מותם של האישונים הקטנים (כמה דברים על הכלים של תוכניות הבידור בישראל)

הקומדיה הטובה אי פעם: המופע של לארי סנדרס.

 

מותם של משחקי המילים

ישנו ציר זמן שאיש לא יכול להצביע על מיקומו המדויק, בו משחק המילים – אחד הכלים העיקריים של השפה הקומדיאנטית – הופך מנושל ומנודה. משחק המילים, שבראשיתו הוא דבר מצחיק (ואף יש שיגידו שבחיי היומיום מעיד על חוכמה), הפך בעידן הטלוויזיוני למעיק, ובעיקר כזה שמתקיים רק בשלב השני שלו; הפעולה הרקורסיבית, האינסוף; המשכיות עם משחק מילים נוסף על משחק המילים המקורי וכו'.

אך לפני כן, לפני שבכלל שוגר לחלל האוויר, משחק המילים מזקין את דוברו במאית שנייה; אם בעבר משחקי המילים סבלו מהיותם משחקי מילים רק בגלל שהיו נאמרים ע"י אנשים שנראים זקנים (כי זה מה שהיה בטלוויזיה, או יותר נכון העולם הטלוויזיוני לא היה שייך רק לצעירים; יאיר גרבוז, דניאלה שמי, דני קרמן, דידי מנוסי, יואל ריפל- נדמה שכל אלה מעולם לא היו צעירים), אז מה יעשה אותו צעיר  עכשווי שבתוכו משיכה למשחק מילים וכל זאת באווירה הערוץ שתיימיית של היום? תוסיפו לכך את הטרחנות שמגיעה באותה חבילה, כמעט על גבול ה- O.C.D, שכן הדובר (תשאלו כל קומיקאי) ברגע שזיהה אפשרות להנחית את משחק המילים על אותה סיטואציה מורמת – מחויב הוא לומר אותו. ומשם? אין יותר מוות קליני מאשר משחק המילים שמחויב לצאת החוצה ע"י של זקן טרחן. אז מה עושים?

ובכן, הפתרון הטלוויזיוני הוא לבצע זאת בעייפות טקטית מופגנת (עופר שכטר, פטישיסט משחקי מילים, איגף זאת כך ב"מועדון לילה"), או מצד שני, להעביר זאת דווקא בלהט מוקצן (גורי אלפי, מצידו השני של המטבע, בשלל הוריאציות של "משחק מכור" ו"מצב האומה"), וזאת על מנת להדגיש את האירוניה; בכך המגיש יהפוך את הסיטואציה ממשחק מילים, אל אדם שצוחק על אנשים שמבצעים משחקי מילים ולא יזדקן לעולם. ובכן, משחקי המילים מתים בעידן הטלוויזיה. ומעולם לא התקבלו באמת לערוץ שתיים. הטוויטר אגב, הוא מקום מושבם של אוהבי משחקי המילים, וגם תגובות השרשרת בפייסבוק. ומשם? כולנו מזדקנים, גם אם אנחנו צעירים.

 

פרומטר

עם בוא הפרומטר אישוני הקומדיאנטים מתו. ומהו הדבר הכי חשוב, אם לא אישוני השחקן במערכון הטלוויזיוני? ובכן, השימוש הנפוץ בתכניות הבידור בפרומטר, אותו מוניטור שבו כתוב טקסט השחקן, חירב את אותם שני עיגולים בתוך עיניו של השחקן; הוא לא לומד את הטקסט בעל פה, אלא מקריא אותו, ובו בזמן מנסה לכפות ולהסתיר על כך בהבעות פנים שאולי לא היה להם כל שימוש לחיקויו מלכתחילה. והאישונים? קוראים. החקיינים והבדרנים בפאנלים של היום ("ארץ נהדרת", "קאמבק", ועוד) הופכים חסרי הבעה, מסתמכים על הטקסט המשעשע ואביזרי הדמות; ירידה ולא לצורך עליה. הבדרן מדבר כשהוא מסתכל על הפרומטר, אולם כשהמצלמה נפתחת אפשר לראות שכיוון מבטו הקודם לא היה אל המגיש שבפאנל, אלא מאחוריו/ צידו/מעליו/אחת שתיים שלוש. ובקיצור; האלכסון הוא אסון.

הפתרונות שמועלים במקרים כאלה לא בדיוק מועילים לסיטואציה, אחד מהם, אגב, הוא התמקדות הבדרן בפרומטר גם כשמגיש הפאנל מפנה אליו שאלה, וזאת כדי ליצור אשליה שהוא תמיד הסתכל עליו, אבל חוש כיוון פשוט של הצופה יגלה טריק זה. בכך האישונים מקובעים, מתים בערוצים המסחריים.

והנה, נחזור לתחילת קטע זה להמחשת הדוגמא: המשפט "עם בוא הפרומטר" ייכתב (עם כל קפיצוּת התחת, שלי במקרה זה), ויועבר אל הפרומטר בטעות כתיב – דבר שקורה מדי פעם – ע"י מגיהי עיתון זה (להלן, "התכנית"), אבל עם שינוי קטן: "אם", במקום "עם". נניח, כן? ומשם? במקום "עם בוא הפרומטר", יגיד הבדרן "אם בוא הפרומטר", ויחפש את סייפה המשפט, אבל אין; גם זה דבר שקורה מדי פעם, בעיקר אצל בדרנים חסרי פואנטה. מה שיציל אותו – וזה כבר תלוי בחוש האלתור, דבר שהולך ונמוג ממחוזותינו – היא האפשרות  האלמותית של השפה, שכן גם בקונסטלציה הבאה הוא יהיה נכון: אם בוא הפרומטר ← אישוני הקומדיאנטים מתו. (ועכשיו, בכל מקרה, צחוק מוקלט של קהל).

 

לתפוס את הביטוי

 

והנה, מושג שעובר היישר מחדר הכותבים, אל הצופה. מדי פעם מתבולל לו מושג מקצועי שנכנס אל הסלון הביתי, בין אם בשמו המקצועי, או בין רק אם בהמחשתו.

כבר תקופה שהאחים התאומים, "הגֶג החוזר" וה"קאץ' פרייז" (Catch Phrase), הפכו להיות הדיאלוג המובנה, הפנימי, הידוע מראש בין תכניות הטלוויזיה שלנו לצופים שבבית. מה שהתחיל בערוץ ביפ בתכנית "הרצועה" (מונולוג קבוע של ליאור אשכנזי), המשיך אל "מהדורה מוגבלת" (בדיחת הציצים של שחר חסון), אל "לילה בכיף" (כמעט בכל מערכון), לארץ נהדרת ("רחוואל", היתה בעונה הקודמת) ועד ל"קאמבק" של ערוץ הקומדי סנטרל (שגריר פרו בישראל שתמיד ישיר שלא הייתה שואה בשנה שעברה, ועכשיו אצל כל הדמויות), עכשיו כבר מצוי במוחו של כל צופה ביתי; הצופה כבר מאומן, מזמין את זה בפיתה.

ובכן, מה יש לטלוויזיה הישראלית שהיא כל כך מרוצה מאותו קאץ' פרייז? למה בסוף המערכון תהיה בדיחה קבועה וידועה מראש, אם ממילא המעטפת – גם היא – חוזרת על עצמה; אותם מעגליי בדרנים, אותם מגישים, אותה זחיחות, אותם כותבים לכל חבורה. יתרה מכך; השימוש בקאץ' פרייז, כבר הפך  למושג שחוזר ממעל השימוש בו, כולם עבדים שלו; תפוס את הביטוי בתכנית הזאת, תפוס את הביטוי בתכנית ההיא, וכו'. אין לאן לברוח ולך תזכור מה שייך למי. מה תפקידו בטלוויזיה הישראלית של היום?

הוא מייצר נוחות לכותבים, תבנית קבועה. קרי, התחלה וסוף ידועים מראש שרק צריך למלא בו את האמצע, את הרוחב של הדברים. הקאץ' פרייז הוא הפילגש של הקומיקאי, אבל כזו שמגיעה ביחסים פתוחים; אנחנו מקבלים את זה בהבנה, הקומיקאי מרוצה, וממשיכים הלאה. כותבי התכניות קופצים בעצלנות על העגלה המובנית מראש, ומשם? כאן כבר מתמלאים אפיוני הישראליוּת: קיצורי הדרך, ה"יהיה בסדר", ה"צופים כבר יבינו", ה"אם אתם רוצים להבין את הבדיחה, אתם צריכים קודם להכיר אותנו", וכו'.

 

"האריסטוקרטים", היא הבדיחה הארוכה ביקום (כדאי לראות את הסרט הדוקומנטרי של פן ג'ילט ופול פרוונזה על כך), בדיחה עם אותה פתיחה ואותו סיום; משפחה הולכת לסוכן טאלנטים ששואל מה הם יודעים לעשות, הם מתארים, ובסיום כשהוא שואל אותם איך קוראים למה שהם תיארו והם עונים: "האריסטוקרטים". מה שלא מובא כאן הוא חלקה האמצעי של הבדיחה; תיאור המופע המטונף שלהם, המכיל יחסי מין הכוללים הפרשות גוף ומה לא, תיאור שיכול להימשך שעות, אצל כל קומיקאי בצורה אחרת. הבדיחה בנויה על היציאה האינסופית אל הרוחב.

ובכן, היציאה אל רוחב הבדיחה היא משהו שכמעט ולא קיים בתרבות הישראלית, כולם רוצים שורה תחתונה (מי מודח/מי שר טוב/למי להצביע), אבל נעצור כאן שכן זהו כבר דיון אחר, אז נחזור לדיוננו: אם הקאץ' פרייז הוא הפילגש העייפה של בדרן הטלוויזיה הישראלי, אז "האריסטוקרטים" היא האמא והאבא שלו. הניסיון הקטן שלנו לשלב אותה בקטן בטלוויזיה היא אותה מלחמה אבודה מראש כמו נגד הווליום שעולה בפרסומות; לתפוס את הביטוי, אבל לא משני צידיו. (כאן יהיה רחש רחוב שהוקלט ברחוב הברזל, קאץ' בלי פרייז).

 

 

תכניות הפלזמה כקביים

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה של הבּלו סקרין, ואלה של הגרין סקרין. לא באמת, אבל בסופו של יום יעמוד מגיש תכנית הבידור ויביא לכם קטעים מצחיקים מהאינטרנט או סיטואציות מביכות מערוצי טלוויזיה שונים שיוקרנו על המסך שמאחוריו. ובכן, בשביל זה יש לנו טלוויזיה? בשביל לראות מישהו עומד עם סקיני ג'ינס ומתפאר בשנינות ממשהו שכבר ראינו? (ושנוני הטלוויזיה בעלי הסקיני ג'ינס, הו, הם האנשים המעייפים ביקום!). לא הסתפקנו בראלף ענבר וחליפותיו הצהובות?

ובכן, העם הטלוויזיוני מצא פרצה שלכאורה מאגפת את גדולתו של האינטרנט; הערות ביניים שנונות של מגישי התכניות על הקטעים המצחיקים שמוקרנים על המסך שבגבו; בדיוק כמו גיטריסט שנותן פילרים קטנים בין האקורדים המובנים של הבלוז, כך המגיש וצוות כותביו הם שלוחה, כמעט ממסדית וחסרת אונים, של עולם הטלוויזיה כנגד האינטרנט, מלחמה אבודה מראש, אם תמשיך כך; תכניות טלוויזיה שמשתמשות בפלזמה וכל זאת בשביל להראות דברים מהאינטרנט. אדפטציה חדשה לאותם רקעים  ירוקים/כחולים שעליהם הצטלמנו בתמונות הבר מצווה, רק צריך לבחור את הרקע המועדף; משפט פתיחה. קטע וידאו. פאוזה. שנינות. חסות.

התכנית "מרק הוליוודי" בערוץ E! הביאה מגיפה של קיצורי דרך בדמות תכניות כאלה, שאומנם מדי פעם מצחיקות, אבל בעיקר כאלה שחיות ומתבססות בזולות על גב הצופים. פעולות אלה הן בדיוק כמו זמן המסך שלא הגיע לסרטים תיעודיים אמיתיים, אבל הוגש ונארז בהיתממות שחצנית עם תכניות ריאלטי. ובכן, תכניות הפלאזמה, ראוי שיהיו בנוסף, לא העיקר. (כאן יהיו כותרות סיום מאוד מהירות, על רקע חלון חצוי עם התחלה של תכנית אחרת).

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: