Category Archives: כתבות ומאמרים

על האופנה של האופנה | אודי שרבני

אני צופה הרבה בערוץ האופנה, FTV. כוסיות, בסך הכל. בכל מקרה, מדי פעם, בעיקר בסופי שבוע, הערוץ מתמקד בדוגמנית אחת במעין ספיישל. אז, אפשר ללמוד עליה רבות. אוסף צילומים של צלמים שונים מראה בכל פעם פן אחר באישיותה. אני אוהב, כמובן, את הרגעים של מאחורי הקלעים כי אני אוהב את המילה "השתובבות" על כל נגזרותיה. אני אוהב לראות איך בין הצילומים – ברגעי החסד של המאפרות, הסטייליסטים, הצלמים ועוזריהם – הדוגמנית משתובבת עם נתיניה; אלה הם אנשי שלומה שהיא תזנח עם סיום ההפקה, אך לעת עתה, אלה האחרונים, חושבים שהיא חברתם הטובה ביותר. אני אוהב לראות את התקווה בשיאה. אני אוהב לראות, עם כיבוי המסך, איך בהתחלה הם מנסים לשמור על קשר ולאחר מכן זה מתאייד ואף אחד כבר לא ממשיך לנסות. עד ההפקה הבאה.

אני אוהב לראות איך הן הולכות על המסלול. אני אוהב לראות את האנשים בשורות הראשונות. אני אוהב לראות את המעצבים צועדים עם הדוגמנית האחרונה. אני אוהב לראות איך ישנם מעצבים שרק מציצים מאחורי הפרגוד, מנפנפים בענווה שחצנית, ונעלמים. אני אוהב לראות איך הדוגמניות מתעסקות בטלפון שלהן בזמן האיפור. אני אוהב לראות איך הדוגמניות שומעות מוסיקה עם אוזניות בזמן שמאפרים אותן. אני אוהב לבחור בראשי את המוסיקה בשבילן.

 

איור: יובל רוביצ'ק.

איור: יובל רוביצ'ק.

 

אני אוהב לראות, במוספי העיתונים, אנשים מפורסמים מצולמים בפרמיירות; מיטב בגדיהם – פרסומת סמויה, אם כי לא ממש – נלבשים אל מול הבזקי הצלם שמבקש מהם לעמוד רגע, לעצור אותם מהליכתם המבקשת עצירה זאת, ולתקתק את זה. ובתמונות אלה, אני שם לב לדבר מוזר; בחורות יפות, אולי יפות מדי – ואין מדובר כאן בדוגמניות, אלא בנביאות אופנה ובלוגריות; אותן אני אוהב יותר כי מותניהן אוחזים רגשי נחיתות אל מול מושא הוכחותיהן, אם כי האינטרנט פתר סבך זה – מציבות את קצות נעליהן זו לזו במעין עמידה אוטיסטית, "חמודתית" כביכול, משולשת, כזו המנסה לסגור מעין מעגל חשמלי בעזרת שתי קצוות נעליהן. דבר שלא ברור לי, אבל אולי הוא מרזה. ובכיסם אין תרתי משמע, אם כי, מדי פעם, אפשר לזהות הקשר כזה או אחר לימים אופנתיים אחרים. והמילים, גם להן אופנה; "התכתבות ("מתכתב עם") לרפרור ("מרפרר ל-") להדהוד ("מהדהד ל-"). אנחנו עכשיו, אם כן, בתקופה שאומרים הדהוד.

 

*אפשרות להערת שוליים: סקירה של סוגי עמידה בפרסומות (המצולמת מרימה את קרסולה וכמו בודקת את עקב נעלה, למשל), אל מול צילומי השקות (מעבר נמהר מצד המצולמת לפוזיציה מחמיאה נוסח רגל עוקבת רגל אחרת, ו/או יד על המותן, ו/או צוואר נטוי הצידה), ובתוך כך, חזרה לאחור אל אותה עמידה אוטיסטית-חמודתית כביכול, שלאחר סקירה רבת שנים אפשר להגיד בביטחון מלא שהעומדות כך אלה הן בעיקר בחורות הקרויות "מעודכנות", בעיקר מתל-אביב עד חוט הירקון, בעיקר של אחורי הקלעים (מעצבות, גרפיקאיות, עורכות, וכו'), שהגעתן לאותה השקה מלווה ברחשי מחשבות מטרטר ("אני שמחה מתשומת הלב, אבל כולם כאן פח", נניח), כאשר כל המהלך הזה מלווה בזמזום טורדני בראשן; אכזבה מצד צבא חברותיהן הבז לתרבות ההשקות – צורת התמודדות של האחרונות אל מול הישארותן מאחור; תהליך אנושי של/על כל אחד "שעשה את זה" – מצד אחד, ומצד שני ליווי דמיוני מפרגן דווקא, כמעט במפגיע, כזה הסוחב למבט אירוני: "קטע", "גדול", "מי עוד היה שם?" (התשובה לשאלה האחרונה תהיה מאובזרת, כמובן, בחיפוש מבויים של שם המושא). וכו'.

 

אלה הם דברים מורכבים ביותר ואין להמעיט בערכם!

 

ואותם מצולמים עומדים כאווזים המבקשים פיטום; עוד מעט, לאחר יום או יותר, בגדיהם ייבחנו וציונים יינתנו. מכאן, יש לחשב – חישוב מזהיר ביותר – מתי להשתמש שוב באותו בגד, או לחילופין, להנדס אותו עם פריטים אחרים, כך שהוא, אותו בגד, לא יצרום בעיני המתבונן, הלא הוא השופט, הלא הוא האדם הרגיל. תפקידו של בגד אומנם ארוך יותר מחייו של אדם, אך צר מידות ועיניים ממנו. והאדם מת בפעם הראשונה בחייו כשהוא נתקל בטרנד חוזר שהיה מקורי בילדותו. והדברים מתים באופן סופי כאשר העין המביטה, זו השייכת לאירוניה והמודעות העצמית, מפסיקה גם היא להשתתף.

בימים כתיקונם אני שואל את עצמי לאן תרבות הפופ יכולה עוד להגיע. שיאיה נשברו כבר מזמן ומה שנשאר לה זו רק גילויה בידי אדם חדש שנולד, או לחיצה מהירה על הֶדֶק הטראש האירוני. נתקלתי פה ושם בטקסטים רדודים של כותבים מאונפפים, מאונפפים מדי, המקדשים את מוסיקת הפופ וזאת על-מנת להתמודד עם פחדיהם אל מול סוגי מוסיקה אחרים (פרוגרסיב-רוק וג'אז, נניח) רק בגלל שנאתם לאוהביה; בגדיהם הלא מעודכנים של האחרונים, הזזת ראשם עם ריף הגיטרה וידיהם שמלוות – השם ישמור – את סולו התופים. מיותר לציין שזוהי נגזרת של מוסיקה ולא המוסיקה עצמה. מי שאוהב מוסיקה לא יתעב מוסיקה בגלל חובבי הז'אנר שלה. כמובן שכותבים אלה, ואין בכך דבר רע, הם אנשים עצובים (לפעמים פסיכולוגיה בשקל מצביעה נכון) שמנסים בדרך זו לאגף את עצבותם עם אהבה שוּפוּנית למוסיקה שמחה זאת, תוך הישענות על תבניות מוכנות כגון "מי אמר שמוסיקת פופ זה לא דבר רציני", וכו'. אני, כמובן, מצדד בהם במקרה זה, ואכן מוסיקת פופ היא דבר משמח ובמקביל גם רציני (עיין ערך "הומור זה דבר רציני"), אבל ברגע שכתיבה, כמו כל כתיבה, שנקודת המוצא שלה היא ריאקציה לתרבות אחרת (דוגמא ממדרכות היומיום היא אנשים שלא באמת אוהבים את שלמה ארצי, כמו שרק רוצים להראות את שנאתם לשלום חנוך), הרי שדין אותיותיה, "השיקיות" יש לומר, הוא החורף שעבר.

הקביעה לטרנד חוזר היא סכמתית ופשוטה עד מאוד; מדי כמה שנים האנשים המושכים בחוטים מתחלפים (גילם בקבלת התפקיד שווה לאלה שהגיעו לתפקיד זה לפניהם, אבל עברם קרוב יותר), וכך רצונם לחזור לדברים עליהם הם גדלו והכירו. הטרנד החוזר נקבע, אם כן, לא בידי האופנה, אלא בידי האופנה של האופנה; המעגליות והסבב של מושכי החוטים. וסביב, מסתיימות לאדם ההפתעות. ואני מכיר חוטים, לא אנשים שמושכים. ובפי בקשה: תפתיעו אותי.

 

 

 

ראשי פרקים למאמר דעה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו? | אודי שרבני

ראשי פרקים לכתבה. הנושא: האם קובי אוז מתנשא על מאזיניו?

 

maxresdefault

אפשרות לכותרת: עבודת אוזניים.

אפשרות לכותרת משנה: קובי אוז הוציא את "עבודת כפיים" כמחווה ללהקת שפתיים. התנשאות או לא?

נקודות יציאה לכתבה:

1. הטמעת הקליפ (הנהדר הזה, יש לומר) שקובי אוז הוציא בימים אלה כהוקרה ללהקת "שפתיים" (ברקוד צפייה אם זה פרינט).

 

1.1. שורה יבשה על הקליפ הזה. בסופה "עוד נחזור לזה", וכו'.

2. כמה פסקאות על רטרו (מעין שטיח כניסה אל הטקסט; אייטיז (במקרה זה); האם אנשים שלא גדלו בתקופה מסוימת יכולים להימשך לאותה תקופה שמפציעה ממעשה האמנות שעליו הוא מתבסס; צורה מול תוכן כבסיס לאמנות; רטרו באופנה; רטרו כאופנה (האם יש דבר כזה בכלל? הרי הנערות שלובשות – נכון לימים אלה שהטקסט נכתב, ולמעשה הרבה לפני – ג'ינס עם גזרה גבוהה, הרי יש בתוכן שלובשות זאת באירוניה מודעת לעצמה ויש כאלה שלובשות את זה כי זה פשוט "מה שהולך"; המעגליות בעידן האינטרנט? וכיו"ב.

3. פועלו של קובי אוז; שדרות; להקת שפתיים; טיפקס; חלום עקבותיך. הרבי ג'ו כפרה כדוגמא לשעטנז, וכו'.

4. הדואט עם שרית חדד בשיר "למה הלכת ממנו" – המאורע המחולל למאמר זה (הערה עצמית: לבדוק שלא קוראים לזה "מאורע מכונן"; לא יודע מה ההבדל. א"ש).

4.1. העין הממזרה של קובי אוז שמגלה כאן (לסוג אוכלוסייה אחד) את שריד חדד. קובי אוז כמעין סקאוט שיודע לזהות דברים בזמן הבשלתם, ובעצם כך לאפיין תקופה (מתקשר לנושא הרטרו בסעיף הקודם); דוגמא של אותה עין ממזרה עם החיבור שעשה בין חיים אוליאל לעמיר לב בשיר "את הולכת לבד עכשיו", ובכלל הניסיון להפוך באותו תקליט את אוליאל למעין סנטנה (תקליט נהדר, אגב) ו"למערב" אותו (אני לא בעד זה; חיים אוליאל הוא גם וגם וגם).

4.2. אותו דואט עם שרית חדד כנקודת אפיון ל"שפה" של אוז וכיציאה אל האמנות שלו (האוזן כראדר); הדגש באות ו"ו ("ממנוּ") שממשיל טעות לשונית של בני תשחורת פריפריאליים (שילוב של מאיתנו + ניסיון לגוף ראשון יחיד; "ממני"); תוכן השיר בו ישנה בחורה שרוצה לצאת ולפרוח מחיבוק הדב הפריפריאלי; רפרנס לז'אנר הבסיסי בשירת הבלוז (ואצלנו המזרחית) בו הגבר מקונן על רצונה של האשה לממש את רצונה, ובמילים אחרות ויותר מדרכתיות: "השתכנזה", ו/או "מישהו סובב אותה"; חזרה אל הרעיון בו – אצל רב המזרחים בפריפריות – מישהו שרוצה לצאת "משם" הוא כבועט בדלי.

4.3. מוטיב הנוסטלגיה של קובי אוז בשיריו. "התחנה הישנה", "עוד שבת" (שמוזיקלית מתכתב עם "עוד שבת של כדורגל"), וכו'. פסקת סיום, סימבולית (יש להירתע – ובצדק – מסימבוליות), על השם "טיפקס" (מחיקת העבר, אבל לא מחיקה עד הסוף; אפשר לגרד את זה, וכו').

5. ניעור, אפילו עייף במפגיע, לשיח המושתת על "אם אמן מזרחי אז מותר לו לעשות פרודיה על מזרחיים, ואם הוא אשכנזי אז לא" (שמאלני/ימני, סטרייט/הומו, חילוני/דתי, וכיו"ב). זהו שיח שקוף, לא מתקדם לשום מקום. אומנם הוא מרחף מעל, אבל הכוונה במאמר מיועד זה היא השפה, ולא ההנעה אליה. אפשר לתת לינק לכתבה הזאת שעשיתי פעם.

6. חזרה לקליפ בתחילת המאמר. האם ישנה כאן קריצה לימים ההם או לעג? האם עין אנתרופולוגית (אוז, בזמן עשייתו של מאורע, יכול להיות לשנס אנתרופולוגיות וגם להשתתף במשחק); האם "קריצה" היא הבן טובים (להלן, "בני טובים") של המונח "סרקזם"? האם יש כאן הוקרה, אמיתית ואפילו ערגתית?

6.1. יציאה אל יצירות אמנות בעלות שכבות (סוציולוגיות?)

– כאמן מבצע: גריפה של קהל רחב; הנצחקים והמוצחקים.

– כקהל של אמן כזה: אותו דבר. אפשר לתת דוגמא מ"הפילוסים" של ארץ נהדרת".

7. מסקנה ("לאחר שקלול לא מהיר, לדעתי הוא 83% לא, ו-17% כן", וכו'). לצורך העניין, "בית אבא" יכול להיות גם, וגם, וגם. לא הכל הוא רק. ובאותה מידה, אין הוכחה שהחוש התשיעי הנקרא "מודעות עצמית", שייך רק לגנים או רק לרקע סביבתי.

 

עוד באותו נושא:

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: רואסט.

ראשי פרקים למאמר דעה | הנושא: הרוצח מארה"ב שצילם את עצמו יורה.

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תהיות שבועיות. קרעי טקסטים (מתוך "המקום הכי חם בגיהנום")

את מה שכתבתי אפשר לקרוא כאן.

 

שבת שלום.

בית. אדם. גיטרה. | גיבורי הגיטרה החמים של הרוק הישראלי (מתוך PLAYBOY ישראל)

לקריאה, לחצו על התמונות.

guitar-1

 

 

 

guitar-3 copy

 

 

guitar-2 copy

 

 

guitar-2

 

 

guitar-3

 

 

guitar-4 copy

 

 

guitar-4

איך כותבים בנאדם חושב? (כתיבה קטלוגית והערות על כתיבה קטלוגית) | על התערוכה החדשה של רון ארד

 

חוץ. היפותטי. בוקר. (פתיחה)

מצלמה מלווה מישהו. זהו שוט פתיחה. לפני כן, יפציע הכיתוב בו ייאמר מי הם מקורות המימון של הסרט (והרי כיום, אלה הם האדונים האמיתיים של 'לפני הדברים'; מקורות המימון). בכל אופן, לאחר מכן, שוט פתיחה. עכשיו שוט פתיחה. כאן תיכנס ידו של הבמאי; מרמזת בעדינות על סגנונו. נמשיך. רואים מישהו הולך. המישהו ההולך הזה הוא זה שעושים עליו סרט. האמן. הוא תמיד הולך. וחושב. לבטח זה הוא. כן, זה הוא. זה הוא, אי אפשר לטעות. הסרט נגמר. הסרט הוא בן דקה; אי אפשר לצלם בנאדם חושב. מה כבר אפשר להראות בסרט הזה? כן, אפשר לראות את העשייה שלו, את ההיסטוריה וכו', אולי אפילו בעזרת סיפור מסגרת שנפתח עם חומרי גלם ויסתיים בתוצרת, אבל הרעיונות בראש – איך מצלמים זיק מחשבתי? התהוות? שיר סיום, אם כן. כותרות סיום, אם כן (מי זו נערת המים?), שוב מקור המימון. אורות. דו"ח על שמשת המכונית. הביתה. סוף.

 

הפסקת פרסומות 

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שאני זוכר את העניין.

נמשיך.

 

פנים. פאנל מומחים. צהריים. (בקשר לאדם)

רון ארד הוא פרספקטיבן. אם לרגע נלך הפוך; נדרוך על הענבים ונוציא שמן, על הזיתים ונוציא יין, אז רון ארד מרגיל את העיניים לחשוב אחרת; מה שנראַה ביום-יום הוא לא בהכרח נכון, הוא לא הפרספקטיבה הנכונה (ויש כזה דבר? "הפרספקטיבה הנכונה"?). אפשר אחרת. מחשבה חדשה על, או דרך אובייקט חדש. ומשם אל מציאות חדשה.

ואז שוב.

אותו דבר עם הגוף; אם אחרים מייצרים מיצבי תנוחה בהתאם לגוף האנושי, "באים לקראתו", ארד – ובוא נתחיל מכאן רק עם שם משפחה – מראה שאפשר, בדיעבד, לפסל את הגוף האנושי בהתאם למוצר עצמו, ולא רק להפך.

וזה עובד.

 

"סינסתזיה" היא עירוב חושים, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים: מצב בו האדם יכול להרגיש שהוא טועם אדום; לשמוע מספר מסוים ולראות אותו רק בצבע מסוים; לראות ריבוע ולהרגיש טעם חמוץ, וכיו"ב.

אותו דבר עם ארד – האובייקטים שלו עוברים מעין פילטר של סינסתזיה ואנחנו רואים ומרגישים אותם אחרת; דרך העיניים שלו. כן, הלכתי כאן מופשט לשם ההמחשה, אבל למה שריבוע לא יהיה בטעם מסוים? חופש מחשבתי, כיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), כיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), התכת הצורה, עיגולהּ, סידור מחדש של אישוני ההתבוננות. דקונסטרוקציה; פירוק מתוכן של אובייקט קיים ומשם הצבעה על האפשרות של האפשרויות; שאפשר מחשבתית, ועוד יותר מכך – שאפשרי, פיזית, לשימוש. גם בדברים חדשים, יש מאין, שאינם נסמכי עבר, נדמה שארד חותר תחת עצמו ומבצע – אם אפשר להגיד את זה, ואפשר להגיד את זה – דקונסטרוקציה ל"דבר עצמו" עוד לפני שהיה קיים.

ובזמן שאנחנו בוהים במוצר המוגמר, הוא בהליכה (פיזית, או כמטאפורה מכופלת [i]), כבר בדבר הבא. בורא מחדש, אחרת. וכו'.

 

הפסקת פרסומות

כאן תהיה פיסקה על איך והיכן הכרתי את רון ארד. פיסקה זאת תהיה מתוארת כפי שהוא זוכר את העניין. נמשיך.

 

יח"צ

יח"צ

יח"צ

יח"צ

פנים. מקרו. ערב. (כמעט ובקשר לתערוכה הזו)

אני מיד אגיע לדברים המקופלים והמכונסים בתוך עצמם; מכוניות פיאט 500 שתלויות 

קמלות ומחוצות בידי האמן, אבל לפני כן אומר כאן שכן, ייתכן וזה יהיה רק במחשבתי.

רישא זאת לא נובעת מהתהדרות שחצנית, או צידו השני של המטבע והוא שריוּן דיווחי,

וכביכול כנה לכדי יצירת פתח עתידי להתנערות עצמית. לא. אלא רק כי ישנה אפשרות,

סיכוי, שזה רק אצלנו, המתבוננים; אולי האמן לא הונע לשם –  לא בהתחלה, באמצעו של

טיול תהליכי זה, או בסופו. זהו כמובן משלב מובנה, אבל אני לא מעלה לדיון נושא שלא

יעניין נוסח "האמן מסתיים עם עבודתו", או "כוונת המשורר" – היינו שם בתחילתנו

כמתבוננים, אלא לרוקן מתוכן גם את אי הדיון על הנושא הזה. מילים; זה הכלי שלי.

ובכן, כמעט ואי אפשר לעשות את זה עם "כתיבה על"; פסקה נוכחית זאת היא ניסיון כי

נבנתה שאם נלקט אות ראשונה בכל שורה תיווצר המילה 'אקרוסטיכון'. באקרוסטיכוניוּת.[ii]

(פאוזה).

פסקה מיוזעת? אגרסיביות לכדי אותנטיות? האם הכותב (אני) עלה על זה (אקרוסטיכון באקרוסטיכוניוּת) במהלך הכתיבה? או שאולי הגיע עם זה בכיס לפני כן? ומעל לכל: האם זה בכלל משנה אם זו היתה, או לא היתה תמה אידיאולוגית אומנותית מההתחלה?

 

מכאן, ישנה עוד בעיה, והיא כמעט "בירוקרטית": הטקסט הנ"ל מוגש עם גודל אות מסוים, רווח שורות מסוים, רוחב נתון משני צידיו. ייתכן וכל מה שנכתב למעלה ייזרק לתהומות ההדפסה; הרי אני לא עובד בשיתוף עם מעצבי הקטלוג. אני צריך להגיש טקסט, מילים. מכאן, האם מעצבי החוברת יבואו לקראת הטקסט, ישברו פורמט ומבנה (אם יצטרכו), רק כדי לשמור על אותו אקרוסטיכון הנושא את המילה "אקרוסטיכון"? האם, כדברי המשורר מאיר אריאל ז"ל, "אור החשמל", כאן, "מדגדג, ואת החושך זה מענג"?

או שלא מענג. מענה?

 

יח"צ

יח"צ

על כל הדברים האלה, וגם ביניהם, ארד מדלג. הוא בונה מושג. והפסקאות הקודמת הן דיאלוג מתמיד מול עולם האמנות שארד ממוסס בדרכו. שוב, לא מדובר על ביטול הדיון בנוגע למה התכוון המשורר, אלא על ריקון הדיון על אי הדיון; לעצב סאונד, לשמוע אור, להריח מרובע. ניסיון להמחיש במילים את מה שארד מדלג מעליו בקלילות עם העבודות שלו, ניסיון להגדיר את ארד וזה בדיוק מה שהוא לא –  בר הגדרה. הוא גם, כן, לא, חֵלק, לפני, תוך עבודה, אחרי.

ובכן, כן, יודע כל כותב שאפשר לקפוץ במהרה על תבנית מטא-טקסטואלית שכזו (אם לא ניתן להגדיר את הדבר ← זו ההגדרה), אולם עבודותיו של ארד הן מבנה ומילים יחד. עיצוב רעיונאי של מילים ומחשבות; ישנם מקרים בהם עבודות שלו מנקות ומאפשרות את השטח החדש לנו כמשתמשים או מביטים, וישנם מקרים בהם עבודות אחרות שלו הן המציאות עצמה.

 

פנים. מיקרו. ערב. (בקשר לתערוכה הזו)

ועכשיו נתפנה לדברים המכופלים, המקופלים והמכונסים בתוך עצמם.

ארד לוקח דבר שיש בו שימוש, מכוניות, פיאט 500 ישנה, והופך אותן לבלתי שמישות. מועך אותן. זה דבר אחד והוא עומד בפני עצמו. עבודה בפני עצמה. סגיר שיש בו שתי אפשרויות; שאלה שנשארת תלויה באוויר, או דבר מוגמר. תבחרו.  

מה שמקופל בתוך זה, הוא שחברת פיאט הפסיקה לייצר את הדגם הזה ב-1975, וחידשה אותו שוב בשנת 2007. אז מה קרה פה בעצם? ארד עובד בטווח שבין הרווחים; הפך משהו שמיש ללא שמיש על ידי מעיכה, אבל המשהו הזה, הפיאט 500 הישנה, חוּדש בצורתו ומותג מחדש על ידי פיאט. בכך, העבודה של ארד אומנם הפכה את הדבר (המכונית) ללא שמישה, אולם בעצם עכשיו הדבר קיבל אלמוות; ארד מעך דגם שהופסק להיות מיוצר, ועל ידי המעיכה החֽיה את הדבר הישן שעכשיו, באופן אירוני, קיים במקביל בתוצרתו החדשה על הכבישים. ארד התערב באורגניזם.

אלמוות: שמיש – לא שמיש/שמיש – שמיש/לא שמיש – יצירת אמנות.

 

מכאן, עוד נושא מכופל, מקופל ומכונס בתוך עצמו: בדיוק כמו שארד עוסק בכיפוף מחשבתי (שהוא פיזי), וכיפוף פיזי (שהוא מחשבתי), אז גם כאן נעבור מהקטע הפילוסופי אל הדבר השני, הקטע הכביכול פיזי-תפיסתי; אם נסתכל רגע על פיאט 500 וצורתה לפני מעיכתה, אז הדברים מתערבבים לנו; האם היא נראית כמו צעצוע חמוד, או שהמושג "צעצוע חמוד" נצרב במחשבתנו בגלל צורתה החמודה? ארד מכופף כאן גם את זה, את הדיון; הסימולציות נעשו עם דגם צעצוע של פיאט 500, והמכוניות האמיתיות שאתם רואים עכשיו מחוצות כמו צעצוע שרגל אפופת שינה דרכה עליה בלילה.

אמנות: אמיתי – דימוי – דימוי/אמיתי – אמיתי.

יח"צ

יח"צ

רון ארד – וכאן חזרנו לשם מלא – האמן, נולד עכשיו בתערוכה הספציפית הזאת. בדיוק כמו שבעבודה הקודמת הוא נולד, ובדיוק כמו שבמשקפיים שהוא עושה הוא נולד, כמו שבמבנה הבא הוא ייוולד. כן, היד שלו – צמד מילים של אנשים העומדים מול עבודת אמנות ומזהים אמן על פי סגנונו, אך מעולם לא חשבו מה יעשו כאשר יעמדו מול אמן שצייר או פיסל את ידו, ולפתע, אז, חוקי העולם יפשיטו אותם והם מצידם יישארו באוזלת יד  – וסגנונו מוכּרים, כי הרי בסופו של דבר, כמו שיוסי בנאי ז"ל אמר: "בן אדם שר שיר אחד כל חייו, כל פעם המילים הן אחרות", אבל נדמה שבמקביל לכך, רון ארד לא רק הולך לנושאים שונים, אלא מנכס באלגנטיות את העולם אליו.

 

אם ישנם אמנים שבעבודתם פותחים צוהר לעולם ומחכים שזה יתקרב אליהם, אז רון – והנה, הפעם נשתמש רק בשמו הפרטי; דימוי לילד במגרש משחקים  – מתערב למבנה התפיסתי של העולם מול עצמו. באמנות. 

 

_1_~1

 


[i] מטאפורה באופן מכופל, כי "בהליכה" היא גם הלך מחשבתי, וגם מונח סלנג למשהו שנעשה בקלות; עושה בהליכה.

[ii] פיסקה שלא תעבור בצידו המתורגם לאנגלית של קטלוג זה, והנה הזדמנות להתנשא עליהם בעברית.

הטקסט מתוך קטלוג התערוכה.  

For English version click here

*וזה אדם בלי פורמט שקשור איכשהו לכל זה. 

שיחה עם מאור כהן למגזין פלייבוי. אין ערומות, אבל יש תשובות

 

"זאת שאלה מעניינת. אני חושב שלעורר במאזין מעין הרגשה שהשיר שלי הוא משהו שהוא כבר מכיר. לא במובן הרע שיש עוד שירים כמוהו, אלא שבשמיעה הראשונית הוא כבר מניח את הערגה על הדבר".

סוף נווה צדק, או בעצם תחילתו; תלוי איך מסתכלים. יום אחרי ל"ג בעומר, בדרך שאריות גחלים וריח של פיח. ברחוב לילינבלום, בתוך קיוסק מהסוג העגול והישן (כמו לוח מודעות שמכיל תוכן פנימי) יושבים שניים. לידם, מקרר ישן ושאר דברים. נראה שהכל מחכה לשיפוץ מחדש, והם אלה שייקחו את זה. אני מאחר למאור כהן. יש לו תקליט חדש וטוב ("החופש הגדול") ואני מראיין אותו. דווקא רציתי לבוא מוקדם; הטלפון שלי בתיקון ואין לי איך להקליט את הראיון, אלא עם מיקרופון מפלסטיק שיתחבר למחשב. אני צריך גם שקע לחשמל כי הסוללה של המחשב גם היא פלטת שבת מקולקלת. מאור בפנים, מחכה על הבר.

מצטער על האיחור

"זה בסדר, זה בסדר, מה העניינים?"

טוב, מה אתה שותה?

"תה עם ג'ינג'ר".

בחום הזה?

"יש לי אובך במצח! אתה מכיר את זה?"

בטח מכיר. שמע, נצטרך לעבור מקום. אין לי איך להקליט, עזוב, תבין כבר שתקרא את האקספוזיציה לכתבה. קבל איזה מיקרופון.

"אולד סקול. רוצה שאני אקליט באייפון ואשלח לך?"

עזוב, זה יהיה כבד מדי למייל. זה בסדר אם נצא החוצה? יש שם שקע.

"בטח".  

אנחנו מדברים קצת על ענייני נשימה ועוברים החוצה. אני אוהב את מאור כהן. מלבד זה שהוא מוכשר, הוא גם מצחיק. זאת אומרת, מלבד זה שהוא מצחיק, הוא גם מוכשר. זאת אומרת, שתי וערב, יין ויאנג, מאור וכהן. ברקע, על לילינבלום, נראה שיש תחרות סמויה על הרחוב בין מדריכי טיולים. הנה זה עם התרבוש והקבוצה שלו. אנחנו מתיישבים.

 

איך אתה מגדיר את עצמך… סתם

(צוחק ועושה תנועה של מיקרופון)

לא מזמן מישהו סיפר לי סיפור מצחיק: אתה נער, סרט כחול בדרייב-אין, עם מגאפון

"כן, זה היה אז שאחד מהחבר'ה קיבל רישיון, ואתה יודע, יש אוטו למישהו, זהו! עוברים בכל המועדונים בעיר, חורשים, רונדלים בלי סוף. ואז למישהו היה מגאפון מהעבודה של אבא שלו, אמרתי לו תביא, והתחלתי לדבב את הסרט. כנראה הפרענו למישהו ברגע אינטימי, הוא יצא וכמעט היה מכות".

שאלתי את זה בגלל מטרה מסוימת; שיחקתי לרגע את זה שתקוע בעבר ובא למאור עם מלעיל ואומר לו "זוכר ש…". איך אתה ניגש לזה? אתה מופתע? רווי? אתה אמר לעצמך: זה שממולי בטח לא שומע את החומר החדש שלי?

"תראה, באים אלי עם כל מיני דברים ותקופות. עכשיו למשל באים אלי מתקופת 'הבליינים, ואתה יודע, כשאתה נער, אתה סופג את הדברים הכי חזק. הנה, התהליך ממשיך. כל אחד זה עם ה'שַם שזה קרה אצלו'. אותו דבר עם אנשים שאוהבים את בודלר ואני בספק אם הם מכירים בכלל את החומרים של זקני צפת. או כשעשיתי את 'יום חולין' של אילנית, או שהשתתפתי בתקליט של יוסי בנאי – אני רואה בהופעה אנשים בני שישים, ולא מעט, לצד הצעירים". 

אז איך זה באמת הולך בהופעות? מה השלב הראשוני של בחירת שירים

"אני עושה בעיקר שירים שעובדים טוב בהופעה. יש למשל שירים שלא עובדים".

תן לי דוגמא לשיר כזה שלא עובד

"נגיד 'הדרמה' מהאלבום החדש. הוא מתוזמר באופן שקשה לעשות בהופעה. באותה מידה, יש גם הגבלה של בלדות; היתה הופעה שעשינו את 'טוב לנו יחד' ופתאום הרגשתי מהקהל שדי, לא מתאים עוד אחד כזה. פיטר בדרך כלל מסמן לי".

איך זה לעבוד עם פיטר רוט? אתם צמד חמד, מה שנקרא

"מדהים. אנחנו מכירים עוד משנות התשעים".

אם אתה אומר לו שאתה רוצה מפיק אחר

"לא בעיה מבחינתו. עברנו כל כך הרבה שזה לא משנה". 

כולם אומרים שאתה איש על איש של להקות, אבל נראה לי שאתה יותר איש של צמדים: לוטנברג, דן תורן, רע מוכיח, פיטר.

"כן, גם זקני צפת בעצם התחילו ככה. לא הייתי ילד שלמד גיטרה ומוזיקה, ואז יוני בן טובים הוא שפתח לי עולם אחר. הוא היה ממש מוזיקולוג. היה בי רעב, אנשים הפרו אותי, ובגלל שהיה לי ידע מועט אז כל דבר חדש הדליק אותי. היו משמיעים לי אקורד ו-וואו! כמה שירים אפשר לעשות איתו! היום זה כבר אחרת".

ומכאן, אתה לפעמים מנסה לשמור על אי ידיעה לכדי שמירת חדות? עד כמה שזה אפשרי.

"זה קורה לי עם לחנים. אני כבר מכיר את הגיטרה יותר מדי טוב, אבל אם מישהו בבק ראונד דופק איזה אקורד על סינתיסייזר – אפילו שהאקורד הזה נמצא גם בגיטרה – עם סאונד אחר, אז פתאום זה מעורר בי משהו, זה זורק אותי. אתה צריך להעמיד את עצמך ברגעים זרים לך".

אז אתה מחפש גם סביבות אחרות בשביל זה?

"אני נורא פופי; חשוב לי הבית-פזמון, אני אוהב את המסגרת, אבל בתוך המסגרת הקשוחה הזאת, אני אוהב להתפרע. המסגרות לפעמים נותנות לך חופש, כמו שבבית ספר אתה מרגיש נורא אומנותי, כי מביאים לך תרגילים; צייר לי כך וכך".

כמו לכתוב עם דד ליין

"כן, או על נושא מסוים".

ובכל זאת, עם כל האהבה לבית-פזמון, באלבום החדש עשית שלושה קטעי שירה, יעני פואטרי; שניים של אבידן ואחד של בוריס ויאן

"כן, הצלחתי איכשהו להכניס את זה לבית- פזמון".

מה זה אומר מבחינתך? שהשתלטת על טקסט של אחר, ניכסת מוזיקלית?

"כן". (צוחק)

"מותר לך"? הכותב לא כתב כבית-פזמון, זה לא כוון לשם

"אם יש בי עניין, בטח. ואם צריך פתוח לזה חלון, אז פותחים".

החלק הראשון של הראיון מסתיים. אחרי הכל, מדריך הטיולים עם התרבוש עובר שוב והוא מבצע לנו דיזולב.

צילום: זיו שדה.

צילום: זיו שדה.

נשאר לך "דווקא"? אתה הולך על כל כך הרבה סגנונות, גם בתוך המדיום וגם במדיומים שונים, אתה פתוח, אבל אם אתה עושה את הכל אז באופן אירוני אין פה הפתעות כי גם זה אתה. אם יש לך כל כך הרבה מרחב תמרון, איפה אתה יכול להפתיע את עצמך?

"בתקליט הזה, המפיק טל מטמור אמר לי שחשוב שדווקא בשירה יהיה זמר אחד, גיבור אחד. דווקא השירה מחברת בין הכל, היא יותר אני".

זאת אומרת שסחבת את המוזיקה אל הקול שלך ולא כמו שהיה בעבר שנסחבת אליה

"כן, בדיוק. מעבר לפלורליזם יש דברים אחרים אתגריים. הטקסט, כטקסט, הוא עדיין אתגר בשבילי. רציתי לעבור שלב שם". 

אני באמת מרגיש שמבחינה טקסטואלית התקליט הזה בוגר. ועוד יותר מכך; הוא הכנה לתקליט הבא שלך, שיהיה הכי טוב שלך, שאתה תשיל עוד דברים

"אינשאללה. הרבה פעמים בטקסטים קודמים שלי הרגשתי שהיו שורות טובות לצד אחרות שכאילו רק העבירו את הזמן עד לשורה הטובה. זה צריך להיות כמו דיאלוגים בדרמה, שכל אחד יתרום לסיפור".

איך עושים את זה?

"מגבירים את המגבר של הביקורתיות. לפעמים אנחנו משקרים את עצמנו רק בשביל לעבור הלאה".

ההרגשה הזאת שהעברת משהו, קרתה לך גם בקריירה?

"אני בטוח שהיו מקרים".

איך מגיעים למצב אותנטי?

"אני נעזר באנשים, מתחיל להקשיב למה שהם אומרים, אתה יודע, חברים שלי לעבודה או אשתי, הם מאירים לי משהו שבאמת חשבתי. בעבר זה לא היה ככה".

IMG_2834

צילום: זיו שדה.

הרבה פעמים הרגשתי שיש מלנכוליה בשירים שלך

"יש מלא, זה נכון".

הצד הזה מוחבא?

"הצד המלנכולי הוא באופן טבעי מופנם, אצלי לפחות. עם הזמן המלנכוליה יותר ברורה בטקסט, נראה לי שהצלחתי יותר לחדד אותה. מה שאני מנסה לחשוף זה הרגשה של מחשבה שלי, אם אפשר להגיד את זה. בוא אני אתן לך דוגמא: באלבום החדש יש שיר בשם 'ארץ קשה' ויש שם את השורה 'החושך מתחשמל באורות ברזל, יש באור הזה גם סוג של שקר'. זה כאילו שמאז המצאת החשמל יש הרגשה שאנחנו רוצים שהלילה ישקר; כאילו הכל בסדר, אתה מואר. וזה לא טבעי לנו, לא סתם. נבראנו במחזוריות הזאת וכאילו זה בוטל".

שורה יפה שגם תפסה אותי, היא זרקה אותי לשורה של מאיר אריאל: "אור החשמל מדגדג ואת החושך זה מענג"

"איזה יופי, אתה מבין? שורות כאלה שמאנישות משהו ומסבירות הכל במשפט אחד".

בוא ניקח רגע מבט עלינו מלמעלה עכשיו: עשר שנים אחורה, מישהו סוחב אותך לדיאלוג כזה. לא היית הולך איתו

"נכון, הייתי עושה צחוק בגלל המבוכה. לקח לי הרבה זמן לדבר על דברים ברצינות".

וביטלת את ה-ר' המתגלגלת; טריק ידוע של מי שמדבר ברצינות ומאגף את עצמו עם דמות

"נכון, זה כמו שמישהו רוצה להמחיש משהו עממי הוא עושה דמות מזרחית".

הכל התחיל מקולנוע אצלך

"אמא שלי לקחה אותי לקורס קולנוע בכתה ח' בהלנה רובינשטיין. הייתי מהילדים האלה שיוצאים מסרט וישר מתמזגים איתו. נניח אינדיאנה ג'ונס? זהו, אני הולך להיות ארכיאולוג, מתחיל לחפור בחצר בבית. זה פשוט פתח אותי, מדיום שאפשר לעשות בו הכל".

זה כמו מה שאמרת עם המוזיקה; מישהו נתן אקורד שלא הכרת ואתה כבר בסימולציות, חי את זה

"נכון, זה המנוע שלי. ההתלהבות. טוטאליות למשהו". 

ועכשיו אתה גם חי דרך הבן שלך

"כן, הוא עכשיו חזק בכדורגל. 6 בבוקר לא התעוררנו והוא בועט לקירות. הוא מכניס אותי לעניין".

מה למשל?

"משחק פלייסטיישן (צוחק). הייתי גם בפעם הראשונה במשחק: בני יהודה-ק"ש".

זיהו אותך מ"הפרלמנט" בקהל?

"דווקא מ'מסודרים'. ילדים בני 12, בני כמה הם כבר היו אז שזה יצא? הם מכירים את זה מה-VOD, זה לא נותן לדברים להיגמר באמת כנראה".

אני רוצה לחזור איתך לכל המאוּריות שלך. לא אשאל מה הכי משקף אותך, אשאל אותך מה הפאזה שלך כרגע, יום שני הזה בשעה 12:32, נותנים לך להקליט אלבום

"מברשות תופים, פנדר רודס, גיטרה סלייד, דיליי, מנגנים במעגל".

סינטרה, אתה בטח אוהב את התקליט שלו עם ז'וּבים

"אלבום מעולה! מת עליו, גם על העטיפה".

אבל תמיד נראה לי שאתה יותר בקטע של דין מרטין

"נכון, דין מרטין מצחיק ופתאום מזגזג לקלאסיקות רומנטיות".

הוא שיתף פעולה עם הקומיקאי ג'רי לואיס. במקבילה לכך: מי היהודי שלך?

"שאלו אותי פעם אם רציתי חבורת לול, אז עניתי שאני רציתי להיות אריק איינשטיין, אורי זוהר ושלום חנוך ביחד. מכל אחד לקחת משהו".

אוקיי, אז אשאל ככה, אם אתה מכיל הרבה פאזות, אתה צריך קונטרה. אבל אם אתה משתנה כל פעם, אז גם הקונטרה כל פעם צריכה להיות אחרת בהתאם

"כל בנאדם מוציא ממני דברים אחרים".

בוא נלך עם זה. מה רע מוכיח מוציא ממך?

"טוטאל לוסט לגמרי! הוא שם לי לופּ ובום, הוא רוצה שאאבד את זה, אפילו אם יהיו לי ליפסוסים. אתה יודע, זה בנאדם שבא מג'ז".

מה פיטר רוט מוציא ממך?

"הוא מוציא ממני את הזמר שבי. הוא גם היה הראשון שהכניס לי לראש שאני צריך להתייחס לעצמי כזמר ולא אחד שמתחבא מאחורי השירים. עכשיו תגיש את השיר, לא רק תשיר". 

מה אסף הראל הוציא ממך ב'מסודרים'?

"היתה הדמות שהתבססה על ברלד האמיתי, ואסף ביקש ממני שאני אביא את הדמות אלי. למשל, איזה מוזיקה הוא אוהב? אז הבאתי את כל האהבה שלו ל-AC/DC או מוטלי קרו. התבססתי על שקולניק, הגיטריסט שליווה אותי".

איך זה לעמוד מול במאי לעומת מפיק מוזיקלי?

"במשחק, בגלל שזו יצירה של אסף, זה היה לי נורא קל (צוחק) כי הוא לוקח את זה על עצמו. בשירים שלך, יש לך ריגשי כל הזמן; הסקיצה פתאום נראית לך טובה, אולי נחזור אליה וכל זה. וגם אתה יודע, לא הגעתי לרמות משחק גבוהות, מה גם שזה היה קשור בהומור. בשירים זה אחרת".

אתה חושב שתגיע לשחק דמות רצינית? זה בוער בך?

"פחות, אבל כמו במוזיקה צריך באמת חיבור ליוצר שייקח וידליק אותי לשם".

איזה מוזיקאי יכול להיות לדעתך שחקן טוב?

"ערן צור. אפילו בתיאטרון שקספירי". (מחקה אותו)

לפני שעשית חיקויים של זמרים ב"ארץ נהדרת" (ברי, שלום חנוך, יובל בנאי, איינשטיין), היו לך מחשבות שזה לא כאילו מוסרי לצחוק על אחרים מהמקצוע שלך?

"היו לי עד ששמעתי תקליט של סמי דייויס ג'וניור; הוא דופק שם חיקויים של כל החברים שלו".

ומהצד השני, נלוותה לך הרגשה שלקחת מקום של קומיקאי? אחד יושב בבית ואומר שהוא צריך להיות שם.

"אני אגיד לך, הכל התחיל בכלל עם זה שמולי שגב פנה אלי אחרי 'מסודרים' כי הוא רצה לעשות את 'ארץ נהדרת' יותר מוזיקלית. הוא הביא אותי בכלל בשביל להקת אפליקציה. לכתוב שירים מצחיקים ומקוריים בכל שבוע. זאת קריעת תחת. וזהו, משם זה המשיך".

כמו גרוניך בזהו זה

"כן, עבדנו על זה לא פחות משירים רגילים, ועוד היה צריך תוספת של פאנץ' בכל שורה".

בתור מוזיקאי, לקחת משהו מ"ארץ נהדרת" אל העולם שלך?

"להיות יותר פרודוקטיבי. אתה רואה את מולי שגב שהוא קפטן של ספינה ואתה מקבל השראה מהביטחון הזה. זה יהיה ככה וזהו! אני רוצה קדימה, לא להיתקע. למשל פעם אם נגן שלי לא היה יכול פתאום להגיע להופעה אז הייתי נכנס ללופים; זה לא יישמע טוב, אולי כדאי לא להופיע. היום אם ההופעה צריכה לקרות – היא תקרה. אני אמצא נגן לאותו ערב ואם צריך לעשות איתו חזרה לבד – קדימה".

ובאותה חצי שעה שבה רצית אולי לבטל הופעה, קראת לזה פרפקציוניזם ואולי זו בעצם היתה סתם דחיינות?

"יכול להיות, כן. זה מין פחד; אתה רוצה את הדבר שאתה רגיל אליו".

בוא נעבור למדיום נוסף: אינטרנט, יו טיוב. איך לדעתך "זקני צפת" היו חיים שם בתור להקה צעירה?

"אני חושב שהיינו מסתדרים זה יפה. גם הקסטה של זקני צפת לפני האלבום הראשון, היתה מעין יו טיוב. בגלל שלמדנו בעירוני א' במגמת קולנוע אז היינו לנו כל הזמן מצלמות, היינו עושים מלא קליפים אז בטח היינו הכי מתאימים לזה. השאלה היא אם היינו מצליחים לבלוט, התקשורת היום נורא עמוסה".

מותר לך לאכול פיצות אחרות מלבד דומינוס? או שזה כמו ג'ורדן שלא יכול לנעול נעליים שהם לא נייקי

(צוחק). "זה בסדר, בטח גם הבעלים אוכל עוד פיצות".

מתי הבנת שאתה אמן. שזה המכלול שלך.

"רציתי להיות אמן. אני יכול לספר לך שבגיל 15 שהייתי בפירנצה ראיתי את הפסל דוד. אתה יודע, ברחוב יש מלא העתקים של זה, אמרתי מה כבר יכול להיות? פסל. אבל כשעמדתי מול זה, היתה לי הרגשה שזה הולך לזוז! הוא עשה את זה אמיתי מכל זווית שאתה נמצא".

יש לאמנות שלך חתימה אישית?

"מעניין. אני צריך לחשוב על זה. אולי הקהל יודע מהי ואני לא יכול להצביע על זה".

 אגב, יצא לך להתאכזב מאישיות של אמנים?

"לא, מלכתחילה לא גדלתי לתוך רומנטיזציה כזאת בגלל הבית שגדלתי בו, שהיה חי אמנות. הכרתי את זה מכל הצדדים. אני לא חושב שסבל למשל הוא הכרחי לאמנות. החיים לא רומנטיים, יש בהם רגעים רומנטיים".

בא אליך מישהו שאתה לא סובל את המוזיקה שלו והוא מחמיא לך. איך אתה מול זה?

"אני מרגיש קצת לא נעים, לא? (צוחק, אני מהנהן). אתה מסכים איתי. לפעמים אנחנו גם לא אוהבים משהו בגלל צורך חברתי. לא סבלתי את פינק פלויד וזפלין בהתחלה! זה היה כאילו קיבוצניקי. רק נויז ושלושה אקורדים. וזה תוקע אותך. היום ברור שאני אוהב אותם".

לפעמים אני חושב שהאנשים של הPאנק או המינימליזם באמנות הפלסטית הם קפוצי תחת יותר מהאנשים של הפרוגרסיב רוק, שקפיצות התחת שלהם הולכת לפניהם

"הכל שאלה אם אתה מתבצר. ברגע שזה קורה, אתה קובר את עצמך. בתקופה של זקני צפת כשציפו מאיתנו רק לכסח, זה היה כאילו כבר יותר דודתיּ מאשר אקוסטי".

לשרת את התדמית שלך

"כן, אחרי 'מסודרים' אתה יודע כמה תפקידי סטלן קיבלתי? חאלס, עברנו את זה".

הגעת לתל אביב מאשקלון בגיל 13. רצית להיטמע? או עברת לשלב השני בו השתמשת דווקא באשקלוניות?

"החברים הראשונים שלי היו מיד אליהו בגלל האינטגרציה. לאט, לאט הכל התערבב".

אולי שם נהיה המאור הזה? הבליל; אדריכלות ואמנות פלסטית מהבית, אבל חיצוני לתל אביב ועוד מאשקלון

"זה היה גם בגלל עירוני א'. הוא כאילו השתנה בשבילי. הוא היה ריאלי אפור ואז עשו מגמות אמנות ומצאתי את עצמי".

כשהילד שלך ייראה בוידאו את מאור כהן בן ה-17 עם תחתונים על במה?

וואלה, בכיף. זה בטח ישחרר אצלו הרבה דברים, אבל עזוב תחתונים, חכה שהוא ישמע את השורה 'ובכוס שלה היה גם מלא תולעים' אחרי שאני מעיר לו על מילים גסות".

איך היית פותח את הכתבה הזאת?

"אולי משהו בהקשר מה שדיברנו עליו מקודם, על האם יש לי חתימה אישית, או מהי. כאילו מה הכבשה שלי, בהקשר המנשה קדישמני".

אוקיי, אז בוא נסח את זה, פתח ככה את הכתבה:

 

*מתוך מגזין פלייבוי ישראל, יוני 2013.

לעוד ראיונות:

אורי מלמיליאן

עמיר לב

יצחק קלפטר

אריה אליאס

יובל סמו

הנרי רולינס

אריק קאנטונה

אדם בלי פורמט (העבודה במלואה) / וידאו וטקסט.

בהמשך למטה מחכה לכם כל הטקסט, וכמה מילים על העבודה

ספטמבר 2012, רון ארד, המעצב, הציב במוזיאון ירושלים את עבודת האמנות שלו 720 מעלות, בניהולו האומנותי של איתי מאוטנר.

עבודה שהוצגה לפני כן בלונדון בלונדון, בראונדהאוס, בקיץ 2011 וזכתה להצלחה כבירה, לעשרות אלפי מבקרים ולסנסציה תקשורתית.

בשבוע האחרון של המיצב, עלו אמנים שונים מדי לילה וביצעו הופעות מכל מיני תחומים. האמנים היו: גלעד כהנא, שלומי שבן, שרון אייל, אלונה רודה, קרולינה, ואנוכי, מלווה על ידי גיא שמי.

קצת על העבודה שלי

אדם בלי פורמט מתעסקת בשיח הבין אישי, בין התבוננות למעשה האמנות, ובמקביל לכך בין האדם לשפה; שם, גוגל טרנסלייט, בעצם הוא פילטר לתקשורת בין אישית אבל גם בין אדם למוזיקה של השפה.

הטקסט מוקרא, כאשר משפטים מסוימים מוקרנים ומפציעים על חוטי הסיליקון של הוילון, מנסים להתפרק מתוכן על ידי עצמם; "איך שהם", אמרות מתפוררות.

בתוך כל זה, ארגתי משפטים דרך גוגל טרנסלייט, ובתהליך העבודה הייתי צריך לשמוע איך זה נשמע בשפה בה בחרתי. כמובן שנעתי בין שפות שונות. תוכלו לשמוע איך התרגום נשמע אם תלחצו בגוגל טרנסלייט על הרמקול הקטן תחת השפה הזרה, הנבחרת; יש שם אופציה.

אותם ברייקים, בהם ישנן יציאות לגוגל טרנסלייט על הוילון, קשורים נרטיבית בהקשר מה שהוקרא, ומשם רדיפה של השפה החדשה אחרי העברית; ושפות אחרות המנסות להשיג את התודעה של העברית.

במצב כזה, יש פילוג:

מחד, לשמור על החריזה וההקשר בעברית (מה שנכתב בחלון העברית של גוגל)

מנגד, השפה שנבחרה לתרגם –  גם היא צריכה להיות מחורזת בתוך עצמה (מה שיצא בחלון השפה האחרת שבחרתי)

שלישית, בין העברית לזרה.

ומעל הכל ליצור מוזיקה עם המילים. עם הבליל.

ניסיון להגיע לסימביוזה של שתיהן כאשר כמובן מעל כל זה מרחפת שאלה מהותית; אם תפקידה של אונומטופיאה היא מילה שמשקפת את צלילה, אז אמור להיות כביכול "חוק כלל עולמי", למילים מסוימות, אולם בכל שפה הצליל המשקף הוא שונה, ועוד יותר מכך; ישנן מילים שהן לא אונומטופיאיות כלל ובעברית – נניח – הן כן.

IMG_1380

מוגש כאן הטקסט כולו, עם אותם ברייקים של יציאות לגוגל טרנסלייט.

תהנו.

אדם בלי פורמט

עשינו בייביסיטר ובאנו.

אומנם בחרנו במישהי שאנחנו לא מכירים, אבל קיבלנו עליה הכי הרבה לייקים בפייסבוק; הקבועה, לא היתה יכולה.

מישהו מכיר בייביסיטר אמינה לשמירה על הילדה?????

למרות שאנחנו נגד ריבוי סימני שאלה או קריאה אחרי משפט- כתבנו חמישה.

כדי להראות דחיפוּת, אבל בעיקר בשביל להנגיש את זה.

לכדי הנגשה.

לאחרונה כל העוסקים בדבר רוצים להנגיש את האמנות לעם. להראות שהשיח האומנותי יכול להיות שייך גם לאנשים הרגילים.

בדרך כלל הם אומרים את זה אצל לונדון וקירשנבאום. ומנגישים.

לונדון וקירש. זה מנגיש.

ובכן, פתיחות זה הדבר הכי חשוב באמנות.

בעיקרון, אנחנו אנשים שצוחקים עם הראש לאחור. ככה אנחנו מחפים על זה שלפעמים אנחנו לא מבינים את הסיטואציות המצחיקות שמספרים לנו.

באמנות ופתיחות, לא מספרים בדיחות, אלא רק סיטואציות מצחיקות.

ברייק 1

מיד נביט סביבנו ונשוויץ בנעלינו. נעמוד מול מה שמוצג מולנו, ניקח צעד אחורה בשביל הפרספקטיבה, ניקח צעד קדימה בשביל לבטל את הרטרוספקטיבה, נפגוש את האמן שהציג ונשלוף מכיסנו את המשפט המכובס, זה שאנחנו סוחבים במעילנו כבר שנים.

יש לנו כמובן את תנועות הגוף הנדרשות. זה הולך כך:

אל"ף, בעיקרון, אהבנו את העבודה שלך. אנחנו אוהבים אמנות שלא לוקחת את עצמה ברצינות.

בי"ת, זה אקריליק?

הורינו הורישו לנו את הפרוטוטייפ. אחרי הכל, זה עניין של פרוטוטייפ. הם הלכו לפתיחות עוד בשנות ה-40. אמא שלנו אפילו המציאה את הפייסבוק: הצטלמה כשהיא מחזיקה את הפסל "נמרוד" בביצים, ואחרי זה, פיתחה את התמונה, תלתה בסלון וכתבה עם טוש על הקיר:

"מחזיקה את האמנות הישראלית בביצים".

לפעמים אנחנו קמים בלי הבעות פנים, אבל מזל שיש לנו משקפיי ראייה עם מסגרת עבה.

ככה חושבים שאנחנו מבינים כל עבודה.

ברייק 2  

כן, לפעמים אנחנו עומדים מול עבודת אמנות ולא יודעים.

מה. מי. למה. מה. מי.

למה הכל מתערבב אצלנו בראש?

ואז, הישראליוּת שלנו יוצאת. והכל מגיע במכה אחת, קיא של רפרנסים; המילה "למה", הופכת "כי":

למה הכל מתערבב אצלנו בראש, זה למה.

ברייק 3

 הנה, עכשיו אנחנו ממש זקוקים שאחרים יסבירו לנו את העבודה הזאת.

הנה, אלה! (לא)

הנה, אלה! (לא)

ברייק 4 

לפעמים אנחנו בודקים מה נשאר לנו בקופי פייסט של התודעה.

זה מרגש לבדוק מה היה לנו במקש הימני של האוּנה השמאלית.

אנחנו מקווים שהיום, לפחות היום, לא ייצא לנו המשפט הרגיל.

אוי, הוא כל כך רגיל, המשפט הרגיל.

ברייק 5

 בתערוכה הקודמת, שלא לומר אינסטליישן, הסתבר לנו שאנחנו אנשים רגילים.

כמו כולם, אנחנו מתביישים לנעול נעלי מוקסינים ומחכים שזה יחזור לאופנה.

ובכן, מזל שלאחרונה, גילינו את גוגל טרנסלייט והוא מציל אותנו מהרגילוּת.

אנחנו כותבים משהו אחד לשניה, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול.

ככה גם יחסי המין שלנו; במקום להיאנח, אנחנו כותבים את הרגשות שלנו באמצע המשגל, בוחרים שפה, ואז לוחצים על הרמקול. אנחנו, מה שנקרא, עושים מין אומנותי.

ברייק 6

וככה, בזמן שעשינו מין אומנותי רק עם המוזיקה של המילים, התחלנו להבין שהחוק הכי יפה בשפה, אונומטופיאה, הוא אמיתי בשפה אחת, אבל לא תמיד משקף באחרת.

זה הרג אותנו. שזה לא חוק כלל עולמי; הרי אם אלוהי השפות החליטו שבקבוק נשמע כמו בקבוק, אז המילה חייבת לקבל אלמוות.

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

ואלמוות למילה זה צליל משקף בכל שפה

פעם הכרנו צ'כית וביקשנו ממנה להגיד בקבוק. ובכן, הדבר הזה לא אהב אותנו.

ברייק 7

ואז, שוב חוזרים אלינו רגשי הנחיתות, אבל הפעם מול השפה.

אנחנו חייבים להודות שהמנגינה שלה מאוד יפה; לרגשי הנחיתות מנגינה מאוד יפה.

ברייק 8 

ובכן, אנחנו עצובים. אנחנו אנשים עצובים כשאנחנו יוצאים מפתיחות.

אין לנו הרבה מה להגיד בחיים האלה. רק בקשה אחת:

אל תצחקו על אלה שאומרים "עשיתי שינוי של 360 מעלות". בבקשה.

זו לא טעות. לא. זה נעלה יותר. זו השכינה של השינוי.

אדם העושה שינוי אמיתי, עושה סיבוב שלם; חוזר למקום הבסיסי שלו, לאותו מקום, רק עם שינוי חדש, מבט חדש על הדברים. בכך הוא השתנה.

ואנחנו? אותנו תשאירו לנו.

אנחנו תמיד בחוץ ובפנים. וזה כבר 720 מעלות.

אנחנו תמיד בתוך הסיטואציה וכותבים עליה מבחוץ.

אנחנו למעשה אדם בלי פורמט.

אדם בלי פורמט.

ברייק סיום

אדם בלי פורמט (טיזר)

הנה משהו מהשנה האחרונה שאני מאוד גאה עליו. "אדם בלי פורמט". בינתיים הטיזר, בקרוב כל ה-וכו'.

הדקות שבין אלכס ליבק לטריפונס

טריפונס כבר לא שם שמן ברילנטין בשיער, השיער שלו עכשיו בצבע חלודה ואני כותב את הכתבה הזאת כשאני שומע את בראיין פרי והרוקסי מיוזיק ברקע. ובכן, כמה מילים על בראיין פרי: הוא מעולם לא הופיע ברחבת בית הכנסת הגדול באלנבי. כמה מילים על מתופף הדרבוקה שלא ניגן עם בראיין פרי בשבוע שעבר ברחבת בית הכנסת של אלנבי: יש לו קוקו שחור, משוך. כמה מילים על הקהל בהופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת באלנבי: רק 18% מהם מכירים את המושג "תספורת טריפונס", 3% מתוך ה-18% מכירים את המושג "גבות של דולצ'ין". כולם, בכל מקרה, נהנו בשישי שעבר ברחבת בית הכנסת באלנבי, בהופעה השניה של טריפונס שצוות התדר והפורט סעיד הרימו.

                                         במאי וידאו וצלם סטילס

שעתיים לאחור, אני בסינמטק, בהקרנת הפרק הנהדר על הצלם אלכס ליבק מתוך "גיבורי תרבות" של ערוץ 8 (בימוי: אורי סיון, הפקה: מודי בר-און וענת זלצר).

אורי סיון עמד בכבוד מול מטלה די קשה: דוקו על אמן יוצר, ויותר מכך – על אמן סטילס, אמן תמונה קפואה, מקפיאה. ליבק הוא איש של הרחוב, הוא איש של רגעים קטנים, מבליחים; לפעמים ביודעין, ולפעמים רק תוך "פיתוח התמונות" – מירכאות; כבר דיגיטלי, וכו' –  תת המודע מודיע בדיעבד לזנב הטווס: היפתח, יש אורחים. אבל טווס זה של ליבק הוא טווס אפור, דיסוננסי, כמעט כלוא; אין לו לאן ללכת מלבד מדרכות ישראל. ומדרכות ישראל הן בדיוק הצילומים של ליבק; ברחוב אחד, בטווח של עשרות מטרים, אפשר לנוע בין בלטת שומשום 40, אבן ירושלמית, אבן של רחוב הולנדי, חול שיפוצים, עד שאתה מגיע לגן משחקים באמצע העיר. שם, על רחבת גומי מהסוג הרקורטני, עומד ליבק ומשחק – חומר ביד היוצר – עם תפיסת הרגע. בישראל, על ישראל. ילד נצחי, מצלמה מסוג לייקה תלויה על צווארו. אורב, משוטט, מנקה עשבים שוטים כמו שחקן קרלינג, מאגף, מתבונן. קליק.

ליבק מצלם סטילס כמו שדוד פרלוב צילם את "יומן". מבט נוקב, חמלתי, אירוני, עצוב, פיוטי, מהיר אך איטי בהתבוננותו. עיבוד במאית השניה. מי שמכיר את הצילומים שלו מודע לדבר הראשון שבולט אל העין והוא הניגודיות; ליבק מייצר קרוס בין שני אובייקטים, קרוס שמת בידיים לאנשי העלילה באשר הם בכל יום עסקים. ואנשי העלילה אינם לא אלא רוצחי רגעים; חותרים קדימה כסוסים דוהרים, ואפילו אם הם אוחזים פאוזות בכיסיהם, אז פאוזות אלה אינן – שוב – לא אלא כמשרתי עלילה.

הם לא אנשים מתבוננים, אנשי העלילות. אלכס ליבק מתבונן. אז כן, ליבק לא חי בשביל המחר, אפשר להגיד שהוא מטא פיזי כי הוא אורב מעל לעלילה, מדבר עליה, אבל מבטל אותה; עם מותה המיידי (הצילום), היא מקבלת חיי נצח. משם, לפני או אחרי, זה לא משנה. רגע הקרוס בין שני האובייקטים של ליבק הם כמו שני סוגי המצוות, כשלפעמים גם בין שני אלה הוא מסמפל: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. וזה מה שחשוב בחיים. ואם עשית מצווה והתהדרת בה? לך תישן על האף.

אורי סיון לא נפל לזה. זאת אומרת, יכול היה ליפול; עיסוק אינסופי בניגודים באופן ישיר, אבל לא נפל. הלך לנבירה פסיכולוגית, אבל במידה. הקרוס של ליבק, כמו שסיון אמר בווייס אובר המלווה את הסרט, הוא רק שער. תפקידו? להכניס אותנו לֽרגע למקום שהמציאות שלנו נראית אחרת. והמסקנות, כמו שנאמרו בסרט על ידי ליבק מצילומיו בשוק הכרמל: אנחנו אנשים לא שמחים. מסתובבים ברחובות עצובים מאוימים וחשדניים.

                וורד מתקן את המילה "היפסטריות" ל"היסטריות" באופן אוטומטי

נחזור קדימה – ואפשרי להגיד את זה – אל ההופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת. עם הבליל התפיסתי הזה, אני מגיע אל בליל אחר, פיזי. המוני אדם, שבטיות קסומה; מבוגרים עתירי טברנות בעבריהם (שרוטי רסיסי צלחות), ילדות שדופות (קרן ארלנדס בעתידן), אמני ביגוד של יד שניה (המילה "פריט", נוזלת עם שווא מתנוך אוזנם), מוסיקאים מכל הסוגים (דיוני סאונד אינסופיים בשיערם המקליש), היפסטריות (כאלה שתוכנת הוורד – אני יכול להעיד רק על 2003 – עדיין לא התרגלה אליהן ומתקנת ל"היסטריות"), מפדלי אופניים (טייץ זרחני קופץ מגופם כמו שיניים ליד תאורת אולטרה כחולה). כולם שמחים. לא שמחים סתם, אלא שמחים. באמת שמחים. טריפונס על משאית, מנגן ומנגן, ומנגן. השילוב הזה, של מחרוזת שירים שכמעט לא נעצרת הופכת פסקול, שטיח, כזה שמפַנה אותך אל הרגעים הליבקים. וחיוכו של טריפונס כפרסומת לחיוכים של אמני בוזוקי. והקהל אוהב אותו, ובאמת ששמחים; לא היתה מחיאת כף עם אצבעות פתוחות, כזו שתפקידה היא לכדי הקצנה, מעין התמודדות בהפוכה עם שִמחה שמוזיקה לא שיגרתית להווייתך לפתע מציפה אותך. לא. שִמחה.

יכולתי לברוח למקומות האלה, לענייני שעתוק, וכבר ברחתי בעבר: שבירת הצלחת היוונית היא ניסיון להגיע לשבירת הצלחת של פעם; ריקוד הבחורות התל אביביות הוא לא אלא בריחת סידן רגעי שמרשה לעצמו לשמוע מוזיקה כזו; משפטים נוסח "זו מוזיקה מזרחית אמיתית, לא כמו הזבַּלה שיש היום", שנורים במהירות מפאת פחד מהתבוללות אל מול העם. לא. ושמחו, ושמחנו. למה? כי המצב הנתון לא נותן ציניות, לא נותן תנועה אנתרופולוגית.

וכאן ראוי לציין את המהפכה הקטנה שאנשי "חרגול" ו"טבק" עשו. הביאו את המוזיקה הים תיכונית, "האמיתית", אל לב הסצנה התל אביבית המאנפפת; התפוחים, האחים רמירז, לאון פלדמן, בום פם ועוד (כל אלה הן מעין אנשי הבית של אותה סצנה שתיירים תקועי דק נמל תל אביבי לא מודעים לה), גילו מחדש לצעירים את מה שהיה פה תמיד. במעטפת שיקית, תקליטים של קוליפון הם הדבר החם. אבל לא יעזור דבר; אם אתה מגיע לפורט סעיד, ושלומי זידאן, צח בר ודרור שר, מהבעלים, מתחרעים על תקליטים של זוהר ארגוב לצד נושאי המגבעת, אתה יודע שיש רק דבר אחד שחשוב באותו רגע: בטן, האהבה למוזיקה מעל לכל. מחיאת כף סגורה, אם כן.

(צילום: דפנה טלמון)

ועכשיו נחתור לאמצע, לאנדרלמוסיה המוחית של זה – אני – שיוצא מסרט על אלכס ליבק להופעה של טריפונס. אתה מתחיל לראות הכל בליבּקית, והיה, ברוך השם, מה לראות בליבקיות. אבל אני אדם כותב, הכלי שלי הוא המילה, וכבר שנים אני חושב בליבקית; רואה את הקרוס, את האוקסימורון. רק שעד עכשיו לא היה לי לכך דוקומנטרי מבסס. ובכן, הדברים מורכבים עוד יותר, כי כבר תקופה שהמילים סביבי הן תמונות, ובהתאם לכך, באותו רגע: בחור עם גרבי סכרת גונב חתיכת עוף מהמנגל ואומר בחיוך "חסר מלח"; בחורה עם פרלמנט ארוך אומרת רק מילה אחת – "אש" – למישהו עם פרלמנט קצר; מישהו עם אייפון אומר לאחר "קח, צלם אותי כאילו שאני לא שם לב, אבל מהצד הזה"; מישהו אומר למלצרית "אז את באה לפה הרבה?", תייר משטוקהולם אומר "אני לא מזדהה עם מה שאתה אומר", לזה שהוא משכיר אצלו חדר, וכיו"ב. המילים הן תמונות. אני רואה אותם, פיזית. וליבק, וטריפונס.

וככה, נעתי באותו שישי בין התפיסה הצילומית הליבקית שמועברת דרך במאי וידאו, אל שמחת המוזיקה, שבתוך כל זה, בין מעברי העונות, מילים מצולמות. קפואות.

אחרי זה, אתה נכנס אל המכונית, ומכוון על FM88. שם יש את התוכנית "כאן, שם ובכל מקום". אירוני במידה. אתה נכנס אל הוואטס אפ, ולא כותב דבר; רק לראות מתי זו שאתה רוצה נראתה לאחרונה מחוברת.

%d בלוגרים אהבו את זה: