ארכיון קטגוריה: מתוך וואלה תרבות

שוטט מילים: המשך כתבות הוידאו בוואלה! תרבות, והפעם: בעקבות סיור שנקרא "מיומנה של רווקה תלאביבית" של עיריית תל אביב

שוטט מילים, המשך כתבות הוידאו שלי בוואלה! תרבות.

והפעם בעקבות סיור שנקרא "מיומנה של רווקה תלאביבית" מטעם העירייה.

לכל כתבות הוידאו של שוטט מילים עד כה לחצו כאן

כמעט אחרי 20 שנה. על הופעת האיחוד של זקני צפת

משהו על זקני צפת בהופעת האיחוד. תודו שחיכיתם לזה.
על ההופעה אתמול באוזןבר כאן

מסע בעקבות אגדת שמוליק צ'יזיק

כולם מכירים שירים שכתב שמוליק צ'יזיק, למשל "רוצי שמוליק" ו"סיון", אבל מעטים מכירים את האיש שעמד מאחוריהם. 23 שנה לאחר מותו, יוצא אודי שרבני למסע בעקבות אחד הכישרונות הגדולים שהיו במוזיקה הישראלית. כתבה ראשונה מתוך שתיים.

 

הכתבה עלתה בשני חלקים בוואלה! תרבות; החלק הראשון עלה אתמול, והשני היום. גם צילומים ממחברת שיריו בכתב ידו.

הנה, הכל נמצא בלינק הבא:

מסע בעקבות אגדת שמוליק צ'יזיק

 

*אני מניח שמתישהו אעלה לאתר שליאת כל הכתבה בצורה מסודרת, לקריאה. 

  

 

על יואל הופמן/ מצבי רוח (ובכלל. תמיד זה בכלל)

 

 

כמה דברים אינטימים שאפשר למצוא כאן מתוך וואלה! תרבות

יש על מה לכתוב; משהו על תכנית הרדיו של בני בשן, "יש עם מי לזמזם"

 

באחד מהלילות חשבתי שאני שומע משהו, אבל הרפתי מזה בפעם הראשונה. לאחר כמה דקות התעוררתי שוב, הפעם במכה אחת; עשיתי אבוללה למה ששמעתי, אבל הוא ניצח אותי. זה היה נכון, מה שחשבתי ששמעתי; אנשים מזמזים.
אני ישן עם רדיו פתוח. הרגל שכזה מבית אבא. ככה, העיינים שלי נסגרות בפייד אאוט כמו שיר בלי סיום של תופים. באחד מהלילות שמעתי זימזומים וזה היה בני בשן שזימזם עם מאזינים; תכנית רדיו, בין 2 ל- 5 בבוקר שנקראת "יש עם מי לזמזם". טייק אוף על התכנית הידועה "יש עם מי לדבר", אפילו עם נעימת פתיחה (אנסמבל קולי קורל), שמתבססת על אותה הנעימה ההיא שאתם יודעים לזמזם בעל פה. והנה, מה שמוביל אותנו לדבר הבא; הזימזום.
תכניות הרדיו מלאות במלל. באנשים שמתקשרים, באנשים שמוחים, בשדרנים שמתלהמים, בשדרנים אחרים שמקשיבים עם הנהון ראש שיוצא דרך שפתיים (וכך ממשיכים את השיחה בזמן חיפוש המצת שעל שולחנם), ב-דני מחיפה שרוצה להגיד משהו על ביבי, ביצחק מירושלים שרוצה להגיד משהו על נבחרת הכדורגל, בדינה מרמת גן- מורה לשעבר- שרוצה להגיד משהו על מערכת החינוך, ועוד ועוד. כולם רק רוצים לדבר, להגיד את דעתם, להביע מחאתם. ראבאק, כמה מלל? כמה אנשים צודקים יש במדינה הזאת?
והנה, התכנית של בשן, "יש עם מי לזמזם", היא אי שפוי במדינה הזאת, כמעט חזרה למקורות. מתי לאחרונה זימזמתם שיר? מי בכלל מזמזם שיר? השלב הכי רחוק של הלבד שלך (רק אתה והשיר שלך) זו שריקה, וגם היא בדרך כלל זה מתבצעת במקומות חשוכים בשביל להראות לעצמך שאתה לא נבהל. אבל זימזום? ובכן, רעיון התכנית הזאת כל כך נהדר כי הוא כולל בתוכו המון דברים; חמלה, פארודיה, עצבות, אנושיות, טייק אוף, צחוק, נבזיות קלה (בהאזנה הראשונה-הסקפטית, לא אצל המגיש), מלנכוליה. אבל בעיקר אנושיות.
הרעיון פשוט; מאזינים מתקשרים לבשן בין 2 ל-5 לפנות בוקר, מבקשים שיר ומתחילים לזמזם. בשן מצטרף אליהם לאחר כמה שניות ואז אתה שומע דרך מקלט הרדיו שני אנשים מזמזמים. ללא מוזיקה, ללא הפרעות, בשעות המאוחרות של הלילה. רק אתה והלילה שלך.
הרגעים הם כמובן מצחיקים; לשמוע איש מזמזם (ויותר מכך; מתקשר לתכנית הרדיו במטרה לזמזם) זה דבר שמביא המון חיוכים, אין מה לעשות; הזיופים, הבחירה בשיר כזה או אחר, המובכות. אבל אחרי שאתה פוסח על הצחוק- ובמקביל לשיחה המקדימה של בשן עם אותו מאזין או מאזינה-  אתה מקבל מכלול שכולו קסם. הבקיעים של הבנאדם, האינסטקינט הראשוני איתו הוא נולד- התמימות ומשיכת הצמה המטאפורית לילדה הכי יפה בגן – הבשר המגולף מסקפטיות, את כל אלה התכנית מחזירה לחיים.
הדבר הקטן-גדול הזה, הוא המהפכה הכי גדולה מזה הרבה זמן של ז'אנר תכניות הרדיו ושל האדם; להגיע למצב תמימות אמיתי, טהור. המשפט הקודם שלי נטול ציניות לא אופנתית, ואכן זה בדיוק העניין; אפילו הקונספט- זימזום- תפקידו לשבור את המלל, הציניות נשברת גם על ידי המדיום עצמו; תזמזם את זה. הדבר הזה, התכנית הזאת, היא לא פחות מפילוספיה כבדת משקל שבתוכו אדם, אנושיות, גילוף, דרכי התמודדות ומלחמתו של האדם בשפה, אבל את זה לפעם אחרת. בשן אומר שהוא רצה תכנית קונטרה ל"יש עם מי לדבר" שתכיל הרבה לב ורגש מלא. ובכן, הוא מצליח.
הדברים האלה על אופן ההגשה, הקונספט, והתכנית עצמה כמכלול, מתקשרים למרתון 35 השנים לציפורי הלילה שהיה בראש השנה האחרון; מרתון של מגישים בתחלופת אינסוף, כל אחד עם סגנונו (מישהו חייב להחזיר את דורון נשר לרדיו, זה היה נהדר), כל אחד והתבנית האישית שלו, אל מול  משהו שחסר היום ברדיו הישראלי; ההגשה, ל"מגיש" ככוכב הרדיו. הרדיו מוכה וחבול כי הוא איבד- כמו העיתונות והכתיבה- את הניו ז'ורנליזם שלו. אין כמעט ניו ז'ורנליזם ברדיו של היום. ציפורי הלילה של פעם הזכירו את כל זה; היה שם ה"מה", אבל היה גם ה"איך".
לעזאזל, כמה אפשר לבנות קרקע על ה"מה", כל המדיות של היום מתעסקות ב"מה". כולם אומרים, כולם מדברים, לכל אחד דיעה. נו אז מה? ובהתאם לכך; נו אז איך!
 
"יש עם מי לזמזם" עם בני בשן, גלי צה"ל, ימי חמישי, 05:00 – 02:00,  לפנות בוקר. 
 
 
 (הופיעה לראשונה בוואלה! תרבות)
 
 

*ולרגל ההופעה של היום, זה שיר ללאונרד כהן.

מספור טורים אישיים. בחירות. האח הגדול. מפתקאות כיס של ירקן.

נמצאים כאן

משהו על "פיספוסים". סיגרים. חיבוקים.

       

          תגיד, ראית פספוסים אתמול?

          לא, בדיוק החלקתי על בננה והלכתי לעשות צילום. מה היה?

          התחבקו בסוף.

 

תגיות מוצמדות: 

סיגר בננה החלקות פתיחת פסקאות

(מתוך: "תגיות מוצמדות, פתיחות בשנות 2007")

 

 

                                                          ****
 
אז בוא נמשיך בסיגר. מה שטוב בחוק העישון החדש הזה, הוא שיגאל שילון לא מופיע יותר בתכניות אירוח עם סיגר (דלוק, לא דלוק זה לא משנה). באמת, היה לזה ניחוח מבושם, מלא בעצמו, מנפנף, נהנתני. לא הבנתי את זה אף פעם. אבל מה שכן הבנתי הוא שאין לי בעיה עם יגאל שילון מעבר לכך. אני יכול לא לאהוב מתיחה אחת, אני יכול לצחוק מאחרת, אני יכול לזהות מתוח עם מכנס מופשל יתר על המידה, אבל בגדול, מה קרה? מתיחות. מה איכפת לי איך יגאל שילון ארגן את זה? איך "מושון שלנו" חיכה שעה בעציץ להוראות מחדר הבקרה. ואל תטעו, בכל מערך לוגיסטי יש "מושון שלנו". זה הרי תמיד בסוף מושון שלנו. לדורותיו.
בסוף.
וזה בדיוק העניין עם "פספוסים", הסוף שלהן, להלן; החיבוקים. זכור לי משחק אסוציאציות של סוף ראיון בין קובי מידן לסופרת אורלי קסטל-בלום בו נזרקה המילה "פיספוסים" לאוויר, והיא אמרה "חיבוקים. מה הם מתחבקים שם כל הזמן". החבוק הוא פיזי, אבל הוא יותר מזה, הוא הכנעות למערכת, הודאה לאומה שאתה כמו כולם.
 
                                                            ****
אני בעד סופים שמערערים מצב נתון. שהבנאדם לא הוא; לא הפרסונה הציבורית. זה  שלא קיים בעזרת פילטר אחר, אלא נמצא בהווה. הווה שמערער את עצמו, את הצופה, נסיון נואש לתיעוד הווה. והנה הוא חלף לפסקה הבאה, ההווה.
נדלג על זה שזה לא מעניין לראות סתם אנשים מהישוב נמתחים. אין להם סיגר, וגם אם היה להם, לא הייתי יודע מה הביא אותם להחזיק סיגר, ובקיצור; הם לא מפורסמים. אבל רגע, גם סתם מפורסמים זה לא מעניין אותי לראות נמתחים. מה איכפת לי?  את התגובה של אייל ברקוביץ' למתיחה אני יכול להריח שעות לפני כן, טל ברודי יישאר חמוד ויתערער בדיוק כמו שאחשוב, יובל המבולבל והשימוש הבארטזי-נישוקי בפדחתו יגיע, ליא קניג תתרגז אבל לא תישאר תקועה בעצמה, אז בעד מה אני?
 
                                                            ****
שי ודרור, מתי כספי ושלמה גרוניך, גבי גזית מהעונה העכשווית. מה משותף להם? הם נמתחו על ידי שילון, אבל מה עוד משותף להם?  הם לא מהעם. שלא לומר "מהעם". הם שנונים, ציניים, מבריקים, מוכנים לכל תרחיש באופן תמידי, כמעט תמיד מעל הסיטואציות,
אבל מנוצחים על ידי השיטה, על ידי האח הגדול. והשיטה היא פספוסים.
החיבוק הרחב, המערער, שהם לא יכולים לו הוא "פספוסים". הוא חזק מהם, ואם אהיה קלישאתי; המציאות חזקה מהם. ואלה אנשים שבדרך כלל מעל המציאות (דרך המדיומים השונים), עושים את אומנותם הלא יומיומית ועושים אותה טוב, אבל החיבוק הסופי, זה שלא נותן להם ללכת, זה שמוריד אותם אל העם, הוא הפספוסים האמיתי. כמו נער שרואה ברחוב איזה מישהו מפורסם והולך להגיד לו משהו בעוד חבריו מפצירים בו שלא, אבל הוא "מוציא אותם מהסרט שלהם, למה מה קרה? כמוני- כמוך", כך היא פספוסים במיטבה. בחור ערס שזורק מילה לאורלי ווינרמן בבוגרשוב ומשכנע עצמו שבחו"ל הוא נראה כמו איטלקי.
 
                                                            ****  
והנה, זה פותח עוד שתי אפשרויות לזה שנמתח. איך להגיב. לכאורה דפקו אותך, אבל אתה תצא קוץ בתחת אם תראה שאין לך הומור עצמי. שלא לומר "הומור עצמי". הרי הומור עצמי מחוייב על ידי אמנת הסלברטיס. אסור להם הרי להיות הם עצמם, הם חייבים לעבור פאזה בסוף המתיחה ולהתחבק, והחיבוק כופה עצמו, והחיבוק חזק, עם סיגר בוער; בום! הבחירה בהומור עצמי פועלת והכל בסדר ומשם? משם זה כבר עולם שעובד לבד, באופן אוטומטי. לא שייך לא לי, לא לך, לא  ליגאל שילון ולא לפספוסים. מעגלי.  והביקורת פה, אם לא הבנתם היא לא נגד המותח, אלא כנגד הנמתח. אז אני רוצה מזה עוד, אבל אני רוצה סינון, אני רוצה את אלה שלא רוצים להתחבק בסוף, אבל נכנעים לשיטה. את הממסדיים הלא אחוקיים עם מכנסיים למטה. תביאו לי את אלה.
 
                                                            ****
 
 

 

          תגיד, אתה קורא וואלה! מדי פעם?

          סתם משחקים אותה אלה בזמן האחרון.

 

תגיות מוצמדות;

הומור עצמי סוגר מעגל זה טריק עלוב

 

(מתוך: "תגיות מוצמדות, סופים בשנות 2007")

 

 

F5 להוצאות התקליטים. כמה תקליטים שכדאי שיודפסו שוב.

האינטרנט הזה, אפשר לעשות איתו הרבה דברים. נגיד, לדבר עם מישהו מרחוק, או לדבר עם חברת תקליטים מרחוק, לגשת אליהן ולעשות להם F5  על המצח. פשוט לדפוק להם על המצח עם האצבע ולרפרש את זיכרונם. נחמד, לא?
את רשימת התקליטים העבריים (דיסקים, בסדר)  הבאה, משום מה הפסיקו להדפיס וחבל. הרשימה הבאה היא לא רשימת ה-תקליטים של כל הזמנים ובטוח יש עוד כאלה ששווים הוצאה מחודשת, אבל הנה, בתור התחלה כמה שחסרים לי אישית. אתם כמובן מוזמנים לטקבק ואולי מישהו שם יקבל ריסטרט, יאבד עוגיות, ויזיז דברים.
סדר הרשימה אקראי.
 
המשאיות/ "המשאיות"  (הליקון 1992)


הלהקה הכי מפוספסת של שנות התשעים. הגראנז' הכי אמיתי שהיה פה ועוד בזמן התקופה הגראנז'ית- פלאנלית או איך שתקראו לזה. גיטרות מלוכלכות שתמיד נשמעות כמו מרחוק בתוספת מלודיות שלמרות הכל, היו עוברות עכשיו את הפלייליסט. מה רע?
אלדד תמיר, מנהיג הלהקה והזמר שכמו בסיפורי האגדות הפורטיסיים של מאחורי הקלעים התחיל כאיש סאונד (של משינה) והרים להקה יחד עם שאר אנשי מאחורי הקלעים; דייויד זומרפלד, שרה דוידסון, ועמי שלו, שחבל שהחזיקה רק מ1992 עד 1993 עם תקליט אחד ויחיד.
*שירים שכדאי לחפש; "מה אתה עשית" הפלאטו שרוני, "אבל תבואי", "ארגז", "שר באיטלקית".
 
אור כשדים/ "אחד מול אחד" ( הד ארצי, 1992)

אור כשדים, האלבום
אור כשדים, שכונתה על ידי מעריצה בקיצור "אורכא" החזיקה גם היא תקליט אחד בלבד אותו אולי אתם זוכרים בזכות העטיפה הנהדרת עם הסוסיטא ובעיקר בגלל הלהיט "מת הבית". דודי לוי של אחרי נוער שוליים חורך את הגיטרה (לס פול אדומה זה היה?) כמעט בלי טראוולים, ז'אן ז'אק ז"ל  (בהופעות זה היה סמי אבזרז'ל) על התופים  וזה אומר הכל, עובד אפרת על הבס, ורונן בן טל עם קול סמכותי, כמעט אייטיזי, מעבירים תקליט שכיף לשים בפול ווליום בימים של נהיגה אינסופית או לחילופין בימים שעורך מוזיקלי ברדיו עושה לך את היום פעם בחמישים שנה.
*שירים שכדאי לחפש; "מת הבית", "אחד מול אחד", "בייבי בייבי", "אלימור" המעוברת.
 
אלברט עמר / "שקוף" ( הד ארצי  1990 )


כמה כנות, כמה חוסר פילטריות, כמה פגיעות. אלברט עמר מביא לך פריפיאליות לתוך המח, משפט טעון כמו "מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף" יכול למוטט עולמות, פנימיים וחיצוניים. אתה עומד מול הדובר ואין לך הרבה אפשרויות. מה שהתחיל כהצגת יחיד בפסטיבל ישראל לאחר התנקות מסמים המשיך לתקליט שמדי פעם נשלף בשעות לילה מאוחרות בתחנות רדיו. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בבורקס ליד אלנבי 58, שהיה עוד 58. ממזמן, בקיצור.
*שירים שכדאי לחפש; "תני לי את היד שלך", "השכונה שלי זה ניו יורק סיטי", "שקוף".
 
יותם שכטר/ Undo"" (NMC1996 )


איך קוראים לזה? "הראפר-פאנקי-גרובי שאתם לא מכירים"?  שכטר הוציא את התקליט הזה בשנת 1996 וכבר בהתחלה זה לא ראה טובות; סינגל ראשון ("הרחם שלך") שוחרר לרדיו ולמחרת פיגוע. נסיון שני לשיחרור אותו סינגל לאחר שבוע ו? ניחשתם נכון, עוד פיגוע. מה שנקרא, בישראל כשאתה מוציא תקליט אתה צריך לדבר עם ערבים קודם, עוד בכלל לפני תחנות רדיו.
שכטר מביא גרוב באמת הכי אמריקאי שיש, מזדחל, מלטף, שובר, בתקופה של לפני 'עסק שחור', והנה שוב, עניין של טיימינג. ולמרבה הכיף עושה עוד דברים היום.
*שירים שכדאי לחפש; "הרחם שלך", "גרוב", "מיי"

– למיי ספייס של שכטר לחצו כאן

 
אריאל זילבר/ "אריאל זילבר ולהקת ברוש" (התקליט חיפה, 1978)

לקטע מהופעה

איזה תקליט! מי שלא שמע דיאלוגים בין כלי נגינה כמו בתקליט הזה, לא שמע דיאלוגים  בחייו; דיאלוגים שלמים בין שמוליק בודגוב לטוני בראוור בכינור בתוספת כל הברושיות התמבקשת, הקופצנית, המשוגעת, והנה, תקליט פנטסטי שנפל אי שם בהוצאות תקליטים ובמעבר. ישנו אוסף עם כמה משירי התקליט, אבל זה רק כמה שירים, לא כולם.
*שירים שכדאי לחפש; "דמעות זולגות על חלוני" הבלוזי, "נפש נקלטת בגוף", "איך עפות המחשבות", וביצועים מחודשים ל"תן לי כח", "שמש שמש" ו"אהבה שקטה".

 
אבי מטוס/ "לוקח את היום לאט" (NMC  1996)
מה נותר לבקש מ'תקליט הרגאיי הראשון בישראל"? אומנם הוא יצא שוב במהדורה חדשה ב1996, אבל באמת שאני לא יודע איפה מוצאים אותו. אין לי כח לשים אותו כל הזמן בפטיפון. ונניח שאני רוצה לנסוע ולשמוע אותו ככה בשעה שבע בערב בדרך לים? הדפסה מחודשת, קדימה.
מטוס הגיע מאילת ( היי, זה משפט שעובד פעמיים, וגם חוץ מזה מה זה ה'הגיע' העיתונאי הזה? ישראל; שלוש שעות ואתה בכל מקום) ונתן אלבום רגאיי בזמן שאחרים חרשו (שוב)  את האוסף של בוב מרלי, תקליט שמדי פעם הבזיק ברדיו במעין תחרות סמויה עם אלפא בלונדי ו'ישראלה יקירתי' שלו.
* שירים שכדאי לחפש; "לוקח את היום לאט", "אל תלכי", וכמובן "הקצב משתנה" שלא נמאס לעולם.
 
זקני צפת / הקסטה (1990)

לקטע מצולם עם ההרכב הראשון

טוב, זה כבר קפיצה מעל הפופיק אבל מי שמוציא את הקסטה המחתרתית הזאת, מבורך. לא מדובר באלבום הראשון של הזקנים, אלא בקסטה שהביאה חוזה תקליטים לזקני צפת, היא מפגן אדיר של הורמונים, חאפריות נשגבת, גיטרות בסאונד של חדר מתבגרים ויציאות לא מהעולם הזה. רב השירים מוכרים ומוגשים כאן בצורה הראשונית שלהם.  יש רעיון שכבר רץ (דיבורים, בינינו) והוא הוצאה של כמה מהקטעים האלה תחת הכותרת "הפרוטוקולים של זקני צפת", אבל עד אז, למי שיש את הקסטה, יש אוצר. קסטה  שהתגלגלה  אז בתיכון עירוני א' במחיר סימלי, שחורה, עם צילום מעפן של חברי הלהקה הראשונים (מאור כהן, אורן לוטנברג, יוני בן טובים ועדיאל פורטוגלי) מעוטרים בכתב יד נוראי וציורי איברי מין. תענוג. בכמה אני מוכר? הלאה.
*שירים שאין לכם איפה לחפש בגירסתם המקורית; "ריקי" , דוחף באלנבי", "L.A " עם השורה המופתית;
lets go  to l.a you be a whore and I be a  business man  , "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "חזיר היבלות", וצחוקיה על "שיר השכונה" של התרנגולים.
 

 
יאללה, עכשיו תוסיפו אתם.
 
 

פרוייקט 1967

פרוייקט חמוד ביותר של וואלה 1967

 

אני כתבתי על הפעם הראשונה שראיתי את שלום חנוך.

 

תהנו.

20 הצעקות של המוזיקה הישראלית

ניסיתי לתת רשימה של צעקות/ יציאות שבין שורות של המוסיקה הישראלית, וזה מה שיצא. ללא דירוג ולפי הזיכרון. אתם כמובן מוזמנים להוסיף משלכם.

 

 

זוהר ארגוב,  "וואלאק" (מתוך "עת דודים כלה") 

                                                    
יש כאלה שמכירים את השיר הזה מתוך הפיוט "עת דודים כלה", יש כאלה שמתוך הסצינה של הסרט "מתחת לאף" עם אותן שבדיות מהאכסניה שלא הגיעו, יש כאלה שסתם מכירים את השיר, ויש את כל המכלול; זוהר ארגוב, מגניב בקשה אחרונה לזו שלא באה אל גנו. ככה, בין הפיוט "עת דודים כלה", מופיע איזה וואלאק קטן, נותן דאחלה לטקסט ומבקיע גול לשער אחר, ברוחב המגרש.  אווירת פריפריאלית של בית כנסת, שבת בבוקר וזוהר ארגוב מנשק ידי מכובד ובאותן הזמן מגניב מבט לאיזו מישהי שיושבת על הברזלים.  וואלאק בואי?
* B-side– אפשר גם לנסות את "היידה שגרירים", מהשיר "סוד המזלות", הדעות חלוקות ל"היידה שנקירים".

 
 
זקני צפת, " אחת, שתיים שלוש ו…" (מתוך "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר")

 

                                      

                  
אחת שתיים שלוש ו? בום!  הספירה הזאת לא הייתה טובה יותר ולא תהיה; זקני צפת הם הדור הכי מייצג של רוקסן, מושינג, מונינג ושמוזינג. קצת אחרי "בר מצווה חוגגים באולמי שושן היקרים", "מדוע שיקרת?", "אל. איי", ועוד מטעמים מהקסטה  המחתרתית וההשמעות גנובות אצל קוטנר, קצת אחרי פתיחה של לוטנברג  מ"בלאק דוג" של זפלין, מאור כהן מביא את מלוא הגרון, וגורם להתחדשות הרוק הישראלי באותו שיר, ששנים לפניו- עשה את הרוק הישראלי. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותה הצעקה רק חזק יותר.
*B-side – אפשר גם כל דבר מהקסטה הראשונה, אבל זה באמת כבר B-side
 
אהוד בנאי,  "לך אלפנט", (מתוך "עיר מקלט")

                                                         
תחילת דיאלוג גיטרות, כמעט כמו רכיבה מקבילה על סוסים בין אהוד בנאי ליוסי אלפנט, זה לצד זה; שני סוגי נגינה, שני סוגי סאונד של גיטרות. ואז שחרור הפרא; לך אלפנט. בסוף באמת  הלך.
 

תמוז, "הא?" (מתוך "אהבה שקטה")

                                                                           

      
כשאתה מחמם את עצמך, אתה לא זקוק לתשובות; אתה מדובב את הצד השני שממולך ועובר תהליכים איתו בלי שהוא בכלל יידע. זה לא מובן, הא? אני לא אחכה לכם; 5:30 בתוך השיר, אחרי שכל העיר כבר צחקה עליו, יהודה עדר מוריד את הווליום ומכניס את שלום חנוך לסיטואציה כמו אומר לו "אני לא הייתי מוותר", ומשם שלום חנוך כבר עושה את העבודה בעצמו כשהשיא מגיע ב6:03, הוא לא מחכה לה, היא כנראה אומרת משהו, והוא מחזיר ב-"הא?", כזה שמגיע עם אצבע על האוזן, כזה ששומע, אבל משחק אותה לא.
היא הייתה לו אהבה שקטה, עכשיו שתלך לחפש.

 
אחרית הימים, "לבדו" (מתוך "חייו ומותו של מר גוסקין")

 

הו, מה קשים הם חייו של מר גוסקין; קומתו  הייתה נמוכה, ולא רק זאת שהיה נמוך, צריך היה הוא להתמודד עם תרתי משמע מכביד ומטאפורי; החיים עברו מעליו. שיר שכולו פסימיות ומוות ידוע מראש של אדם שיצר זאת בעצמו, שיר שמחולק לשלושה חלקים; מירי אלוני בתחילה ואלי מגן בסיום, אבל גבי שושן הוא זה שבאמצע כבר מגולל על גוסקין את סופו. 2:30 בתוך השיר, גבי שושן וזוהר לוי מאייתים טיימניג מוזיקלי מהו; "לבדו" גבי שושן צועק וזוהר לוי סוגר את מצילות ההיי הט בו בזמן, חונקים את גוסקין ובו בזמן משחררים אותו אל סופו.
*B-side אפשר גם לתת כבוד ל"יופי!", אותה הערה ביניים שחוזרת  בין לבין בשיר "להשטות לפעמים" של גבי שושן.
 
 
 
אריק אינשטיין, "האאאאא", (מתוך "היה היה")  

שש דקות בתוך השיר והמלך אריק הראשון עושה משהו שלא עשה ולא יעשה: צועק. שיר שמתחיל ונגמר בנגינת פסנתר ג'זית של זיגי סקרבניק (השיר מוקדש לזכרו) ונשיקת כוסות לשם אווירה נגמר בצעקות שאחריהן באמת מה שנדרש זה רק תה מול הטלוויזיה בשביל הגרון. קטע מרגש. שיר מרגש.
*B-side– אומנם אורי זוהר, אבל אם כבר אז כבר: צעקות הביניים, "למה לא?", בשיר "שחק אותה", הם מאסטר פיס מפיל מצחוק, הוא עולה ועולה ועולה…
 
הקליק, "איגו", (מתוך "כל האמת")

 

 


דני דותן פותח את התקליט המצוין הזה של הקליק באגו טריפיות,   כי מה יותר אגוטריפי מלצעוק "איגו?". שיר על מלחמות פנימיות ופסיכולוגיות  והבחירה בהגייה הלועזית של המילה "איגו" ולא כ"אגו" גורמת לשיר להיות כביכול על בנאדם שזהו שמו, ולא על המושג עצמו.    
 
 
יצחק קלפטר, "תודה רבה, תודה רבה" (מתוך "נפגשנו")

הדבקה של קהל של הופעה חיה לסוף של שיר זה דבר שגובל כמעט בפארודיה עצמית, אבל לא אצל קלפטר וירוסלב יעקובוביץ' שכן זה היה רעיון פשוטו כמשמעו כמו שזה אמור להישמע; הופעה חיה. קלפטר, כמו שרק הוא יכול לעשות, כותב על מישהי מחוף גורדון, ולעזאזל, צמצום המחייה והזכרון הפרטני הוא עצוב כי בסופו של דבר הוא נשפך לחוף גורדון בו יש גיטריסט שמחכה עם סיטואציה. משחק האהבה-מי שנכנס יוצא נפגע ואין אמת אחרת, גם כשהדביקו לך קהל דמיוני שלא תרצה שתלך ממנו בסוף ההופעה; "תודה רבה להתראות " ראשון  של נימוסין ואז "תודה רבה, תודה רבה", חסר סבלנות כלפי קהל מעיק, משחק אהבה שבין אמן סגור לסביבה. פרדוקס מתמשך.
 
 
שמוליק קראוס, "קלאסה!" (מתוך "שישי חם")

 

 

שיר ה"ינטי פרזי" הכי גדול אי פעם (חשיש) מסתיים בקביעה של קראוס לגבי השיר שלו; "קלאסה!" הוא צועק במבטא ספק רוסי, ספק רומני.  נשמע מופרך?  טוב, זה היה אחרי שהוא הסתגר בחלקת אדמה בנבי סמואל, איים בנשק על חיילים שבאו לפנות אותו, ומשם הלך לכלא.  אירועים  שגרמו לו  להקליט  סשן של שש שירים, פרועים, מצחיקים, ביקורתיים, גנובים, מסטולים.
*B-side– ואם זה לא מספיק לכם, חכו לסיום התקליט, שם קראוז כבר מושך את הביצוע שלו ל"אמא אדמה" של הביטלס עד זוב; "נגמר הסרט באולפן… נקרע מיתר באמצע שיר… גמרנו את הצד השני של התקליט רבותיי"

 
החברים של נטאשה, "הוווווו!" (מתוך "זקוק לך")

 

 
מה כבר אפשר לעשות אחרי פתיחה כמו "מנסה להתעלם אך המציאות תופסת/ אמא חולה ואבא חסר אונים/ הולך בדרך הזאת המטורפת/ כל כך הרבה לילות/ כל כך הרבה ימים/ תני לי סימן לרגע תני לי את כף היד/ הולך וממלמל איך זה מבלבל/ אני זקוק לך". נשאר רק לצעוק, כי כשהמילים והרגשות עולות על גדותיהן יוצא מה שהצטבר בפנים, יוצא בצעקה שלא מותירה שום מקום לדמיון; האמן המיוסר, הפריימל סקרים (שיטת טיפול שנשענת על צעקות) הכי ישראלי מגיע בשיר מתוך תקליט מופתי. 
 
 
 
כרמלה גרוס וגנר, "בגללך" (מתוך "עלבון")

 

ראסמי עלבון. ערן צור נזוף ונוזף על ידי עצמו; לא צריך עוד מישהו לידו כשהוא עושה את העבודה.  תסביך אמהי שמגיע עם דיקציה ומימיקה ערנצוריות ואתה כבר בסיטואציה מבלי שעשית כלום; זה נח לו במרכז החדר. 3:02 בתוך השיר וערן צור מביא את "בגללך!", אבל העלבון עדיין גדול וקשה.   
 
 
יוסי אלפנט, "ואולי זה יעזור" (מתוך "באים אותך לקחת")

 

 


 
אלפנט לא מצליח למשוך את הצעקה של עצמו ובקושי בא לקחת את עצמו מידי עצמו. נשמע מסובך? תשמעו אותו צועק  את "ואלי זה יעזור" ותראו איך המילה האחרונה מחולקת לשניים, ומגיע עם פאוזת נשימה של לפני בשביל למשוך את המילה מעלה, אבל גם זה לא מצליח.
 
שלמה גרוניך, כל הרצועה "למה לא סיפרת לי" (מתוך "למה לא סיפרת לי?")

 


 
רצועה שכולה צעקות, בכיות, התנשפויות, זעקות, צחוקים. גרוניך על טריפ רע של   ל.ס.ד ומוקלט בלי ידיעתו על ידי הטכנאי ולאחר שמגלה זאת הניצרה הנפשית משתחררת.   המילה "פאק" חוזרת שוב ושוב בזעקות שבר ותחנונים,  ומנוגנת לאחור (בדיעבד) ברוורסיות של משחק אולפני.
 
אביתר בנאי, "תתחנני אלי" (מתוך "תתחנני אלי")

 

הצעקה הכי כנה של הרשימה הזאת. היא עזבה אותו (בשיר אחר הוא מתפלל שהיא תשאר לבד לנצח), אגרסיות תגובה ראשונה (כמעט ילדותיות ולכן אמיתיות)  שיוצאות כשאתה פגוע; זיבי! רק אם תתחנני אלי. ולחשוב שיש עוד כדורגלנים שלא מודים שהם רוצים שהקבוצה שלהם תפסיד אם הם לא בהרכב.
 
 
 
מתי כספי, "לא, זה לא יעזור לך!" (מתוך "זה מכבר" בביצוע אושיק לוי)

 


 
מלחמה בין מפיק מוזיקלי לבין זמר, כשזה האחרון רוצה לשיר עם האוזניות מסתיימת בצעקה של האיש הקשה באותם ימים, מתי כספי, "לא, זה לא יעזור לך!".  מאחורי הקלעים של מאחורי הזכוכית כפתיחה של שיר.
B-side*– אותו טריק אולפני של לפני תחילת שיר מופיע גם בתקליט הפעמון של כספי; "מי שגמר לכוון שיפסיק" הוא אומר לנגני המיתר לפני תחילת "הנה, הנה"  
זה לא יעזור!

 
דודה, "אוייי לידיוש!" ( מתוך "לידיה הלוהטת")

"אויי, לידיוש!", צועק גידי גוב בסיום "לידיה הלוהטת" עמוס המעברים והצמתים. זה מגיע עם צביטה בלחי, כזאת שאתה לא יודע מה לעשות עם זו העומדת ממולך; חרמנות מצלולית שמגיעה עם ש' חיבתית בסיום שם של בחורה,  וגידי גוב מסיים את הדהירה של לידיה כמו שצריך.
 
נושאי המגבעת, "האאאא"  (מתוך "קול של אלוהים אחר")

 

זה מתחיל עם גיטרה עם טראבלים בצורה של מיגדל פיזה ונגמר עם משפט של זמר שכמו מתעורר בזיעה וצועק את שם השיר. השפה זזה בין  עבר, הווה, עתיד, חזיונות, ומסקנה. כשפישוף צועק ב 1:37 "הההאאאא" אתה יודע שהוא עלה על משהו, אבל אתה גם אף פעם לא תדע על מה  (וכמו תמיד הבדיעבד עוזר לעשות אנאלוגיות; רצח רבין ו"האחרי"? טוב, זה תמיד שם לעזר להדבקה כוחנית על כל נושא בארץ שלנו)  באותו הזמן. שני דברים באותו הזמן, וזהו כוחו של הטקסט הזה. הכל וכלום בשיר של ארבע דקות וארבעים שניות.
 
 
 
אריאל זילבר, "פארא-פא-דא-דם" (מתוך "קולנוע במקום")

 

 
כן, אומנם שיר באנגלית, אבל היי! שנשאיר אותנו בלי איזה זילבר? בין שירי הרוק הכי טובים שאי פעם ידעה המדינה; בלאגן זילברי מובהק, אסוציאטיבי, אבל מסודר בדרכו שלו. פסנתר מונוטוני, חצוצרה עם מפוח, ובעיקר פתיחת שיר שמגיעה משום מקום ובסופו של השיר  זילבר נותן את ההברות שרק הוא יכול לזלבר, עם דיאלוג של להקה שכמעט ולא עומדת בקצב .
B-side– כל באדאדיאה שקיים באחד מהשירים שלו.  

 
אביב גפן, "אנחנו דור מזויין"  (מתוך "עכשיו מעונן")

 

 
לפני שזאת כבר נהיתה "הצעקה" שמחכים לה והורסת את השיר, כשיר, בגלל אותה ציפיה, הצעקה הראשונית הייתה שם בשביל לזעזע, גם אם כגימיק. אביב גפן דופק אמירה ומנפסט דור שלם. ומשם? ישר לקלפי בכיכר של דיזינגוף.

 
משינה, "גילה-גילה, בוצ'א בודי" (מתוך "רכבת לילה לקהיר")  

 

 
ואיך אפשר בלי זה. אולי הסימן שמבדיל בין "הפלגה לקהיר" של מדנס לבין הרכבת המשינאית. "גילה-גילה, בוצ'ר בודי", יובל בנאי אומר, והשיר כבר ישראלי נטו. יש שירים שבנויים בשביל  המעבר שבתוכם, ומסביבם היוצרים בונים שיר שלם (עיין ערך פרנץ פרדינאנד), אבל אצל משינה זה נראה כאילו השרוול דיבר וזה יפה. עדיין.
 

*לא נכנסה לרשימה אבל יכלה (כי לפעמים צעקות וסאונד של פטישים שואתיים זה כמעט אותו דבר)  "דורלקס סדלקס".
 
 
 
 
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: