הגמד, חרוזים של שלבים (מחשבותיכם על רטט; הלנה עמרם, תקופת האינטרנט)

פתיחה
אתם פותחים טלוויזיה ויש שם גמד. זאת אומרת, היה. רק רגע, זה לא (הו לא!) טקסט נגד שימוש מניפולטיבי בגמדים אז תמשיכו איתי, עד לסוף הטקסט, ללמטה שלו, לרגליו הקצרות, לנומך, לנומך, לנומך, וכו'. זהו גם לא – הו לא! – טקסט נגד שימוש מניפולטיבי נגד שימוש מניפולטיבי, בגמדים. לא. כי גמד הוא גמד הוא גמד, הוא רק מגיע באריזה שונה, בשלבים של השפה; "נמוך קומה", בהתחלה, הומור עצמי באמצע (כזה שמגיע לעזרה), ואז שוב, "גמד", בהגדרה. וגמדים שעוזרים לנו, זה ממש נחמד. כי אם גמד קורא לעצמו גמד, הוא גמד. כי גמד הוא גמד הוא? נכון, גמד. וככה סידרנו, סידרתם, לעצמכם את אלוהי המצפון של השפה. הוא – הגמד – בא לקראתכם.

המשך
שלב שני: זה לא- הו, רק זה לא! – טקסט שמדבר על ראליטי. זה לא דיון על טלוויזיה; הדיון העבש ביותר מאז ההישענות הנון שאלנטית על הכיסאות המסתובבים שנקנו ע"י מעצבי אולפני הטלוויזיה. לא. זה גם לא על מה מותר ומה אסור בחיים שהם הטלוויזיה שהיא הריאלטי שהיא, שוב, החיים עם הפסקת הפרסומת בווליום שמורם מהעם. לא. זהו לא טקסט עם רפרנס, ריפרור, פירפור. לא עם הערות שוליים ממוספרות; בלמטה של הדף, או בקדימה של הדפדוף (שהוא "הביוקר" של הערות המחבר). לא. גם לא עם מראי מקום, מראות מקום, או כתב מראות. תרתי משמע? מי ישמע.

על מי הטקסט הזה?
*זהו טקסט עליכם.

גמד: ספר תודה של 2011
והגמד עומד במשימות (נמוכות או לא, זה כבר שייך לפסקאות הקודמות). וכשיש מקרים שמחים, הם מרימים אותו שם בבית כמו ספר תורה, רצים איתו על הכתפיים: אני יודע, ראיתי, בעיניים. והוא לא יכול להתנגד, הוא גם נמוך, אבל בעיקר, גמד. כי מה הוא כבר יכול לעשות? הורם? מורם. מהעמים? זה כבר תלוי במסרונים. בכל מקרה, הוא לא יכול לעשות דבר כשמישהו מחליט להרים אותו, או יותר עצוב; מחליט שעכשיו יש משהו שמח. ומשם? גמדים תמיד שמחים. ועוד יותר משם? גמדים לא יכולים להתנגד לשמחה; הם תמיד – כך זה משוקף מהאח הגדול – יורמו על כתפיי חבריהם. אבל כאמור, הכל בגלל שהוא התחיל כ"נמוך קומה", ואז נחלץ הומור העצמי, באמצע, שהגיע לעזרה, והנה מונח הוא כבר על כתפי התודעה. כל משימה טובה, או בשורה: ספר פתוח, רצים איתו, שמחת תורה.

האמצע של הדברים
ואז אתם הולכים ברחוב. אני, אתם, אנחנו, ובוא נודה- עד עכשיו מגמדים נרתענו; לא היינו מסתכלים,
או שדווקא כן- נועצים מבט בכוונה כדי לתת לו (הו, לו!) הרגשה טובה. הדיאלוג, אם כן, היה עצמי; נמוך קומה, התמודדותי; רק אני, רק בשבילי. אבל עכשיו, אם ברחוב יש גמד, סליחה, "נמוך קומה", לא, סליחה: "הוא קורא לעצמו גמד אז זה בסדר שנקרא לו גמד", בכל מקרה- אם ברחוב יש כזה אחד, הנה אתם, אני, אנחנו הפכנו ערביי מחמד של תודעתנו, וזאת כלפיי מי? עצמנו. כי עכשיו כבר יש גמד בתוך כיסנו. מחשבתנו. שלטנֶו. זיפזופנו. תודעתנו. ובכן, איפה היינו? אה, כן, אני אתם, אנחנו, הולכים ברחוב, אולי עם אהבתנו, אולי סתם עם דעתנו על שונאינו, אולי סתם חושבים על טקסטנו. בכל מקרה, אנחנו פתאום מרימים עיניים (זאת אומרת, מורידים), ורואים בחורה, זאת אומרת, נערה, זאת אומרת, ילדה. לא, זאת גמדה. (בום! יציאה לפרסומות, התעשתות), נחלצנו לעזרתנו, כי יש עכשיו על מי לחשוב; קצרות רגליי התמודדותנו. הפעם, אנחנו הם ערביי מחמד של גמדנו.

סיכום טלוויזיוני עצמי
אוי, גמדֶנו, גמדֶנו. מה נאמר, שדכנים נהיינו. זו מטרתה של טלוויזיתנו? לראות גמד, להתווכח עם עצמנו, לכתוב על זה שירנו, להילחם במסרונו, להזניח מסורתנו, לטאטא את מוסרנו, ובסוף לשלוח מסרוננו? ובכן, כל זאת היא לא בעייתנו, זאת אומרת, זאת לא היא בעייתנו. וככה, מתים בסוף? זאת היא דרכנו, כברתנו, קברנו? בסופו של תהליך נמצא שם שבסך הכל שדכנים נהיינו? כל גמדה שחופשייה ברחוב תגרום לנו, לאנאלוגיות אישוננו, לחשוב על גמדנו? רגע, ואולי היא לא הסגנון שלו? ואולי הוא לא הסגנון שלה? ואולי היא לא תוחזק כמו ספר של תורה ע"י בעלה! וחוץ מזה- מה, יש רק גמד אחד בעולם, אה? לא, כי גמד הוא גמד הוא? לא שידוך לגמדה.

סיום
ועכשיו, פיתחו טלוויזיה על ערוץ עצמי, ושילחו את המסרון הבא: מחשבותיכם סתם על רטט; הלנה עמרם, תקופת האינטרנט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: