Category Archives: מאמר

על האופנה של האופנה | אודי שרבני

אני צופה הרבה בערוץ האופנה, FTV. כוסיות, בסך הכל. בכל מקרה, מדי פעם, בעיקר בסופי שבוע, הערוץ מתמקד בדוגמנית אחת במעין ספיישל. אז, אפשר ללמוד עליה רבות. אוסף צילומים של צלמים שונים מראה בכל פעם פן אחר באישיותה. אני אוהב, כמובן, את הרגעים של מאחורי הקלעים כי אני אוהב את המילה "השתובבות" על כל נגזרותיה. אני אוהב לראות איך בין הצילומים – ברגעי החסד של המאפרות, הסטייליסטים, הצלמים ועוזריהם – הדוגמנית משתובבת עם נתיניה; אלה הם אנשי שלומה שהיא תזנח עם סיום ההפקה, אך לעת עתה, אלה האחרונים, חושבים שהיא חברתם הטובה ביותר. אני אוהב לראות את התקווה בשיאה. אני אוהב לראות, עם כיבוי המסך, איך בהתחלה הם מנסים לשמור על קשר ולאחר מכן זה מתאייד ואף אחד כבר לא ממשיך לנסות. עד ההפקה הבאה.

אני אוהב לראות איך הן הולכות על המסלול. אני אוהב לראות את האנשים בשורות הראשונות. אני אוהב לראות את המעצבים צועדים עם הדוגמנית האחרונה. אני אוהב לראות איך ישנם מעצבים שרק מציצים מאחורי הפרגוד, מנפנפים בענווה שחצנית, ונעלמים. אני אוהב לראות איך הדוגמניות מתעסקות בטלפון שלהן בזמן האיפור. אני אוהב לראות איך הדוגמניות שומעות מוסיקה עם אוזניות בזמן שמאפרים אותן. אני אוהב לבחור בראשי את המוסיקה בשבילן.

 

איור: יובל רוביצ'ק.

איור: יובל רוביצ'ק.

 

אני אוהב לראות, במוספי העיתונים, אנשים מפורסמים מצולמים בפרמיירות; מיטב בגדיהם – פרסומת סמויה, אם כי לא ממש – נלבשים אל מול הבזקי הצלם שמבקש מהם לעמוד רגע, לעצור אותם מהליכתם המבקשת עצירה זאת, ולתקתק את זה. ובתמונות אלה, אני שם לב לדבר מוזר; בחורות יפות, אולי יפות מדי – ואין מדובר כאן בדוגמניות, אלא בנביאות אופנה ובלוגריות; אותן אני אוהב יותר כי מותניהן אוחזים רגשי נחיתות אל מול מושא הוכחותיהן, אם כי האינטרנט פתר סבך זה – מציבות את קצות נעליהן זו לזו במעין עמידה אוטיסטית, "חמודתית" כביכול, משולשת, כזו המנסה לסגור מעין מעגל חשמלי בעזרת שתי קצוות נעליהן. דבר שלא ברור לי, אבל אולי הוא מרזה. ובכיסם אין תרתי משמע, אם כי, מדי פעם, אפשר לזהות הקשר כזה או אחר לימים אופנתיים אחרים. והמילים, גם להן אופנה; "התכתבות ("מתכתב עם") לרפרור ("מרפרר ל-") להדהוד ("מהדהד ל-"). אנחנו עכשיו, אם כן, בתקופה שאומרים הדהוד.

 

*אפשרות להערת שוליים: סקירה של סוגי עמידה בפרסומות (המצולמת מרימה את קרסולה וכמו בודקת את עקב נעלה, למשל), אל מול צילומי השקות (מעבר נמהר מצד המצולמת לפוזיציה מחמיאה נוסח רגל עוקבת רגל אחרת, ו/או יד על המותן, ו/או צוואר נטוי הצידה), ובתוך כך, חזרה לאחור אל אותה עמידה אוטיסטית-חמודתית כביכול, שלאחר סקירה רבת שנים אפשר להגיד בביטחון מלא שהעומדות כך אלה הן בעיקר בחורות הקרויות "מעודכנות", בעיקר מתל-אביב עד חוט הירקון, בעיקר של אחורי הקלעים (מעצבות, גרפיקאיות, עורכות, וכו'), שהגעתן לאותה השקה מלווה ברחשי מחשבות מטרטר ("אני שמחה מתשומת הלב, אבל כולם כאן פח", נניח), כאשר כל המהלך הזה מלווה בזמזום טורדני בראשן; אכזבה מצד צבא חברותיהן הבז לתרבות ההשקות – צורת התמודדות של האחרונות אל מול הישארותן מאחור; תהליך אנושי של/על כל אחד "שעשה את זה" – מצד אחד, ומצד שני ליווי דמיוני מפרגן דווקא, כמעט במפגיע, כזה הסוחב למבט אירוני: "קטע", "גדול", "מי עוד היה שם?" (התשובה לשאלה האחרונה תהיה מאובזרת, כמובן, בחיפוש מבויים של שם המושא). וכו'.

 

אלה הם דברים מורכבים ביותר ואין להמעיט בערכם!

 

ואותם מצולמים עומדים כאווזים המבקשים פיטום; עוד מעט, לאחר יום או יותר, בגדיהם ייבחנו וציונים יינתנו. מכאן, יש לחשב – חישוב מזהיר ביותר – מתי להשתמש שוב באותו בגד, או לחילופין, להנדס אותו עם פריטים אחרים, כך שהוא, אותו בגד, לא יצרום בעיני המתבונן, הלא הוא השופט, הלא הוא האדם הרגיל. תפקידו של בגד אומנם ארוך יותר מחייו של אדם, אך צר מידות ועיניים ממנו. והאדם מת בפעם הראשונה בחייו כשהוא נתקל בטרנד חוזר שהיה מקורי בילדותו. והדברים מתים באופן סופי כאשר העין המביטה, זו השייכת לאירוניה והמודעות העצמית, מפסיקה גם היא להשתתף.

בימים כתיקונם אני שואל את עצמי לאן תרבות הפופ יכולה עוד להגיע. שיאיה נשברו כבר מזמן ומה שנשאר לה זו רק גילויה בידי אדם חדש שנולד, או לחיצה מהירה על הֶדֶק הטראש האירוני. נתקלתי פה ושם בטקסטים רדודים של כותבים מאונפפים, מאונפפים מדי, המקדשים את מוסיקת הפופ וזאת על-מנת להתמודד עם פחדיהם אל מול סוגי מוסיקה אחרים (פרוגרסיב-רוק וג'אז, נניח) רק בגלל שנאתם לאוהביה; בגדיהם הלא מעודכנים של האחרונים, הזזת ראשם עם ריף הגיטרה וידיהם שמלוות – השם ישמור – את סולו התופים. מיותר לציין שזוהי נגזרת של מוסיקה ולא המוסיקה עצמה. מי שאוהב מוסיקה לא יתעב מוסיקה בגלל חובבי הז'אנר שלה. כמובן שכותבים אלה, ואין בכך דבר רע, הם אנשים עצובים (לפעמים פסיכולוגיה בשקל מצביעה נכון) שמנסים בדרך זו לאגף את עצבותם עם אהבה שוּפוּנית למוסיקה שמחה זאת, תוך הישענות על תבניות מוכנות כגון "מי אמר שמוסיקת פופ זה לא דבר רציני", וכו'. אני, כמובן, מצדד בהם במקרה זה, ואכן מוסיקת פופ היא דבר משמח ובמקביל גם רציני (עיין ערך "הומור זה דבר רציני"), אבל ברגע שכתיבה, כמו כל כתיבה, שנקודת המוצא שלה היא ריאקציה לתרבות אחרת (דוגמא ממדרכות היומיום היא אנשים שלא באמת אוהבים את שלמה ארצי, כמו שרק רוצים להראות את שנאתם לשלום חנוך), הרי שדין אותיותיה, "השיקיות" יש לומר, הוא החורף שעבר.

הקביעה לטרנד חוזר היא סכמתית ופשוטה עד מאוד; מדי כמה שנים האנשים המושכים בחוטים מתחלפים (גילם בקבלת התפקיד שווה לאלה שהגיעו לתפקיד זה לפניהם, אבל עברם קרוב יותר), וכך רצונם לחזור לדברים עליהם הם גדלו והכירו. הטרנד החוזר נקבע, אם כן, לא בידי האופנה, אלא בידי האופנה של האופנה; המעגליות והסבב של מושכי החוטים. וסביב, מסתיימות לאדם ההפתעות. ואני מכיר חוטים, לא אנשים שמושכים. ובפי בקשה: תפתיעו אותי.

 

 

 

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

maxresdefault

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות

 

 אני אוהב לכתוב שטויות כאלה. נניח, אפשרויות היפותטיות לסופֵּרגרוּפּס ישראליות.

 

super_group_0_1422629848

 

שלישיית "ואידך זיל גמור" | שלומי שבן, אסף ארליך, רועי פרייליך | שם התקליט: "אנחנו אוהבים אתכן".

שלומי שבן, אסף ארליך ורועי פרייליך בשירי שאנסון.

מפיק מוזיקלי:  אסף אמדורסקי.

גיטרה: מורדי פרבר.

תופים: רע מוכיח.

בסיסט: אלי מגן.

סמפלר: אייל יונתי.

שמות השירים: "כשהאלכוהול מתאדה בדמי", "לא תהיה לי עוד אחד כמוך", "אנחנו אוהבים אתכן", "זו רק מעידה, ילדונת", "תגידי, אני בא לכאן הרבה?".

מן הביקורות: "מאז שלישיית גשר הירקון לא היתה בארץ שלישיה כזאת! ההרמוניות הקוליות של השלושה נוגעות באוושות הלב (אם נרפרר לאחד מהשירים שלהם), תוסיפו את זה שמי שהפיק את הדיסק הוא אסף אמדורסקי, שזו עוד התכתבות על גשר הירקון (אביו הקים את הלהקה. א.ש- אבל מה ייקרה עם הכתבה הזאת אם אשנה את שמי בעתיד?), אז בכלל. יש משהו בשלישיה אלגנטית שכזאת לגרום לך גם אם אתה גבר להגיד למישהי "את באה אלי לקפה ותקליטים?" אבל לבטל למפרע את הנימה האירונית, המאוחרת שנתווספה עם השנים למשפט זה. כה לחי! רוצו להוריד!"

 

צמד "הם לא נחמדים" | נינט ושי צברי | שם התקליט: "אללה בחטי".

נינט ושי צברי בשיריי יידיש.

מפיק מוזיקלי: יהלי סובול.

גיטרה: יהודה קיסר.

תופים: אהרל'ה קמינסקי.

פסנתר: אריה ורדי.

בס: ג'וני שועלי.

כינור: טוני בראוור.

שמות השירים: "זו לא הפסקת חשמל, אנחנו יושבים בחושך", "ווי זמיר, ראית זגורי?" ,שיקסע פה, שיקסע שם", "הבלדה על בשביס זינגר".

מן הביקורות: "נינט ושי צברי הצליחו לפצח את ההוויה היידישית בצורה כה נהדרת, עד שנדמה שזה מה שהם דיברו בבית. הקולות של נינט וצברי מתאימים כמו כפפה ליד השירים, והפן ה – סו קולד – בכייני האשכנזי, מקבל רובד נוסף, מזרחי, ובימים טרופים כאלה של ישראליות נדמה שאפשר לאחד בין הקצוות העדתיות רק ע"י תכונות שכאלה, תכונות כביכול שליליות. השירה של נינט וצברי גובלת בשירת יודל מופתית. רוצו להוריד!"

*אגב, האם מקור שם הצמד הוא פרפרזה עוקצנית לדברי גולדה מאיר? גורמים בהפקה לא מאשרים זאת.

 

 

פישוף וגולן לילדים | אוהד פישוף וציון גולן | שם התקליט: "אימוג'י".

תקליט ילדים של אוהד פישוף וציון גולן.

מפיק מוזיקלי: גידי רז.

תוף פח: ציון גולן.

סינטיסייזר: אוהד פישוף.

 

שמות השירים: "מים בברך", "הי, הי, הנה פדופיל", "קרטון ביצוע", "העתק שמש", "במבי שלג", "אבא קובנר".

 

מן הביקורות: "פישוף וגולן מדברים לילדים בגובה העיניים. היכולת שלהם לסנטז את מראת הילדות בצורה טבעית וללא גישור, היא יותר מנהדרת. נראה שעולם הילדים שאותו שכחנו, מקבל אצל המאזין המבוגר דווקא, רובד נוסף עם כל האזנה. אחרי הכל, ילדים מבינים יותר טוב ממבוגרים, והנה סוג האזנה כזה מפלטר אותנו אל ראיית עולם שכבר שכחנו ממנה. רוצו לשתף!"

 

אושיק לוי והגיטריסטים | אושיק לוי | רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי | שם התקליט: "הו! שיק!"

אושיק לוי בשירי אופנה.

מפיק מוזיקלי: דני סנדרסון.

שירה: אושיק לוי.

גיטרות, מנדולינות: רם אוריון, אורן לוטנברג, גיא שמי.

 

שמות השירים: "עמודי העיר יפים לך", "ענבלי הלשונות של הפנסים", "זה מדויק עלייך", "מכפלת".

מן הביקורות: "עם הסתלקותו של אריק איינשטיין מהעולם, אושיק לוי הוא ה-COOL של הזמר הישראלי. שילוב מנצח של גיטרות בלבד; שילוב של להקת הצלליות, ורעש של סוניק יות'. נדמה שרם אוריון, אורן לוטנברג וגיא שמי מייצרים גיטרה חדשות עם צוואר אינסופי. נהדר!"

 

זכאי לטנא | דודו זכאי וזאב טנא | שם התקליט: "ארץ ישראל היפה. והמכוערת"

דודו זכאי וזאב טנא בשירי ערגה ופיקחון.

מפיק מוזיקלי: אבי בללי.

שירה: דודו זכאי, זאב טנא.

זמרות ליווי: קרולינה, טובה גרטנר.

סמפלר: רייסקינדר.

גיטרות: דן תורן, שלומי ברכה, בן מוש.

מתופף: טל ברגמן.

פרקשין: נועם הלוי.

פסנתר: יוני רכטר.

 

שמות השירים: "אתמולי שלשום", "אין לנו את זה", "תראה יהיה גשם", "אני רואה כי טוב".

 

מן הביקורות: "לכאורה זכאי וטנא מנוגדים זה לזה (ואכן, המהדורה יצאה רק בויניל; כל זמר שר צד אחד של תקליט, מעין דיאלוג), אבל לא מעט קווים דומים בין שניהם; תקווה ופיקחון הינו הך. שני אלה, אריות של הגשה; אחת מנעימה, אחת מתריסה. שילוב נהדר!"

 

 

ועוד ועוד, אין לי כוח להמשיך. הבנתם את הפרנציפ. יש לכם עוד? כתבו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה

 

 

הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

תת נושא:  האקדח שנראה מעמדת ה- Point Of View) POV) של מצלמת הרוצח.

 

 

2BAE86B500000578-3211529-A_disgruntled_former_news_reporter_filmed_himself_executing_two_-a-164_1440622419906

 

 

Gun PC_1

נקודות ויציאות לכתיבה:

1. השפעתם של משחקי המחשב המשתמשים באותו POV על האנשים; האקדח, "חוויית המשתמש", הוא ה-POV. והאדם המשחק משחק זה הופך פעיל בירייתו המדומה (מכאן אפשר לצאת לדוגמא מעולם הפורנו, שם תפקידו, בין היתר, של ז'אנר ה-POV, הינו הנגשה שקרית למשהו וירטואלי; הגבר שגם מצלם את האקט, מייצר לצופה בביתו תחושה של מבצע בגלל אותו POV).

 

1.2. פסקה המדברת על קהות וזליגת המונח "נוכחות" של האנשים בעידן של היום; "נוכח" בחיים האמיתיים, לבין "נוכח" בעידן האינטרנט. האם הפיזיות הולכת ותופסת מקום פחות חשוב בחוויה? ובהתאם: האם מה שהיה פעם מוגדר "חווייתי" הוא היום חוויה אחרת?

 

1.3. כאן יש לשלב תמונת מסך של האקדח האחוז ע"י הרוצח, וסטר לי פלנגן, מזווית ה-POV, לצד תמונה דומה ממשחק מחשב בה רואים את אקדח המשחק מאותה זווית במסך. אולי תמונה אחת המשולבת משתיהן.

 

2. פסקה על צורה (זווית צילום), לבין תוכן (מעשה, ומניעים פסיכולוגיים).

 

2.1. האם גם השיח על צורה ותוכן ו/או צורה מול תוכן, שונה ממה שהיה קיים עד כניסתו המסיבית של העולם הווירטואלי לחיי האנשים? יש לדבר כאן על שיח של שיח, התקדמות תוך כדי תנועה, וכו'.

 

3. הצילום כחוויית תיעוד ("חוויית משתמש") בעידן של היום. קרי, ההווה אינו מספיק לאדם. כמו גם: היווצרות שכיחה יותר של העין השלישית (ולפעמים בריאתה – בעיקר אל מול "פעם"; שם היה חסך באמצעים טכנולוגיים ו/או חוסר קיומם, שלא יצרו "עין שלישית" כמו היום) אצל האדם כלפי עצמו.

 

3.1. אזכור של הסדרה "מראה שחורה" (ומכאן, יציאה אל אמנות הנסמכת על שינויים טכנולוגיים בעודה משודרת בזמן השינויים האלה; האם "מראה שחורה" ודומותיה, לא הורגת את עצמה כמכתב המשמיד את עצמו? האם כבר לא רלוונטית בשידור החוזר שלה?).

 

3.2. הטמעת לינק לשיר של הפרודיג'י, "smack my beach up", שכולו מצולם ב-POV. דוגמא לשימוש. קליפ שיצא לפני עידו הפייסבוק והאינסטגרם; האם ה- POV השתנה?

 

4. על העלאת סרטון הרצח ע"י הרוצח עצמו ליו-טיוב. יצירתה של האפשרות להסתכלות בדיעבדית – לבצע על מנת להיזכר ולא לחוות; הזיכרון ויצירתו מבעוד מועד הפכו להיות החוויה בעידן של היום – של האדם על מעשיו (כאן לשים הייפר לינק לכתבה "ילדת הקינמון, דף הפליקר (ציצי שמונצח בקליק ישראלי זה לא דבר אמין) / כתבה על פליקר", שכתבתי ב-2006, לפני הפייסבוק והאינסטגרם).

 

4.1. הזמינות והמהירות; הרוצח, בעודו נרדף ע"י השוטרים ועד התאבדותו, מספיק להעלות את הסרטון ליו-טיוב. סרטון שהוא נקודת מבטו העצמית על כך (כמו גם: תיעוד אל מול מכתב התאבדות; חילופי משמרות בין אלה?).

 

5. הערגה העצמית (הרגשת סיפוק, וכו') בעידן של היום עם אותו תיעוד עצמי של המעשה (יש להכניס כאן דוגמאות שחוקות – ולאלחש אותם מיד עם נמנום כתיבתי מוחצן – של צילומי אוכל של אנשים במסעדות, בהופעות חיות, סלפי, וכיו"ב).

 

5.1. צנזורה וכו'. השידור בלייב והחזרה לאולפן, אל פניה ההמומות של מגישת החדשות (תיעוד בעל כורחו), אל מול השידור החוזר של המקרה (אלה לא תמונות קלות, במיוחד הסרטון שהרוצח העלה; האם אפשר לפסוח? תקשורת בעידן היוטיוב, ואפשרות הריפיט). דיון על מוסר, רייטינג וכו'. כנראה שאין תשובה כרגע. ובעיקר: משעמם!

 

6. סגירת המאמר עם מילים כגון "שיא חדש", "צורה ותוכן", "מה מכאן", וכיו"ב.

עידן הפוליטיקלי אוטו-קורקט

כן, אפשר להגיד שהמבט האמנותי מת, או לפחות ימות בקרוב. למעשה, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, הוא גוסס לנו מול העיניים (פאוזה). לא, נכון יותר לומר שהוא גוסס לנו בידיים.

מבט מהיר מהתקופה האחרונה על מה שנקרא פיד חיינו, לא משאיר שבויים; הפוליטיקלי קורקט עלה שלב, התמזג עם המושג "אוטו-קורקט" (אותה אופציה שבה הטלפון החכם מסדר את המלים לפי ראות עיניו, ולפעמים לפי שכיחות נושאי הכתיבה שלנו), וכך נוצרה מפלצת, מושג חדש שאני קורא לו: "פוליטיקלי אוטו-קורקט".

את ההמשך אפשר לקרוא  במקום הכי חם בגיהנום.

"רחובות המוח". מתוך פרוייקט "נדודים" לפסח של טיים אאוט

נודד בראשי ברחובות המוח. אפשר לקרוא כאן.

 

חג שמח.

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תהיות שבועיות. קרעי טקסטים (מתוך "המקום הכי חם בגיהנום")

את מה שכתבתי אפשר לקרוא כאן.

 

שבת שלום.

בית. אדם. גיטרה. | גיבורי הגיטרה החמים של הרוק הישראלי (מתוך PLAYBOY ישראל)

לקריאה, לחצו על התמונות.

guitar-1

 

 

 

guitar-3 copy

 

 

guitar-2 copy

 

 

guitar-2

 

 

guitar-3

 

 

guitar-4 copy

 

 

guitar-4

איך כותבים בנאדם חושב? (כתיבה קטלוגית והערות על כתיבה קטלוגית) | על התערוכה החדשה של רון ארד

 

חוץ. היפותטי. בוקר. (פתיחה)

מצלמה מלווה מישהו. זהו שוט פתיחה. לפני כן, יפציע הכיתוב בו ייאמר מי הם מקורות המימון של הסרט (והרי כיום, אלה הם האדונים האמיתיים של 'לפני הדברים'; מקורות המימון). בכל אופן, לאחר מכן, שוט פתיחה. עכשיו שוט פתיחה. כאן תיכנס ידו של הבמאי; מרמזת בעדינות על סגנונו. נמשיך. רואים מישהו הולך. המישהו ההולך הזה הוא זה שעושים עליו סרט. האמן. הוא תמיד הולך. וחושב. לבטח זה הוא. כן, זה הוא. זה הוא, אי אפשר לטעות. הסרט נגמר. הסרט הוא בן דקה; אי אפשר לצלם בנאדם חושב. מה כבר אפשר להראות בסרט הזה? כן, אפשר לראות את העשייה שלו, את ההיסטוריה וכו', אולי אפילו בעזרת סיפור מסגרת שנפתח עם חומרי גלם ויסתיים בתוצרת, אבל הרעיונות בראש – איך מצלמים זיק מחשבתי? התהוות? שיר סיום, אם כן. כותרות סיום, אם כן (מי זו נערת המים?), שוב מקור המימון. אורות. דו"ח על שמשת המכונית. הביתה. סוף.

 

הפסקת פרסומות 

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שאני זוכר את העניין.

נמשיך.

 

פנים. פאנל מומחים. צהריים. (בקשר לאדם)

רון ארד הוא פרספקטיבן. אם לרגע נלך הפוך; נדרוך על הענבים ונוציא שמן, על הזיתים ונוציא יין, אז רון ארד מרגיל את העיניים לחשוב אחרת; מה שנראַה ביום-יום הוא לא בהכרח נכון, הוא לא הפרספקטיבה הנכונה (ויש כזה דבר? "הפרספקטיבה הנכונה"?). אפשר אחרת. מחשבה חדשה על, או דרך אובייקט חדש. ומשם אל מציאות חדשה.

ואז שוב.

אותו דבר עם הגוף; אם אחרים מייצרים מיצבי תנוחה בהתאם לגוף האנושי, "באים לקראתו", ארד – ובוא נתחיל מכאן רק עם שם משפחה – מראה שאפשר, בדיעבד, לפסל את הגוף האנושי בהתאם למוצר עצמו, ולא רק להפך.

וזה עובד.

 

"סינסתזיה" היא עירוב חושים, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים: מצב בו האדם יכול להרגיש שהוא טועם אדום; לשמוע מספר מסוים ולראות אותו רק בצבע מסוים; לראות ריבוע ולהרגיש טעם חמוץ, וכיו"ב.

אותו דבר עם ארד – האובייקטים שלו עוברים מעין פילטר של סינסתזיה ואנחנו רואים ומרגישים אותם אחרת; דרך העיניים שלו. כן, הלכתי כאן מופשט לשם ההמחשה, אבל למה שריבוע לא יהיה בטעם מסוים? חופש מחשבתי, כיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), כיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), התכת הצורה, עיגולהּ, סידור מחדש של אישוני ההתבוננות. דקונסטרוקציה; פירוק מתוכן של אובייקט קיים ומשם הצבעה על האפשרות של האפשרויות; שאפשר מחשבתית, ועוד יותר מכך – שאפשרי, פיזית, לשימוש. גם בדברים חדשים, יש מאין, שאינם נסמכי עבר, נדמה שארד חותר תחת עצמו ומבצע – אם אפשר להגיד את זה, ואפשר להגיד את זה – דקונסטרוקציה ל"דבר עצמו" עוד לפני שהיה קיים.

ובזמן שאנחנו בוהים במוצר המוגמר, הוא בהליכה (פיזית, או כמטאפורה מכופלת [i]), כבר בדבר הבא. בורא מחדש, אחרת. וכו'.

 

הפסקת פרסומות

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שהוא זוכר את העניין. נמשיך.

 

יח"צ

יח"צ

יח"צ

יח"צ

פנים. מקרו. ערב. (כמעט ובקשר לתערוכה הזו)

אני מיד אגיע לדברים המקופלים והמכונסים בתוך עצמם; מכוניות פיאט 500 שתלויות 

קמלות ומחוצות בידי האמן, אבל לפני כן אומר כאן שכן, ייתכן וזה יהיה רק במחשבתי.

רישא זאת לא נובעת מהתהדרות שחצנית, או צידו השני של המטבע והוא שריוּן דיווחי,

וכביכול כנה לכדי יצירת פתח עתידי להתנערות עצמית. לא. אלא רק כי ישנה אפשרות,

סיכוי, שזה רק אצלנו, המתבוננים; אולי האמן לא הונע לשם –  לא בהתחלה, באמצעו של

טיול תהליכי זה, או בסופו. זהו כמובן משלב מובנה, אבל אני לא מעלה לדיון נושא שלא

יעניין נוסח "האמן מסתיים עם עבודתו", או "כוונת המשורר" – היינו שם בתחילתנו

כמתבוננים, אלא לרוקן מתוכן גם את אי הדיון על הנושא הזה. מילים; זה הכלי שלי.

ובכן, כמעט ואי אפשר לעשות את זה עם "כתיבה על"; פסקה נוכחית זאת היא ניסיון כי

נבנתה שאם נלקט אות ראשונה בכל שורה תיווצר המילה 'אקרוסטיכון'. באקרוסטיכוניוּת.[ii]

(פאוזה).

פסקה מיוזעת? אגרסיביות לכדי אותנטיות? האם הכותב (אני) עלה על זה (אקרוסטיכון באקרוסטיכוניוּת) במהלך הכתיבה? או שאולי הגיע עם זה בכיס לפני כן? ומעל לכל: האם זה בכלל משנה אם זו היתה, או לא היתה תמה אידיאולוגית אומנותית מההתחלה?

 

מכאן, ישנה עוד בעיה, והיא כמעט "בירוקרטית": הטקסט הנ"ל מוגש עם גודל אות מסוים, רווח שורות מסוים, רוחב נתון משני צידיו. ייתכן וכל מה שנכתב למעלה ייזרק לתהומות ההדפסה; הרי אני לא עובד בשיתוף עם מעצבי הקטלוג. אני צריך להגיש טקסט, מילים. מכאן, האם מעצבי החוברת יבואו לקראת הטקסט, ישברו פורמט ומבנה (אם יצטרכו), רק כדי לשמור על אותו אקרוסטיכון הנושא את המילה "אקרוסטיכון"? האם, כדברי המשורר מאיר אריאל ז"ל, "אור החשמל", כאן, "מדגדג, ואת החושך זה מענג"?

או שלא מענג. מענה?

 

יח"צ

יח"צ

על כל הדברים האלה, וגם ביניהם, ארד מדלג. הוא בונה מושג. והפסקאות הקודמת הן דיאלוג מתמיד מול עולם האמנות שארד ממוסס בדרכו. שוב, לא מדובר על ביטול הדיון בנוגע למה התכוון המשורר, אלא על ריקון הדיון על אי הדיון; לעצב סאונד, לשמוע אור, להריח מרובע. ניסיון להמחיש במילים את מה שארד מדלג מעליו בקלילות עם העבודות שלו, ניסיון להגדיר את ארד וזה בדיוק מה שהוא לא –  בר הגדרה. הוא גם, כן, לא, חֵלק, לפני, תוך עבודה, אחרי.

ובכן, כן, יודע כל כותב שאפשר לקפוץ במהרה על תבנית מטא-טקסטואלית שכזו (אם לא ניתן להגדיר את הדבר ← זו ההגדרה), אולם עבודותיו של ארד הן מבנה ומילים יחד. עיצוב רעיונאי של מילים ומחשבות; ישנם מקרים בהם עבודות שלו מנקות ומאפשרות את השטח החדש לנו כמשתמשים או מביטים, וישנם מקרים בהם עבודות אחרות שלו הן המציאות עצמה.

 

פנים. מיקרו. ערב. (בקשר לתערוכה הזו)

ועכשיו נתפנה לדברים המכופלים, המקופלים והמכונסים בתוך עצמם.

ארד לוקח דבר שיש בו שימוש, מכוניות, פיאט 500 ישנה, והופך אותן לבלתי שמישות. מועך אותן. זה דבר אחד והוא עומד בפני עצמו. עבודה בפני עצמה. סגיר שיש בו שתי אפשרויות; שאלה שנשארת תלויה באוויר, או דבר מוגמר. תבחרו.  

מה שמקופל בתוך זה, הוא שחברת פיאט הפסיקה לייצר את הדגם הזה ב-1975, וחידשה אותו שוב בשנת 2007. אז מה קרה פה בעצם? ארד עובד בטווח שבין הרווחים; הפך משהו שמיש ללא שמיש על ידי מעיכה, אבל המשהו הזה, הפיאט 500 הישנה, חוּדש בצורתו ומותג מחדש על ידי פיאט. בכך, העבודה של ארד אומנם הפכה את הדבר (המכונית) ללא שמישה, אולם בעצם עכשיו הדבר קיבל אלמוות; ארד מעך דגם שהופסק להיות מיוצר, ועל ידי המעיכה החֽיה את הדבר הישן שעכשיו, באופן אירוני, קיים במקביל בתוצרתו החדשה על הכבישים. ארד התערב באורגניזם.

אלמוות: שמיש – לא שמיש/שמיש – שמיש/לא שמיש – יצירת אמנות.

 

מכאן, עוד נושא מכופל, מקופל ומכונס בתוך עצמו: בדיוק כמו שארד עוסק בכיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), וכיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), אז גם כאן נעבור מהקטע הפילוסופי אל הדבר השני, הקטע הכביכול פיזי-תפיסתי; אם נסתכל רגע על פיאט 500 וצורתה לפני מעיכתה, אז הדברים מתערבבים לנו; האם היא נראית כמו צעצוע חמוד, או שהמושג "צעצוע חמוד" נצרב במחשבתנו בגלל צורתה החמודה? ארד מכופף כאן גם את זה, את הדיון; הסימולציות נעשו עם דגם צעצוע של פיאט 500, והמכוניות האמיתיות שאתם רואים עכשיו מחוצות כמו צעצוע שרגל אפופת שינה דרכה עליה בלילה.

אמנות: אמיתי – דימוי – דימוי/אמיתי – אמיתי.

יח"צ

יח"צ

רון ארד – וכאן חזרנו לשם מלא – האמן, נולד עכשיו בתערוכה הספציפית הזאת. בדיוק כמו שבעבודה הקודמת הוא נולד, ובדיוק כמו שבמשקפיים שהוא עושה הוא נולד, כמו שבמבנה הבא הוא ייוולד. כן, היד שלו – צמד מילים של אנשים העומדים מול עבודת אמנות ומזהים אמן על פי סגנונו, אך מעולם לא חשבו מה יעשו כאשר יעמדו מול אמן שצייר או פיסל את ידו, ולפתע, אז, חוקי העולם יפשיטו אותם והם מצידם יישארו באוזלת יד  – וסגנונו מוכּרים, כי הרי בסופו של דבר, כמו שיוסי בנאי ז"ל אמר: "בן אדם שר שיר אחד כל חייו, כל פעם המילים הן אחרות", אבל נדמה שבמקביל לכך, רון ארד לא רק הולך לנושאים שונים, אלא מנכס באלגנטיות את העולם אליו.

 

אם ישנם אמנים שבעבודתם פותחים צוהר לעולם ומחכים שזה יתקרב אליהם, אז רון – והנה, הפעם נשתמש רק בשמו הפרטי; דימוי לילד במגרש משחקים  – מתערב למבנה התפיסתי של העולם מול עצמו. באמנות. 

 

_1_~1

 


[i] מטאפורה באופן מכופל, כי "בהליכה" היא גם הלך מחשבתי, וגם מונח סלנג למשהו שנעשה בקלות; עושה בהליכה.

[ii] פיסקה שלא תעבור בצידו המתורגם לאנגלית של קטלוג זה, והנה הזדמנות להתנשא עליהם בעברית.

הטקסט מתוך קטלוג התערוכה.  

For English version click here

*וזה אדם בלי פורמט שקשור איכשהו לכל זה. 

%d בלוגרים אהבו את זה: