אדם נשאר על רצפת עריכה. מה באמת הולך בשבוע הספר (היום כותרות זה רק כדי לתפוס את העין בפייסבוק)

 

הוא נדרש להגיע לשבוע הספר ולחתום על ספרו. על ספרו הראשון, היחיד, הטוב ביותר מבין כל אלה שכתב. זאת אומרת, אף אחד לא דרש זאת מלבדו, אבל בכל זאת נדרש. דרש. יידרש. למעשה, ידע למה התייצב מדי ערב בכיכר – עשה זאת מכיוון ששאר הסופרים נהנו לזלזל בכך, דווקא לא אלה הידועים והמבוססים, שכן אלה כבר לא זקוקים לאותו שיח מתפתל, זה המסתכם בתת הנושא – "התהדרות מעייפות החומר" – ששם לב אליו אצל האחרים, אלא אצל סופרי מעמד הביניים. הם עושים את זה על מנת לבסס עצמם כסופרים; הרי אם הם עצמם יהיו עייפים מכך למַפרֶע (הם מגדירים זאת כך: "עומדים בדוכן ההוצאה כמו לולבים") הם יוכלו לשדרג מעמדם על ידי אותו מיאוס עצמי. ובכן, לא.

מלבד הסופרים הידועים והמבוססים שבאים ברצון לחתום על ספרם (ויש שיאמרו בגלל הזדקנותם וזוהי להם הזדמנות טובה לדעת שהם עדיין חיים על ידי האינטראקציה עם הקוראים, אבל זה כבר נושא אחר), ומלבד אולי משורר אחד זקן שגר בקרבת הכיכר וברז הבירה של הוצאת ספריו מתחבר לביציו הדלוחות דרך קטטר, שגם הוא, המשורר, יכול להיות קשור בעצם לסוגריים שזה עתה קראתם – כל השאר נהנים לזלזל באירועים אלה.

 

בכך, ביצע פעולה; הגיע על מנת לא להיות כך. קטרג אותם ללא ידיעתם. אומנם רק הוא ידע על זה – כמו עוד דברים אצלו – וזה לא השפיע על אותם סופרים מתלוננים ממעמד הביניים, אבל עשה זאת. זאת אומרת, לא כתב את זה, לא ניסח את זה, אבל עשה את זה. התייצב. מספיק כבר עם ניסוחים. הגיע לכיכר וחיכה לקוראים. בינו לבין לעצמו, קרא לכך "פאנג שוואי של הנפש". כמובן שמטאפורה מסוג זה לא היתה עוברת את עריכתו אם היה כותב את זה. למעשה, אפילו לא היה ממשיך לקרוא את כתב היד ששלח לעצמו לאחר מטאפורה זו.

 

קונים. ובכן, אלה הם אנשים בזויים. זאת אומרת, מי שלא הגיע במיוחד לקנות את ספרו. אחריהם בזויים פחות; אלה שקנו את ספרו אחרי עיון אקראי בו. אחריהם בזויים פחות; אלה שקנו את ספרו לאחר הסבר המוכרת שלצידו. אחריהם בזויים פחות; אלה הקנו את ספרו לאחר הסברו שלו עצמו. אחריהם בזויים פחות; אלה הקנו את ספרו כדי להשלים לכדי מבצע מחיר. אחריהם בזויים פחות; המעלעלים.

מעלעלים. עלעלנו. נעלעל.

בתוך כל אלה, הגרועים ביותר הם אלה שחושבים שאי אפשר לעזור להם, ולא בגלל שהם חמדנים המשתטחים על ספרים ונושאים שונים ללא סדר אקראי, כמו היו חאפרים המסתובבים בבתי עלמין המציעים קדיש באזכרות שנתיות (כאלה שכבר מצומצמות ומלבד בני משפחה ואנשים שממשיכים להגיע על מנת להוכיח את האחרים שלא הגיעו, אפילו כאלה שהם לא מכירים; דבר דומה למה שהוא עשה כאשר הגיע לכיכר מדי יום לחתום על ספרו וזאת על מנת לקטרג את אותם סופרים שלא הגיעו). אותם גרועים ביותר, היו אלה המגיעים כשבכיסם מוכנה פתקית האומרת דבר אחד: למוכרים בכיכר אין מושג והם דוחפים במסחריות ספרים כמו בשוק הכרמל. שאני? אקנה ספר בגלל מוכר? שמדקלם את מה שאמרו לו? שרוצה לקבל פרמיות ממכירות?

לא!

כאן ראוי לציין שאנשים אלה אחזו שיערה כזו או אחרת בתוך שומה כזו או אחרת, שכן סירבו להתעניין בענייני גוף באופן מופגן כלפי עצמם, ובכך הם היו דומים גם לאלה אשר הגיעו לאזכרות על מנת לקטרג את אלה שלא, וגם אותו עצמו שהגיע בשביל לקטרג סופרים אחרים שלא הגיעו לכיכר, ובאופן אירוני, אלה עם השערה בשומה קטרגו בעצם את עצמם עם אותו סיום דיון מעגלי ולא מודע.

צילום: עמית ישראלי.

צילום: עמית ישראלי.

 

אבל אהב לשחק איתם, עם אלה. הרי פרצופו לא היה מוכּר, והוא יכול היה להתחזות למוכר של ההוצאה, למשלים הכנסה. הקטין את מעמדו ושבר אותם. שבר אותם מדי יום. שבר עצמו מדי יום, אם כן. ובכן, אם הוא היה כותב עוד ספר מלבד ספרו היחידי והטוב ביותר מביניהם, אולי אפילו ספר המשך, היה שותל כאן מעין התחכמות נוסח זאת:

דיאלוג זה נכתב בלשון נקבה, אבל הוא מיועד לכל הבחורות:

"שלום."

(לא שומעת)

"שלום."

"שלום."

"אפשר לעזור?"

"לא, לא ממש." (תנועת ידיים)

"לא דיברתי על ספרים. אני לא מבין בספרים." 

"אה, מצחיק." (…)

"איזה סגנון כתיבה את אוהבת?"

"חשבתי שלא מדברים על ספרים."

"אני לא מדבר על ספרים."

"אז על מה אתה מדבר?"

"על סגנון כתיבה. תודי."

"תודי שמה?"

"תודי שזה דבר שונה."

"זה שונה."

(כרוז: ועכשיו, האחים קורידו חותמים על ספרם המצליח "זוהי סוכרייה!") 

"היית הולכת פעם למסיבות של דראם אנד בייס."

"יו, איך אתה יודע?"

"אני יודע. רואים. זה בסדר, זו מחמאה. קחי."

(שלף ספר של סופר אחר)

"את תאהבי את זה. מכירה?"

"לא, מה זה?"

"בלי דיבורים. פתחי באמצע, תקראי. אנחנו מדברים על סגנון כתיבה, כן? הרי על הכל כבר כתבו, אז מה זה משנה העלילה? תראי אם היד שלו מדברת אלייך."

"אוקיי." (מעלעלת)

"אם תאהבי אותו – מצאת חבר לחיים." (אמר את זה כמובן בנימה פארודית; זה לא יכול להצליח אחרת מול אותם אנשים)

"זה באמת מעניין".

"כן."

"ואחר".

"כן."

"אתה כנראה יודע את העבודה."

"אני לא ממליץ עליו לכל אחד."

"אבל לכל אחד אתה אומר את זה."

"גם נכון."

"מצחיק."

"עכשיו אני אקח אותך שני צעדים קדימה, אל מה שתחשבי מיד: את ב-לופּים שאני ממולח, את במלחמה פנימית; שילוב של רגשי עליונות ורגשי נחיתות עם סקפטיות מלמעלה, משולבת באכזבה עצמית כי הצלחתי להמליץ לך על ספר. אגב, אם את רוצה אפשר שהספר הנוסף שאציע לך יהיה משהו שלא תאהבי כדי שהמצפון שלך יהיה שקט ונגמור עם זה."

"מצטערת, לא שמעתי כלום ממה אמרת. הכרוז פה ממש משתולל עם שמות הסופרים בווליום נוראי."

"לא משנה. אם אהבת אותו, תאהבי גם את זה" (שלף עוד ספר של אחר). "את קוראת שירה?"

"לא, לא ממש. זאת אומרת –"

"אל תפחדי, זה אומנם ספר שירה שלו, אבל כל שיר זה כמו סיפור קצר. זאת לא שירה מתיפייפת, עלים, שלכת וכל זה. זה מדרכות."

"מדרכות?"

"מדרכות."

"לפתוח באמצע ולראות אם זה מוצא חן בעיניי?"

(מעלעלת)

"את יודעת את העבודה." 

(קוראת)

"שמע, זה טוב. אני קוראת עוד שיר."

"לכי על זה."

(קוראת)

"זה טוב (מרימה את הראש לשלט ההוצאה). איזה מבצע יש לכם?"

"אצלנו שלוש במאה. כל מה שאת רואה מכאן, ועד לשם. כל מה שיש."

"אז עוד אחד? אני לא מאמינה."

"שטויות. בסוף כולם מתים. בואי נגיד את זה ביחד, תחזרי אחרי: אני קונַה שלושה ספרים כי אני במצב רוח טוב וזה לא בגללך, אני קונַה שלושה ספרים כי אני במצב רוח טוב וזה לא בגללך."

בפעם השלישית היא כבר חזרה אחריו עם חיוך. אנשים סביב הסתכלו, השתהו, חייכו, עלעלו. הוא הקפיד להישאר רציני. מקצוען. יש לו עוד ערימה מהספר שלו והוא יגמור אותה היום. גם את הערימה.

"אז מה, ניקח שלישי? זה ייצא לי יותר זול."

"השלישי על האינטואיציה שלי? עדיין הולכים עם זה?"

"זהו, רק עם זה."

שלף לה את ספרו.

"לא קראתי את זה, אבל אנשים שאני מחזיק מהם אומרים שזה ספר טוב," אמר. 

"על מה זה? רגע, סליחה! אמרנו שזה לא משנה!"

"בדיוק."

"אם את קונה אותו, אני יכול לסדר לך הקדשה מהסופר, מה את יודעת. בינינו, הוא טיפוס זחוח, אבל מה איכפת לך לעשות לו את היום?"

"הוא כאן?"

"כן, אקרא לו מיד."

"קדימה."

"איך קוראים לך?"

(אומרת)

שלף עט, שרבט כמה מילים וחתם. אם ספרו היחיד והכי טוב שלו היה רב מכר, לבטח היה מתאר זאת כך בספר ההמשך:

פיה נפתח, עיניה נפערו. רוח הערב הזיזה את שערה. חיוכה היה אחד היפים שראה, ואז הבין; יופי חיצוני לא קובע. הוא התאהב בקוֹנַה של ספרו!

 

אבל לא. כאמור, לא. לא היה זה כך. ובהתאם, ספרו הראשון לא היה רב מכר כי תיאור התאהבות זה לא תאם את סגנון הכתיבה שלו. והיא, שוּמה יצאה מלחייה, ושערה אידיאולוגית יצאה מהשוּמה זו. חוסר הבל קיומי השפריץ מכל גופה. ללא ספק, הבל הקיום הפסיד לקיום באותו ערב.

 

הכניס את שלושת הספרים לשקית. חייכו זה לזה. ברמקולים בדיוק אמרו את שמו. הכרוז האידיוט מנסה לעבות את קולו לכדי רדיופוניות מאוסה, נלמדת. לפעמים הוא מפסיק באמצע משפט, סוגר את המיקרופון לכדי שיעול, ואז פותח שוב וממשיך, מכריז. מדי ערב הוא שומר על קשר אוזני עם אותו כרוז ויודע – אסור לו לראות אותו, שכן בכך, אידיוטיוּת הכרוז יכולה להישבר. משם אי אפשר לרדת נמוך יותר.

אבל לפני כן, את הספר הראשון עליו כתב הקדשה באותו שבוע הספר, הוא בכלל קנה מכספו. הם ניגשו אליו ואמרו לו שלום. הוא ועוד מישהי. הם גרים ברחוב. הם באו לאסוף בקבוקים. למחזר. להרוויח כסף. מדי פעם הוא רואה אותם הולכים במדרכות העיר עם עגלות הסופר שלהם עמוסי הבקבוקים. הוא מכיר אותו מילדות, מהשכונה, עם הזמן התווספה לו אשה. מדי פעם הוא נותן לו כסף, משאיר לו אוכל במקום שסיכמו מראש (שיח בפארק הירקון; הוא לא רוצה להגיד לו היכן הם גרים כי פוחד שיראו אותו מגיע ואז יגלו את המקום וייתכן ויוציאו אותם משם). שניהם תמיד מפויחים, אך עם זאת שם לב לכך שהם מגישים לו את ידיהם בחוסר מודעות. ידיהם מלוכלכות, מזוהמות. והוא לוחץ. מסדר בראשו את טוּב ליבו העלוב שאומר "מה זו לחיצת יד שאפשר לשטוף, לעומת לינה ברחוב".

איזו התחשבות, משהו.

הם יודעים שהוא כותב כי כשהם מחטטים בפחים בשביל לאסוף בקבוקים, הם נתקלים בשם שלו. אפילו קראו ראיון איתו על צאת ספרו. חשב על כך שאם היו נותנים לו אפשרויות, היה מבקש שההקדשה הראשונה שייתן בשבוע הספר תהיה בדיוק כזו, אין מתאים מכך; אדם המכיר אותו מעברו המחטט בפחי זבל ומוצא עיתון בו ישנו ראיון על צאת ספרו. הוא הוציא כסף מכיסו, הביא למוכרת שהיתה לידו, והקדיש לו את ספרו.

אין דבר נלוז מכך. ועכשיו, בירה.

 

כל סופר מכיר את שיטוטי הבירה של שבוע הספר בכיכר. הוצאה אחת מסוימת (ולא נציין כאן את שמה שכן אם כתב יד זה שאתם קוראים עכשיו יתגלגל אליהם ולבסוף ייצא אצלם כספר – הרי זו פרסומת סמויה, ומצד שני אם יתגלגל לשם ולא יתקבל– הרי הם אידיוטים), מעמידה ברז בירה בשטחה להנאת סופריה, אך בעצם ברז זה משמש את כל סופרי ומשוררי כל ההוצאות. כולם מגיעים לשם, מחליקים ידיים, מעבירים רשמים, אך בעצם מחכים ששיחות החולין יגיעו לזמן בו צריך להזדהות עם בעל השיח, בדרך כלל עם ריכול כזה או אחר על עורך או בעל הוצאת ספרים. ואז ("או אז"), צעד, כמעט תימני, נשלח הצידה, סוחב את הדוברים אל ברז הבירה לכדי מזיגה. ומשם, ברוך השם. אבל ראשית, צעד זה חייב להיות בזמן משפט הזדהות, והנה בכך היוצרות מתהפכים: הצעד הוא האמירה, המשפט הוא הדבר הפיזי. ישנם אחרים שפשוט אומרים "הנה ברז בירה בחינם, כוסאמו, אני לוקח."

 

השתכר. מדי ערב השתכר, אך כבל עצמו לחוק אחד: אסור לו לראות במו עיניו את הכרוז שמכריז את שמות הסופרים בכיכר. כרוז זה, עם עיוות קולו לכדי עובי – סדוֹמיוּת. אם יראה אותו, את ישיבתו השפופה, כשסביבו עטיפות ביסלי ואת עיוות פניו כאשר סיגנן את קולו – יהפוך לנציב מלח, או לחילופין לכותב ממעמד הביניים, זה אשר נהנה לבוז למַפרֶע את עמידתו בדוכן. בוז עצמי זה הוא בוז רפוי, כזה המעיד ללא יודעין על דבר אחד, והוא שחייה יתרה בחומר; מי הוציא ספר איפה, מיהו העורך השדלן, מי המגיהה הגונחת, מי הם האנשים המאוסים, מי העורך המתערטל, מי מבטיח הבטחות שווא, וכו'. והוא, הדבר האחרון שרצה זו שחיה יתרה בחומר.

 

ולא שחה מדי בחומר. הכיר את מי שהכיר. אמר שלום למי שאמר. הוא במקצוע שלהם, הם במקצוע שלו וההפך, אבל גם ההפך. עם הזמן הבין שמלחמתו לא להיות משויך היא אבודה מראש. בנוסף לכך חשב: לְמה לו? לְשם מה להילחם? כבר מיד אחרי שהוציא את ספרו הבין שידיו אזוּלוּת, שמלחמתו הפנימית היא רק פנימית. הוציא ספר? שוּיך, נוּצח. הדברים גדולים ממנו ולא יכולים להיות כבר בשליטתו. זה כבר בידי אחרים, והוא – בעיקר באירועים משפחתיים – מוצג כסופר.

 

עד גיל מאוד מאוחר התמיד לא לשהות בקרבת מקום בה היו אנשים שלא העריך. ניסה שלא לשהות איתם באותו מקום וזאת כדי שלא ייווצר המצב, ולוּ הקטן ביותר, שאלה יוכלו להחמיא לו. הרי אין אוזלת יד גדולה יותר מאשר מישהו שאתה לא מעריך – בז לו, או אפילו מתעב במקרים מסוימים – ניגש אליך, כולו הוד והדר ומציין בפניך שאוהב הוא את עבודתך (כתיבה, במקרה זה). מתבצע פה שקר, חשב. הרי אם מישהו מחמיא לך ואתה בעצם לא סובל את האדם, לפני כן את עבודתו, כאשר באמצע ניסית להפריד בין שני אלה, ואם הצלחת – וספק אם הצלחת – אז בסך הכל רק הצלחת; זה בסך הכל נשאר שם. זאת אומרת באיזשהו "שם".

ועכשיו מה? עכשיו הוא כבר "סופר". ופָּנים זה לא דבר שראוי לזלזל בו; קוראים מזהים כותבים – כמה אירוני – לפי פניהם, רק אחרי שראו תצלומם. ועד עכשיו, התחבא – כמה אירוני – מאחורי כתב ידו, והנה, הוא כבר לא נמצא מתחת לשמיכת פוך מחצבתו, והנה, הרי זה שהחמיא לו כולו עולב. אומנם עולב שלא מודע לעצמו, אבל בהתאם לכך הופכים הדברים לצלצולי עולב, שכן דיבר והחמיא ולפני כן כולו הוד והדר. ומשם? בעתיד ייווצר קשר עין באירועים פומביים, כזה שנסמך על עבר, החלקת יד, מה נשמע, מה קורה, וכו'.

בזוי. נבוזנו. נתבזה.

במוחו הקודח אפילו יצר לעצמו תחרות (פנימית, בטח שפנימית) עם אחד: להתעסק בכתיבה בתל אביב ולנסות לא לדבר איתו. לעולם. וכולם דיברו עם אותו אחד. למעשה, אם חטאת – בעיקר חטאת – בכתיבה באותה עיר, לא היתה אפשרות אחרת; כולם דיברו איתו, גם שונאיו באיזושהי דרך. הוא הרי היה בכל מקום. ואם לא דיבור אז הנהון ראש. לפחות הנהון ראש. למעשה, היה נדמה שכל העיר הזו בנויה על מעשה פיזי אחד יחיד ומיוחד: הנהון ראש. משם הטיה אלכסונית, לפעמים עם חיוך, וזהו, ממשיכים הלאה.

 

אם כן, משחקיו היו פנימיים, עצמאיים, עצמיים. וככה העביר חייו, וככה העביר את שהותו בזמן שבוע הספר של אותה שנה, שנת הביסלי, כי חילקו שם ביסלי עם טעם חדש. חיכה, חתם, שתה בירה, שמע את שמו ברמקול, אכל ביסלי, חתם, הלך לשירותים הכימיים, השתין, שתה בירה, חתם, אכל ביסלי, השתין, קנה ספרים שתמיד רצה, הגיע לביתו, השתין, אכל, הניח את הספרים, לא קרא אותם בגלל הפחד לאבד את ידו, את גשמיוּת ידו, את המקוריות שחש שיש לו. תמיד לא שחה בחומר מדי, אבל יותר מכך – ידע היכן לא לשחות.

 

לפני כן, יצא מהדוכן. לפי החישובים שלו, עוד מעט הסבב יגיע שוב אליו והכרוז יגיד את שמו, יפאר את ספרו וכו', וכו'. הוא לקח בחשבון שסבב זה יתרחב שכן סופרים חדשים הגיעו, בכירים, וזאת לשעת השיא ולכן לא היה בלחץ. לקח את הזמן לפעולתו.

ובכן, השירותים הכימיים לא באים בחשבון למה שהיה צריך להוציא מקיבתו, לכן חצה את הכביש לאחד הברים הסמוכים לכיכר. השעה היתה עוד מוקדמת לבילוי של צעירי העיר, ולכן אפילו לא נשאל על ידי המארחת שאלות מיותרות. בכל זאת, זכר את שם מנהל המקום ושאל אם הוא ישנו. למה עשה זאת? שוב הדברים לפעמים הם כה פשוטים: בעולם הזה, בקשה לחרבון במקום ציבורי עדיין נחשבת לעבודת אלילים, והרי מה יותר אנושי מחרבון? חרבון כּבּיר! לשם מה להתבייש?

הוא נענה על ידה שהמנהל לא נמצא, ואפילו הוסיפה שלא ראתה אותו הרבה זמן. בתוך תוכו ידע שהמנהל כבר כמעט ועזב – כך אמר לו כשנפגשו באופן מקרי – ודבר זה רק הוסיף להתרגזותו העצמית. למה עשה  את זה? הרי הכל היה לטובתו; השעה מוקדמת ואין בעיה להיכנס, ידע שהמנהל איננו כמעט באופן ודאי. שאל בכל זאת, נענה על אינפורמציה שידע בכל זאת. בכל מקרה, השומר שליד המארחת מיספּר אותו עם המכשיר שבידו מיד עם כניסתו, שכן "מקום זה יכול להכיל עד", וכו'.

ירד במדרגות. בגלל השעה המוקדמת המוזיקה שהופעלה היתה מהמחשב ובווליום מאוד חלש. בדרך כלל בשעות כאלה, אנשי הצוות לוקחים לעצמם חירות ובוחרים שירים שהם אוהבים, לאו דווקא כאלה שמתאימים לאופי המקום. עוד מעט הכל ישתנה כשהדי ג'יי יגיע; עמוס תיקים, יודע איזה משקה יבקש. ברקע, היה אפשר לשמוע את הכרוז מהכיכר הסמוכה.

הוא עקף את הבר ונכנס לתא השירותים. כרגיל: נעילה, סיבוב ניירות על האסלה, הורדת מים, ריפוד האסלה עם ניירות, החזקת קצה מכנס שלא נוגע ברצפה, ישיבה. אבל הפעם חיכה. הרי האנשים מפרים את חוקי הכתיבה. הכרוז מהכיכר המשיך עם שמות הסופרים והספרים, והוא חיכה לתורו. ואז, ברגע שצוין שמו בכיכר הגדולה, דחף את מה שהמתין לו והכל התפרץ על האסלה. צדדיה הפכו מפת גיאוגרפיה של איזור משמים, חום, נטול מים. הסופר ככה וככה, עומד עכשיו בדוכני הוצאת ככה וככה וחותם על ספרו. כן.

 

יצא מהבר. נכנס שוב אל הכיכר. דוכן הספרים של ההוצאה שהוציאה את ספרו צפוף עכשיו. עוד סופרים מאותה הוצאה הגיעו לשעת השיא. מימין ספרי אוכל אינסופיים. מתכּונים, מתּכונים. משמאל, ספרי ילדים אינסופיים. צבעוניים, צבעוניים. לידו כותבת שהגיעה לחתום על ספרה ("הייתי מגדירה את הספר הזה כספר חצוף"). המרפקים נשלפים, המרפקים חדים, סופרים רוצים לעמוד ליד ספרם. כולנו אווזים המחכים לפיתום, חשב. ואותה סופרת, היא בסך הכל דודה. ללא מירכאות. והוא צעיר ושחצן, בטוח בעצמו. והן בעיניו דודות, בסך הכל דודות שהוציאו ספרים. אפילו לא ניסה לסדר את מצפונו כאשר קרא להן כך בליבו. לא. הן דודות. דודות וזהו. והוא דוד. אם לא עכשיו, אז בעתיד. והוא ידע שיום אחד, יהיה דוד. בכך, נלחץ לרגע, אך גם נרגע. יש בכך נחמה. צריך להודות שיש בכך נחמה.

 

*וזה היה קטע מתוך משהו שמתעתד להיות משהו. לא ברור מה ואיפה.

בינתיים, אחכה לכם בכיכר, כמו בשיר של להקת גזוז, עם למה אתה לא מחייך בדוכנים של הוצאת מודן.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי א.  On יוני 5, 2013 at 11:44 am

    עכשיו אני דווקא מחייך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: