הדקות שבין אלכס ליבק לטריפונס

טריפונס כבר לא שם שמן ברילנטין בשיער, השיער שלו עכשיו בצבע חלודה ואני כותב את הכתבה הזאת כשאני שומע את בראיין פרי והרוקסי מיוזיק ברקע. ובכן, כמה מילים על בראיין פרי: הוא מעולם לא הופיע ברחבת בית הכנסת הגדול באלנבי. כמה מילים על מתופף הדרבוקה שלא ניגן עם בראיין פרי בשבוע שעבר ברחבת בית הכנסת של אלנבי: יש לו קוקו שחור, משוך. כמה מילים על הקהל בהופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת באלנבי: רק 18% מהם מכירים את המושג "תספורת טריפונס", 3% מתוך ה-18% מכירים את המושג "גבות של דולצ'ין". כולם, בכל מקרה, נהנו בשישי שעבר ברחבת בית הכנסת באלנבי, בהופעה השניה של טריפונס שצוות התדר והפורט סעיד הרימו.

                                         במאי וידאו וצלם סטילס

שעתיים לאחור, אני בסינמטק, בהקרנת הפרק הנהדר על הצלם אלכס ליבק מתוך "גיבורי תרבות" של ערוץ 8 (בימוי: אורי סיון, הפקה: מודי בר-און וענת זלצר).

אורי סיון עמד בכבוד מול מטלה די קשה: דוקו על אמן יוצר, ויותר מכך – על אמן סטילס, אמן תמונה קפואה, מקפיאה. ליבק הוא איש של הרחוב, הוא איש של רגעים קטנים, מבליחים; לפעמים ביודעין, ולפעמים רק תוך "פיתוח התמונות" – מירכאות; כבר דיגיטלי, וכו' –  תת המודע מודיע בדיעבד לזנב הטווס: היפתח, יש אורחים. אבל טווס זה של ליבק הוא טווס אפור, דיסוננסי, כמעט כלוא; אין לו לאן ללכת מלבד מדרכות ישראל. ומדרכות ישראל הן בדיוק הצילומים של ליבק; ברחוב אחד, בטווח של עשרות מטרים, אפשר לנוע בין בלטת שומשום 40, אבן ירושלמית, אבן של רחוב הולנדי, חול שיפוצים, עד שאתה מגיע לגן משחקים באמצע העיר. שם, על רחבת גומי מהסוג הרקורטני, עומד ליבק ומשחק – חומר ביד היוצר – עם תפיסת הרגע. בישראל, על ישראל. ילד נצחי, מצלמה מסוג לייקה תלויה על צווארו. אורב, משוטט, מנקה עשבים שוטים כמו שחקן קרלינג, מאגף, מתבונן. קליק.

ליבק מצלם סטילס כמו שדוד פרלוב צילם את "יומן". מבט נוקב, חמלתי, אירוני, עצוב, פיוטי, מהיר אך איטי בהתבוננותו. עיבוד במאית השניה. מי שמכיר את הצילומים שלו מודע לדבר הראשון שבולט אל העין והוא הניגודיות; ליבק מייצר קרוס בין שני אובייקטים, קרוס שמת בידיים לאנשי העלילה באשר הם בכל יום עסקים. ואנשי העלילה אינם לא אלא רוצחי רגעים; חותרים קדימה כסוסים דוהרים, ואפילו אם הם אוחזים פאוזות בכיסיהם, אז פאוזות אלה אינן – שוב – לא אלא כמשרתי עלילה.

הם לא אנשים מתבוננים, אנשי העלילות. אלכס ליבק מתבונן. אז כן, ליבק לא חי בשביל המחר, אפשר להגיד שהוא מטא פיזי כי הוא אורב מעל לעלילה, מדבר עליה, אבל מבטל אותה; עם מותה המיידי (הצילום), היא מקבלת חיי נצח. משם, לפני או אחרי, זה לא משנה. רגע הקרוס בין שני האובייקטים של ליבק הם כמו שני סוגי המצוות, כשלפעמים גם בין שני אלה הוא מסמפל: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. וזה מה שחשוב בחיים. ואם עשית מצווה והתהדרת בה? לך תישן על האף.

אורי סיון לא נפל לזה. זאת אומרת, יכול היה ליפול; עיסוק אינסופי בניגודים באופן ישיר, אבל לא נפל. הלך לנבירה פסיכולוגית, אבל במידה. הקרוס של ליבק, כמו שסיון אמר בווייס אובר המלווה את הסרט, הוא רק שער. תפקידו? להכניס אותנו לֽרגע למקום שהמציאות שלנו נראית אחרת. והמסקנות, כמו שנאמרו בסרט על ידי ליבק מצילומיו בשוק הכרמל: אנחנו אנשים לא שמחים. מסתובבים ברחובות עצובים מאוימים וחשדניים.

                וורד מתקן את המילה "היפסטריות" ל"היסטריות" באופן אוטומטי

נחזור קדימה – ואפשרי להגיד את זה – אל ההופעה של טריפונס ברחבת בית הכנסת. עם הבליל התפיסתי הזה, אני מגיע אל בליל אחר, פיזי. המוני אדם, שבטיות קסומה; מבוגרים עתירי טברנות בעבריהם (שרוטי רסיסי צלחות), ילדות שדופות (קרן ארלנדס בעתידן), אמני ביגוד של יד שניה (המילה "פריט", נוזלת עם שווא מתנוך אוזנם), מוסיקאים מכל הסוגים (דיוני סאונד אינסופיים בשיערם המקליש), היפסטריות (כאלה שתוכנת הוורד – אני יכול להעיד רק על 2003 – עדיין לא התרגלה אליהן ומתקנת ל"היסטריות"), מפדלי אופניים (טייץ זרחני קופץ מגופם כמו שיניים ליד תאורת אולטרה כחולה). כולם שמחים. לא שמחים סתם, אלא שמחים. באמת שמחים. טריפונס על משאית, מנגן ומנגן, ומנגן. השילוב הזה, של מחרוזת שירים שכמעט לא נעצרת הופכת פסקול, שטיח, כזה שמפַנה אותך אל הרגעים הליבקים. וחיוכו של טריפונס כפרסומת לחיוכים של אמני בוזוקי. והקהל אוהב אותו, ובאמת ששמחים; לא היתה מחיאת כף עם אצבעות פתוחות, כזו שתפקידה היא לכדי הקצנה, מעין התמודדות בהפוכה עם שִמחה שמוזיקה לא שיגרתית להווייתך לפתע מציפה אותך. לא. שִמחה.

יכולתי לברוח למקומות האלה, לענייני שעתוק, וכבר ברחתי בעבר: שבירת הצלחת היוונית היא ניסיון להגיע לשבירת הצלחת של פעם; ריקוד הבחורות התל אביביות הוא לא אלא בריחת סידן רגעי שמרשה לעצמו לשמוע מוזיקה כזו; משפטים נוסח "זו מוזיקה מזרחית אמיתית, לא כמו הזבַּלה שיש היום", שנורים במהירות מפאת פחד מהתבוללות אל מול העם. לא. ושמחו, ושמחנו. למה? כי המצב הנתון לא נותן ציניות, לא נותן תנועה אנתרופולוגית.

וכאן ראוי לציין את המהפכה הקטנה שאנשי "חרגול" ו"טבק" עשו. הביאו את המוזיקה הים תיכונית, "האמיתית", אל לב הסצנה התל אביבית המאנפפת; התפוחים, האחים רמירז, לאון פלדמן, בום פם ועוד (כל אלה הן מעין אנשי הבית של אותה סצנה שתיירים תקועי דק נמל תל אביבי לא מודעים לה), גילו מחדש לצעירים את מה שהיה פה תמיד. במעטפת שיקית, תקליטים של קוליפון הם הדבר החם. אבל לא יעזור דבר; אם אתה מגיע לפורט סעיד, ושלומי זידאן, צח בר ודרור שר, מהבעלים, מתחרעים על תקליטים של זוהר ארגוב לצד נושאי המגבעת, אתה יודע שיש רק דבר אחד שחשוב באותו רגע: בטן, האהבה למוזיקה מעל לכל. מחיאת כף סגורה, אם כן.

(צילום: דפנה טלמון)

ועכשיו נחתור לאמצע, לאנדרלמוסיה המוחית של זה – אני – שיוצא מסרט על אלכס ליבק להופעה של טריפונס. אתה מתחיל לראות הכל בליבּקית, והיה, ברוך השם, מה לראות בליבקיות. אבל אני אדם כותב, הכלי שלי הוא המילה, וכבר שנים אני חושב בליבקית; רואה את הקרוס, את האוקסימורון. רק שעד עכשיו לא היה לי לכך דוקומנטרי מבסס. ובכן, הדברים מורכבים עוד יותר, כי כבר תקופה שהמילים סביבי הן תמונות, ובהתאם לכך, באותו רגע: בחור עם גרבי סכרת גונב חתיכת עוף מהמנגל ואומר בחיוך "חסר מלח"; בחורה עם פרלמנט ארוך אומרת רק מילה אחת – "אש" – למישהו עם פרלמנט קצר; מישהו עם אייפון אומר לאחר "קח, צלם אותי כאילו שאני לא שם לב, אבל מהצד הזה"; מישהו אומר למלצרית "אז את באה לפה הרבה?", תייר משטוקהולם אומר "אני לא מזדהה עם מה שאתה אומר", לזה שהוא משכיר אצלו חדר, וכיו"ב. המילים הן תמונות. אני רואה אותם, פיזית. וליבק, וטריפונס.

וככה, נעתי באותו שישי בין התפיסה הצילומית הליבקית שמועברת דרך במאי וידאו, אל שמחת המוזיקה, שבתוך כל זה, בין מעברי העונות, מילים מצולמות. קפואות.

אחרי זה, אתה נכנס אל המכונית, ומכוון על FM88. שם יש את התוכנית "כאן, שם ובכל מקום". אירוני במידה. אתה נכנס אל הוואטס אפ, ולא כותב דבר; רק לראות מתי זו שאתה רוצה נראתה לאחרונה מחוברת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On דצמבר 5, 2012 at 6:00 pm

    בדיוק בגלל זה, אני מתקשה כל-כך, אפילו לחשוב על לעזוב את תל-אביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: