בין שני קצוות: משהו על אנגליה בכדורגל, אבל על הפסיכולוגיה של הדברים

 אני עייף מהנבחרת האנגלית. סליחה, תיקון: אני עייף מהנבחרות האנגליות לדורותיהן. הן נחום תקום של תת המודע; הבזק של פעולה אחת, והכל נשכח. פעולה לא טובה? שוב, הכל יורד לטמיון. כן, הנבחרות האנגליות יכולות להיות טובות, להבריק במהלכים, ואפילו לתת כמה משחקים טובים, אבל המעטפת/סיפור המסגרת/הלך הרוח, הם הלקאה עצמית שמוכנה מראש, או לחילופין – ונחדד זאת בסיום הקטע הזה – מודעות גדולה מדי של "משחק הוגן".
בחיים לא החזקתי מפראנק למפארד, יש שחקנים טובים יותר. אותו דבר לגבי מייקל אואן מהעבר (הגול ההוא נגד ארגנטינה? רק אנגלים עם רטיות סוסים יכולים להשוות אותו לגול של מראדונה; הרי הגול של אואן היה בנוי על מהירות), גאזה היה שחקן טוב, אבל קיבל שדרוג בגלל היותו מסובב (קרי, מסובב שווה גאון). ועכשיו? נשארנו רק עם רוני שנכון לרגע זה לא נמצא במונדיאל טוב, וג'רארד שהוא הנדב הנפלד של הכדורגל האנגלי. אבל מי שזוכר את השיח ההנפלדי אז יודע שכולו היה שיח פרשני; מבלי לזלזל בו, היו פעמים שהוא היה מגרד בראש ואמרו שזו פעולה גאונית שמשחררת שחקן אחר לקליעה ואנחנו, הצופים, לא רואים זאת; לך תחכה לבעיטה של ג'רארד.

נחזור רגע למודעות המשחק ההוגן, או כמו שקוראים לו באנגליה: Fair Game. שימו לב לסיומי המשחקים בליגה האנגלית: עם שריקת הסיום השחקנים מודים לקהל במחיאות כפיים בצורה שאומרת דבר אחד: זה רק ספורט. עכשיו, אם נערוך השוואה לשאר הליגות הבכירות באירופה, אז נמצא שלפני אותה תודה לקהל על ידי השחקנים ישנו תהליך אחר, נפשי וטבעי; רוגז, חוסר השלמה, עצב, וכו', שהאנגלים כמעט ופוסחים עליו. הם מיד מודים לקהל.
הדיסוננס הזה בין תת המודע שנמצא על העורף, כמעט פיזית כמשקולת, נע ונד ומשפיע על המשחק האנגלי כמעט באופן תמידי; מחד הלקאה שמוכנה מראש (ועוד לא דיברנו על העיתונים האנגליים), ומצד שני מחיאות הכפיים המוכנות מראש כבר לפני תחילת המשחק. ואיך הן שלא יכולות להשפיע? השחקן אומר לעצמו שזה רק ספורט, אבל באופן סינטטי.
עכשיו, אני לא בעד הנגד שהוא "מלחמה", שהרי כדורגל ואוהדים שצועקים מלחמה זה דבר אדיוטי. אבל אם רוצים לבדוק למה הנבחרת האנגלית לא מצליחה אף פעם (נו, היה משקוף פנימי ב-66) צריך להבין את הפערים שבין ההלקאה העצמית לבין ג'נטלמניות סוף המשחק, זו המוכנה בתת המודע לפני בעיטת הפתיחה.
אז ניצחו הפעם, אז מה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On יוני 24, 2010 at 11:19 am

    שמע, הכל בגדול נכון, פחות או יותר, אודי, אבל בשורה תחתונה זה כמו אוהדי הפועל תל אביב של פעם, שהיו רגילים להפסיד שוב ושוב, לא תיקח להם את הקבוצה והאהדה, אני הכי אוהב את אנגליה, משהו מחבר אותי אליהם, אל השחקנים, למרות המאנחוסים, למרות שם לא מבריקים, אבל כן בד"כ נלחמים, אולי כי הליגה האנגלית היא הטובה ביותר לדעתי, ואני אוהב את אנגליה בכל התחומים, טלוויזיה, מוזיקה, קולנוע, תרבות, אמנות, אדריכלות וכ"ו. וזה לא קל, כי באמת הם תמיד מאכזבים ברגעי האמת. לא מקבל את מה שכתבת על לאמפרד, הוא שחקן מצויין, גם ג'רארד, שני קשרים התקפיים ענקיים, בקבוצותיהם, גם רוני חלוץ טוב מאוד, טרי שחקן הגנה חזק וכ"ו, אבל כשהם ביחד משהו לא דופק, למרות שאני ועוד רבים כה רוצים בזה.

  • שרון רז  On יוני 24, 2010 at 11:19 am

    זה אני

  • עמיחי שלו  On יוני 24, 2010 at 11:32 am

    אתה מחזק את מה שתמיד חששתי ממנו: אין לך מושג בכדורגל. ג'רארד הנדב הנפלד של הכדורגל? תגיד לי, אתה אמיתי? מדובר בשחקן מושלם

  • udisharabani  On יוני 24, 2010 at 11:56 am

    שרון,
    אנחנו חלוקים… לא לגבי ההשוואה לאוהדי הפועל, אלא ללמפארד. אגב, תראה, אתה אוהב את אנגליה – לא רק, אבל גם- כי אתה מושפע מהמסביב האנגלי. אז אתה משוחד.

    עמיחי (סליחה, טרי בוצ'ר)
    מאוד אוהב את ג'רארד. ומחזיק ממנו. מתי אמרתי שלא? (וזה גם לשרון), אבל הוא נשאר במונדיאל הזה באפרוריות, ומה שיש לצפות ממנו זה לבעיטה כמו שצריך. עד אז, הוא נח על זרי הדפנה של ההנפלדיות. ולא שזה רע, אבל ראבאק, תן איזה בעיטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: