המיץ של עצמי/ על איך זה ללכת שבוע ללא דאודורנט (מתוך עיתון "העיר")

הבעיה עם עמודי קיץ של עיתונים, זה שמבקשים ממך דברים צבעוניים, קליטים. אני אמביוולנטי כלפי עמודי קיץ: אני אוהב אותם, אבל תפקידם דפדוף המתנתי, בין לבין, מעין הערת השוליים של חווית הקריאה, אלא אם כן אתם קוראים אותי בשירותים. ואין מחמאה גדולה מזו, יגיד לך כל כותב קיץ (המיליטנטיים שביניהם מחזיקים בחוזה סעיף דף כרומו).

אני מבקש, אם כן, שתקראו אותי בשירותים.

ברשותכם, נמשיך עם העניין הזה של פתיחות לכתבות, כי אנשים לא כל כך מודעים להן. זאת אומרת, הם קוראים פתיחות מכורח המציאות, אבל הפתיחות תמיד נשארות אותן פתיחות; גילוי נאות, התנצלות מסוימת, תיאור מפגש ראשון, דיבור על פתיחות וכו'. ובכן, אני רוצה להמשיך עם ענייני פתיחות: אני צריך את הכסף. זהו. אני ליצן החצר של דפדופי השירותים, של עורכי עיתונים משועממים, של קיץ שלא נותן מנוח, של כתיבה ניו ז'ורנליסטית מסריחה, עבשה, מקומטת מרב שימוש. אני צריך את הכסף. אני שחקן של הבימה שמשחק בטלנובלה קיצית וחותם עם ההפקה על סעיף שאומר שאני לא חייב לקחת חלק ביח"צון הסדרה. ובכן, המוות של ה"אני" בכתבות מעין זו – ואולי מספיק כבר עם אגדות מגזין "מוניטין" שאתם נהנים להתפלש בהן? – יכול להתקיים רק בשימוש מופרז במתכוון שלו, של האני.  זהו, אני מסריח.

 

האם התכוונת ל: דאודורנט (מתוך גוגל)

עוד מילה ששנים אמרתי לא נכון: דאודורנט. עד כה הייתי אומר דאורדורנט, אבל מי אני שאתווכח עם גוגל. התחקיר היחידי שהייתי צריך לעשות בשביל הכתבה הזאת – ללכת שבוע ללא דאודורנט, והנה נושא הכתבה מוגש בחוסר פתיחתיוּת כמו שצריך – זה לדעת איך להגות את המילה הזאת נכונה. דאודורנט. הוא, גוגל, אומר לי למה התכוונתי, וזה כל מה שצריך. האם  התכוונת ל_? כן, התכוונתי ל_. אם כן, אני הוא התחקיר, אני הוא הריח, הדאודורנט עצמו הוא הוא הפתיחה.

הפעולה האלמנטארית של הקיץ הישראלי מבוטלת מבחינתי. לא מסוג גלגלת, ולא מסוג תססס־תססס. לא עם חברת פרפומריה קבועה, ולא ניסיונית – כזו שחבורת בנות עם תיקים מחלקות לך ברחוב בשביל שתעקור מקבוצת נעורייך. לא. לקום בבוקר, לעשות את כל מה שצריך מלבד דבר אחד; שינוי סדרי עולם. ביטול תפילת "מודה אני" של אלוהי הגוף. אני אויב קהל האוטובוסים.

 

יום מס' 1 (סדינים אחרונים לפני)

קם בבוקר ומריח את בית השחי שלי. רוצה להרגיש את הלפני, לפני שיבוא האחרי. לבית השחי שלי יש ריח נפלא. שילוב של סדין של אחרי כביסה, חולצה חדשה, ומאוורר לא מסתובב. אני מתענג עליו קצת, על בית השחי שלי, ומקדים פגישה שהיתה צריכה להתקיים באמצע השבוע; היום עוד אוכל לבצע פגישה רצינית, בהמשך השבוע כבר אאבד את מרכולתי בשל עיגולי זיעה שבויי מלחמה. השיחה היתה כך:

אני: אפשרי להקדים את הפגישה להיום?

הם: כן.

זו היתה השיחה הכי קצרה שאי פעם היתה לי, ובעלת האפקט החזק ביותר. ריח של ניצחון. חופשי ממחשבות, אני עולה על האוטובוס ומגיע לפגישה. חזאיי העולם אמרו שהיום יהיה יום שרבי, אך לא כך הוא המצב. אני מברך את קלישאת הבדיחות על החזאים ושמח על קיומה. אני נכנס אל הפגישה ביודעין שחבל הסירחון תלוי על צווארי מהיום. אני מעריך כל דקה של זה שממולי, ויודע – כמו כל אחד שבלוטות הזיעה שלו נספרות לאחור – להעריך את הרגע עצמו, את העכשיו. במהלך הפגישה, אני מרשה לעצמי להישען לאחור ולשים ידיים מאחורי העורף. תנועה ספונטנית זו שבהמשך השבוע לא אוכל לעשות, היא בקשת הסיגריה האחרונה של הנידון למוות. אני ממצה אותה, ונשאר כך עד סיום הפגישה. אני עדיין לא מסריח. לגבי הפגישה? אנחנו מתים על הכתיבה שלך, אבל. (תחנקו; אנשים לא נותנים קרדיט לאנשים אחרים, וגרוע מזה – לקוראים שלהם. אם היה לי שקל על כל, וכו'). 

אני מגיע הביתה ולא מתקלח. זאת אומרת, אני יכול, אבל מושך את האפשרות המקלחתית  לימים קשים יותר. איזה שטויות! באמת שאיזה שטויות. אני מכוון עלי את המאוורר, כמו ייבוש מכנסיים על תנור, אבל הפוך. אני נשאר בבית לכתוב. בערב מדווש לחברים לראות כדורגל. אנחנו צופים במשחק והריח מתחיל לעלות, אבל אני מאשים, נוקט בשיטת המצפון שתמיד עובדת בין חברים טובים: מה קרה, לא יכולתם לאסוף אותי? שני גולים והכל נשכח. עשן סיגריות מחפה עלי, פה ושם חבר נשוי שעדיין לא מפיץ את ריחו ליד אשתו הטריה – עדיין לא עבר את המחסום, בעתיד היא לא יודעת מה מחכה לה, אנחנו מכירים את זה מכתה א' – משחרר כמה ברצף והכל מופנה לשם. אני אוהב את החברים שלי.

 

יום מס' 2 (אגלי מחשבות)

נצמד לבית השחי עם ההתעוררות. משבר התקליט השני מתחיל לבעבע. שם מים לקפה, ובינתיים מצחצח את השיניים. כמעט מבלי משים לב – וזה כבר תת המודע של שיני הבינה – אני רואה שאני מצחצח את הפה הרבה יותר זמן, כמו אומר לעצמי שאולי זה יכפר על ריחות אחרים. אותו דבר עם הסוכר; שם יותר, בשביל להמעיט מערכו של בית השחי. אני אוכל גבינת שום־שמיר וחביתה. אני לא שם שיני שום הפעם למרות אהבתי אליהן, ולא מוותר על שכיבות שמיכה; דאודורנט או לא, דברים אחרים (שרירי חזה, כתפיים, יד אחורית) לא צריכים לסבול מזה. אני מכוון את המאוורר ומתחיל לספור. על כל ירידה, רטיבות חדשה משתלחת. אני קם, מנגב את בית השחי, שם חולצת כפתורים. העניין עם חולצת כפתורים מאוד פשוט – אפשר לשים דאודורנט גם לאחר לבישתה. היא החברה הכי טובה של הדאודורנט. שאלות מסוג זה, אפשרויות מסוג אלה, לא רלוונטיות אלי. אני אגלי מחשבות. 

הריח מתחיל להיות חמצמץ. אני שולף פנקס בשביל לזכור, וכותב: "הריח מתחיל להיות חמצמץ". אני עולה לאוטובוס. יש מילה יותר אונומטופיאית מ"ארמפיטס", באנגלית?

באוטובוס אני נצמד לבחורה עם תיק עבודות גדול. תיכף היא תרד בשנקר – אם הנאצים היו רודפי נערות שנקר, זה לא היה קשה: תמיד אותן משקפיים, תמיד אותה שמלה, תמיד אותו תיק פלסטיק גדול – ותלך לעולמה היצירתי. בו בזמן היא תחשוב על כך שרמת גן, עם כל שגרתה, נכפתה עליה. אני מרים יד למעקי קו 66 וחושף לה בית שחי מדופלמת, נטולת ריח נעים. היא לא שחקנית טובה; הולכת לנהג וממציאה שאלה. "איפה אני צריכה לרדת הכי קרוב לשנקר?". נו באמת! יש לך תיק פלסטיק גדול!

זה מתחיל לעבוד, הדבר הזה. אני מגלף את עצמי לגוף שלי, לריח הטבעי שלי. אני בועת אשקלונה מהמים של עצמי. תיכף, ארד באחת התחנות ואתקבע מול מאוורר, כזה שבעלי מסעדות רבים איתו מדי יום; להדליק, מסתובב/לא מסתובב, לכבות כשאין לקוחות. וכן הלאה. הולך לים; הו, מליחות הגוף הנגררת! אני שווה בין שווים!

 

יום מס' 3 (זה לא עמבה, זה יגון)

אני אוכל שווארמה עם הרבה עמבה. פעם אחת ולתמיד, האם היא יוצאת מבית השחי, העמבה? אני מפעיל את כל בלוטות הגוף שלי. לצערי, בימים אלה בלוטות הגוף שלי הן בלוטות המחשבה וכולן גם בלוטות זיעה. הנה כמה מחשבות על דאודורנט, שלא מגיעות בימים בהם הוא מעטר את גופך:

– מוּדעות לריח גופך מרחיקה ממך שיחות עוד לפני שהן קורות. סתם מישהו שלא שמע אותך שואל שאלה מוכנס מידית לקטגוריית בריחה מהריח שלך.

– מי מחבריי שיקבל אותי כמו שאני – בלי עזרי ריח – יידע חברות אמיתית מהי!

– זו לא עמבה שיוצאת לי משם, זה יגון.

בערב, אני יוצא לשתות משהו עם חברים. אני מצטופף בין אחד החברים ובין מישהי ששומרת מקום לחברה שלה. זה הולך כך:

חבר: מה, זה ממך החמצמצות?

אני: כתבה, נו. שבוע בלי דאודורנט.

חבר: אה. מוסף קיץ וכל זה.

(שותה צ'ייסר, ומסתובב לבחורה)

אני: כתבה על איך זה להיות שבוע בלי דאודורנט.

היא: מה?

אני: לא משנה. זה תיכף יתקוף אותך כמו גל.

אני מרופד בושם. כמו הסוכר בקפה וכמו צחצוח השיניים – הוא מונח על לחְיי כחסך פסיכולוגי, הברחה של אנשים מבית השחי שלי. זה עובד, אבל רק כחוויה ראשונית. לאחר ההתנדפות הבושם, אני הופך זבוב, אבל הפוך; אני זה שמרחיק ממני זרים. אני יוצא לרחוב, ומקבל את זה, הפעם לילית. בצהריים זה עוד מתערבב. הרחוב עמוס, שוקק, אנשים מזיעים את עבודתם. אבל עכשיו, בלילה, זה רק אני והריח שלי. אין את מי להאשים. לא עבודה קשת יום, לא מזג אוויר ים תיכוני, לא נחיריים טובים מדי. אני סוחב את הריח שלי, והוא מצדו סוחב את האני שלי.

אני נכנס לפיצוציה וזה מכה בי בצורה המזוקקת ביותר. המוכר שממול מנסה לחשב למי שייכת צחנת הזיעה שממולו. הוא מחכה שאוסף הבקבוקים ייקח את משנתו וילך – נותן לי עוד קרדיט – אבל אז מבין שזה ממני. זה שלי, יותר נכון. והנה אני מבין עוד דבר: לא עוד "הריח ממני", אלא מעתה "זה שלי". איחוד, סימביוזה של הגוף הפיזי (הגוף) והגוף הרוחני (הריח שלו). הביטוי "הריח הזה ממני" הוא למתחילים. אני כבר ב"זה שלי".

אני בואש. מתחמק מצלצול של מישהי. בשעה מאוחרת זו, צלצול טלפון ממישהי, יכול להיות רק אם היא ראתה אותי צועד ברחוב ולא שמתי אליה לב. שאבזבז סרחון על סיטואציה זו? לא. ממשיך לצעוד, מחפש צל כמו ביום שמש חם, אבל הפוך; נצמד לחניות, לחשכת חלונות הראווה. שלא יראו אותי, שלא יריחו. נמלט מהעולם, מגיע הביתה, מפתח בדלת, נכנס. זה הריח של עצמי או שאני שמח לראות רק אותי?

 

יום מס' 4 (ומדיף)

איפה אתם סדינים ריחניים? איפה אתן אהבות קודמות? אני מתעורר מעצמי. אני השעון המעורר של עצמי. בית השחי שלי הוא סנוּז פלאפוני בפני עצמו; אני ממאן לקום, אבל הריח תוקף אותי מדי רבע שעה. אני קם לבסוף ויודע שהיום זה המבחן האמיתי: היום אני באמצע של הדברים. אני לוקח שאכטה מעצמי ונגעל. הריח, הוא אותו ריח של רצפת שוק הכרמל לפני שרוכלי העולם עוברים עליו עם צינור של סיום יום עבודה. בית השחי שלי הוא שקעים של רצפות שמתנקזים אליהם סופי היום. ואני רק בתחילת היום.

הולך באבן גבירול, ומדיף. הולך בשבילי האופניים, ומדיף. יושב בבית קפה, ומדיף. אני מחבר שתי שולחנות ויושב בסופם, בצד של המדרכה. מלצרית, אחת שמכירה אותי, מנשקת אותי כמו בכל פעם, אבל בורחת ממני מהר. היא מעוותת את פרצופה ולפתע מאלתרת התעטשות. איזו אימפרוביזציה נהדרת! כושר האלתור שלה אפילו מקסים אותי. היא חוזרת לעמדת המחשב תוך אלתור התעטשויות נוספות. היא טובה. את הקפה שלי, כבר קיבלתי ממלצרית אחרת, חדשה ביומה הראשון (עושות עליה זובור, הוותיקות). 

אני שרוף בעיר הזאת. אני שרוף בבית הקפה הזה. בעתיד, לאחר משימה עיתונאית זו, אצטרך להמציא שיחות לידה רק כדי להוכיח שהייתה זו סתם תאונת ריח. אהיה כמו ילד בעל טעות לשונית בעברו – כזו שחבריו לא מרפים מלהזכיר לו אותה – שמחליט להמשיך לדבר בטעויות לשון באופן מוכוון, רק כדי להראות שאותה פעם הייתה משחק. אפיץ בכוח את ריחי הטוב בשביל לכפר על תת המודע של העבר.

הנה כמה דברים לגבי החברים החדשים שלי:

– אנחנו, נטולי הדאודורנט נמצאים מעל מזג האוויר. כמו שמאיר אריאל כתב: "יעני, בזים לשרב". יש ניצחון גדול מכך, על העולם?

– ניצחון השפה: רק אנחנו, נטולי הדאודורנט, לוקחים את המשפט "מתבשל במיץ של עצמו", ומקיימים אותו. פיזית. מטאפורות זה לאנשים אומללים שמסתמכים על אותיות.

– לעזאזל, אנחנו לא צריכים אנשים אחרים! אנשים שצריכים אנשים אחרים זה לאנשים אחרים.

מגיע הביתה. מגבונים לחים פזורים על שולחני; טלק זה לתינוקות כתיבה.

אווירה צפופה. אני מחליף חולצות סדרתי. אני סיומי משחק כדורגל בינארציים ביני לבין עצמי. אין אפשרות להתנהל אחרת. רק חולצה ועוד חולצה. אני מחליף אותן בפינות רחוב, נכנס לבתי קפה עם תקווה אחת: שכיור שטיפת הידיים לא יהיה בשטח השירותים, אלא בתוך התא. מדי פעם – והיום אני מבין זאת יותר מתמיד – אדריכלי שירותים שמתקינים כיורים מחוץ לתאים הם סתם מתחכמים; בונים על כור היתוך חברתי איפה שלא צריך. בחוסר התחשבות שכזה לא נתקלתי. אני נכנס אם כן רק לשירותים שמכילים כיורים בתוך תאם; מוריד חולצה, שוטף את בית השחי שלי עם סבון הידיים התעשייתי, הוורוד, המהביל, ומנקה את בתי השחי שלי. אני חבר רק של ניירות הצצרץ, התעשייתיים. גלילי נייר טואלט רגילים לא טובים לי – כדורי נייר מתערבבים בשיער בית השחי שלי. רק ניירות תעשייתיים, אם כן. סלחו נא לי מלצריות העיר שלא השארתי לכם כאלה לניגוב החלונות. לקחתי את רובם.

עולה על מיניבוס בין דתיים כבולי בית שחי. אני בפור ענקי עליהם ועכשיו זו המלחמה האמיתית; אין לאן ללכת, אין לאן לברוח; מי שמעביר לי את המטבעות לנהג הוא זה שמריח אותי, ומי שמריח אותי הוא זה שמעביר את המטבעות לנהג. מסתכלים עלי. איך זה, בחור צעיר שכמותך? אני שואל את עצמי איך אפשר לחיות כך; לא עם הסירחון, אלא עם המבטים. פותח חלון, מרים יד, הרוח נושבת אל שרוולי הגידם. אני אוהב אותך רוח. אני אוהב אותך אמא רוח.

 

יום מס' 5  (איש עם בית שחי מופרז)

הערב, אני הולך להופעה, די ג'יי מחו"ל. יהיו הרבה ממכריי, אצטרך לבצע תחבולות שאני לא עושה בדרך כלל; לרקוד. אני צריך לרקוד בשביל לאשר את חמצמצותי. ההופעה במקום סגור, המזגן טוב רק עד לקיבולת הראשונית. מהי הקיבולת הראשונית? קבלת הפנים. אני נכנס לשירותי הגברים לפני שההופעה מתחילה. עוד מעט המקום יהיה מלא, וכיוריי שירותים של מקומות הופעה, נו אתם יודעים, זה כמו משתנות. כיור ליד כיור ליד כיור. אין פרטיות. אני מביים שיחת טלפון עד שאחד ששוטף את ידיו ילך (נו באמת, מה הוא משחק אותה? אנחנו הגברים שוטפים את ידיהם במקומות ציבוריים רק אם יש עוד אדם שרואה אותנו), ומשתלט במהירות על הסבון הנוזלי ובית השחי. אני מדיף תעשייה. ברחבת ההאנגר, נצמד להכי מסריחים שיש. זאת בעיה: זו לא הופעת רוק. ואני שואל: מוספי  קיץ, איפה ההפקה שלהם, שתתאם תאריכי כתבות להופעות שכותבים הולכים אליהם ממילא?

הופעה טובה. מוזיקה טובה. בחורות יפות. אודי, רזית? (לא, זה תת המודע שלכם שאומר ריח גוף ← השלת קלוריות). יוצא מזיע פחות מכולם (הריח כנראה שואב את הזיעה), והולך ברגל עד להורים. נרדם שם. הכלב לא מזהה את הריח שלי. אחרי הכל, אני גנב. גנב של נחיריים.

 

יום מס' 6 (דרושה: בחורה תתרנית)

לשבוע ניסיון: מחפש אותך, היפה בנשים, המצחיקה בנשים, הצוחקת מבדיחותיי בצורה הכי נפלאה (בנשים), הקורנת בנשים, המקשיבה בנשים, החמה בנשים. (המודעה מיועדת לתתרניות בלבד).

איפה אתן תתרניות שלי? אתן היחידות שמבינות אותי, שיכולות להכיל אותי, שתחבקו את מכאוביי. נטולות נחיריים, נטולות מוצרי חלב במקררכן. מה יש לכן בחיים? בואו אלי, נוחו בין בית שחיי. ארוחותיכן תפלות הן ממילא, חוסר מנהגיכן לא הולך אחורה עם שום תיבול, ריח סיטואציות שקרבות גם הן לא. דלק, פּיקה של פורים, וגשם ראשון לא מרגשים אתכן. מה יש לכן בחיים? בואו אלי. אלי בואו. אתן בודקות את כפתור הגז שלוש פעמים לפני שאתן יוצאות מהבית, סוליות נעליכן משקרות לכן מדי יום. אתן לא מריחות כלום, תתרניות. בואו אלי. אני איש עם בית שחי מופרז. איש עם בית שחי מופרז מחפש תתרנית.

 

יום מס' 7 (סיום: בין בן השחי לבת השחי)

כתמי חולצות עגולים – כמעט משורטטים מדי – נחים על חולצותיי. הם כהים, תופסים את שטחם, אך לא יותר מזה. יודעים למה הם מסוגלים. לא משתחצנים על חולצתי. בתחילת השבוע, היו הם כלא מאמינים, האם מישהו – אני – נותן להם חופשיות שכזו? הם בדקו את הגבולות מדי יום, פרצו אותם, אבל ללא תאוות בצע, לא יותר מדי. היום, אחרי שבוע, אני יודע שכתמי הזיעה שלי, אגלי נשמתי, לא קופצים מעל הפופיק של בית השחי. הריח מתפשט בדירתי כמו גוויה של עיתונים. מהי גוויית עיתונים? "הריח עלה/ השכנים פרצו/ עשרות חתולים מסביב". מוזיקה נשמעת מביתי, אני מקפיד להלך עם נעלי בצורה רועשת כדי ששכן – ישראלי מדי – לא יפרוץ לדירתי. אני כבר מורגל לריח עשתונותיי. בין בן השחי לבת השחי, אני מחליט להמשיך עם ניסוי זה. אני יכול לחיות עם עצמי. עד הכתבה הבאה. תיחנקו.

 *מתוך עיתון "העיר".

*גם לי יש בלגן באתר החדש הזה שלי, אז הנה מהופעות אחרונות:

עם עמיר לב

בהשקה של קוב

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: