Category Archives: לא הופיע בשום מקום

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

maxresdefault

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

הדקות שבין אלכס ליבק לטריפונס

טריפונס כבר לא שם שמן ברילנטין בשיער, השיער שלו עכשיו בצבע חלודה ואני כותב את הכתבה הזאת כשאני שומע את בראיין פרי והרוקסי מיוזיק ברקע. ובכן, כמה מילים על בראיין פרי: הוא מעולם לא הופיע ברחבת בית הכנסת הגדול באלנבי. כמה מילים על מתופף הדרבוקה שלא ניגן עם בראיין פרי בשבוע שעבר ברחבת בית הכנסת של אלנבי: יש לו קוקו שחור, משוך. כמה מילים על הקהל בהופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת באלנבי: רק 18% מהם מכירים את המושג "תספורת טריפונס", 3% מתוך ה-18% מכירים את המושג "גבות של דולצ'ין". כולם, בכל מקרה, נהנו בשישי שעבר ברחבת בית הכנסת באלנבי, בהופעה השניה של טריפונס שצוות התדר והפורט סעיד הרימו.

                                         במאי וידאו וצלם סטילס

שעתיים לאחור, אני בסינמטק, בהקרנת הפרק הנהדר על הצלם אלכס ליבק מתוך "גיבורי תרבות" של ערוץ 8 (בימוי: אורי סיון, הפקה: מודי בר-און וענת זלצר).

אורי סיון עמד בכבוד מול מטלה די קשה: דוקו על אמן יוצר, ויותר מכך – על אמן סטילס, אמן תמונה קפואה, מקפיאה. ליבק הוא איש של הרחוב, הוא איש של רגעים קטנים, מבליחים; לפעמים ביודעין, ולפעמים רק תוך "פיתוח התמונות" – מירכאות; כבר דיגיטלי, וכו' –  תת המודע מודיע בדיעבד לזנב הטווס: היפתח, יש אורחים. אבל טווס זה של ליבק הוא טווס אפור, דיסוננסי, כמעט כלוא; אין לו לאן ללכת מלבד מדרכות ישראל. ומדרכות ישראל הן בדיוק הצילומים של ליבק; ברחוב אחד, בטווח של עשרות מטרים, אפשר לנוע בין בלטת שומשום 40, אבן ירושלמית, אבן של רחוב הולנדי, חול שיפוצים, עד שאתה מגיע לגן משחקים באמצע העיר. שם, על רחבת גומי מהסוג הרקורטני, עומד ליבק ומשחק – חומר ביד היוצר – עם תפיסת הרגע. בישראל, על ישראל. ילד נצחי, מצלמה מסוג לייקה תלויה על צווארו. אורב, משוטט, מנקה עשבים שוטים כמו שחקן קרלינג, מאגף, מתבונן. קליק.

ליבק מצלם סטילס כמו שדוד פרלוב צילם את "יומן". מבט נוקב, חמלתי, אירוני, עצוב, פיוטי, מהיר אך איטי בהתבוננותו. עיבוד במאית השניה. מי שמכיר את הצילומים שלו מודע לדבר הראשון שבולט אל העין והוא הניגודיות; ליבק מייצר קרוס בין שני אובייקטים, קרוס שמת בידיים לאנשי העלילה באשר הם בכל יום עסקים. ואנשי העלילה אינם לא אלא רוצחי רגעים; חותרים קדימה כסוסים דוהרים, ואפילו אם הם אוחזים פאוזות בכיסיהם, אז פאוזות אלה אינן – שוב – לא אלא כמשרתי עלילה.

הם לא אנשים מתבוננים, אנשי העלילות. אלכס ליבק מתבונן. אז כן, ליבק לא חי בשביל המחר, אפשר להגיד שהוא מטא פיזי כי הוא אורב מעל לעלילה, מדבר עליה, אבל מבטל אותה; עם מותה המיידי (הצילום), היא מקבלת חיי נצח. משם, לפני או אחרי, זה לא משנה. רגע הקרוס בין שני האובייקטים של ליבק הם כמו שני סוגי המצוות, כשלפעמים גם בין שני אלה הוא מסמפל: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. וזה מה שחשוב בחיים. ואם עשית מצווה והתהדרת בה? לך תישן על האף.

אורי סיון לא נפל לזה. זאת אומרת, יכול היה ליפול; עיסוק אינסופי בניגודים באופן ישיר, אבל לא נפל. הלך לנבירה פסיכולוגית, אבל במידה. הקרוס של ליבק, כמו שסיון אמר בווייס אובר המלווה את הסרט, הוא רק שער. תפקידו? להכניס אותנו לֽרגע למקום שהמציאות שלנו נראית אחרת. והמסקנות, כמו שנאמרו בסרט על ידי ליבק מצילומיו בשוק הכרמל: אנחנו אנשים לא שמחים. מסתובבים ברחובות עצובים מאוימים וחשדניים.

                וורד מתקן את המילה "היפסטריות" ל"היסטריות" באופן אוטומטי

נחזור קדימה – ואפשרי להגיד את זה – אל ההופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת. עם הבליל התפיסתי הזה, אני מגיע אל בליל אחר, פיזי. המוני אדם, שבטיות קסומה; מבוגרים עתירי טברנות בעבריהם (שרוטי רסיסי צלחות), ילדות שדופות (קרן ארלנדס בעתידן), אמני ביגוד של יד שניה (המילה "פריט", נוזלת עם שווא מתנוך אוזנם), מוסיקאים מכל הסוגים (דיוני סאונד אינסופיים בשיערם המקליש), היפסטריות (כאלה שתוכנת הוורד – אני יכול להעיד רק על 2003 – עדיין לא התרגלה אליהן ומתקנת ל"היסטריות"), מפדלי אופניים (טייץ זרחני קופץ מגופם כמו שיניים ליד תאורת אולטרה כחולה). כולם שמחים. לא שמחים סתם, אלא שמחים. באמת שמחים. טריפונס על משאית, מנגן ומנגן, ומנגן. השילוב הזה, של מחרוזת שירים שכמעט לא נעצרת הופכת פסקול, שטיח, כזה שמפַנה אותך אל הרגעים הליבקים. וחיוכו של טריפונס כפרסומת לחיוכים של אמני בוזוקי. והקהל אוהב אותו, ובאמת ששמחים; לא היתה מחיאת כף עם אצבעות פתוחות, כזו שתפקידה היא לכדי הקצנה, מעין התמודדות בהפוכה עם שִמחה שמוזיקה לא שיגרתית להווייתך לפתע מציפה אותך. לא. שִמחה.

יכולתי לברוח למקומות האלה, לענייני שעתוק, וכבר ברחתי בעבר: שבירת הצלחת היוונית היא ניסיון להגיע לשבירת הצלחת של פעם; ריקוד הבחורות התל אביביות הוא לא אלא בריחת סידן רגעי שמרשה לעצמו לשמוע מוזיקה כזו; משפטים נוסח "זו מוזיקה מזרחית אמיתית, לא כמו הזבַּלה שיש היום", שנורים במהירות מפאת פחד מהתבוללות אל מול העם. לא. ושמחו, ושמחנו. למה? כי המצב הנתון לא נותן ציניות, לא נותן תנועה אנתרופולוגית.

וכאן ראוי לציין את המהפכה הקטנה שאנשי "חרגול" ו"טבק" עשו. הביאו את המוזיקה הים תיכונית, "האמיתית", אל לב הסצנה התל אביבית המאנפפת; התפוחים, האחים רמירז, לאון פלדמן, בום פם ועוד (כל אלה הן מעין אנשי הבית של אותה סצנה שתיירים תקועי דק נמל תל אביבי לא מודעים לה), גילו מחדש לצעירים את מה שהיה פה תמיד. במעטפת שיקית, תקליטים של קוליפון הם הדבר החם. אבל לא יעזור דבר; אם אתה מגיע לפורט סעיד, ושלומי זידאן, צח בר ודרור שר, מהבעלים, מתחרעים על תקליטים של זוהר ארגוב לצד נושאי המגבעת, אתה יודע שיש רק דבר אחד שחשוב באותו רגע: בטן, האהבה למוזיקה מעל לכל. מחיאת כף סגורה, אם כן.

(צילום: דפנה טלמון)

ועכשיו נחתור לאמצע, לאנדרלמוסיה המוחית של זה – אני – שיוצא מסרט על אלכס ליבק להופעה של טריפונס. אתה מתחיל לראות הכל בליבּקית, והיה, ברוך השם, מה לראות בליבקיות. אבל אני אדם כותב, הכלי שלי הוא המילה, וכבר שנים אני חושב בליבקית; רואה את הקרוס, את האוקסימורון. רק שעד עכשיו לא היה לי לכך דוקומנטרי מבסס. ובכן, הדברים מורכבים עוד יותר, כי כבר תקופה שהמילים סביבי הן תמונות, ובהתאם לכך, באותו רגע: בחור עם גרבי סכרת גונב חתיכת עוף מהמנגל ואומר בחיוך "חסר מלח"; בחורה עם פרלמנט ארוך אומרת רק מילה אחת – "אש" – למישהו עם פרלמנט קצר; מישהו עם אייפון אומר לאחר "קח, צלם אותי כאילו שאני לא שם לב, אבל מהצד הזה"; מישהו אומר למלצרית "אז את באה לפה הרבה?", תייר משטוקהולם אומר "אני לא מזדהה עם מה שאתה אומר", לזה שהוא משכיר אצלו חדר, וכיו"ב. המילים הן תמונות. אני רואה אותם, פיזית. וליבק, וטריפונס.

וככה, נעתי באותו שישי בין התפיסה הצילומית הליבקית שמועברת דרך במאי וידאו, אל שמחת המוזיקה, שבתוך כל זה, בין מעברי העונות, מילים מצולמות. קפואות.

אחרי זה, אתה נכנס אל המכונית, ומכוון על FM88. שם יש את התוכנית "כאן, שם ובכל מקום". אירוני במידה. אתה נכנס אל הוואטס אפ, ולא כותב דבר; רק לראות מתי זו שאתה רוצה נראתה לאחרונה מחוברת.

ניפגש בדבּוש | טקסט למעברי העונות בין יום הזיכרון ליום העצמאות | אודי שרבני

 

 

                                     פגישה עיוורת בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 היא: הי, איפה אתה?

הוא: אני ליד דבּוש.

היא: באה.

הוא: בואי.

 

 

                                             באגדה אורבאנית זאת יסופר

 באגדה אורבאנית זאת יסופר על תינוק שנולד בהפרש הדקות שבין צאת יום הזיכרון לכניסת יום העצמאות. מספרים שביכולתו לתפוס בידיו את קו הצינה שיורד בעליות.

 

 

               תשובה אופציונאלית לשאלה אחרונה במונית הכסף (תכנית ספיישל)

 עידו במלעיל: הגענו לשאלה האחרונה! מוכן?

מתמודד: ומזומן. רגע, אפשר לשלוח ד"ש?

עידו במלעיל: טוב, נו.

מתמודד: ד"ש לישראל ישראלי.

עידו במלעיל: גמרת עם כולם במכה אחת, אהבתי. אוקיי, הנה זה בא: מהי השיחה הכי שגורה בקרית שאול ביום הזיכרון?

מתמודד: אני יודע! "למה 'אל מלא רחמים' זה רק במנגינה של אשכנזים?" או משהו כזה.

עידו במלעיל: לא, אבל יפה. בוא ננסה עוד אחד.

מתמודד: המממ… אולי: "לקחת שני מים מינרלים מהכניסה, אה? וואלק אתה, גם ביום כזה הראש שלך ממשיך לעבוד."

עידו במלעיל: לא, כמעט. ניתן לך עוד צ'אנס.

מתמודד: "שמת את המדבקה בצד הלא נכון"? אה, רגע, לא, בטח על זה שכולם אומרים שהיו מלא כוסיות.

עידו במלעיל: יפה! זכית! תרצה להכפיל?

(פאוזה)

מתמודד: האמת עידו במלעיל, שאני לא רוצה להכפיל. אני רוצה רק אישה אחת, שאני אוהב אותה והיא תאהב אותי. והיא תהיה יפה, אבל יפה בשבילי. שאני אוכל גם לצחוק לידה וגם להישבר לידה. ואנחנו נזדקן ביחד. ונשב על ספסל ונחזיק ידיים. אני לא רוצה כלום בחיים, עידו במלעיל, באמת. אני לא צריך כלום. רק את זה. את זה וזהו.

 

 

                                              יאיר לפיד ( נכתב ב-2012)

הוא: איך זה שיאיר לפיד מנחה את הטקס? הוא הרי רץ לפוליטיקה.

היא: זה קשה לוותר על זה. אני מניחה שזה הדבר הראשון שהוא חשב עליו כשהחליט לרוץ.

הוא: אבל עדיין, הוא מנחה גם השנה.

היא: כן, זה קצת הורס לי מחשבה מסוימת.

הוא: איזו?

היא: שזה כמו שמי שהוציא ספר כבר לא יכול לשלוח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הארץ.

הוא: אבל הוצאת ספר (לוחש) ושלחת גם השנה.

היא: כן, אבל בשם בדוי. אם אזכה לא אראה מזה שקל.

הוא: אה.

היא: לחמא עניא.

 

 

                                               זוג נשוי בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 הוא: נו, איפה את?!

היא: מה אתה צועק עלי! אני ליד דבּוש.

הוא: מה חדש…

היא: טוב, אני ממש לא צריכה את זה ממך היום. ביי.

 

 

                                             משהו על ערוץ 33 ביום הזיכרון

וּבְכָל שָׁנָה, עָרוּץ 33 אוֹחֵז בְּבִטְנוֹ שֵׁמוֹת.

סֵדֶר עוֹלֶה, עָבַר לְהוֹוֶה; שֵׁם הַמִּלְחָמָה, שֵׁם הַנּוֹפֵל, תַּאֲרִיךְ, נֵר נְשָׁמָה.

כְּבָר שָׁנִים שְׁכוּבִים הַמֵּתִים, מֵתִים, בְּתוֹךְ צָגִים –

קְבוּעִים לִפְנֵיהֶם, קְבוּעִים אַחֲרֵיהֶם.

 

וְהַמְּצִיאוּת דּוֹפֶקֶת בַּדֶּלֶת; כּוֹפָה עוֹד וָעוֹד.

אֲבָל הַזְּמַן הוּא אוֹתוֹ זְמַן, שֶׁהֲרֵי לַזְּמַן אֵין זְמַן אַחֵר, רַק הַזְּמַן –

עַד לַחֲגִיגוֹת הָעַצְמָאוּת, אוֹתָהּ יְמָמָה מִצְטַבֶּרֶת

אֵין אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ, מִתְדַּפְּקִים עוֹד שֵׁמוֹת

וּבְכָךְ, בְּכָל שָׁנָה, כְּתוּבִית הַשֵּׁם

(דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד)

הוֹפֶכֶת פְּחוּתָה.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ כָּל-כָּךְ, אֵין לַבְּרֵרָה שׁוּם בְּרֵרָה –

הַיְּמָמָה הִיא קְבוּעָה.

 

וְאַחֲרֵי צְפִירוֹת, נְבִיחוֹת כְּלָבִים מִתְעַרְבְּבוֹת עִם רַעֲשֵׁי הַתְנָעַת מְכוֹנִיּוֹת.

וּמַמְשִׁיכִים.

 

 

                                                                  היה זה ילד

 היה זה ילד. עוד ילד. הוא השתתף בטקס יום הזיכרון של בית הספר. אולי אחז דגל, אולי שר. אולי היה אחד מהניצבים של השיר "בלדה לחובש". ניצב. לא, הוא לא שיחק את החובש, זה בטוח; אין לנו כאן רצון בסימבוליות יתרה שתגיע בסוף פסקה זאת. הוא היה ניצב, אם כן. סתם ניצב, ממלא מקום (גם בחייו) חסר אופי, שהמורה להתעמלות – זו המביימת מדי שנה את הטקס; טקסיות השמורה רק לה – מילאה איתו זמן במה; הרי השנה, כיתתו היא זו שנבחרה להציג וכולם אמורים להשתתף.

אם כן, היה זה ילד, שהפך נער, שהפך בוגר. אומנם לא כזה המתגלח מדי יום, אבל עם מספיק זיפים כדי שמפקדו יעבור עם הסלולארי הדק שלו על זיפיו. אם כן, היה זה ילד שהפך נער שהפך בוגר. שסתם השתתף בטקס יום הזיכרון בעברו. ועכשיו מת. נפל. נפל שדוד לעתידו האולי כתוב מראש. נפל חלל לתוך בור ללא אקו. ועכשיו מת.

יהיה זה חברו. חברו הטוב. שישתתף עם כוסו, כיסו, וצערו עליו. ביום השיכָּרון. להעלאת זכרו.

 

 

 

                                      שתי דקות (וזאת לפי נוסח צפירת הבוקר)

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקָּרָאת אֶת הַמֵּיְל שֶׁלִּי מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

לְתֵבַת הַמֵּיל שֶׁלִּי מַגִּיעוֹת הוֹדָעוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת עַל קְרִיאָה.

וְאַתְּ הִתְיַשַּׁבְתְּ וּפָתַחְתְּ.

לִפְנֵי זֶה עָמַדְתְּ

לְבַדֵּךְ.

בְּבֵיתֵךְ. כִּשְׁתֵּי דַּקּוֹת (וְזֹאת לְפִי נֻסַּח צְפִירַת הַבֹּקֶר שֶׁל יוֹם הַזִּכָּרוֹן)

וְחָשַׁבְתְּ עַל מִלְחָמוֹת וְנוֹפְלִים.

וּלְאַחַר מִכֵּן הִתְיַשַּׁבְתְּ

פָּתַחְתְּ.

קָרָאת.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁחָשַׁבְתְּ עָלָיו מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

אַחֲרֵי זֶה

זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה.

אַחֲרֵי זֶה אִשַּׁרְתְּ אֶת קַבָּלַת הַמֵּיל בְּלִי שֶׁיָּדַעְתְּ.

 

לעולם לא תצעד לבד עם מחשבותיך (על התערוכה לזכרו של אבי כהן)

פתיחת סיום
שדרות רוטשילד מזמינות פתיחה כמו "שדרות רוטשילד נמתחות ומקשרות בין שני צידיה של תל אביב", אבל בפועל הן עקלקלות, על שביליהן מוטבעים סימוני מדרכה דיכוטומיים; צד אחד להולכי הרגל, צד שני למדוושי האופניים. כל אחד מיליטנטי לצד שהקצו לו, אבל מדי פעם ישנם נישואי תערובת; לא כולם מסתכלים על הרצפה בשגרת היומיום, זה טבעו של האדם. בדיוק באמצען, לב תל אביב, תערוכה לזכרו של שם ישראלי נפוץ; אבי כהן.

 

טקסיות הטקס
עם מותו של כהן, טקסיות הטקסים קיבלה פן אחר. לא עוד התמזגות אוטומטית אל השכול שמילא קיים פה (שכול מלחמה הוא שכול תאונות הדרכים הוא שכול ספורטיבי, וכו'), אלא סידור צווארוני, מגוהץ. בדיוק כמו ריצת הגו הזקוף של כהן עצמו; ישראלית, אבל פרנץ בקנבאוורית. במותו, שפך דלי של מים קרים לתרבותנו: גדולתו של האדם מחד, ומצד שני חוסר האונים שלו; הכלום. המחשה מילולית לפיזיות הדברים; קסדת אופנוע מלאה, או חצי.
לפני הלווייתו, ארונו הוצב לטקס מכובד באצטדיון ר"ג (אותו אצטדיון שכהן עשה את סיבוב התהילה ב- 79. אם תרצו, סיבוב קנדי הישראלי; מכונית פתוחה, תהילה, מוות). טקס הצבת הארון המכובד היה ראשיתה של דרך חדשה; דקה של מחיאות כפיים כמנהג האנגלי ולא בדקת דומיה, ומהרמקולים בקע השיר עם המשפט הליברפולי המפורסם ביותר, You'll Never Walk Alone, משפט, שתרבות הספורט הישראלית ניכסה עם מותו של כהן. יתרה מכך; באותם ימים שאחרי מותו, נדמה היה שאנגליה כמו נחלצה לעזרתנו; הרי אם כהן, אחד מהגדולים שלנו לא היה משחק בליברפול (בסדר, הוא גם אחד הגדולים בגלל ששיחק בליברפול, אבל עדיין), מותו היה כמותו של כל ספורטאי אחר, מתאייד במהירות. מנהג מחיאות הכפיים ושירת ההמנון ליברפולי היוו מדיום חדש שעטף את מה שראוי לו האדם; נצח מתמשך. באותו רגע, היינו עדיין בוסריים; כדורגל ישראלי, שפה ושכול; יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, ספד את כהן, וכאשר הגיע בדבריו לקבוצת הפאר – ליברפול – שכהן שיחק בה, אמר זאת "ליבּרפול", אולי הטעות הנפוצה ביותר בשפת הספורט העברית. והנה, הכל נסגר; ליברפול, ישראל, יו"ר מאם המושבות.

 

 

עם הגב לים, עם הראש לשם
עם הפנים לרוטשילד, שני צילומים גדולים. האחד, תקריב בשחור לבן של כהן במבטו אל ההולכים, ותחתיו צילום נוסף בו כהן, מס' 5 על גבו וסרט קפטן על ידו, ניצב מול מראדונה, בדיוק חודש לפני זכייתה של ארגנטינה במונדיאל. ארגנטינה ניצחה את ישראל 7:2 באותו משחק ידידות. מראדונה עלה אחרון לחימום ונשאר לבעוט לשער אחרי שכל חבריו ירדו לתדרוך. אבל עכשיו, רוטשילד, כהן עם גבו אל העולם ומראדונה ממולו בועט כדור "טנגו אדידס", כזה שימות עם הכדור החדש שיבוא אחריו, "אדידס אצטקה" (וכן הלאה עם כל כדור חדש). אני מסתכל על הצילום הזה כמו ילד קטן כי אני ילד קטן. הכוונה היא לא שאני "מתחבר לילד שהייתי מאותו משחק", וכל שאר תיאורי כתיבה. לא, אני עדיין ילד קטן וזהו.

 

תמונות הספורט היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר
דשא מפלסטיק מוביל אותך אל דלת הכניסה. כהן מוביל כדור במדי ליברפול, שיערו מתבדר ברוח. זו לא הובלה של ריצת סולו, כי אם חיפוש מסירה, השהייה של רגע. אתה נכנס, ובין רגע מתחלק לשניים; ממולך מכונית שתלויה על הקיר, Infiniti (בכל זאת: המקום שייך לה; חסות וכו'), משמאלך פורטרט ענק של המת. המכונית אפורה, קשוחה, מבטו של המת לבבי, כמו נשלף בין רגע לתצלום. מימון מול הנצחה, חוסר מקום משווע שחייב להסתדר על קירות. אתה מתחיל ללכת בין זיכרונות. חלקם לא שייכים לך (צילומים משפחתיים), ואת האחרים אתה מפלח אליך; תמונות הספורט, כך נדמה, היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר.

 

כהן הוא אחד כמוך; נולד בסלמה ג', באמצע ייצג את מכבי ת"א האימתנית, ובעתיד תחכה לו המעצמה העולמית: ליברפול. והכל – כך נראה – זה עניין של שניות; לפעמים נדמה שמקומות של אנשים בכירים מעולם לא אכלסו נסיכים בעלי מעמד, הם מורכבים מאנשים שהגיעו ממקומות קטנים (ובהמשך לכך; רגשי נחיתות של אנשים שמגיעים למפגש עם אנשים בכירים לא רלוונטי; הם היו כמוך לפני שהפכו כאלה). על הקיר מסך פלזמה; דני ענבר, אוצר התערוכה, מקריין סרטון נדיר שבו חבורת ישראלים באנגליה של שנות ה-70 תופסת כמה צילומים עם כוכבי ליברפול. כהן מחייך, אבל חיוכו מתפרש לשתי משמעויות באותו הזמן; על הסיטואציה הלא תאמן מבחינת עצמו (הוא שייך לליברפול, קרי, "אני לא מאמין שאני, אביל'ה מת"א בליברפול"), ועל זה שהוא צריך לסדר לחבר'ה הישראלים צילומים. ברקע, הצלם אומר "אבי, כנס לתמונה, אבי".

 

אין קאפות
אין לנו תרבות ספורט, בטח שלא תרבות כדורגל, בטח ובטח תרבות אמנות כדורגל. הכדורגל הישראלי מבוזבז אישונים; ישעיהו לייבוביץ' תקע אימרה ("22 אידיוטים שרצים אחרי כדור אחד") ובכך הסתיים לו הדיון. ומשם, אמנות על כדורגל? לא. אין קאפות קטנות לצד "עבודות האמנות", כי אלו הם זיכרונות; האמנות האמיתית היא הבעיטה לשער, המסירה, הגליץ' האצילי, וכו'.

 

 

פריטים אישיים
אין הרבה פריטים אישיים. מעברי דירות, כך אמרה אשת המנוח, גרמו לכך. חבל. נעלי הכדורגל שכן נוכחות אלו הן נעליים שלא רלוונטיות לקריירה של כהן; דיאדורות דה לא שמעטה מתקופת הוותיקים. ומהו הכדורגלן אם לא נעליו? צורת כף רגלו מקבלת את דרך מחשבתו, וההפך. כהן היה מאותו גל שחקנים ראשון שחויב לשחק עם נעלי החברה המאמצת (פומה, אדידס, וכו') של הקבוצה ובאותם ימים, שחקנים שנוחות כף רגלם הייתה נאמנה לחברה אחת, עקפו זאת בשקר לבן; צבעו את סמל החברה ותפרו סמל אחר, זה שחויבו לשחק איתו. הדברים, אם כן, היו נגלים רק בסוליות של הדברים. והיום? מחליפים נעליים כמו נעליים.

 

 

אדי (למה אתה תמיד יושב על נקודות)
העתיד וסופו של המכביסט יתחיל וימות באצטדיון המכביה; רוחות הים, מטוסים של שדה דב מעל. צילום מקבוצת הילדים; עוד מעט כולם ילכו לגלידה מונטנה. כהן התחיל כחלוץ, עבר להיות קשר, וסיים כבלם שאיגף את כל התפקידים באשר הם; בדיוק כמו שלבי הגיל; ילדים, נערים, בוגרים, ארגון השחקנים. הצילומים בתערוכה מעבירים זמנים כמו טריק של סרטי קולנוע, דפי יומן שעפים ברוח; משחור לבן לצבע, תקופת הטייצים השחורים, מחולצות בד אל ניילון, מכבי ת"א של "אופנת ברוך", אל "דלתא טקסטיל". תספורות שונות; אבי כהן הוא היחידי בכדורגל הישראלי שתספורתו תאמה את מיקומו; שביל בצד כנער, תספורת מוֹד באנגליה, תסרוקת אוחנה אחרי.
ובתוך כל הבליל הזה, מישהו השאיר מכתב תרעומת בלי שהשומר יבחין בכך, זה מציץ בין הצילומים. אם בגלריות אמנות מדי פעם מקרים כאלה נחשבים למעשה אמנות, אז כאן זה רק על רקע אידיאולוגי; כהן היה חתום על כרטיס אדי, אולם משפחתו ביטלה זאת לאחר מותו. ועכשיו זה כבר שכול, כדורגל, דת, מלחמה, תערוכה. אני מסתכל על השומר שיושב בחוץ, הוא שואל אותי אם ראיתי הכל, גם את מה שיש בחדר השני. אני מהנהן.

 

 

לעולם תצעד לבד עם מחשבותיך
אתה יוצא משם. בראשך עדיין קריאות האוהדים של ליברפול מהוידאו שזה עתה צפית, "אבי כהן יש רק אחד". אתה נלחם – כמו תמיד – בין הרגש לרציונל; הוא האחד והיחיד בשבילם, אבל באופן אירוני הוא השם הנפוץ ביותר, רק מקום שני לשם אחר שכולו דוגמא צברית, כיתוב תעודת זהות; "ישראל ישראלי".
אתה יוצא משם, אם כן. ממולך, בשדרות רוטשילד, שני קיוסקים שמוכרים קפה. יש סיכוי גדול שבקיוסק השמאלי (זה עם הכריזה), מכין הקפה יגיד "אבי כהן" ומישהו ייגש לקבל את הקפה שהזמין. אתה מובל ע"י רגליך, בסופו של דבר רגלי כדורגלן הן שמובילות אותך ביומיום.

 

2011, אוצר התערוכה: דני ענבר.

הגמד, חרוזים של שלבים (מחשבותיכם על רטט; הלנה עמרם, תקופת האינטרנט)

פתיחה
אתם פותחים טלוויזיה ויש שם גמד. זאת אומרת, היה. רק רגע, זה לא (הו לא!) טקסט נגד שימוש מניפולטיבי בגמדים אז תמשיכו איתי, עד לסוף הטקסט, ללמטה שלו, לרגליו הקצרות, לנומך, לנומך, לנומך, וכו'. זהו גם לא – הו לא! – טקסט נגד שימוש מניפולטיבי נגד שימוש מניפולטיבי, בגמדים. לא. כי גמד הוא גמד הוא גמד, הוא רק מגיע באריזה שונה, בשלבים של השפה; "נמוך קומה", בהתחלה, הומור עצמי באמצע (כזה שמגיע לעזרה), ואז שוב, "גמד", בהגדרה. וגמדים שעוזרים לנו, זה ממש נחמד. כי אם גמד קורא לעצמו גמד, הוא גמד. כי גמד הוא גמד הוא? נכון, גמד. וככה סידרנו, סידרתם, לעצמכם את אלוהי המצפון של השפה. הוא – הגמד – בא לקראתכם.

המשך
שלב שני: זה לא- הו, רק זה לא! – טקסט שמדבר על ראליטי. זה לא דיון על טלוויזיה; הדיון העבש ביותר מאז ההישענות הנון שאלנטית על הכיסאות המסתובבים שנקנו ע"י מעצבי אולפני הטלוויזיה. לא. זה גם לא על מה מותר ומה אסור בחיים שהם הטלוויזיה שהיא הריאלטי שהיא, שוב, החיים עם הפסקת הפרסומת בווליום שמורם מהעם. לא. זהו לא טקסט עם רפרנס, ריפרור, פירפור. לא עם הערות שוליים ממוספרות; בלמטה של הדף, או בקדימה של הדפדוף (שהוא "הביוקר" של הערות המחבר). לא. גם לא עם מראי מקום, מראות מקום, או כתב מראות. תרתי משמע? מי ישמע.

על מי הטקסט הזה?
*זהו טקסט עליכם.

גמד: ספר תודה של 2011
והגמד עומד במשימות (נמוכות או לא, זה כבר שייך לפסקאות הקודמות). וכשיש מקרים שמחים, הם מרימים אותו שם בבית כמו ספר תורה, רצים איתו על הכתפיים: אני יודע, ראיתי, בעיניים. והוא לא יכול להתנגד, הוא גם נמוך, אבל בעיקר, גמד. כי מה הוא כבר יכול לעשות? הורם? מורם. מהעמים? זה כבר תלוי במסרונים. בכל מקרה, הוא לא יכול לעשות דבר כשמישהו מחליט להרים אותו, או יותר עצוב; מחליט שעכשיו יש משהו שמח. ומשם? גמדים תמיד שמחים. ועוד יותר משם? גמדים לא יכולים להתנגד לשמחה; הם תמיד – כך זה משוקף מהאח הגדול – יורמו על כתפיי חבריהם. אבל כאמור, הכל בגלל שהוא התחיל כ"נמוך קומה", ואז נחלץ הומור העצמי, באמצע, שהגיע לעזרה, והנה מונח הוא כבר על כתפי התודעה. כל משימה טובה, או בשורה: ספר פתוח, רצים איתו, שמחת תורה.

האמצע של הדברים
ואז אתם הולכים ברחוב. אני, אתם, אנחנו, ובוא נודה- עד עכשיו מגמדים נרתענו; לא היינו מסתכלים,
או שדווקא כן- נועצים מבט בכוונה כדי לתת לו (הו, לו!) הרגשה טובה. הדיאלוג, אם כן, היה עצמי; נמוך קומה, התמודדותי; רק אני, רק בשבילי. אבל עכשיו, אם ברחוב יש גמד, סליחה, "נמוך קומה", לא, סליחה: "הוא קורא לעצמו גמד אז זה בסדר שנקרא לו גמד", בכל מקרה- אם ברחוב יש כזה אחד, הנה אתם, אני, אנחנו הפכנו ערביי מחמד של תודעתנו, וזאת כלפיי מי? עצמנו. כי עכשיו כבר יש גמד בתוך כיסנו. מחשבתנו. שלטנֶו. זיפזופנו. תודעתנו. ובכן, איפה היינו? אה, כן, אני אתם, אנחנו, הולכים ברחוב, אולי עם אהבתנו, אולי סתם עם דעתנו על שונאינו, אולי סתם חושבים על טקסטנו. בכל מקרה, אנחנו פתאום מרימים עיניים (זאת אומרת, מורידים), ורואים בחורה, זאת אומרת, נערה, זאת אומרת, ילדה. לא, זאת גמדה. (בום! יציאה לפרסומות, התעשתות), נחלצנו לעזרתנו, כי יש עכשיו על מי לחשוב; קצרות רגליי התמודדותנו. הפעם, אנחנו הם ערביי מחמד של גמדנו.

סיכום טלוויזיוני עצמי
אוי, גמדֶנו, גמדֶנו. מה נאמר, שדכנים נהיינו. זו מטרתה של טלוויזיתנו? לראות גמד, להתווכח עם עצמנו, לכתוב על זה שירנו, להילחם במסרונו, להזניח מסורתנו, לטאטא את מוסרנו, ובסוף לשלוח מסרוננו? ובכן, כל זאת היא לא בעייתנו, זאת אומרת, זאת לא היא בעייתנו. וככה, מתים בסוף? זאת היא דרכנו, כברתנו, קברנו? בסופו של תהליך נמצא שם שבסך הכל שדכנים נהיינו? כל גמדה שחופשייה ברחוב תגרום לנו, לאנאלוגיות אישוננו, לחשוב על גמדנו? רגע, ואולי היא לא הסגנון שלו? ואולי הוא לא הסגנון שלה? ואולי היא לא תוחזק כמו ספר של תורה ע"י בעלה! וחוץ מזה- מה, יש רק גמד אחד בעולם, אה? לא, כי גמד הוא גמד הוא? לא שידוך לגמדה.

סיום
ועכשיו, פיתחו טלוויזיה על ערוץ עצמי, ושילחו את המסרון הבא: מחשבותיכם סתם על רטט; הלנה עמרם, תקופת האינטרנט.

short story (זהירות, תוכן שיווקי)

 חנות הסאמפלים של short story, דיזינגוף 173. שתי קומות, ביגוד ונעליים, לנשים ולגברים, אתם מוזמנים לתת מבט, החנות נפתחה היום.

כחלק מעבודתי, לקחתי חלק בקינסופט החנות לצד עוד אנשים מוכשרים.

טל צור – עיצוב.
הגר וורטהיים- איורים וציורים.
אודי שרבני – טקסטים וקופירייטינג.

חיוך

חיוך.

🙂

איגי פה

חצות וחצי ואני עם צפצופים באוזניים. צפצופים באוזניים בשעה כזאת משמעותם אחת; היית קרוב מדי לרמקולים ואם ציינת את השעה במשפט הקודם, אז אתה מבוגר מדי לצפצופים.
איגי (והפאקינג) סטוג'ס סיימו עכשיו להופיע. הופעת רוק. מה קוראים אותה הופעת פאנק. מה קוראים אותה הופעת דיסטורשן. מה קוראים אותה הופעה טובה. מאוד. קצרה, אבל  מאוד טובה.  

 

                                       

                                       איגי פופ, אתמול.   (צילום מתוך "וואלה!")
 
                                                כמה מילים על האנגר
האנגר 1 הזה, של גני התערוכה, איפה שיש תערוכות, הפתיע אותי. שלום, אנחנו לתערוכת הפנאק.  יש מזגן, זה קודם כל. יש שני ברים, זה קודם כל. יש סאונד טוב, זה קודם כל. סאונד שלא נותן לאמירת סאונד האקו הישראלית, "היה סאונד חרא",  לצאת החוצה. אולי זה מערכת ההגברה החוצלארצית, אולי זה הידע, אולי זה סתם גיטרה שעוברת טוב. ההאנגר 1  זה מקום טוב להופעות מחו"ל, ובתנאי אחד; כשהוא מלא. מבט שניים אחורה עם חישוב של הופעה לא מכניסה ודינו של ההאנגר 1 לא טוב. המשפט השכיח ביותר בקרב אנשי הקהל היה "בונ'א, המקום מפתיע". בתור לשירותים או בתור לנקניקיות.  ואם "בוא הנה" מתקצר ל"בונ'א", זה סימן שזה מפתיע. כמה לא מפתיע.
 
                                                כמה מילים על  איגי
איגי קופץ כבר על השיר הראשון. מקרקר את ריקוד הכרבולת שלו, מענטז את ריקוד האינדיאני שלו, מדבר את ה"פאקינג" שלו, עושה את העבודה שלו. הסטוג'ס עושים את העבודה שלהם; סקוט אשטון, רון אשטון, ומייק וואט עברו כמה דברים מוזיקליים בחיים שלהם, ואיגי פופ, הא כן, גם הוא.
זמר בן שישים, אף פעם לא יכול לעמוד בפני עצמו, תמיד הוא יהיה מושווה לגילו, אבל מה לעשות שאיגי היה ככה גם לפני חמש שנים, ולפני עשר שנים,  ולפני חמש עשרה שנים, ועשרים שנה, ולא אני לא אתן לכם 'וכואים' כי התופעה הזאת צריכה להיכתב עד הסוף; ולפני עשרים וחמש שנה ולפני שלושים שנה. איגי פופ הוא תופעה. בנאדם גרום, כולו גרום, עושה סטייג' דייבניג. מה תגיד על זה? מקסימום "אבאש'ך עושה סטייג' דייבינג בהאנגר 1".  הוא הולך מעוות, עבודת מיניסקוס או מה שזה לא יהיה גורמת לו ללכת כמו בעל מכולת שכונתית עם רגל מעץ, צליעתו מתפתחת יותר ויותר עם המשך ההופעה והוא קופץ מולך, איגי הוא כלב פינצ'ר שנראה מוכה. כזה שלא מפחד מאחרים (מהגיל ותפקידו) ונובח נביחות מול כלבים אחרים, מבושמים.
                                                כמה מילים על פוגו
עבר זמן רב מאז שנכנסתי לפוגו. אתמול זה היה, זאת אומרת, אני מניח שהייתי אתמול "המבוגר הזה מהפוגו", אבל הייתי.  זה לא משנה. דחפתי, מירפקתי, ניגחתי, היה מעניין סך הכל. עם הזמן, הפוגו כנראה התמתן, נהיו לו חוקים חברתיים לא כתובים, מעין עזרה לזולת שלא כתובה בשום מקום; דחפת מישהו לפני שנייה והוא נפל? אתה נותן לו ריספקט ומקים אותו. פעם זה היה עובד על שנאה בלבד, רוע, הוצאת אגרסיות. טוב, עבר הרבה זמן מאז הפוגו  וקבלתו בישראל. אתמול למשל, היה אחד גדול, עם חולצה לבנה שדפקתי בו מרפקים מה קוראים "ילד שהתפתח מהר" שדפקתי בו מרפקים, אבל זה היה בגלל שהוא עמד באמצע ושיחק אותה שהמעגל שלו אז דפקתי בו כמה. פוגו זה לכולם או מה?  פאנק זה דבר חברתי או מה?
 
                                                כמה מילים על ג'ינס
איגי פופ, אם ישכילו משרדי פרסום, הוא האיש הנכון לפרסומות ג'ינס. הוא פשוט לובש רק את זה. תמיד. משחק עם הרוכסן, יש לו את השתי אלכסונים האלה מהמותן, בקיצור זה יושב עליו טוב. פרסומת מהלכת. מה זה קשור לאתמול? זהו, שאם אתה רוקר, פרסומת  לג'ינס דינה ביקורת של אחרים להתמסחרות האובייקט גם אם הוא לא התמסחר כלל. זה טבע העולם. ראה הנרי רולינס וGAP . כל מיני מצקצקי לשון אוהבים לארוב בפינה, להכין משפטים מוכנים מראש. לא אוהב אותם, את כל אלה המאשימים במסחור. הם בדרך כלל גומרים גלמודים לבד מול המראה בבית, מסתכלים על עצמם ואומרים "אהבתי את העבודות היותר מוקדמות שלו", אבל איגי והג'ינס שלו לא יכולים, כך זה נראה, אפילו ליפול לשם, לידי האחרים וציקצוקם כי הוא נולד עם הג'ינס. הוא נולד עם ריקוד האינדיאני, הוא איגי פופ. שם שכולו 'רדי מייד', אפילו יותר ממישהו שנניח היה  קורא לעצמו איזי ליסינג. 
 
                                                כמה מילים על מנהל הבמה
עמד שם אחד, מנהל במה. לא יודע מה קוראים אותו, לא יודע מה משלמים לו, אבל להביט בו היה הופעה בפני עצמה. הוא דומה לקרי ואן אריק, או לפחות לאיזה אחד שעבר כמה 'רסלמניה' בחייו, מדי פעם הוא נצמד עם האוזן למגברים, פיזית, באמצע ההופעה, וסימן לסאונדמן להרים או להגביר את הגיטרה. הוא החזיק את המיקרופון וגלגל אותו לאיגי בזמן שזה האחרון רקד או קפץ מהבמה, הוא שמר עליו מאחרים, אבל הדרך שלו הייתה כל כך נעימה, כל כך אנושית שרק בנאדם אוהב אדם יכול להתנהג. כמה יו טיובים אחורה הוכיחו שבשיר NO FUN  איגי פופ מבקש להעלות
אנשים מהקהל אל הבמה, ובהופעה עצמה הוא אכן עצר את המוזיקה בשביל לבצע את זה. רוטינה, שטיק, תקראו לזה איך שתקראו לזה, אני קורא לזה הנאה, כמו השיר עצמו. לראות (שוב) את שומרי הסף הישראלים, רק מחפשים בלאגן, כמו אותם  מטיילים שמסתובבים בחו"ל ומתנהגים כמו חארות בגלל שהם יכולים להישען על פורקן צבאי, תבניתי, כלשהו, אל מול אותו מנהל במה אלגנטי, שעבר הופעות רוק יותר מכולם ביחד, זה כתבה בפני עצמה.
 
                                                            כמה מילים על הקהל
היה קהל. היו ילדים, היו מבוגרים, מה קוראים אותם בוגרי סצינה, היו מוזיקאים, היו וי איי פיאים אוכלי חינם, היו אנשים שאוהבים מוזיקה. ההופעה של איגי פופ, כמה שזה ישמע אבסורדי, תפסה רוחב ענק של מיני אנשים, ואת זה היה כיף לראות. מבט למסכי ההופעה הקצת מטושטשים, הוכיחו לך שאתה בחו"ל, לערב אחד; יש שם זמר שירד אל הקהל כמו הופעה שנחתת עליה בערוץ גבוה אי שם בשלט.  היו אנשים שזה בא להם בדיוק בזמן. כל מיני אנשים.  קובי אור שוב החזיק שקית.
 
                                                            כמה מילים על ההופעה
הופעה מעולה. אני אמשיך עם דעתי שאי אפשר להגדיר מוזיקה במילים אלא רק במטאפורות ובכך ההגדרה לא תהיה הדבר עצמו, אז אסכם ואומר שזאת הייתה הופעה נהדרת. מאכזבת בגלל שהייתה קצרה, חסרו שירים כמו SEARCH AND DESTROY  LOST FOR LIFE, , ועוד, אבל הבנאדם בן שישים, אז יאללה, שיהיה.

 

 

 

הולך לבקר (והפעם ביקורת אוכל)

אני אוהב מסעדות פועלים מהסיבה הפשוטה: הן גורמות לי להרגיש שאני בהפסקה ממשהו. לפעמים אני סוגר את המחשב, הולך לאיזו מכונית שחונה ליד ביתי, מלכלך את ידי בגריז והולך לחפש מסעדת פועלים שתרגיע את המצפון שלי.
 אני לא יכול להתרפק אם אין לי על מה.
לקחתי איתי את ע' והלכנו לחפש מסעדת פועלים כמו שצריך. האמת ששום ע' לא קיים, אבל תמיד בביקורות אוכל יש איזה עוד אות שאוכלת איתך, אז שיהיה.
מבקרי אוכל תמיד מוציאים חשבוניות על שני אנשים, החולירות, אז למה לצאת פראייר?
ע',ידיו במילא מלאות גריז, והפסקת האוכל שלו אמיתית, השאיר שני לקוחות במוסך שלו ויצא לביקורת האוכל הראשונה בחיים שלו. גם אני.
נחתנו במסעדה אחת, אבל היה שם יותר מדי שקט. גם בעלת הבית לא הייתה שמנה מדי לטעמי, כיאה לאחת ש"אוהבת להאכיל" אז הסתלקנו.
אף פעם לא הבנתי את המושג הזה: "אוהבת להאכיל". מה היא עושה בדיוק, אותה אשה שאחרי שהיא מתה (עם מלא חתולים סביבה) מספידים אותה  עם "היא  הייתה אשה שאהבה להאכיל אנשים",  מושיבה אנשים עם ידיים קשורות ועושה להם אווירון עם כפית?
חתכנו.  
במסעדה השנייה כבר היה הרבה יותר טוב. הספסלים היו מעץ, הייתה אשה שמנה עם סינר, בעל מרוט מפקודות שנים אחורה, ותימהוני בפינה; מעין סייד קיק של המקום שתמיד עושים לו טובה ועושים לו צלחת. ניגשתי לדלפק.
"שלום".
"צהריים טובים".
"את אוהבת להאכיל?"
"מה?"
"שאלתי אם את אוהבת להאכיל?"
"מה אתה רוצה?"
 "מה יש לכם היום?"
"לא, שאלתי בכללית, מה אתה רוצה?"
"לאכול", אמרתי.
"אז תגיד מה אתה רוצה, בלי לבלבל את המח".
"טוב". אין ברירה.
פתחנו עם קנקן לימונדה שקליפת התפוז שבתוכו היה שילוב מושלם ולא של ניגודים; הלימון וחתיכת התפוז התערבבו כמו גילוי עריות מוצלח. ע' הנהן בראשו, אבל אמר שחסרים בקנקן כמה עלי נענע. רשמתי.
כמנה ראשונה הוגשה לנו צלחת פירות מוחמצים (כן, כן- פירות ולא ירקות) אפרסק מוחמץ, ומישמש שטעמו היה קשה להסברה מה שנותן לי פחות להפעיל את המח. על הקיווי המוחמץ פסחתי, ע' אמר שלהחמיץ קיווי זאת כבר מחשבה יותר מדי יהירה. נתנו אותו לסייד קיק בפינה, שמצידו עשה לנו חיקוי של אלביס בחינם.
אני הלכתי על אורז במיה עם עלי רוקט, וע' הלך דווקא על מנה יותר בשרית; קציצות כבד עם תוספת חמאת בוטנים ורוטב ג'ינגר. שלו היה יותר טעים, הבן זונה, וכששאלתי אותו איך זה שפתאום הוא לא צמחוני, ענה לי ע' שלא כל יום אוכלים על חשבון עיתון, וזאת מצווה לדפוק את המערכת.
הבמיה הייתה הפתעה נעימה. אולי זה בגלל שהאורז היה יבש מדי ומחמאות הבמיה הן בהתאם לאורז, ולא כעומדת בפני עצמה, אבל בכל זאת. עלי הרוקט אכן היו במקום, אם כי אפשרות של רוזמרין הייתה אולי ממלאת את אותה פונקציה ואף יותר.
ע' התענג על קציצות הכבד כאילו אין לו שני לקוחות שמחכים לו במוסך כדי שישחרר להם את הרכבים. הוא ליקק את הצלחת ואפילו לא השאיר לי בכדי שאכתוב על זה. "תכתוב שזאת בת-זונה של מנה". פעם אחרונה שאני לוקח אותו.
 "סלח לי", ניגשה אליי השמנה שאוהבת להאכיל, "אתה בסדר?"
"כן, עלאכיפאק. למה?"
"אבל עם מי אתה מדבר כל הזמן?" היא המשיכה בלי שום גינונים של פחד. מישהו אחר היה מתעקל לנוכח אחד שיושב לבד בשולחן  ומתווכח עם חלל האוויר.
"הא, תכירי זה ע', הוא איתי זה בסדר",  עברתי לספסל שממול ולחצתי את ידה.
"טוב. אני חייבת לחזור למטבח".
לך תסביר לשמנות שאוהבות להאכיל שביקורות אוכל חייבות להיכתב בזוגות. לא יודע מי קבע את זה, אבל אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן, אז אני חייב להיות כמו כולם.
למנה האחרונה לקחתי מלבי שהקוקוס שהיה מלמעלה נטחן עבה מדי, מה שגרם לחנק קטן, שחייב אותי להזמין אספרסו קצר (תערובת אישית) בכדי שיוריד אותו.
הזמנו חשבון שמשום מה לא כלל את המלבי והאספרסו.  כשאמרתי לבעלה המרוט מפקודות שנים אחורה של השמנה שאוהבת להאכיל, שישנה טעות בחשבון, הוא אמר לי בחיוך שזה עליהם, ושרק יהיה לי כל טוב.
הורדתי את ע' במוסך שלו, ולקחתי את החשבונית לרואה חשבון שלי.
 

מסעדת "ציפי השמנה", רחוב כלומציון 5, תל-אביב.
 
 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

%d בלוגרים אהבו את זה: