ניפגש בדבּוש | טקסט למעברי העונות בין יום הזיכרון ליום העצמאות | אודי שרבני

 

 

                                     פגישה עיוורת בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 היא: הי, איפה אתה?

הוא: אני ליד דבּוש.

היא: באה.

הוא: בואי.

 

 

                                             באגדה אורבאנית זאת יסופר

 באגדה אורבאנית זאת יסופר על תינוק שנולד בהפרש הדקות שבין צאת יום הזיכרון לכניסת יום העצמאות. מספרים שביכולתו לתפוס בידיו את קו הצינה שיורד בעליות.

 

 

               תשובה אופציונאלית לשאלה אחרונה במונית הכסף (תכנית ספיישל)

 עידו במלעיל: הגענו לשאלה האחרונה! מוכן?

מתמודד: ומזומן. רגע, אפשר לשלוח ד"ש?

עידו במלעיל: טוב, נו.

מתמודד: ד"ש לישראל ישראלי.

עידו במלעיל: גמרת עם כולם במכה אחת, אהבתי. אוקיי, הנה זה בא: מהי השיחה הכי שגורה בקרית שאול ביום הזיכרון?

מתמודד: אני יודע! "למה 'אל מלא רחמים' זה רק במנגינה של אשכנזים?" או משהו כזה.

עידו במלעיל: לא, אבל יפה. בוא ננסה עוד אחד.

מתמודד: המממ… אולי: "לקחת שני מים מינרלים מהכניסה, אה? וואלק אתה, גם ביום כזה הראש שלך ממשיך לעבוד."

עידו במלעיל: לא, כמעט. ניתן לך עוד צ'אנס.

מתמודד: "שמת את המדבקה בצד הלא נכון"? אה, רגע, לא, בטח על זה שכולם אומרים שהיו מלא כוסיות.

עידו במלעיל: יפה! זכית! תרצה להכפיל?

(פאוזה)

מתמודד: האמת עידו במלעיל, שאני לא רוצה להכפיל. אני רוצה רק אישה אחת, שאני אוהב אותה והיא תאהב אותי. והיא תהיה יפה, אבל יפה בשבילי. שאני אוכל גם לצחוק לידה וגם להישבר לידה. ואנחנו נזדקן ביחד. ונשב על ספסל ונחזיק ידיים. אני לא רוצה כלום בחיים, עידו במלעיל, באמת. אני לא צריך כלום. רק את זה. את זה וזהו.

 

 

                                              יאיר לפיד ( נכתב ב-2012)

הוא: איך זה שיאיר לפיד מנחה את הטקס? הוא הרי רץ לפוליטיקה.

היא: זה קשה לוותר על זה. אני מניחה שזה הדבר הראשון שהוא חשב עליו כשהחליט לרוץ.

הוא: אבל עדיין, הוא מנחה גם השנה.

היא: כן, זה קצת הורס לי מחשבה מסוימת.

הוא: איזו?

היא: שזה כמו שמי שהוציא ספר כבר לא יכול לשלוח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הארץ.

הוא: אבל הוצאת ספר (לוחש) ושלחת גם השנה.

היא: כן, אבל בשם בדוי. אם אזכה לא אראה מזה שקל.

הוא: אה.

היא: לחמא עניא.

 

 

                                               זוג נשוי בעצרת יום הזיכרון בכיכר

 הוא: נו, איפה את?!

היא: מה אתה צועק עלי! אני ליד דבּוש.

הוא: מה חדש…

היא: טוב, אני ממש לא צריכה את זה ממך היום. ביי.

 

 

                                             משהו על ערוץ 33 ביום הזיכרון

וּבְכָל שָׁנָה, עָרוּץ 33 אוֹחֵז בְּבִטְנוֹ שֵׁמוֹת.

סֵדֶר עוֹלֶה, עָבַר לְהוֹוֶה; שֵׁם הַמִּלְחָמָה, שֵׁם הַנּוֹפֵל, תַּאֲרִיךְ, נֵר נְשָׁמָה.

כְּבָר שָׁנִים שְׁכוּבִים הַמֵּתִים, מֵתִים, בְּתוֹךְ צָגִים –

קְבוּעִים לִפְנֵיהֶם, קְבוּעִים אַחֲרֵיהֶם.

 

וְהַמְּצִיאוּת דּוֹפֶקֶת בַּדֶּלֶת; כּוֹפָה עוֹד וָעוֹד.

אֲבָל הַזְּמַן הוּא אוֹתוֹ זְמַן, שֶׁהֲרֵי לַזְּמַן אֵין זְמַן אַחֵר, רַק הַזְּמַן –

עַד לַחֲגִיגוֹת הָעַצְמָאוּת, אוֹתָהּ יְמָמָה מִצְטַבֶּרֶת

אֵין אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ, מִתְדַּפְּקִים עוֹד שֵׁמוֹת

וּבְכָךְ, בְּכָל שָׁנָה, כְּתוּבִית הַשֵּׁם

(דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד, דְּחִיסוּת הַלְבַד)

הוֹפֶכֶת פְּחוּתָה.

וּבְתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ הַכֹּל-כָּךְ כָּל-כָּךְ, אֵין לַבְּרֵרָה שׁוּם בְּרֵרָה –

הַיְּמָמָה הִיא קְבוּעָה.

 

וְאַחֲרֵי צְפִירוֹת, נְבִיחוֹת כְּלָבִים מִתְעַרְבְּבוֹת עִם רַעֲשֵׁי הַתְנָעַת מְכוֹנִיּוֹת.

וּמַמְשִׁיכִים.

 

 

                                                                  היה זה ילד

 היה זה ילד. עוד ילד. הוא השתתף בטקס יום הזיכרון של בית הספר. אולי אחז דגל, אולי שר. אולי היה אחד מהניצבים של השיר "בלדה לחובש". ניצב. לא, הוא לא שיחק את החובש, זה בטוח; אין לנו כאן רצון בסימבוליות יתרה שתגיע בסוף פסקה זאת. הוא היה ניצב, אם כן. סתם ניצב, ממלא מקום (גם בחייו) חסר אופי, שהמורה להתעמלות – זו המביימת מדי שנה את הטקס; טקסיות השמורה רק לה – מילאה איתו זמן במה; הרי השנה, כיתתו היא זו שנבחרה להציג וכולם אמורים להשתתף.

אם כן, היה זה ילד, שהפך נער, שהפך בוגר. אומנם לא כזה המתגלח מדי יום, אבל עם מספיק זיפים כדי שמפקדו יעבור עם הסלולארי הדק שלו על זיפיו. אם כן, היה זה ילד שהפך נער שהפך בוגר. שסתם השתתף בטקס יום הזיכרון בעברו. ועכשיו מת. נפל. נפל שדוד לעתידו האולי כתוב מראש. נפל חלל לתוך בור ללא אקו. ועכשיו מת.

יהיה זה חברו. חברו הטוב. שישתתף עם כוסו, כיסו, וצערו עליו. ביום השיכָּרון. להעלאת זכרו.

 

 

 

                                      שתי דקות (וזאת לפי נוסח צפירת הבוקר)

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקָּרָאת אֶת הַמֵּיְל שֶׁלִּי מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

לְתֵבַת הַמֵּיל שֶׁלִּי מַגִּיעוֹת הוֹדָעוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת עַל קְרִיאָה.

וְאַתְּ הִתְיַשַּׁבְתְּ וּפָתַחְתְּ.

לִפְנֵי זֶה עָמַדְתְּ

לְבַדֵּךְ.

בְּבֵיתֵךְ. כִּשְׁתֵּי דַּקּוֹת (וְזֹאת לְפִי נֻסַּח צְפִירַת הַבֹּקֶר שֶׁל יוֹם הַזִּכָּרוֹן)

וְחָשַׁבְתְּ עַל מִלְחָמוֹת וְנוֹפְלִים.

וּלְאַחַר מִכֵּן הִתְיַשַּׁבְתְּ

פָּתַחְתְּ.

קָרָאת.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁחָשַׁבְתְּ עָלָיו מִיָּד אַחֲרֵי הַצְּפִירָה.

אַחֲרֵי זֶה

זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה.

אַחֲרֵי זֶה אִשַּׁרְתְּ אֶת קַבָּלַת הַמֵּיל בְּלִי שֶׁיָּדַעְתְּ.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רבינוביצ'ברג  On אפריל 24, 2012 at 3:43 pm

    נפלא ממש (הקטע של מונית הכסף בקרית שאול).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: