ארכיון חודשי: אפריל 2011

דני פריפריאלי פרק 75 (קומיקס)

אז מה קורה בפייסבוק כשיש יום הולדת? אתם יודעים את הכל, אבל זאת לא סיבה לא לעשות על זה פרק.

 הכל כאן בפרק מס' 75 של דני פריפריאלי 

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של דני פריפריאלי לחצו כאן

שבת שלום.

על מכבי חיפה – מכבי נתניה (משפט שדה)

אפשר לקרוא כאן

דני פריפריאלי פרק 74 (קומיקס)

מה קורה בתל אביב עם האנשים של הכלבים? או אולי: מה קורה בתל אביב עם הכלבים של האנשים? מי מסמן טריטוריה, אלה או אלה?

הכל כאן בפרק מס' 74 של דני פריפריאלי

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצה של דני פריפריאלי לחצו כאן

חג שמח ושבת שלום.

אנשים מכוונים בּום אל מאיר דיזנגוף שרוכב על סוס (הפגנה)

 

על מכבי נתניה- מכבי חיפה (משפט שדה)

רפאלוב, נתניה, הקופסא, ורמוט, להקשית בליגת העל, ספת הפסיכולוג, פסקול המשחק. הכל כאן במשפט שדה

חג שמח.

קריית שמונה- בית"ר ירושלים (משפט שדה)

הפסקת שתייה שם?  משפט שדה כאן

שבוע בתל אביב (לייב בלוגינג/ מתוך עכבר העיר)

 

יום שישי. פארק הירקון

  • אמא עם ילד קטן במנשא על הבטן. מדי פעם אני חושש מהצלחות.

 

רחוב קרליבך

  • הולך ברחוב קרליבך. יש פה שולחן זרוק בלי עינת שרוף.

 

מוצאי שבת. טלוויזיה

  • רואה פרסומות בטלוויזיה ומגביר עוד יותר, עושה דווקא. בא לרגולטור מגבוה.

 

  • אגב פרסומות. רעיון לגלידת נוטלה שלא יעבור צנזורה: שניים יושבים ואוכלים גלידה. בחורה יפה עוברת ואחד מהם אומר הייתי נוטלה.

 

  • צריך להגיש טור של 350 מילה לעיתון הארץ על הפועל עכו נגד מכבי חיפה. כל שלוש קרנות אני ניגש לכלים← ספירת מילים (האופיס הלא חוקי שלי הוא בעברית, ולכן או אולי בגלל, וכו'), ובודק איפה אני עומד ביחס לחירות החיים שנלקחו ממני. עוד מעט יגיע השלב היותר מהנה בו אלך למילים "אף על פי", "על ידי", "כל כך", ואעשה מהם אע"פ, ע"י, כ"כ (וכו', בעיקר וכו').

 

קופת חולים. יום ראשון

  • יושב בקופת חולים ואין לי רק שאלה. בשעה שכזו, אני כבר בטוח לחלוטין, שאין לי אח תאום בעולם (הכוונה היא לישראלי יורד, שכן רק ישראלי בתור, וכו')

 

  • זוג רועש מדבר. בעוד 5 דקות אשאל אותם אם הם מכירים את הספר של ריימונד קארבר. הם ישאלו (בתקווה) איזה. "אפשר לבקש שקט, בבקשה?", אגיד, ומאותו יום, ועד סוף חיי, לא אסתדר עם מירכאות של תרתי משמע.

 

קפה התחתית

  • המלצרית שאני אוהב לא נמצאת. אכתוב יותר היום, אם כן.

 

  • זוג מבוגרים, כנראה לקוחות קבועים, שואל את מנהל המשמרת "אתה מכיר את הבת הבכורה שלנו?". (אני לא).

 

  • אגב אנשים שאומרים "איזה יופי של תנועות מכחול", מדי פעם שואלים אותי מה הדבר הכי חשוב שאתה מחפש אצל אשה, אלו תכונות אתה מחפש אצל אשה כדי שהיא ולא אחרת תהיה אשתך. אני גם חושב על זה מדי פעם. אני בעיקר רוצה שלא יהיו לה הורים בוהמיינים.

 

  • מדבר עם עצמי של התנהלות שרשראות המזון בחיים: ג'קי ונופר מעולם לא ישבו בקפה הזה, עוד מעט, אחד מאנשי ההפקה של האח הגדול יביא אותם לכאן (שני תנאים לכך: אל"ף: הוא או היא צריכים להיות הלא מקובלים בתוך אנשי ההפקה של התכנית, שכן זה לא שיפרה פה. בי"ת: הם צריכים להתפעם עדיין ממישהו מ"מחוברים"). ומשם: "קפה התחתית הוא של מפורסמים", וכו'.

 

  • מישהי יושבת מולי, זה עתה הגיעה מלונדון (עם התיקים). מתישהו היא תהיה חברה שלי בפייסבוק. בעוד חמש שנים אכתוב לה בתגובה: "חייב לציין שהמעלה הגדולה שלך (צילום אישי עם יד ארוכה שהולכת ב-ר' ומבטלת את האפשרות לדעת אם צילמת את עצמך) הלכה פייפן בישראל".

 

פלאפל ג'ינה. מחשבות לוגיות

  • קונה פלאפל בפלאפל ג'ינה. אומר "עם הכל" ועדיין שואלים אותי "צ'יפס, סלט". מישהו (כזה שלקח גם עם כרוב לבן) אומר שג'וליאנו מר מת. בעוד 5 דקות, אזכר שקיבלתי בפסיכומטרי 430 בגלל שיש פה רק קיץ ("אם יש גשם, יש עננים"), ובעיקר בגלל שהתעסקתי אז בהיקשים לוגים אחרים; אם ג'וליאנו מר ימות, קארין ארד תהיה בהלם. וכו'.

 

דיזנגוף סנטר

  • אני שוב נאבד בין היציאות. המוכרים של ההוצאה לפועל סוחבים שלטים על גביהם כמו היו צבים. מדי פעם אפשר לראות שלט עומד על שניים כאשר הצב שלו יצא להפסקה.

 

  • עושה F5 לסיטואציות.

 

מיטה. אחרי החלפת סדינים

  • אם אתפס בשבי ואעבור עינויים (החוטפים ירצו לדעת מי מהאנשים בתל אביב היו בעברם אנשי בּום שלא החזיקו את זה טוב וזה נכנס לפריים), הדבר היחידי שישבור אותי (לפני זה יהיו: עינוי סיני עם ברז מים, מכות חשמל, מלח על פצעים פתוחים ושמיעת "זומבי" של הקרנבריז בריפיט), יהיה להכניס שמיכה בתוך ציפה.

 

  • מיד אעצום את עיניי. קצת לפני כן, חושב על ימים יפים יותר בהם מראיינים של תכניות בידור לא יבנו בילד אפ עם משפט ארוך, אינסופי, רק כדי לשאול את המרואיין שאלה מצחיקה שלא קשורה לכך (או לכל הפחות שאני לא אשים לדברים מסוג זה).

 

  • בבוקר אקום ואבחין שישנתי עם ה-USB  בכיסי. שוב לא היה לי למי להעביר את כתביי.

 

קצה הר שיש בו חיבור ווירלס. בוקר יום שני

  • יושב עם מכר על קצה הר ואין לי לאן לברוח; מעלתו הגדולה ביותר היא ניימ דרופינג. בעוד כמה שעות אגיע הביתה (אקח את הרכבל; לעולם לא יורד את מה שעליתי, זוהי זילות העלייה), ואגש לפייסבוק. שם אחפש שמות של אנשים אקראיים לפי כתובות מייל (ג'ימייל, בעיקר) ואציע להם חברות. יהיו אלה אנשים שהתמזל מזלם לקבל כתובת ללא מספור, ישראל ישראלי של האינטרנט. נניח danalevi@gmail.com ולא danalevi15@gmail.com, וכו'
  •  אגב בחורות שמדברות ביניהן דרך תאי מדידה; למטה, מתחת לאינטרנט, עולם שכולו מוֹב. סרטונים כבדים מדי למיילים אישיים מועלים ליו טיוב ונשארים בשמם המצלמתי (כותרות כמו MOV542, MOV879, וכו'), רק כדי להעבירם בתוך המשפחה עם לינק סודי. זהו עולם תת קרקעי שבו לסרטונים שונים יש עשרות אחים תאומים עם אותו שם, אבל עם אופי אחר. ("מבדידות הסרטונים הופכים קשים"). ממליץ לכם, קוראיי – אני מבקש בכל לשון של בקשה שתוסיפו כאן "הלא" – נאמנים, לחפש את MOV06878. שם, נערה יפה שרה את "אני קופצת לאילת ושכולם יקפצו". רק עם השפתיים.

 

  • קפקא חי היום, הוא חתם אצל סוכנת כתיבה. היא רק שולחת לו לג'ימייל (maxbrod.benzona@gmail.com) מכתבי שרשרשת שאם הוא לא יעביר אותם לעוד עשרה אנשים ךא תהיה לו עבודה בחיים (וככה זה נשאר).

התחנה המרכזית החדשה

  • הולך בתחנה המרכזית החדשה. עם כל צעד, מרגיש שבוגד באהבתי הישנה.

 

  • איפשהו כאן, התיאטרון של ניקו ניתאי. הייתי שם פעם, אבל אני לא מוצא את הכרטיס. הוא מציג בלי הפסקה כבר שנים את ה"הנפילה". למעשה, נדמה שאפשרות צלצול השכמה נוסח "שן קשת ענן", הוא האוקסימורון הגדול בעולם.

 

  • עובד לא זר הולך מולי.

 

  • אגב, ניקו ניתאי, מדי פעם אני חולם שאני והוא על אי בודד ואין לי ממי לבקש פינצטה בשביל להוציא שיערות מהאף.

 

שדרות רוטשילד

  • פה אין אנשים שמתקנים אותך כשאתה אומר "אבן גבירול" ולא "איבן". למעשה, הם עומדים על כך.

 

  • בחורה עם מכנסיים מתרחבים מדוושת על אופניים. כלום לא נתקע לה בשרשרת.

 

  • ילדים קטנים רצים בתוך שטחים מגודרים. לאימהות תל אביביות זמן ארוך יותר לקריאת ספרים.

 

כיכר המדינה

  • מחוץ למספרה בכיכר המדינה. על המדרכה זרוקים לפי הסדר הזה: ערסית. פן. מקלות.

 

הופעת ישיבה. זאפה

  • מדי פעם אני מתעורר בבעיטה (שזה הבעתה של חוסר הדרמה) מחלום בשחור לבן בו אני אשכנזי שעומד בכניסה ליער שכולו בשליטה פרטיזנית, והקב"ט הראשי אומר לי: זו הופעת ישיבה.

 

טקסידרמי. חצות ובכלל לא קצת

  • בטקסידרמי, מישהי מבקשת ממני אש. זה לא פוחלץ, זה סתם בוטוקס.

 

רוטשילד 12. בוקר שישי

  • שתי המלצריות החביבות עליי עובדות באותה משמרת. מתי הן כבר יריבו ואז אוכל לכתוב.

 

  • מהשדרה שממול נכנסים (אבל לא בסדר הזה) קבצן, ליצן, נגן רחוב, נזיר בודהיסטי, ומשתמשים בשירותים של הקפה. זה מזכיר לי בדיחה עם סוף פתוח:

 

  • אגב פדופילים בפסח, רק לאוכלי קטניות.

 

  • אגב פסח, יושב מולי פדופיל שפניו מפוקסלות. אני מקמץ את עייני ורואה אותו בבירור, זה עובד.

 

  • אני כל כך שונא את האיש שלידי, שאני מקווה (וזה הולך טוב עד כה) שלא ייצא לי אפצ'י רק כדי שהוא לא יגיד לי לבריאות. לא מזמין דברים עם פלפל, אם כן. לא מסתכל על פלורוסנטים, אם היו.

 

הליכה ברחוב אלנבי

  • קוקסינל נכנס לסטימצקי. אגב סטימצקי, אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?

 

  • אגב האסון הנורא ביפן, אני חושב שבתוך תוכנו אנחנו הגברים, די מקובעים. אנחנו כל כך מקובעים עד שאנחנו חושבים שכל קוקסינל שעובר ברחוב אמור לחשוק בנו. אנחנו אפילו נפגעים כשזה לא קורה.

 

  • אגב אנשים עם שני שמות משפחה, עכשיו ראיתי סינגר סונג רייטר לסבית (לא מוצהרת) אמריקאית שעשתה עלייה. בעוד כמה שנים, כשתכתוב בעברית, כבר לא תוכל להתחבא.

 

תחנת אוטובוס

  • מותק: אל תבני על יו.פי.אס שישלחו לך את הצעיף שביקשת מחו"ל. זהו, נגמר החורף. תרפי. אל תתפללי ליום גשום, לא תספיקי. אל תגידי שזה בשביל הכנרת, בינינו, זה לא בשביל הכנרת. ועכשיו, בואי נדבר על זה שלרננה רז יש חבר, וכמה זה מייבש פה, את אלה שמשמאלנו.

 

קפה מרסנד

  • לא מבדיל בין המלצריות פה. מה שכן, ניגש לעמדת העיתונים ורואה שבמילה שאתם קוראים עכשיו (צ"הל) המגיהה הלכה איתי עד הסוף עם העניין של מיקום הגרשיים.

                          

                                                                                                                                                  (עכבר העיר, 15.4.2011)

דני פריפריאלי פרק 73 (קומיקס)

חג האביב במקום שאין בו באמת אביב, אביב גפן, יהונתן גפן, אסי דיין, עיתונאים של חג, איש החול, פס בלי פסח

הכל כאן בפרק מס' 73 של דני פריפריאלי

*לכל הפרקים עד כה לחצו כאן

*להצטרפות לקבוצת הקומיקס של דני פריפריאלי לחצו כאן

שבת שלום וחג שמח.

על אמנות וכדורגל (מה קורה ששניהם נפגשים)

 

הכדורגל מתחיל לתפוס מקום בגלריות ובשיח האמנותי בישראל, אבל לא כפי שהיה צריך, או שאולי כן?

אתמול העלתי מאמר שכתבתי על התערוכה לזיכרו של אבי כהן, והיום ב"ספורט הארץ", כבר נבירה יותר רחבה אל השיח האומנותי, שאפשר לקרוא כאן

לעולם לא תצעד לבד עם מחשבותיך (על התערוכה לזכרו של אבי כהן)

פתיחת סיום
שדרות רוטשילד מזמינות פתיחה כמו "שדרות רוטשילד נמתחות ומקשרות בין שני צידיה של תל אביב", אבל בפועל הן עקלקלות, על שביליהן מוטבעים סימוני מדרכה דיכוטומיים; צד אחד להולכי הרגל, צד שני למדוושי האופניים. כל אחד מיליטנטי לצד שהקצו לו, אבל מדי פעם ישנם נישואי תערובת; לא כולם מסתכלים על הרצפה בשגרת היומיום, זה טבעו של האדם. בדיוק באמצען, לב תל אביב, תערוכה לזכרו של שם ישראלי נפוץ; אבי כהן.

 

טקסיות הטקס
עם מותו של כהן, טקסיות הטקסים קיבלה פן אחר. לא עוד התמזגות אוטומטית אל השכול שמילא קיים פה (שכול מלחמה הוא שכול תאונות הדרכים הוא שכול ספורטיבי, וכו'), אלא סידור צווארוני, מגוהץ. בדיוק כמו ריצת הגו הזקוף של כהן עצמו; ישראלית, אבל פרנץ בקנבאוורית. במותו, שפך דלי של מים קרים לתרבותנו: גדולתו של האדם מחד, ומצד שני חוסר האונים שלו; הכלום. המחשה מילולית לפיזיות הדברים; קסדת אופנוע מלאה, או חצי.
לפני הלווייתו, ארונו הוצב לטקס מכובד באצטדיון ר"ג (אותו אצטדיון שכהן עשה את סיבוב התהילה ב- 79. אם תרצו, סיבוב קנדי הישראלי; מכונית פתוחה, תהילה, מוות). טקס הצבת הארון המכובד היה ראשיתה של דרך חדשה; דקה של מחיאות כפיים כמנהג האנגלי ולא בדקת דומיה, ומהרמקולים בקע השיר עם המשפט הליברפולי המפורסם ביותר, You'll Never Walk Alone, משפט, שתרבות הספורט הישראלית ניכסה עם מותו של כהן. יתרה מכך; באותם ימים שאחרי מותו, נדמה היה שאנגליה כמו נחלצה לעזרתנו; הרי אם כהן, אחד מהגדולים שלנו לא היה משחק בליברפול (בסדר, הוא גם אחד הגדולים בגלל ששיחק בליברפול, אבל עדיין), מותו היה כמותו של כל ספורטאי אחר, מתאייד במהירות. מנהג מחיאות הכפיים ושירת ההמנון ליברפולי היוו מדיום חדש שעטף את מה שראוי לו האדם; נצח מתמשך. באותו רגע, היינו עדיין בוסריים; כדורגל ישראלי, שפה ושכול; יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, ספד את כהן, וכאשר הגיע בדבריו לקבוצת הפאר – ליברפול – שכהן שיחק בה, אמר זאת "ליבּרפול", אולי הטעות הנפוצה ביותר בשפת הספורט העברית. והנה, הכל נסגר; ליברפול, ישראל, יו"ר מאם המושבות.

 

 

עם הגב לים, עם הראש לשם
עם הפנים לרוטשילד, שני צילומים גדולים. האחד, תקריב בשחור לבן של כהן במבטו אל ההולכים, ותחתיו צילום נוסף בו כהן, מס' 5 על גבו וסרט קפטן על ידו, ניצב מול מראדונה, בדיוק חודש לפני זכייתה של ארגנטינה במונדיאל. ארגנטינה ניצחה את ישראל 7:2 באותו משחק ידידות. מראדונה עלה אחרון לחימום ונשאר לבעוט לשער אחרי שכל חבריו ירדו לתדרוך. אבל עכשיו, רוטשילד, כהן עם גבו אל העולם ומראדונה ממולו בועט כדור "טנגו אדידס", כזה שימות עם הכדור החדש שיבוא אחריו, "אדידס אצטקה" (וכן הלאה עם כל כדור חדש). אני מסתכל על הצילום הזה כמו ילד קטן כי אני ילד קטן. הכוונה היא לא שאני "מתחבר לילד שהייתי מאותו משחק", וכל שאר תיאורי כתיבה. לא, אני עדיין ילד קטן וזהו.

 

תמונות הספורט היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר
דשא מפלסטיק מוביל אותך אל דלת הכניסה. כהן מוביל כדור במדי ליברפול, שיערו מתבדר ברוח. זו לא הובלה של ריצת סולו, כי אם חיפוש מסירה, השהייה של רגע. אתה נכנס, ובין רגע מתחלק לשניים; ממולך מכונית שתלויה על הקיר, Infiniti (בכל זאת: המקום שייך לה; חסות וכו'), משמאלך פורטרט ענק של המת. המכונית אפורה, קשוחה, מבטו של המת לבבי, כמו נשלף בין רגע לתצלום. מימון מול הנצחה, חוסר מקום משווע שחייב להסתדר על קירות. אתה מתחיל ללכת בין זיכרונות. חלקם לא שייכים לך (צילומים משפחתיים), ואת האחרים אתה מפלח אליך; תמונות הספורט, כך נדמה, היא אמנות השיוך האגרסיבית ביותר.

 

כהן הוא אחד כמוך; נולד בסלמה ג', באמצע ייצג את מכבי ת"א האימתנית, ובעתיד תחכה לו המעצמה העולמית: ליברפול. והכל – כך נראה – זה עניין של שניות; לפעמים נדמה שמקומות של אנשים בכירים מעולם לא אכלסו נסיכים בעלי מעמד, הם מורכבים מאנשים שהגיעו ממקומות קטנים (ובהמשך לכך; רגשי נחיתות של אנשים שמגיעים למפגש עם אנשים בכירים לא רלוונטי; הם היו כמוך לפני שהפכו כאלה). על הקיר מסך פלזמה; דני ענבר, אוצר התערוכה, מקריין סרטון נדיר שבו חבורת ישראלים באנגליה של שנות ה-70 תופסת כמה צילומים עם כוכבי ליברפול. כהן מחייך, אבל חיוכו מתפרש לשתי משמעויות באותו הזמן; על הסיטואציה הלא תאמן מבחינת עצמו (הוא שייך לליברפול, קרי, "אני לא מאמין שאני, אביל'ה מת"א בליברפול"), ועל זה שהוא צריך לסדר לחבר'ה הישראלים צילומים. ברקע, הצלם אומר "אבי, כנס לתמונה, אבי".

 

אין קאפות
אין לנו תרבות ספורט, בטח שלא תרבות כדורגל, בטח ובטח תרבות אמנות כדורגל. הכדורגל הישראלי מבוזבז אישונים; ישעיהו לייבוביץ' תקע אימרה ("22 אידיוטים שרצים אחרי כדור אחד") ובכך הסתיים לו הדיון. ומשם, אמנות על כדורגל? לא. אין קאפות קטנות לצד "עבודות האמנות", כי אלו הם זיכרונות; האמנות האמיתית היא הבעיטה לשער, המסירה, הגליץ' האצילי, וכו'.

 

 

פריטים אישיים
אין הרבה פריטים אישיים. מעברי דירות, כך אמרה אשת המנוח, גרמו לכך. חבל. נעלי הכדורגל שכן נוכחות אלו הן נעליים שלא רלוונטיות לקריירה של כהן; דיאדורות דה לא שמעטה מתקופת הוותיקים. ומהו הכדורגלן אם לא נעליו? צורת כף רגלו מקבלת את דרך מחשבתו, וההפך. כהן היה מאותו גל שחקנים ראשון שחויב לשחק עם נעלי החברה המאמצת (פומה, אדידס, וכו') של הקבוצה ובאותם ימים, שחקנים שנוחות כף רגלם הייתה נאמנה לחברה אחת, עקפו זאת בשקר לבן; צבעו את סמל החברה ותפרו סמל אחר, זה שחויבו לשחק איתו. הדברים, אם כן, היו נגלים רק בסוליות של הדברים. והיום? מחליפים נעליים כמו נעליים.

 

 

אדי (למה אתה תמיד יושב על נקודות)
העתיד וסופו של המכביסט יתחיל וימות באצטדיון המכביה; רוחות הים, מטוסים של שדה דב מעל. צילום מקבוצת הילדים; עוד מעט כולם ילכו לגלידה מונטנה. כהן התחיל כחלוץ, עבר להיות קשר, וסיים כבלם שאיגף את כל התפקידים באשר הם; בדיוק כמו שלבי הגיל; ילדים, נערים, בוגרים, ארגון השחקנים. הצילומים בתערוכה מעבירים זמנים כמו טריק של סרטי קולנוע, דפי יומן שעפים ברוח; משחור לבן לצבע, תקופת הטייצים השחורים, מחולצות בד אל ניילון, מכבי ת"א של "אופנת ברוך", אל "דלתא טקסטיל". תספורות שונות; אבי כהן הוא היחידי בכדורגל הישראלי שתספורתו תאמה את מיקומו; שביל בצד כנער, תספורת מוֹד באנגליה, תסרוקת אוחנה אחרי.
ובתוך כל הבליל הזה, מישהו השאיר מכתב תרעומת בלי שהשומר יבחין בכך, זה מציץ בין הצילומים. אם בגלריות אמנות מדי פעם מקרים כאלה נחשבים למעשה אמנות, אז כאן זה רק על רקע אידיאולוגי; כהן היה חתום על כרטיס אדי, אולם משפחתו ביטלה זאת לאחר מותו. ועכשיו זה כבר שכול, כדורגל, דת, מלחמה, תערוכה. אני מסתכל על השומר שיושב בחוץ, הוא שואל אותי אם ראיתי הכל, גם את מה שיש בחדר השני. אני מהנהן.

 

 

לעולם תצעד לבד עם מחשבותיך
אתה יוצא משם. בראשך עדיין קריאות האוהדים של ליברפול מהוידאו שזה עתה צפית, "אבי כהן יש רק אחד". אתה נלחם – כמו תמיד – בין הרגש לרציונל; הוא האחד והיחיד בשבילם, אבל באופן אירוני הוא השם הנפוץ ביותר, רק מקום שני לשם אחר שכולו דוגמא צברית, כיתוב תעודת זהות; "ישראל ישראלי".
אתה יוצא משם, אם כן. ממולך, בשדרות רוטשילד, שני קיוסקים שמוכרים קפה. יש סיכוי גדול שבקיוסק השמאלי (זה עם הכריזה), מכין הקפה יגיד "אבי כהן" ומישהו ייגש לקבל את הקפה שהזמין. אתה מובל ע"י רגליך, בסופו של דבר רגלי כדורגלן הן שמובילות אותך ביומיום.

 

2011, אוצר התערוכה: דני ענבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: