לעולם לא תצעד לבד עם מחשבותיך (על התערוכה לזכרו של אבי כהן)

פתיחת סיום
שדרות רוטשילד מזמינות פתיחה כמו "שדרות רוטשילד נמתחות ומקשרות בין שני צידיה של תל אביב", אבל בפועל הן עקלקלות, על שביליהן מוטבעים סימוני מדרכה דיכוטומיים; צד אחד להולכי הרגל, צד שני למדוושי האופניים. כל אחד מיליטנטי לצד שהקצו לו, אבל מדי פעם ישנם נישואי תערובת; לא כולם מסתכלים על הרצפה בשגרת היומיום, זה טבעו של האדם. בדיוק באמצען, לב תל אביב, תערוכה לזכרו של שם ישראלי נפוץ; אבי כהן.

 

טקסיות הטקס
עם מותו של כהן, טקסיות הטקסים קיבלה פן אחר. לא עוד התמזגות אוטומטית אל השכול שמילא קיים פה (שכול מלחמה הוא שכול תאונות הדרכים הוא שכול ספורטיבי, וכו'), אלא סידור צווארוני, מגוהץ. בדיוק כמו ריצת הגו הזקוף של כהן עצמו; ישראלית, אבל פרנץ בקנבאוורית. במותו, שפך דלי של מים קרים לתרבותנו: גדולתו של האדם מחד, ומצד שני חוסר האונים שלו; הכלום. המחשה מילולית לפיזיות הדברים; קסדת אופנוע מלאה, או חצי.
לפני הלווייתו, ארונו הוצב לטקס מכובד באצטדיון ר"ג (אותו אצטדיון שכהן עשה את סיבוב התהילה ב- 79. אם תרצו, סיבוב קנדי הישראלי; מכונית פתוחה, תהילה, מוות). טקס הצבת הארון המכובד היה ראשיתה של דרך חדשה; דקה של מחיאות כפיים כמנהג האנגלי ולא בדקת דומיה, ומהרמקולים בקע השיר עם המשפט הליברפולי המפורסם ביותר, You'll Never Walk Alone, משפט, שתרבות הספורט הישראלית ניכסה עם מותו של כהן. יתרה מכך; באותם ימים שאחרי מותו, נדמה היה שאנגליה כמו נחלצה לעזרתנו; הרי אם כהן, אחד מהגדולים שלנו לא היה משחק בליברפול (בסדר, הוא גם אחד הגדולים בגלל ששיחק בליברפול, אבל עדיין), מותו היה כמותו של כל ספורטאי אחר, מתאייד במהירות. מנהג מחיאות הכפיים ושירת ההמנון ליברפולי היוו מדיום חדש שעטף את מה שראוי לו האדם; נצח מתמשך. באותו רגע, היינו עדיין בוסריים; כדורגל ישראלי, שפה ושכול; יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, ספד את כהן, וכאשר הגיע בדבריו לקבוצת הפאר – ליברפול – שכהן שיחק בה, אמר זאת "ליבּרפול", אולי הטעות הנפוצה ביותר בשפת הספורט העברית. והנה, הכל נסגר; ליברפול, ישראל, יו"ר מאם המושבות.

 

 

עם הגב לים, עם הראש לשם
עם הפנים לרוטשילד, שני צילומים גדולים. האחד, תקריב בשחור לבן של כהן במבטו אל ההולכים, ותחתיו צילום נוסף בו כהן, מס' 5 על גבו וסרט קפטן על ידו, ניצב מול מראדונה, בדיוק חודש לפני זכייתה של ארגנטינה במונדיאל. ארגנטינה ניצחה את ישראל 7:2 באותו משחק ידידות. מראדונה עלה אחרון לחימום ונשאר לבעוט לשער אחרי שכל חבריו ירדו לתדרוך. אבל עכשיו, רוטשילד, כהן עם גבו אל העולם ומראדונה ממולו בועט כדור "טנגו אדידס", כזה שימות עם הכדור החדש שיבוא אחריו, "אדידס אצטקה" (וכן הלאה עם כל כדור חדש). אני מסתכל על הצילום הזה כמו ילד קטן כי אני ילד קטן. הכוונה היא לא שאני "מתחבר לילד שהייתי מאותו משחק", וכל שאר תיאורי כתיבה. לא, אני עדיין ילד קטן וזהו.

 

תמונות הספורט היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר
דשא מפלסטיק מוביל אותך אל דלת הכניסה. כהן מוביל כדור במדי ליברפול, שיערו מתבדר ברוח. זו לא הובלה של ריצת סולו, כי אם חיפוש מסירה, השהייה של רגע. אתה נכנס, ובין רגע מתחלק לשניים; ממולך מכונית שתלויה על הקיר, Infiniti (בכל זאת: המקום שייך לה; חסות וכו'), משמאלך פורטרט ענק של המת. המכונית אפורה, קשוחה, מבטו של המת לבבי, כמו נשלף בין רגע לתצלום. מימון מול הנצחה, חוסר מקום משווע שחייב להסתדר על קירות. אתה מתחיל ללכת בין זיכרונות. חלקם לא שייכים לך (צילומים משפחתיים), ואת האחרים אתה מפלח אליך; תמונות הספורט, כך נדמה, היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר.

 

כהן הוא אחד כמוך; נולד בסלמה ג', באמצע ייצג את מכבי ת"א האימתנית, ובעתיד תחכה לו המעצמה העולמית: ליברפול. והכל – כך נראה – זה עניין של שניות; לפעמים נדמה שמקומות של אנשים בכירים מעולם לא אכלסו נסיכים בעלי מעמד, הם מורכבים מאנשים שהגיעו ממקומות קטנים (ובהמשך לכך; רגשי נחיתות של אנשים שמגיעים למפגש עם אנשים בכירים לא רלוונטי; הם היו כמוך לפני שהפכו כאלה). על הקיר מסך פלזמה; דני ענבר, אוצר התערוכה, מקריין סרטון נדיר שבו חבורת ישראלים באנגליה של שנות ה-70 תופסת כמה צילומים עם כוכבי ליברפול. כהן מחייך, אבל חיוכו מתפרש לשתי משמעויות באותו הזמן; על הסיטואציה הלא תאמן מבחינת עצמו (הוא שייך לליברפול, קרי, "אני לא מאמין שאני, אביל'ה מת"א בליברפול"), ועל זה שהוא צריך לסדר לחבר'ה הישראלים צילומים. ברקע, הצלם אומר "אבי, כנס לתמונה, אבי".

 

אין קאפות
אין לנו תרבות ספורט, בטח שלא תרבות כדורגל, בטח ובטח תרבות אמנות כדורגל. הכדורגל הישראלי מבוזבז אישונים; ישעיהו לייבוביץ' תקע אימרה ("22 אידיוטים שרצים אחרי כדור אחד") ובכך הסתיים לו הדיון. ומשם, אמנות על כדורגל? לא. אין קאפות קטנות לצד "עבודות האמנות", כי אלו הם זיכרונות; האמנות האמיתית היא הבעיטה לשער, המסירה, הגליץ' האצילי, וכו'.

 

 

פריטים אישיים
אין הרבה פריטים אישיים. מעברי דירות, כך אמרה אשת המנוח, גרמו לכך. חבל. נעלי הכדורגל שכן נוכחות אלו הן נעליים שלא רלוונטיות לקריירה של כהן; דיאדורות דה לא שמעטה מתקופת הוותיקים. ומהו הכדורגלן אם לא נעליו? צורת כף רגלו מקבלת את דרך מחשבתו, וההפך. כהן היה מאותו גל שחקנים ראשון שחויב לשחק עם נעלי החברה המאמצת (פומה, אדידס, וכו') של הקבוצה ובאותם ימים, שחקנים שנוחות כף רגלם הייתה נאמנה לחברה אחת, עקפו זאת בשקר לבן; צבעו את סמל החברה ותפרו סמל אחר, זה שחויבו לשחק איתו. הדברים, אם כן, היו נגלים רק בסוליות של הדברים. והיום? מחליפים נעליים כמו נעליים.

 

 

אדי (למה אתה תמיד יושב על נקודות)
העתיד וסופו של המכביסט יתחיל וימות באצטדיון המכביה; רוחות הים, מטוסים של שדה דב מעל. צילום מקבוצת הילדים; עוד מעט כולם ילכו לגלידה מונטנה. כהן התחיל כחלוץ, עבר להיות קשר, וסיים כבלם שאיגף את כל התפקידים באשר הם; בדיוק כמו שלבי הגיל; ילדים, נערים, בוגרים, ארגון השחקנים. הצילומים בתערוכה מעבירים זמנים כמו טריק של סרטי קולנוע, דפי יומן שעפים ברוח; משחור לבן לצבע, תקופת הטייצים השחורים, מחולצות בד אל ניילון, מכבי ת"א של "אופנת ברוך", אל "דלתא טקסטיל". תספורות שונות; אבי כהן הוא היחידי בכדורגל הישראלי שתספורתו תאמה את מיקומו; שביל בצד כנער, תספורת מוֹד באנגליה, תסרוקת אוחנה אחרי.
ובתוך כל הבליל הזה, מישהו השאיר מכתב תרעומת בלי שהשומר יבחין בכך, זה מציץ בין הצילומים. אם בגלריות אמנות מדי פעם מקרים כאלה נחשבים למעשה אמנות, אז כאן זה רק על רקע אידיאולוגי; כהן היה חתום על כרטיס אדי, אולם משפחתו ביטלה זאת לאחר מותו. ועכשיו זה כבר שכול, כדורגל, דת, מלחמה, תערוכה. אני מסתכל על השומר שיושב בחוץ, הוא שואל אותי אם ראיתי הכל, גם את מה שיש בחדר השני. אני מהנהן.

 

 

לעולם תצעד לבד עם מחשבותיך
אתה יוצא משם. בראשך עדיין קריאות האוהדים של ליברפול מהוידאו שזה עתה צפית, "אבי כהן יש רק אחד". אתה נלחם – כמו תמיד – בין הרגש לרציונל; הוא האחד והיחיד בשבילם, אבל באופן אירוני הוא השם הנפוץ ביותר, רק מקום שני לשם אחר שכולו דוגמא צברית, כיתוב תעודת זהות; "ישראל ישראלי".
אתה יוצא משם, אם כן. ממולך, בשדרות רוטשילד, שני קיוסקים שמוכרים קפה. יש סיכוי גדול שבקיוסק השמאלי (זה עם הכריזה), מכין הקפה יגיד "אבי כהן" ומישהו ייגש לקבל את הקפה שהזמין. אתה מובל ע"י רגליך, בסופו של דבר רגלי כדורגלן הן שמובילות אותך ביומיום.

 

2011, אוצר התערוכה: דני ענבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: