ארכיון קטגוריה: אמנות

"איפה אתה? אני בדאדא" | מיה אלרן ואודי שרבני במוזיאון ישראל | וידאו טיזר

שם העבודה: "איפה אתה? אני בדאדא"

האמנים: מיה אלרן ואודי שרבני.

תיאור עבודה: זוג אוהבים נאבד בחלל המוזיאון ולא מוצא אחד את רעהו. שיחתם הטלפונית המתמשכת בזמן אמת, וניסיונותיהם למצוא אחד את השני, נגישה לשמיעה בעזרת אוזניות מיוחדות למבקרים המסתובבים באגפי המוזיאון השונים. בשיחת טלפונית זו, משתרבבים פריטי מידע על יצירות האמנות המוצגות סביבם, ועל המבקרים שבמוזיאון. העבודה מתייחסת לפערים שבין ביקורת אמנות של מבקר מן המניין, שיח זוגי, ושיחת רכילות.

מיקום העבודה:  קומה תחתונה במבנה המרכזי; אמנות ישראלית; אמנות מודרנית; אמנות אסיה; פרה-קולומביאנית.

מוזיאון ישראל, נקודת מגע, 6.8.2015.

 

 

להאזנה: אמאש'ך אבאש'ך שבוע הספר | הגירסה המלאה | מתוך: "ספרים רבותיי, ספרים" | גל"צ

 

 

כאן נמצאים כל הפרטים.

שירה: לפעמים אני לא מוצא את תל-אביב | שלושה שירים חדשים שלי במדור השירה של YNET | קישור

אפשר לקרוא אותם כאן.

אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע | וידאושיר

 

 

 

 

אדם מתחיל את חייו

אודי שרבני והנלוזים בחדר של התדר | וידאו

וידאו. מתחיל חשוך, אחרי זה (פילם) מואר. כמו החיים.

יש בפנים חיות.

 

 

 

אייל יונתי: סאונדים.

גידי רז: גיטרה.

אודי שרבני: קרעי טקסטים.

 

צילום: בנימין צ'צ'יק.

 

שתפו. אנחנו עושים גירושים. טלוויזיה ללא רייטינג. הופעות ילדים.

 

ממשיכים.

 

הנשאר הוא זה שזוכר (מתוך הפרוייקט "גיבורי נעוריי", טיים אאוט ת"א)

 

הנשאר הוא זה שזוכר

 

1.

ילד מסתכל על בוגר. ילד מסתכל על הגיבור שלו. הוא נולד לתוך זה. הוא לומד בלי לדעת שהוא לומד. שותה מושגים. מושפע. עם הזמן, הוא מושפע. עם כל נשימה הוא גם נטמע. את המוזיקה הזאת מהתקליטים האלה. הוא מחקה את מוזיקת תנועות הגוף של גיבורו. את מוזיקת המוּסר, את כיבוד האם והאב. תמיד לזכור מאיפה באת.

 

2.

אני זוכר דברים. הבעיה שלי בחיים היא שאני זוכר דברים. אני זוכר אנקדוטות של אנשים. והם, האנשים, מתבלבלים בין זה לבין טוּב לב. כמעט כמו בין קנאה לצרות עין. הם הולכים שולל אחרי עצמם תוך כדי שינה. גדוּלתי כמתעניין, ולפני כן כזוכר, היא בשיאה אל מול אחרים שלא ממש קרובים אלי; הרי מה הטעם בלהתעניין בקרוביך? זהו סוס טריוויאלי. הרחוקים, הם החשובים. עצם זה שהם נותרים מופתעים מכך שאני זוכר דברים שהם – עצמם! – סיפרו לי, ובנוסף גם מתעניין בכך, יכול בהחלט לגרום להם לחשוב שליבי אוחז טוּב. למרות שעכשיו, אם יקראו קטע זה, יחשבו שאני מניפולטור.

ובכן, זה לא זה ולא זה. אלא מלחמה בכלום. נולדתי לתוך זה, נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. יש לי מזל שאני עוסק בכתיבה, יש לי לאן לפלטר את זה. גיבור ילדותי לא עסק בכתיבה. לא היה לו לאן. צריך, בחיים האלה, שיהיה לאן. גיבור ילדותי לקח על עצמו יותר מדי.

 

צריך לזכור בשביל אחרים. אנשים קופצים לראשי בזמני הפנוי, הם אמרו לי דברים ועלי לזכור אותם, שכן זו הדרך היחידה לעמוד ביושר אל מול השמיעה: זיכרון הדבר. לזכור. כשאתה לא יכול לעזור פיזית, זוהי הברירה היחידה של השומע כדי להיות אדם ישר. משם, זה כבר לא בשליטה; האנשים הולכים, המשפטים נשארים.

אסור להתנהל בעולם הזה כשהכל ממשיך ככה, רגיל. שמישהו לא חושב על מישהו. צריך לקחת אחריות, או לפחות לנסות, על חוסר זיכרונם של האחרים. ולי יש את האחרים שלא שם בשביל האחרים שלהם. הו, טלית שכולה תכלת שכמוני! אפילו בורא את חוסר קיימותם של האחרים. מחשבות, אקדח סיליקון ממלא חורים. ואני שם, מנסה להיות שם בשביל מישהו בדמות זיכרון, ולאחר מכן נעלם, גיבור-על עירוני עלוב שכמוני, חוזר לחליפתי המהוּהַה, והולך אל השקיעה.

 

עם הזמן אתה לומד לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. להיות מוכן. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. אחרי זה החיים קופצים עליך ראש, יש להם ידיים ארוכות ממך. ואז אתה הולך למקום אחר עם הזיכרונות שנשמת מהמקום הקודם.

 

3.

נער מסתכל על בוגר. נער מסתכל על הגיבור שלו. לומד בידיעה שהוא לומד. להיות עם כל אחד בשפה שלו. להתבונן. להיות פוזאי במידה, נטול גינוני הצטנעות לא טבעיים (ואין קשה מכך!). לאחר בכוונה למסיבות כתה. להקשית מעל השוער. גול. להיות שם בשביל מישהו.

 

אין לי עורך דין. אין לי בחיים האלה עורך דין שיצהיר על געגועיי. פעם הייתי מחפש שמש בשביל לגרות את התעטשות המחשבה, להוציא אותה מתוכי. אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים. נשארתי רק עם בין הדברים. הנשאר הוא זה שזוכר.

 

5.

בוגר מקיים בוגר. בוגר מקיים את גיבור ילדותו. זה כבר לא משנה אם ביודעין או שלא. השאיפה ליושר – דבר קשה יותר מלהיות ישר – גורמת לעקמת בגב. משם תחכה בחבילה אחת ההלקאה העצמית הזאת, הבלתי נגמרת, שתגיד שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר; את הגימור הסופי, את שריפת זרי הדפנה בעודם קורמים עור וגידים. את התייחסותך למתדפק על דלתך, את הנתינה לאחר. לעולם לא אגיע לרמה של גיבור ילדותי.

מישהו אמר לי פעם (וזה היה אני) שטוּב הלב שלי לא שייך למסלול המקצועי, אלא שמה שיש לי זה טוּב לב עיוּני. שלעולם לא אגיע לטוּב הלב המקיים, של גיבור ילדותי. הנהנתי לכך בחיוב, כמובן. גיבור ילדותי, לקח על עצמו יותר מדי. אלה מתים הכי מהר.

 

6.

נשאר רק זיכרון. גיבור ילדותי עולה בראשי. ובאותם רגעים שהוא עולה בראשי (וזאת לאחר שהתאכזבתי מעצמי שלא עלה עם כל נשימה), אני יודע, ידיעה ברורה אני יודע, שבין הדברים הוא הדבר היחידי שקיים: הארוחה היחידה היא בוהריים; השטח שבין שביל האופניים להולכי הרגל בשדרות רוטשילד הוא השביל היחידי; הכובעים מכילים מצחייה ללא כיסוי פדחת; מלצרית בבית קפה עולה למשמרת ערב, וזו של הבוקר מורישה לה את בעלוּת השולחנות; ילד קטן נכנס לחנות טריקים ומבקש כרית פלוצים; מישהו נכנס אל מכוניתו וחתול יוצא ממכסה המנוע, שם חימם עצמו בערגונות חורף ראשונים; אנשים לובשים אפודות צמר ללא שרוולים; ילד אוחז בתקליט כמו שאחיו לימד אותו והופך צד; בבתי האנשים יש רק משקופים עיוורים; הזמן הוא פעולות משיכת הזמן שבין תפילת מנחה לערבית; ילד שלא הלך אל הגן רץ אל הדלת, אל אחיו שחזר מהצבא והם מתחבקים; אין הליכה, אלא רק שברי הליכה. אין דברים בעולם הזה. רק בין הדברים.

איתן, אחי ז"ל. ממשיכים.

 

046-page-001

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משורר עיוור בהופעה | שיר חדש. וידאו חדש.

משורר עיוור בהופעה | אודי שרבני

מְשׁוֹרֵר עִוֵּר בְּהוֹפָעָה

אֵין לוֹ אֶלָּא לִזְכֹּר בַּעַל-פֶּה

בִּשְׁבִיל לִקְרֹא אֶת מַה שֶּׁכְּתָב.

 

וְכָּתַב?

 

 

כתיבה ליגה. ערב קריאה על כדורגל ושאר נבדלים.

ביום ראשון הזה, בשעה 22:00 בלבונטין 7. עלות כניסה פחות מבירה. ספרות וכדורגל. כדורגל וספרות. אירוע שעודד מנדה-לוי ואנוכי ארגנו לכם.

לרגל פתיחת עונת הכדורגל שלא מגיעה בזמן, ערב ליגה על ספרות וכדורגל.
מודי בר-און | יהונתן דיין | חיים ושדי | חגי ליניק | שי מייזלמן | עודד מנדה-לוי | אודי שרבני.

 

done11

 

זה דף האירוע בפייסבוק. ניפגש.

 

מתוך משהו שאולי יקראו לו לא להיות בשום דבר עד הסוף

שבוע הספר זה יופי, רולינג סטונס זה יופי, אבל הנה טקסט חדש שלי שמתארח במרחב הספרותי של עודד מנדה-לוי.
מתוך משהו שאולי יקראו לו לא להיות בשום דבר עד הסוף.
מוזמנים לקרוא, לנבור, להפסיק, להתייאש, לשנס מותניים, ללכת עם הגיבור ברחובות אלנבי ולהרגיש את הרגליים. ולשתף. ולא לנמק.

הנה, כאן.

בוא איתי | שיר חדש לעמיר לב | שחקן: עבדכם הלא נאמן.

אני צריך לשחק בנאדם הולך. בקיץ. ואלנבי, כך נדמה, זה רחוב של קיץ בלבד. אני אוהב ללכת. עכשיו יוצא לי קצת פחות כי רכשתי רב-קו, אבל וכו'. הבמאי ביקש שאלך. אז הלכתי. קודם באתי. בכל מקרה, קיץ; אנשים נמזגים בעל כורחם לאנשהו בסוף הרחובות. השיר הזה איתי, הוא היה איתי הרבה זמן עוד לפני שצולם. אני אוהב את עמיר לב. אני אוהב שירים שלא צריך שיושמעו ברקע בשביל "להיכנס אל זה". לא שיחקתי אף אחד באותו יום.

%d בלוגרים אהבו את זה: