 
 
פאוזה כתיבתית קציפתית
אין לי תוכן. אני ריק מתוכן. אני אוורירי. נידף. אם הייתי אלי לוזון, לא היה לי פגמנטים להסביר איך אני מרגיש עכשיו. אני לא אוהב אותכם, אנשים. אני לא אוהב אותכם. בלילה חלמתי שאני בתוך סיר של שיערות סבתא ומסובבים אותי סביב מקלות. שאני קם עם שיער של בן גוריון בצדדים. שאני עומד על הראש וכל האנשים חולפים על פני, מתכופפים עם מקלות ותוקעים לי בשיער. ומלקקים.
 
 
                                                התקופה הסגפנית שלי/ יעני Day 5
 
 
8:30. מזנון סבינה. בנין משרד הפנים מס הכנסה ולשכת האבטלה.
 
עולה במדרגות הנעות של לשכת האבטלה. עומד בתור. שם את האצבע על המכשיר שיזהה אותי. זה מעלה את הפרטים שלי. יוצא לי פתק עם לוגו של בית; לא נמצאה לי עבודה. אני אסיר בתודעה של עצמי, מגיע לכאן פעם בשבוע בשביל להראות שאני קיים. להוכיח אליבי לאין ברירה שלי. יורד למזנון סבינה. מזמין קוראסון שקדים. היא מחממת לי את זה. אני מנסה לראות דרך אישונים אחרים;
"איך זה לעבוד במזנון שיש בו לשכת אבטלה?"
"יש פה גם משרד הפנים, אתה יודע. אנשים שמחים שמחדשים דרכון לפני נסיעה לחו"ל".
"אה, נכון".
אדיוט. מחפש לי קורי עכביש של כתבות טלוויזיה דוקומנטריות. תיכף גם אכפה על המוכרת את הכתובית "סימי, מזנון סבינה", או משהו כזה ואשמע רק מה שאני רוצה לשמוע ממנה. לקחתי את קוראסון השקדים ואכלתי אותו בהליכה משם. מדרגות נעות זה פתרון טוב. זה בהחלט פתרון טוב. יש לזכור: לא להזמין משהו עם אבקת סוכר בימים שאתה לובש חולצה שחורה.
 
קטע מתוך ספר עיון על האדם המתוק ביותר בישראל
"… תחושת אופוריה שררה בישראל של אחרי ששת הימים, היא לא הייתה ערוכה להפתעה שנפלה עליה ביום הכיפורים,  שישה לאוקטובר, 1973"
 
 
17:00. מסעדת פרונטו. ערב יום השואה.
 
אני על האופניים עם מוזיקה חזקה באוזניים. Queens of the Stone Age . שאפל של אייפוד זה סידור הפתעתי משקר ועוד יותר מכך; בחירת שאפל על שירי להקה אחת בלבד בתוך שאפל כללי זה שקר בתוך שקר.  אני שוב תת ז'אנר בתוך ז'אנר. פעם ראשונה אני במסעדה הזאת וסוגרים לי על הפנים; שכחתי מכניסתו של ערב השואה. מעניין למה בתל אביב לא עושים צפירה על ימי זכרון כמו ימי שבת בשכונות דתיות. אני אומר שאני רק לקינוח ומרשים לי להכנס. בתי הקברות מלאים באנשים מלאים בעצמם, ויותר מכך; בתי הקברות מלאים באנשים שמרגישים רגשי נחיתות על אנשים מלאים בעצמם. אני בז לכל המכלול הזה ומתיישב. אני מזמין "סמיפרדו" לפי השם. אני עושה שאפל כללי לפרונטו ועוד שאפל אחד לקינוחים; סמיפרדו. שיהיה. פרפה שוקולד ומסביבו שוקולד מריר שמאגף אותו מתיישבים אצלי. הבטן שלי מלאה בפרפה מלא בעצמו ובשוקולד מריר שמרגיש אליו רגשי נחיתות.
 
23:00.  לילה בבית. ערב יום השואה.  הכל סגור.
 
זה מגיע אלי מהצדדים, זה מגיע אלי מכל הצדדים. הכל מתערבל; עייפות, רעב, עודף סוכר, יום השואה, פרץ יצרתי של קקפוניה מוחית (בסוף התהליך, כשאני מרגיש שאני ב-Zone  כתיבתי, איזשהו Zone,  אני מתחיל להיות עצוב. זה קורה לי גם שאני עושה מעשים טובים), קינג קרימזון ברקע. אני מדליק את הטלוויזיה, נע בין "הפסנתרן", ל"האי ברחוב הציפורים". עליות גג. מציאת אוכל. המתנה, בעיקר המתנה. הפסנתרן של היום זה הילד של פעם מהאי ברחוב הציפורים; זה תמיד פוינט אוף ווי על מגפיים שקרבים אליך מתוך מחבוא. אני פותח עוגת שיש ונחנק. זה יבש. זה המעט שאני יכול לעשות. זה המעט שאני יכול לעשות. העטיפה של עוגת השיש מרשרשת. חתיכות ספורות לסרטים ארוכים בלי הפסקת פרסומות. עוגת שיש כמו ספוג של מזרון צבאי שמתגלה מתחת לבד ירוק שעברו עליו כבר אלפי אנשים. אני שואל את עצמי מה היה מציל אותי אם נאצי היה תופס אותי. כתיבה? אני הולך לישון אם כן. אני הולך לישון.
 
 
                                                התקופה הקוביסטית שלי/ יעני Day 5
 
 
12:00. ארוחת בוקר מאוחרת. מסעדת דלאל.
 
עוד כמה שעות הרחוב הזה יהיה מלא בזוגות של לפני חתונה. חסרי המודעות נגררים אחרי צלמים עם פריימים בצהוב של הנסיון, בעלי המודעות, גם הם, נכנעים לעצמם. לכאן או לכאן- לא תהיה ייחודי בצילומי הטרום חתונה שלך. אני נכנע כבר מעכשיו. אני אומר לך מיועדת, איפה שלא תהיי, מי שלא תהיי- זה קרב אבוד מראש. מה שתרצי. אני הולך למסעדת דלאל. בר עשוי משיש זה דבר טוב בשבילי עכשיו. זה נראה לי נכון. תומר הצלם מחכה לי; לא אעשה ממנו דמות שמעבירה ביט בכתבות, חברים. לא אכנע לכם. אני מזמין סלט תותים עם בלסמי מצומצם. אני אוהב את המושג הזה. אני מוסיף אותו לדוגמאות של פירוק מתוכן שנתתי ב�
�חילת הכתבה הזאת. אני מוסיף שני כדורי סורבה, אחד קמפרי תפוזים ושני בירה.

(צילום: תומר אפלבאום)

 

נווה צדק צריכה להתמלא במים. וונציה של ניקוז לא טוב. רק הצפה ישראלית מסוג זה תצליח. בדרך חזרה באוטובוס, מהחלון, ספּר מתלמד בבוגרשוב מחכה עם מטבעות לזקן שראה מבעוד מועד. הזקן נעצר לפתע בלי קשר אליו, והספּר נשאר עם המטבעות בידו. הזקן כמו אומר לו; אתה רוצה לתת? חכה. אל תיפטר מהמצפון שלך, אל תיפטר מכל זה. אני צמא. זה עומד לי בגרון. כל זה עומד לי בגרון.
 
פאוזה כתיבתית סופית בדיעבד.
עיתון הארץ החליט להרוג אותי. אני עכשיו מבין. להרוג אותי ברכות, במתיקות אינסופית. זאת קונספירציה שלהם לכותבים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של העיתון שלהם; אתה רוצה גם לכתוב אצלנו? אין בעיה. אווירון הכפית גם הוא מסוכר, פתח פה גדול. האינפוזיות שלי יצאו מהאדמת הקבר וישקו פרחי עיתונות. המטאפרות שלי יבשילו לכדי סכרת נעורים מפוספסים. 
 
 
 
17:00. ארוחת צהריים מאוחרת. בריסל'ס.
 
אני מושך את המרווחים בין הארוחות יותר ויותר. כמה שאפשר. הבריסל'ס זה כדורגלן ישראלי, מתעורר מאוחר; הם פותחים רק בחמש. הוא יודע לשחק רק עם רגל אחת טובה, אבל עושה את זה כמו שרק הוא יכול; וופל בלגי בלבד. אני מזמין עם תוספת בוטנים בדבש, שמנת קינמון, וגלידת קוקוס וקובר את זה אצלי בבטן. אני כבר מעל זה; אפאטי, לא מרגיש כלום, נגרר, מאובס, מובס, פריילוף. אני כבר מתמקד בדברים אחרים; עיצוב צלחות, סוגי כפיות, פונטים על כוסות. אני מחליט לוותר. זאת אומרת, להפסיק. באותו ערב נפרדתי מהאתגריות שלי. אני יושב שם עוד שעה ארוכה, מדבר עם חבר שהגיע, מסביר לו על זה שאני צריך לאכול רק קינוחים; אני מכיר כבר את סאונד נפילות האסימונים, את הקנאה ולאחר מכן את התעשתות וההבנה של הסבל. אני כבר יודע להתאים סאונד נפילות אסימון לאישונים. אני קם ומבקש חשבונית מס. לעזאזל, באותו יום קניתי משהו לגיטרה שלי והאינסטיקנט הראשוני שלי היה לבקש חשבונית מס. באותו יום נפרדתי מרוטינת בקשת חשבוניות המס.
 
 
18:30. גלידת מונטנה.
 
דאג וטוני גרים אצלי בארובות העיניים, נענועי הרגליים שלי שהפכו בתחילה בלתי נסבלים גם למתופפים מקצוענים, כבר לא מורגשים אצלי. אני לוקח את האופניים ונוסע משם. עובר דרך נמל תל אביב. ולפתע רואה את גלידת מונטנה, איך לא חשבתי עליה? הילדות שלי-אחרי משחקים בימי שבת במכביה- עולה לי, מציפה אותי ביחד עם הריח הנוסטלגי של הירקון (הסיבה היחידה שאני לא רוצה שינקו אותו). אני נכנס לגלידה מונטנה. המקום כמו סרט מערבון; חסרים דרדרים שעוברים בריצה. טלוויזיה מרצדת באיכות גרועה על איזה ערוץ. הקופאית נכנסת לקחת את ההזמנה שלי בתוך הכלוב הזה שלהם, ומוכר בדלפק, עמוק בתוך הדלפק, ללא קשר רגשי למקום מחכה לתת לי את מה שהזמנתי. אני מתיישב במקום שבו מדי פעם נכנסים אנשים עם ילדיהם ומספרים לילידהם את ילדותם. עם מוכרים שכבר מאסו בסיפורי נוסטלגיה. אני מזמין שוקו-וניל, לא מוותר על הפקאן החום, לא מוותר על הסירופ האדום. אוכל. נחנק מהזכרונות שלי. יוצא משם אל הנמל; האולפן השקוף של ערוץ 24 עומד מיותם כמו סוס טרויאני, דק העץ של הנמל מאתגר עקבי כלות מצטלמות. לכאן או לכאן, הן ממילא מחליפות נעליים או רוקדות יחפות בסיום. תיכנעי כבר מעכשיו, מי שלא תהיי. אני מפדל הביתה לשבירת צום מסוג אחר; ממתיקות למליחות. חזרה אל התקופה הקוביסטית שלי. קובה אדומה. אני דופק את המזלג בקובה המדממת, היא מתפרצת כהר געש לכל הצדדים. הסלקים האדומים שלא נכנסו בביסים הראשונים חיכו על הצלחת כמו אבני לבה. גרפתי גם אותם, הם לא ניצלו ממני. מבקרי מסעדות לעולם תלויים במטאפרות שלהם, אני מרשה לכם, אם כן, לקחת את 'הר געש' ו'אבני לבה' לכתבות הקינוחים הבאות שלכם.
 
 
 (מתוך 'הארץ', 'גלריה המגזין').

 

%d בלוגרים אהבו את זה: