Category Archives: זיכרון

מלבד זה, הכל מתקבל בשערי בית העלמין | אודי שרבני

 

 

בית_עלמין_גדי_רפאל_jpg

 

מלבד זה, הכל מתקבל בשערי בית העלמין

כְּשֶׁהַזְּמַן רָץ מַהֵר, אֲבָל אֲחוּז הִלּוּךְ אִטִּי
שֶׁכְּבָר אֵין אֶפְשָׁרוּת עוֹד לְהַדְחִיק
אַתָּה שׁוּב עוֹמֵד בְּבֵית הֶעָלְמִין, בָּאַזְכָּרָה, אֶל מוּל הָרִיק.
אַתָּה לֹא מַכִּיר אוֹתִי (אַתָּה גַּם לֹא צָרִיךְ), אֲבָל אַצִּיעַ לְךָ כַּמָּה דְּבָרִים לְאוֹר נִסּוּנִי
אִם תִּרְצֶה, זֶה חִיּוּנִי
(וְיֵשׁ לִי נִסָּיוֹן; הַיּוֹם בְּדִיּוּק עֶשֶׂר שָׁנִים, יֵשׁ מְקוֹמוֹת בָּהֶם הָיִיתִי מְקַבֵּל רֶכֶב פְּלוּס דֶּלֶק עַל חַיִּים)
אַתָּה יָכוֹל גַּם לֹא לְהִתְיַחֵס, אֶלָּא רַק לְהִתְבּוֹסֵס
כְּמוֹ כֻּלָּם.
רֵאשִׁית, לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מָלֵא כָּאן אֶת שִׁמְךָ _______
תּוֹדָה. אַגַּב, חֻלְצָה יָפָה. עַכְשָׁו תִּקְרָא:

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
לְאַחַר שֶׁהַמִּנְיָן הֻנְיַן, וְקַדִּישׁ אָמַרְתָּ
כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ הַזְּמַן בּוֹ אֲנָשִׁים סְבִיבְךָ רוֹצִים לְהַגִּיד דְּבַר מָה לְפִי הַסֵּדֶר
(וְכֹהֲנֶיךָ – אִם יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה – עוֹמְדִים מִחוּץ לַגֶּדֶר)
אַל תִּשְׁלַח אֶל הַשָּׁמַיִם מֵהַמְּצִיאוּת סֻלָּם
אַל תֹּאמַר מָה הִשְׁתַּנָּה מֵאָז עָזַב הַמֵּת אֶת הָעוֹלָם
אַל תִּמְנֶה שׁוּם חִדּוּשִׁים (לֹא טֶכְנוֹלוֹגִים), לֹא מִי גָּדַל, חֻתַּן, נוֹלַד אוֹ מֵת
הוּא לֹא קִיֵּם, הַגּוּף –
אֵל תְּדַבֵּר בְּגוּף שֵׁנִי יָחִיד בֵּין הָאֲדָמָה הַזֹּאת אֶל מוּל עוֹלַם אֱמֶת.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
אַל תַּעֲשֶׂה אֶת הַמֵּת לֶאֱלֹהִים
אַל תְּבַקֵּשׁ דְּבָרִים.
לֹא בְּרִיאוּת לְזֶה, וְלֹא זִוּוּג לְזֶה
אַל תְּבַזֶּה.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין
מִלְּבַד זֶה, הַכֹּל מִתְקַבֵּל בְּשַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
אַל תִּמְנֶה שֵׁמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים לְמַעְלָה
אַל תִּצֹּר מְסִבּוֹת לֹא קַיָּמוֹת, לֹא חֲבֵרֻיּוֹת דִּמְיוֹנִיּוֹת
אַל תִּצֹּר הִצְטָרְפֻיּוֹת
לֹא אִחוּד לִכְדֵי שֻׁלְחָן גָּדוֹל שֶׁל כִּשְׁרוֹנוֹת
אַל תִּסְקֹר. רַק זְכֹר.
זְכֹר בְּכָל לִבְּךָ, הַרְכֵּן הֲלוֹךְ וָשׁוּב רֹאשְׁךָ
מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. לְשָׁנָה.
נָשַׁק אוֹתוֹ, חַבֵּק אֶת זֶה שֶׁלְּצִדְּךָ
לִבִּי אִתְּךָ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי קָשֶׁה אִתְּךָ
זֶה לֹא חוֹזֶה, זוֹ הַצָּעָה. אָנָּא, שֶׁקּוֹל אוֹתָהּ בְּבַקָּשָׁה.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין
מִלְּבַד זֶה, הַכֹּל מִתְקַבֵּל בְּשַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
אַל תָּרִים כּוֹסִית מַשְׁקֶה חָרִיף לִכְדֵי חַיִּים
אַתָּה לֹא בִּמְסִבָּה, אַל תְּמַזֵּג דְּבָרִים כֹּה חִלּוֹנִים
אַל תִּשָּׁעֵן עַל קַב שֶׁל "הוּא הָיָה רוֹצֶה בַּזֶּה"
גַּם לֹא בְּמוּדָעוּת אִירוֹנִית; בְּבַקָּשָׁה רַק לֹא אֶת זֶה!
אַל תִּתֵּן הוּמוֹר שָׁחֹר, אַל תִּהְיֶה לִי לִיבֶּרָלִי, תֵּאַטְרָלִי
אַל תְּסַדֵּר אֶת מַצְפּוּנֶיךָ; אַל תְּאַבְזֵר רָאשֵׁי הַסּוֹבְבִים בְּ"זוֹ דַּרְכּוֹ לְהִתְמוֹדֵד" כְּלַפֶּיךָ
אַל תַּמְשִׁיךְ, וְלוּ לְרֶגַע, בְּחַיֶּיךָ.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
אַל תַּדְלִיק בְּמוֹחֲךָ מַכָּ"ם הַסִּימָנִים
סִימְבּוֹלִיּוּת הִיא מִשְׁפָּט רֵיק בְּתוֹךְ הַשָּׂפָה
זוֹ הָעוֹנָה שֶׁמַּמְטִירָה עַל אֶבֶן, לֹא בּוֹכָה
אַל תַּאֲנִישׁ שָׁמַיִם אֲפֹרִים בְּיוֹם מֵזִיעַ אוֹ גָּשׁוּם
הַמֵּת שֶׁלְּךָ מֵת בְּכָל שָׁנָה, לְזֶה קוֹרְאִים "הַכְּלוּם".
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין
מִלְּבַד זֶה, הַכֹּל מִתְקַבֵּל בְּשַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הַקֶּבֶר, אוֹחֵז דְּבַר מָה אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
אוֹ שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ
קֶמֶט אֶת הַדָּבָר אוֹתוֹ כָּתַבְתָּ
מְחַק אֶת מָה שֶׁבְּרֹאשְׁךָ רָשַׁמְתָּ.
תִּתְרַכֵּז בַּפְּעֻלּוֹת בְּבַקָּשָׁה:
נֵרוֹת נְשָׁמָה רֵיקִים בְּתוֹךְ קוֹנְכִיּוֹת קְבָרִים –
תַּחְלִיף, שִׂים אֲחֵרִים.
פְּרָחִים מֵהַצְּדָדִים –
עֲקֹר הַנְּבוּלִים, שְׁתֹל חֲדָשִׁים.
שַׁיִשׁ מְלֻכְלָךְ –
יֵשׁ בֶּרֶז, יֵשׁ גַּם בַּקְבּוּקִים רֵיקִים.
אַל תַּגִּיד תּוֹדָה אֶל הַבָּאִים
אַל תְּפַנְקֵס לֹּא מַגִּיעִים
הִסְתַּכֵּל עַל מִי שֶׁמִּסְּבִיבְךָ
אָהוּב אוֹתָם כְּאִלּוּ זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
אַל תַּגִּיד סְתָם מִשְׁפָּטִים
תִּתְקַשֵּׁר אֶל הַהוֹרִים; יוֹם רָגִיל, חַגִּים
אִם רַבְתָּ אוֹ תָּרִיב, צַלְצֵל רִאשׁוֹן, קַח אַחְרָיוּת
הוֹדֵה בְּטָעֻיּוֹת, דַּע כָּל שֵׁם כּוֹלֵל אִיּוּת
תִּהְיֶה שָׁם בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אִם צָרִיךְ
אַל תַּעֲרֹף וְאַל תַּמְלִיךְ.
תַּן צְדָקָה לְמַעֲבִיר תְּפִלָּה בְּלִי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתְךָ
נְטֹל יָדַיִם בַּיְּצִיאָה
אַחֲרַי זֶה, תֵּן לְךָ לִהְיוֹת אַתָּה.

יָא אֶפֶס, בֶּן זוֹנָה.

 

 

משהו על שכול עם פאוזות ובוטנים ליד

ואז אתה פוגש מישהו שלא ראית הרבה זמן
ומדברים.
יש לכם עבר משותף, זאת אומרת-
היה לכם.
בירה נמזגת, בוטנים מוגשים ליד
אתה אוהב שיש בוטנים ליד
ומדברים.
ומה קורה? ואתה זוכר ש? ואיך הולך?
ומה עכשיו? באמת, מה עכשיו
לא באמת-
'מה עכשיו?'
ואיכשהו זה מתגלגל לשם
בדרך כלל עם אנשים שלא יודעים
'זה מתגלגל לשם'.
זאת אומרת-
זה בעיקר עם אנשים שלא יודעים.
ואז יש שתיקה. מה הם יעשו
זאת אומרת-
'מה יש לעשות'?
ואתה הרחת כבר דקה לפני כן את התזוזה על הכסא
אולי את הדלקת הסיגריה שתבוא
והנה, היא באה
אתה כבר עם מצית מוכן
בשבילו
והיא באמת באה
השתיקה.
ואתה לא רוצה שהוא לא ירגיש בנח
אתה לא רוצה שהם ירגישו לא בנח
אתה לא נוחת על אנשים אף פעם
אבל זה בא
זאת אומרת-
'זה בא'.
ואז יוצא בסוף שאתה מנחם אותם
ככה עם הבוטנים בצד.
שיר מוחלף ברקע אולי יציל אותו
מקצב שונה יוכל לעזור פה.

 

חיפשתי לאן ללכת באותו יום

חיפשתי לאן ללכת באותו יום, אבל לא ידעתי לאן.
זה ישב בגרון. אחרי כמה זמן כבר ידעתי להבחין (אתה יודע להבחין) כשמשהו יושב לך בגרון. שהוא אמור לצאת. אתה יודע כמעט להקיש על הכפתור מתי אתה רוצה שזה ייצא לך משם, מהגרון; מגורען, ירוק, רטוב. אתה יודע לשחק עם ההתהוות. היום למשל, אני יודע שעוד יומיים אני אבכה. זה נראה לא טבעי, כנגד הטבע, אפילו שימוש מניפולטיבי ברגש; כיוון בכי. גיטרה דמיקולו. אבל אני כבר יודע יומיים לפני שזה יוצא, מתי זה ייצא.
חיפשתי לאן ללכת באותו יום. הלכתי וחזרתי רחובות שלמים. אנשים משתמשים במילה 'אבוד' בזילות. הם צריכים להשתמש במילה 'אבוד' במקום שראוי לה, ל'איבוד' להיות. לעזאזל, זה כל כך סתירתי שזה, כן, גם כן אבוד.
הלכתי. אני זוכר שיצאתי מהקלונוע (איך הלכתי לסרט באותו הזמן, אני לא יודע, זה נראה לי אבסורד. הייתי עם זקן של 30 וכובע ירוק. זה מה שאני זוכר), והתחלתי ללכת. זה ישב לי בגרון והתחלתי ללכת. כל העולם ישב לי בגרון אז, לא רק הבכי. כעס, שנאה, רחמים, זכרונות עתידיים בעיקר; כאלה שאתה מנסה לתפוס עוד לפני שאתה איבדת משהו מעוקל. קול. אתה מנסה לזכור קול שתיכף לא תשמע יותר בראשך, שלא תשמע יותר פיזית, ונלחץ עוד יותר מהמחשבה הזאת. אתה מהדהד את זה בכח ומקבל אפקט אקו בלתי חסין; אתה רץ עם לבנות של חרסינה בין חורים שצצים, שיצוצו, ומנסה לסגור. בשביל לסגור. שזה ישאר אצלך, בראש, בתודעה. קול, קול של קול. אתה בים נלחץ בטביעה ועושה פעולות  שרק מסבכות אותך יותר ובכך נסחף עם הגלים עוד יותר.
הלכתי לכיוון הקוליסאום. הוא עמד נטוש, קצת לפני בנייה מחודשת של מועדון של צפונים. עליתי והסתכלתי על בריכת גורדון ששחתה, מצידה, בתוך הבריכה של עצמה; של זכרונות של לפני סגירה. אף פעם לא הייתי בגורדון הזאת ואני תל אביבי מלידה. אף פעם לא מצאתי את חוף גורדון. כל הטיילת הייתה בשבילי חוף אחד שלם. ירוק. מגורען. רטוב.
קניתי בירה. אני זוכר שבחרתי טובורג כי יש לה פותחן. עישנתי כמה סיגריות ואחרי שסיימתי לשתות זרקתי אותו מלמעלה כי רציתי לשמר את הסיטואציה. לא זרקתי את הבקבוק כי זה יצא לי בעצבים, אלא כדי לשמור על זה. הייתי עייף. לא ידעתי לאן ללכת. כל הראש שלי היה מלא גרגירי חול קטנים שאין עליהן תשובות.
זרקתי את הבקבוק בשביל לשמוע את הרעש. זה היה כמו בכי שיומיים לפני זה אתה יודע שתבכה אותו. כי צריך לזרוק את הבקבוק. כמו שדפקתי בוקס בדלת של הארון ושברתי אותה במהלך ה 7  בזמן שדיברתי עם הבן דודה שלי. שברתי אותה כי זכרתי שאחד האחים שלי שבר את הדלת זכוכית  של האינטרקום כשהבן של מוסא ואילנה מת בלבנון. כמו הצעקה שצעקתי שהודיעו לי בטלפון על איתן. הייתי הטלפון הראשון ומצצתי מידע ושלא יגידו לי שהוא לא במצב טוב כרגע. צעקתי כי צריך. כי ככה צועקים שלא מאמינים. עד עכשיו אני לא יודע להבדיל על אז, על הצעקה של אז, אבל אני יודע למשל יומיים לפני על בכי מתקרב. איך שזה יושב בגרון. ירוק. מגורען. רטוב. מתהווה.

שנה

עבר
והעבר הוא שדופק לך על החלון. מרים ראשו דרך תווי פנים שלא יידעו את גורלם; אתה מרחם על הפנים בתמונת הסטילס, הרבה לפני מותם, שלא ידעו שהם הולכים למות. אתה פותח אלבום באינסטינקט  דווקא לא בתמונות אחרונות, דווקא לא רגעים של הווה (שהוא כבר עבר- אבל  הוא עדיין בגדר הווה) אלא את העבר הכי רחוק של המת,  מנסה לרחם כמה שאפשר בשבילו את עתידו. גם את שלך.
אין מה לעשות מלבד זה.
 
מים עמוקים
אתה במעמקי המים של החיים. לכל צעד בתוך המים אין כבר קרקע; יש חול טובעני. תובעני,  שנחפר למטה עם כל צעד  שבתוך הים. החיים, הם שדפקו לך את החיים, באו להגיד שלום לעצמם ולהראות לך חיים מה הם. הנה, אתה יודע איך תתנהג במקרה שכזה. יש לך את עצמך.  זה אכל  אותך כל יום, ועכשיו אתה יודע. מה יש לך לעשות עם זה?  
אין מה לעשות מלבד זה.
 
אחווה
וגלגל האחווה  מתרחב; אתה שאלת חבר שכול מה עושים עכשיו, והנה, ייגשו אליך מהיום. מדריך בכיר, מה אתה יודע. באמת, מה אתה יודע?
אין לך מה לעשות מלבד זה.
 
סימנים
שעה לפני ההודעה זיהית שיר שרק אתה יכול לזהות, מתוך אוסף בלוז זניח של הוצאה ישראלית. אפילו תיארת למוכר התקליטים את העטיפה ורצית להתקשר ולא התקשרת. אולי זה היה משנה את הגורל. מזיז דקה מפה, מאריך דקה שם.
אבל  סימנים, אתה שם לב אליהם רק כשהם שם. מתי הם שם?
אין לך מה לעשות מלבד זה.
 
נסיון לאוקסימורון במילה אחת (כתבת על כתיבה, חודש לפני)
הרחובות שוב נכנעים להליכתי החמרמורתית; נסיון נואש לתרגום האנגאובר אמיתי,
הם מרימים ידיים. 
שרוולי מלא ניסיון בסיטואציות שלא חוויתי מעולם,
אני עובר אותן בצעד מהול.
את זוכרת איך הייתי מדגים לך איך אני עושה את זה?
משבצות המדרכה האפורות של העיר עמוסות בדימויים של כותבים אחרים, ואלה של הרחובות ההולנדים, המשופצות, אפילו יותר קשות להליכה.
רק על הקווים, רק על הקווים.
וולכאם טו הוליווד, בייבי, וולכאם טו שדרת הכוכבים.  אנשים עם בוץ על הידיים מחפשים בלטה ריקה לחתימה אישית. פוזיציית כניעה תמורת נצח מדרכתי.
ידיים למעלה!
את זוכרת לך שאמרתי לך שזה הופך  קשה יותר ויותר?
למצוא פינת רחוב שאף אחד לא עבר בה, ואחרי זה להגיע  למופתעות המפגש עם עצמך.
נסיון נואש, בלתי אפשרי, לאוקסימורון  במילה אחת,
נסיון נואש להרים קרן ולרוץ לנגוח מבישול של עצמך.
 
 
אוקסימרון במילה אחת (הגיעה מציאות, חודש אחרי)
וביציאה מהצגת הצהריים המאוחרים של הסרט הישראלי, לא קיבלתי שמש לפנים.
יציאה מהצגת צהריים והתעוררות למציאות שמשית חדשה היא דבר שלפעמים אני מזמין ב35 חמישה שקלים, אך לא כאן הוא המקרה; דיזינגוף סנטר מאלץ אותך לקבל את השמש בהדרגה דרך אור של חנויות,
פתיחת דלת ויציאה למציאות חדשה לא מתקיימת בדיזינגוף סנטר.
ובהליכה  הדיזינגופית, בצד היותר מוצל, מחפש פינה, כוך, חדרון עם מדף מיוחד לכף יד תומכת פנים שעל סף בכי. ואין בנמצא. רק פינות השתנה.
מהנדסי עיר כושלים לא חושבים על אנשים בוכים, מהנדסי עיר לא תמיד חושבים עד הסוף.
הרחובות מנצחים את הליכתי הדומעת, הנוזלת; נסיון נואש לכלום.
אני מרים ידיים למציאות חדשה. אני לא צריך פתיחת דלת של קולנוע.
ידיים למעלה! 
שרוולי מלא עכשיו במצב שאחווה לתמיד,
אני מתמודד איתה מעכשיו.
מעכשיו.
וולכאם טו הוליווד, וולכאם טו שדרת השכול. אנשים עם בוץ על הידיים מחפשים תשובות, חתימה אישית מסומנת על מצח.
פינת רחוב שמיליוני אנשים עברו בה,  עכשיו כבר מתקיימת,
הגשמה של אוקסימרון  במילה אחת,
איתןמת.
 
 
אפשרות לקניית מצת זיפו
אתה חושב לקנות מצת זיפו. כזה ששום רוח לא יפרק. אתה תניח אותו, אולי, על איזה בר. הנה, זה יש לו זיפו. טירחה רצינית למלא אותה כל פעם, תחשוב על עצמך כשתראה את עצמך מבחוץ. זיפו על קופסת סיגריות. סופט, רצוי סופט.
ברוח החזק של בית העלמין, אתה נלחם בהדלקה של נר הנשמה. אתה צריך להדליק מהר, ולסגור את החלון הקטן של מקום מושב הנרות. זה לא הולך לך. שוב ושוב זה לא מצליח.  הלכו לך הרבה גפרורים בשנה הזאת. מצתים רגילים  שרפו לך את קצות האצבעות. המתכת הקטנה, הכסופה, מתחממת. הגלגל הקטן של הדלקת האש כבר לא נגיש לך מרב חום.   מישהו עבר עם זיפו. מישהו עם נסיון של הדלקות מסוג זה. זה עמד בפני הרוח, זה צחק על הרוח. הוא עזר לך להדליק. הוא ידע שזה ידליק.
אתה חושב לקנות מצת זיפו. אתה חושב על האפשרות הזאת.
אין לך מה לעשות מלבד זה.
 
אין לך מה לעשות מלבד זה
וגם ה"אין לך מה לעשות" הזה, אין לך מה לעשות איתו. אתה בז לאלה שחיים רגיל, הם הרי יוציאו מכיסם את פיתקת הכיס, המונפקת, המחוררת, ההשענותית הזאת  שכן "זאת דרכנו להתמודד", מעין מעגל קסמים. ואתה, המודע למעגל הקסמים הלא נגמר בו ישנה הישענות על לגיטמיציות רק מסתבך. נכשל. מועד. מתריס. 
ואתה שונא את זה. אתה שונא את השפה, את המילים, את הזילות, את התקשור עם הרגש שלא יגיע לעולם לדבר עצמו.  אמת אחת ויחידה לא תהיה לעולם. אתה מוכן לרצוח בשביל זה.
אין לך מה לעשות מלבד זה.   
 
יש שם מישהו
יש שם מישהו, בתוך המכונית, ברחוב, ברמזור, בתור לסופר, בזמן העבודה.  שבוכה את נשמתו. שנפל. שנופל. זה אתה. "מה הם יודעים", אגרסיבי, מיד מקופל זנב. יש שם מישהו, אבל אף אחד לא יודע עליו. כמו שהם לא יודעים עליך, אתה לא יודע
עליהם. אתה נסוג אחורה. שוב. עומס מוחי מתערבל כמו משאית בטון; עומדת ברמזור, ובינתיים מייצרת עוד ועוד סיבובים במערבל שתקוע לה מאחור.
אין לך מה לעשות מלבד זה.
 
אני אמור להשתחרר (THE BAND)

הם אומרים שכל דבר יכול להיות מוחלף
הם אומרים שכל מרחק הוא לא ליד
לכן אני זוכר כל פרצוף
של כל אדם ששם אותי כאן
 
אני רואה את האור שלי זורח
מהמערב אל המזרח
כל יום עכשיו, כל דרך שהיא
אני אמור להשתחרר
 
הם אומרים שכל בנאדם צריך הגנה
הם אומרים שכל בנאדם צריך ליפול
אבל אני נשבע שאני רואה את ההשתקפות שלי
איפשהו כל כך למעלה, מעל החומה הזאת
 
 
אני רואה את האור שלי זורח
מהמערב אל המזרח
כל יום מעכשיו, כל דרך שהיא
אני אמור להשתחרר
 
עכשיו יש שם אדם בתוך ההמון הבודד
אדם שנשבע שהוא לא אשם
וכל היום אני שומע אותו צועק כל כך חזק
בוכה שהוא הופלל.
 
אני רואה את האור שלי זורח
מהמערב אל המזרח
כל יום מעכשיו, כל דרך שהיא
אני אמור להשתחרר.

 

 

אני אסע קצת לחו"ל. אני צריך לנסוע קצת.
איתן, אני אוהב אותך.
 
 
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: