מי יישאר בראשס? (שיר חדש)

מול בית הקפה של יום שישי
העולם התערבב עם עצמו.
בשדרה, בצד הסופי שלה – או ההתחלתי, תלוי לאיזה צד המים של הכיור מסתובבים – צילמו סרט.
הם ניסו שזה יהיה כמה שיותר טבעי.
הם הביאו ניצבים, הם הביאו מישהי שמנגנת בחצוצרה
הם הביאו כושי עם ראסטות שיחלק הזמנות למסיבה-
הוא היה צריך ללכת ולהגיש הזמנה לשחקנית.
הוא ניסה להיראות כמה שיותר טבעי עם ההליכה שלו
הוא הקפיץ את שרירי התאומים
כמו שכושים שראו כושים שראו כושים שראו כושים
בסרטים.
הוא גם שתה בירה בין צילום לצילום, בין טייק לטייק
בירה של חצי ליטר. מפחית. להיכנס לזה.
הוא לא שייך לסוכנות ניצבים. הם לקחו אותו ככה,
איך שהוא. איכשהו.
לבטח אמרו לו "תבוא גם עם הבגדים האלה לצילומים", כשחיפשו מישהו טבעי בתחנה המרכזית
החדשה.
בטח – או לבטח, תלוי לאיזה צד המים של השפה הסתובבו בלילה שלפני – בישיבת הסטורי בורד המפיקה אמרה בצחוק "רק שמשטרת ההגירה לא תיקח לנו אותו למחר".
הם צחקו, לבטח צחקו, אבל עדיין היה שם רגע של קיפאון.
באותו רגע הוא – הכושי- היה
האדם החשוב ביותר בעולם.
טוב, עד כאן אני. לבטח דבר מזה לא התרחש בלילה הקודם.

בינתיים, בשדרה, צילמו את זה הלוך חזור, און אנד אוף, טייק ועוד טייק
וחוזר חלילה.
השחקנית הייתה צריכה לעבור דרך החצוצרה, להמשיך ללכת
לקבל את ההזמנה מהכושי ולהמשיך ללכת.
השחקנית הלכה עם ידיים בכיסים. זה השהה את עבודת הידיים שלה כלפיי הכושי
אבל היה צריך להעביר חלימה בהקיץ, בהייה.
והנה, איך תעביר חלימה בהקיץ בצורה פיזית?
ידיים בכיסים, אם כן. ידיים בכיסים. משום מה – וזאת כמעט גזענות – ידיים בכיסים זאת הדרך.
אבל עד כאן אני. אני מבטיח.

באותו יום, הם ניסו שזה יהיה כמה שיותר טבעי.
הם לקחו הכל בחשבון, אבל לא את הסיור הקבוצתי.
הם תפסו את כל השדרה, הסיור הקבוצתי. גם את הצד של האופניים.
עוזרת הבמאי – או נערת המים, תלוי לאיזה צד המגדר נשפך באותו יום – ניסתה לרמוז להם לזוז
היא הייתה צריכה לעשות את זה בשקט, כי צילמו. רק עם תנועות ידיים, כי צילמו.
היא הייתה בלי קול באותו רגע.
הסיור התקדם אל בית דיזנגוף, הכרזת העצמאות, המדריך כבר דיבר על הפסל עם הסוס
הוא הכין אותם לגביי הפסל עם הסוס
הם ניסו שזה יהיה כמה שיותר טבעי
הם לקחו הכל בחשבון, אבל לא את הסיור הקבוצתי.
נשאלה שאלה חשובה באותו רגע-
וידאו שמצולם עכשיו על עכשיו; סיור על פעם.

היו דין ודברים באותו יום.
זה היה הלוך חזור, און אנד אוף, טייק ועוד טייק
וחוזר חלילה.
השחקנית הייתה צריכה להמשיך ללכת אחרי שקיבלה את ההזמנה מהכושי
אבל עשתה בכל פעם עוד כמה צעדים כדי שזה יהיה טבעי.
מי שגדל בשנות השמונים יודע על מה אני מדבר כשאגיד כהמשך: להקות עם פלייבק בתכנית
סיבה למסיבה בסיום שיר.
אבל עד כאן אני.

אחרי זה, השחקנית – התברר שזו זמרת – הייתה צריכה לעשות עם השפתיים בהתאם לשיר ששמו ברקע. זה היה שיר שלה.
אחרי זה העקבים שלה גמרו אותה.
אחרי זה צילמו כמה חיזוקים כדי שלהכל יהיה גיבוי
כדי שלמצבים יהיו קביים אם יישברו הרגליים
כדי שאף אחד לא יישאר עירום בחדר העריכה, כי אחרי זה
לך תמצא שוב את הכושי
ולך תדע אם לא התגלח מאז
ולך תבנה על משטרת ההגירה שלא תעשה בטעות את עבודתה.

היו ידיים בכיסים באותו יום.
הייתה חצוצרה. היה כושי. היו מים של כיור. היה סיור. היה פסל עם סוס.
אוקי, פרינט!
היו דין ודברים באותו יום
אחרי זה, זה ייצא לאוויר העולם
לבטח, או בטח.
ונשאלת השאלה-
מי יישאר בחוץ?
מי יישאר רק על הראשס?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: