תשעים דקות של בדידות (על המסע ללונדון של נבחרת הסופרים והמשוררים בכדורגל)/ פרק 16 של דני פריפריאלי

לפני הכתבה, הנה פרק 16 של דני פריפריאלי

תשעים דקות של בדידות
 
                                                            בעיטת פרולוג
אם אתם חושבים ש"יהודי, מוסלמי, ונוצרי נכנסים לפאב", זו פתיחה של בדיחה שאתם יכולים לחיות איתה, אז מה תגידו על "מאייר קומיקס, סאטיריקן, משורר, מו"ל, וסופר, משחקים כדורגל על מגרש גדול"? אני בטוח שהפתיחה הזאת לוקחת בספרינט כל התחלה של בדיחה אחרת, או יותר נכון בהקשתה אלגנטית מעל השוער. אבל זאת לא בדיחה, זאת אמת.
פברואר 2010, נבחרת המשוררים והסופרים הישראלית מוזמנת למשחק חוץ קשה בלונדון הקפואה נגד נבחרת הסופרים של האנגלים. שיא הקור ואין פה מסמך וורד שיבוא לעזרתך. אין אפשרות בחירה בפונט 'אריאל', לא העתק-הדבק, לא שמור על שינויים; אין שמירה על שינויים, רק פונט כדורגל, אמיתי, חי, נבעט. צבע ירוק של מחשבות עם מטרה אחת ברורה; להבקיע לצד השני. לחורר את האנגלים, לפרק להם את הצורה, להגיע ראשון אל הכדור, לעשות "פאול טוב" (שהוא המקבילה ל"שקר לבן" בחיים הרגילים), לבעוט לפינה הרחוקה, לרדת לגליץ', לירוק אחרי החמצה, למחוץ נחיר אחד עם האגודל ולהוריד נזלת – ירוקה ודשנה – מהנחיר השני (שכן, אחרי הכל, לבקר דרך מסך הטלוויזיה שחקן כדורגל שעושה זאת בשידור חי זה דבר אחד, להיות קשה נשימה ירוק ומנוזל בדרך אל הניצחון זה דבר אחר), להבקיע גול.
ולרוץ ליציעים ריקים.
מעל לשנה וחצי אנחנו מתאספים באחד האצטדיונים בחולון. ובחולון, כמו בחולון, שמות קבוצות הכדורגל לא נגמר לעולם; "עוצמה חולון", "לזרוס חולון", "הפועל צפרירים חולון", המון קבוצות, המון אנשים, המון נעלי כדורגל. כיכר קוגל זאת עיר התחתית של מגרשי הכדורגל, ואתה איתם, מזיע פעם בשבוע. בימים שכאלה, אתה לא באמת חושב על להבקיע נגד נבחרת המשוררים והסופרים האנגלית, אלא לשלם למשה מהאצטדיון את הסכום החודשי (ולמשה מהאצטדיון, כמו משה, יש קול צרוד של נייר זכוכית וסיגריה בפה), לרוץ על הדשא ולשחק נגד הקבוצה בעלת הכינוי "החברים". 11 מול 11, בשרב, בגשם, בבוץ, כשממטרות נפתחות לא בזמן.
בחורף 2008 אירחנו טורניר משולש בהשתתפות נבחרות הסופרים והמשוררים של  אנגליה וגרמניה. היו אלה יומיים של משחקים עקובי פציעות, מתיחות, והנאה מרובה שבסופם אנחנו (הנבחרת הישראלית!) זכתה בטורניר. את האנגלים נצחנו 3:2 (שער של ניר ברעם, ושני שערים שלי), ואת הגרמנים 4:2 (שער של ניר ברעם, ושלושער של רועי שני). היו אלה משחקים קשים עם טעם מתוק שהסתיים בתמונה הנהדרת בה הקפטן שלנו, אסף גברון, הניף את הגביע לשמי ראשון לציון המוזהבים עם אוקסימורון שאין יפה ממנו; סופר ומתרגם שמניף גביע של משחק כדורגל בתור קפטן. מה שיביא אותנו לפסקה הבאה, שבה, בשביל לגמור עם זה (עם כל הבדיחות הצפויות שמגיעות בפאנצ'ליין של מצילת תוף רופפת), אעשה זאת בשבילכם:
משורר מששחק על אגף שמאל שובר קו הגנה במקום שורה, סאטיריקן שמשחק בתור בלם אחורי שלא ציני על החלוץ שלו, מו"ל הוצאת ספרים מזנק לכדור ודווקא מציל אותו, כותב מהחמישייה הקאמרית בעל דעות ימניות משחק רק עם רגלו השמאלית, ביוגרף של בגין שמתווכח עם שופטים, מאייר קומיקס עם בועות מחשבה בהוצאת חוץ. נמשיך.
 

שורה עליונה, משמאל לימין; אבי שילון, נועם סלונים, עמיחי שלו, רועי שני, אורי שרצקי, תומר קרמן, אודי שרבני.

שורה תחתונה, משמאל לימין; אסף גברון, אורי קרמן, גיא ליכטנשטיין, מורדי אלון, דובי קייך, אלי אליהו.

                                               מחשבות על מחנות אימון
הגענו בשלוש טיסות נפרדות ללונדון. קצת רכבות על הבוקר לא הזיקו עדיין לאף אחד. נצמדים לימין במדרגות הנעות. מעליות, מדרגות סיבוביות (טעות של מתחילים), כרטיסים מגנטים, צפיפות של בוקר אנגלית נמזגת לרחובות קפואים. עמיחי שלו, גיא ליכטנשטיין ואני, הגענו באותה טיסה. אני סומך על עמיחי שסומך מצידו על ליכטנשטיין. קבענו שהוא המבוגר האחראי, גם ככה לי אין אוריינטציה; אני דיסלקט של כיוונים. למלון שהאנגלים שיכנו אותנו קוראים GOODENOUGH, זאת אומרת, "מספיק טוב". אני לא יודע אם זה הומור אנגלי, או שבאמת אף אחד לא צריך יותר מזה. בקבלה, שני האמפטי דמפטי לבושים חליפות בצבע בורדו אומרים לנו שהצ'ק אין יהיה בשלוש, אנחנו מניחים את המזוודות והולכים להסתובב. אני נאבד פעם ראשונה.
כשאתה בארץ אחרת, מהות חייך הראשונית נמדדת לפי שני דברים: זיהוי מטבעות, והמתנה ברמזורים אדומים (אתה לא באמת מרשה לעצמך לעבור ברמזור אדום). אנחנו עוברים ברמזור אדום הראשון שעומד מולנו בשביל לגמור עם זה. נשארנו רק עם זיהוי מטבעות. אם זה פאונד, למה לקרוא לזה ליש"ט? וההפך (תמיד זה ההפך). עוד יומיים המשחק וצריך לאכול נכון. תיכף אהיה אחרי שתי בירות, כמה סיגריות, ופיש אנד צ'יפס. ללא ספק, כשקשטן לא לידי, אני יודע להתבטא. נערות הליווי עדיין לא הגיעו (הלכתי על ארוכת הרגליים, עם ה-ש' השורקת).
אתה חושב על מחשבות אימון של כדורגלנים. על משחקי הקלפים, על הצחוקים, על המעסה שפותח את מיטת המסאז' שלו באחד מהחדרים. אתה לא שם, אתה הולך לראות מוזיאונים. הדבר הכי קרוב לזה, הייתה השיחה שלי עם אבי שילון על הסרט "מתחת לאף". הרי בסופו של דבר, זה תמיד נגמר בציטוט מסרט בורקס במחנות אימון. באותו רגע, בשיחה, היינו כדורגלנים במסע משחקים בחו"ל. אבל אתה לא שם באמת. אתה רק ביצירת הרומנטיזציה העצמית, להיותך מבצע תבנית כדורגלנית.
שיחקתי כדורגל מקצועני עד אמצע גיל העשרים. כל חיי נותבו לשם, וכשזה הסתיים (החלטות לא נכונות ובעיקר פציעות חוזרות ונשנות) כל עולמי נשר מרגלי כמו פודינג נוזלי על סף קרישה. ברחתי מהכדורגל כמו כל אחוז טראומה. לא כתבתי עליו, לא צפיתי בו. נשארתי עם מטאפורות ברגליים. לקח לי זמן לסיים את תהליך האבל המחשבתי והצטרפתי לפני שנתיים לנבחרת הסופרים והמשוררים בכדורגל. ללא ספק, טייטל שאין מפורק ממנו, אבל בשבילי, באופן אישי, לא היה איחוד עולמות מושלם מכך; "הצנחן המזמר" זה כל כך 67. ובכן, בנבחרת אני על תקן מאמן- שחקן. מה עושים עם זה, אם זה לא מקצועך בחיים? מה, לבוא לבחורות ולהגיד להם שאני מאמן-שחקן של נבחרת משוררים וסופרים? להקריא שיר עם חולצה של יובנטוס? אני נאבד כל יום בפעם השנייה.
אסף גברון הוא הסופר הבכיר אצלנו ומקים הנבחרת. כאנאלוגיה מדויקת עם חיי הדשא, הוא גם הקפטן שלנו ולובש את הספרה 10. רק חסרה לו תספורת אוחנה, והוא כבר כדורגלן לפי כל הסממנים, אבל מצד שני- אם הייתה לו תספורת אוחנה הוא לא היה סופר. אני שואל אותו אם הוא מעדיף רגע, או רגע מתמשך; גול ניצחון שיביא לנבחרת ישראל (האמיתית) העפלה למונדיאל, או רגע מתמשך (כמו עכשיו) של קריירה ספרותית מוצלחת. הוא מעדיף את האפשרות השנייה. האמת שפעם התחבטתי בזה גם אני, אבל כמו אסף, גם אני מתחיל להעדיף את האפשרות השנייה. עמנואל שפר מוּצא מהנפטלין פעם בארבע שנים ולא יכול לנשום; שפיגלר ייתן בדיחה ביידיש בחלומות שלי. רק זה חסר לי.
בלילה, נערות הליווי הבריזו (אין להם בסטוק מישהי עם ש' שורקת), ואנחנו חותכים מהמלון. עמיחי שלו, אסף גברון, ואני, הולכים ל"מיוזיק הול", שם יקריא משהו הסופר ג'ונתן ספרן פויר. אני חושב על זה שלידי בקהל יושב המתרגם שלו לעברית (אסף גברון) ופויר לא יודע את זה. זה קצת מעציב אותי, אני אפילו לא יודע למה. בשביל לצאת מזה, אני חושב על כך שמתרגמים יכולים לשחק – תיאורטית לפחות – בנחיריים הכתיבתיים של הספר אותו הם מתרגמים. פויר הזה מעורר בי קצת אנטגוניזם, אמריקאי שהכל אצלו במקום. הוא מקריא משהו וכף הרגל שלו מושטת קדימה, נחה על עקבה, כמו "על קצות האצבעות"; אבל הפוך. מי מקריא ככה? תעמוד ישר! אני יורד למטה, קונה בירה, ויוצא לסיגריה. אסקיוז מי, קן איי גט א לייטר? סו, האוו אר יו? 
 
                                                הדשא של השכן בטון יותר
בבוקר המשחק הגיעה ההודעה: המגרש מוצף מהגשם, והמשחק הועבר למגרש אחר שעשוי מדשא סינתטי. אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר קבוצתית. מתחילים לדבר על המשחק, ההתרגשות מתכנסת על שולחן גדול בחדר עם תיקרה גבוהה. לאחר מכן, אנחנו עוברים לסוויטת המלון
לתדרוך טקטי שבסופו, באופן ספונטני, אני מתחיל למחוא כפיים בקצב אחיד וכולם מצטרפים. זה עובד, השטות הזאת של סרטי בית הכלא. לפני זה אנחנו צופים בדי וי די שהכין רועי שני; יש בו חיתוכים עריכתיים בין ביצועי העבר שלנו, לתדרוך של אל פאצ'ינו מהסרט "יום ראשון הגדול". לעזאזל, האמריקאים האלה- גם כשאתה מודע למניפולציות הזולות שלהם בסרטי קולנוע, זה עובד עליך. אנחנו עולים לאוטובוס וכיאה לנבחרת ישראל אנחנו מתרכזים בחלקו האחורי, כשהנבחרת האנגלית מקדימה. לא נתנו כאפות לאלה שבמושבים הקדמיים, לא הוצאתי טוש וכתבתי "אודי שרבני + שם של מישהי = אהבה", אבל כן דיברנו על הוצאות ספרים, ריכלנו עליהם כמו אחרוני שחקני ספסל הכדורגל של החיים. אנחנו מגיעים למגרש.
זה לא מה שהבטיחו לנו. זה אפילו לא דשא סינתטי, זו ספק ריצפת מגרש טניס רטובה, ספק בטון צבוע בירוק. הדרווין של אלוהי נעלי הכדורגל צועד לנו אחורה; נעלי פקקים ("סטופקס") מברזל, אל נעלי כדורגל רגילות, אל נעלי התעמלות רגילות- אף אחד מסוג הנעליים שברשותנו לא מתאים למגרש. אנחנו נכנסים לחדר ההלבשה ויודעים שזה לא יהיה זה. מה שזה לא יהיה: זה לא יהיה זה. אנחנו עורכים חימום, אסף גברון צועק "אל-אל", וכולם ביחד "ישראל". שריקת פתיחה.
 
                                                בלוז לתירוצים
הכדור קופץ, הרוח מכה, הברכיים מתות לרחמים ממשטח הבטון. כל צעד, כל קפיצה, מגיעה עם רעש של מטבעות העצמות. אנחנו לא משחקים טוב, אנחנו לא במשחק, ויותר מכך; לא יכולים "להיכנס למשחק". כשלא הולך לשחקן כדורגל, הוא יכול להיכנס למשחק על ידי שתי אפשרויות: גליצ'ים ושאר פעילויות פיזיות, או לשחק בשתי נגיעות ובפסים קצרים. את שניהם אנחנו לא יכולים לעשות בגלל אותה סיבה; המגרש. חלק מאיתנו רץ עם נעלי כדורגל שלא מתאימות למשטח, אחרים מחליקים בגלל נעלי התעמלות. והנה, הישראליות של העולם; אנחנו נמזגים לאגם הגדול של תירוצי הספורט הישראליים, בו הסיבות הופכות לתירוצים, אבל מצד שני- מה אנחנו אשמים שהם היו שם לפנינו, התירוצים? מה אשמה להקת "הקינקס" שהשיר שלה, "לולה", יצא מהאף בגלל יותר מדי השמעות בתיבות הנגינה? מה אתגר קרת אשם שאחריו כל אחד חשב שהוא יודע לכתוב סיפורים קצרים? מה אנחנו אשמים שאנחנו מתפלשים אל עולם התירוצים בעל כורחנו?
האנגלים מובילים עלינו בגול מהיר. אנחנו מתרכזים יותר מדי באי היכולת שלנו, במקום לשחק נכון. אני סוחט פנדל (אם הייתי יודע לכתוב כמו שאני יודע להוציא פנדלים, הייתי ממזמן כבר במקום אחר), וניגש לבעוט. עכשיו, פנדל הוא מהות היחסים שלך עם העולם; השער פרוס מולך, כשבאמצעו עומד מישהו בשביל להפריע לך. אתה יכול ללכת על אחת הפינות, על בעיטה חזקה, על הטעיה. יש מסגרת ויש חומה פסיכולוגית. המצב הפעם היה מורכב אף יותר; גראהם, השוער של האנגלים כבר קיבל אותה ממני לפינה הימנית (שלו) במשחק בישראל, ועכשיו המרדף הרקורסיבי בבועת הקומיקס שמעל ראשינו לא מרפה;  אני יודע שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע, וכו'. לאיזו פינה לבעוט? השמאלית תהיה הפוך, הימנית תהיה הפוך על הפוך. אני הולך בסוף על הפינה השמאלית. בעיטה שטוחה. 1:1. בדרך חזרה לאמצע אני צועק שהשופט ירצה להחזיר לאנגלים עם פנדל לטובתם, ושצריך להיזהר. לא עובר הרבה זמן והם עולים ל- 3:1, עם פנדל מפוקפק, וגול נוסף בגלל חוסר ערנות מצידנו. השופט כמובן אנטישמי, הקוון כמובן ילד כאפות (באמת הוא היה ילד). אנחנו מנסים לחזור למשחק, אבל נשטפים לחוסר יכולת בגלל תנאי המגרש. לעזאזל, איך אפשר להוכיח שאלו לא תירוצים? אני מצמצם ל- 3:2; מקבל מסירה מאורי שרצקי, עובר בין שני שחקנים – עם מרפק לבטן של אחד מהם – ומגלגל לפינת השער. זהו. משם התפרקנו, והפסדנו 5:2. כדורגל אנגלי טיפוסי, הפסד ישראלי טיפוסי. יכולתי להיות טוב יותר, זה הורג אותי.

אורי שרצקי
  

 תומר קרמן באישית על מוסה אוקווואנגה. מאחור אורי קרמן

אלי אליהו ופטריק ניט. מאחור, עמיחי שלו שם עין על ג'ו דנת'ורן

                                              אוטובוס אחרי הפסד 
אי אפשר להסביר תסכול של אחרי משחק כדורגל. זה עוזב אותך עם השעות, אבל עד אז זה דבוק לך לגוף כמו טייץ מיוזע. אתה רק רוצה לחזור למלון ולהתקלח. תיכף נרגע (נמשיך לדבר על המשחק), ננוח (נמשיך לדבר על המשחק), נשתה משהו (נמשיך לדבר על המשחק), ונלך לערב הקראות משותף לנו ולנבחרת האנגלית, שם המציאות ההפוכה מעולם הכדורגל הישראלי תתקיים; כמה שעות אחרי הפסד, ישנם חיוכים, יש צחוקים, אין מאמן שמפנקס חיוך של אחד משחקניו, ואין שחקן שלא ייתן לעצמו להיות הוא עצמו.
נועם סלונים מפיל את כולם על הרצפה עם מונולוג של שופט כדורגל שכולם אומרים לו שהוא עיוור מלידה. קטע גאוני, קפקאי. הוא מקריא את זה, ואפשר לזהות פאוזות קריאה לפי איך שהכותב כתב (ולא אוזנית נאבה תקועה אצל איזה שחקן). עמיחי שלו מקריא קטע מספרו החדש ("הנפשיים") ומרגש עם פיסקה על הצבא; אתה לא צריך להיות ישראלי בשביל שמטאפורת שפם צבאי תעבור אליך. ואני מקריא קטע על כותב ישראלי שנמצא בבר בוושינגטון, אבל אמריקאית נטפלת אליו עם שאלות על יחסו לפלסטינאים בתור ישראלי; לא צריך להיות ישראלי בשביל לצחוק על הגישה לישראלים בחו"ל. זה תמיד בסוף 'מה אתה אומר על הפלסטינאים' ועמוס עוז.  לעזאזל, היינו צריכים לנצח.
 
                                                אין אישונים בלונדון
אני נשאר בלונדון עוד כמה ימים. הולך לפאנל שבו מתארח (שוב) ג'ונתן ספרן פויר, ואתגר קרת. לפתע ישנה אזעקה וכל יהודי האולם מפונים החוצה. אתה מלגלג על זה כי אתה ישראלי, ובמקביל אתה רואה את האירוניה; משהו שנשמע כמו צפירת יום הזיכרון בשבוע הספר היהודי. בחוץ, על אחד מחלונות המלון, דגל ערבי מונף וכולם מתחילים לפחד. מישהי ניגשת אלי ושואלת אותי אם אני יכול לקרוא מה כתוב. אני אומר לה שבחרתי במגמה צרפתית בכתה ז', אבל ברחתי אחרי ז'ומפל. היא לא מבינה מה אני רוצה מחייה, היא רק רוצה לדעת אם תהיה פצצה או לא. אני מציע לה סיגריה. כולם חוזרים לאולם, ואז אני מבין למה ספרן פויר קצת מעייף אותי; הוא עושה גבות, והוא כתב עכשיו ספר על היותו צמחוני. הדיון מופנה רק לנושא הזה, של צמחונות. אתגר קרת מנסה לשבור את זה קצת, אבל המילטנטיות של פויר (הוא טוען שהוא לא) לא מורידה ראש. קרת גם צמחוני, אבל לא דוחף קדימה כמוהו; מספר על כך שבתור צמחוני התגובות אליו הם על סף האשמה. ובכן, אני חושב על זה שהצמחונים הם היהודים של האוכל, ויוצא משם לשתות בירה עם גטקס מתחת לג'ינס.
המדרכות של לונדון לא סופגות את זה. עם כל נחיתה של אחד מצעדיך אתה שומע אדי קור (אפשר לשמוע אדי קור, אם אתה רוצה). פתחי המילוט שלך הם דווקא הכניסות לרכבת התחתית; דלתות המעבר נפתחות לכרטיס הרכבת כמו דלתות של קאובוי, רק בלי הצ'ארם. עוד שנתיים – ככה צ'יץ' אמר – יהיה קו ישיר מפה לתחתית של אלנבי. בינתיים, עדיין, יש שם מישהי במעבר שבין שינקין לשוק הכרמל שלוקחת שקל לכניסה לשירותים. דמיינו לעצמכם כמה כסף היא הייתה יכולה לעשות אם צ'יץ'-מילוא-חולדאי היו מעבירים נכון את מקל מרוץ השליחים ולא מפילים אותו. אני אוהב רוחות שמגיעות בהפתעה ברכבות תחתית. ללא ספק, יש משהו בגטקס שנותן לך בטחון. כל הגוף התחתון שלך יחידה אחת, מגובשת. אני יוצא מהתחתית אל הרחוב, ובינתיים אין אישונים בלונדון.
אתה הולך ומסתכל – אני לפחות – באישונים של זה שממולי, אבל הפוליטקלי קורקט של החופש מעקר כל אינסטינקט אנושי; אף אחד לא מביט בחזרה (לעזאזל, איך סיפורי אהבה נוצרים פה אם אין "היה מישהו שהסתכל עלי והיה משהו במבטו"). אני עושה ניסיון ושואל איך אני מגיע למקום מסוים (אני בוחר במקום ממנו באתי, ובכך מבצע רוורס באונות המח של זאת שממולי), ואז זה ניצת; הסבר לבבי, מחויך, סבלני. כמו מחשבה שמחכה למצת סיגריה. עד אז, זיפו המחשבה סגור, מתכתי.
 כמה ימים אחרי המשחק, השמש מחליטה לצאת בסוף. אני חושב על זה שזו אותה שמש בכל העולם וזה מערער אותי. לפעמים צריך לגשת לדבר ידוע כמו בפעם הראשונה ששמעת עליו; לפחות בשמש של ישראל, אנחנו עדיין הכותבים הכי טובים מבין הכדורגלנים, והכדורגלנים הכי טובים מבין הכותבים.

                            חוץ לארץ זה לא מקום שאנשים מתים בו (בעיטת אפילוג)
חוץ לארץ זה לא מקום שמתים בו. אתה מגיע, מנסה לאפיין, ואחרי זה נרגע. אתה מסובב את כפית הסוכר לצד השני- נגד כיוון הארץ שלך, טועם, ומוסיף עוד סיבוב לביטחון מתוק. חוץ לארץ זה לא מקום
שמתים בו. אתה מדבר בשפה לא שלך, מסתכל על עצמך מהצד, ומוחא כפיים על כל תחביר לשוני נכון;  
אתה הכי טוב כשאתה זמני (צ' זה לא עניין בינלאומי. האות צ', זה לא עניין בינלאומי, וכשאני בחוץ לארץ אני לא עצמי עד הסוף, ואת לא תזכי לדעת מה יקרה בסוף, תדעי את זה מעכשיו אם את בינלאומית או משהו).  אתה שומר על רווח של בתי קפה תעשיתיים בשדות תעופה; אחראי משמרת עם פפיון נכנס אל העמדה, אתה משלם, ושומר על רווח של בתי קפה תעשייתיים. חבורה של מלוכסנים מחכים לטיסה הונגקונגית. יש לברר; האם תסמונת טורט יכולה להגיע בשפה נרכשת. 
 
 
                                                 
 (מתוך מוסף הארץ)

ובאותו הקשר מעגלי; מצאתי את זה. תמונה. היו ימים בבלומפילד 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On מרץ 12, 2010 at 11:26 am

    פעם הבאה כשזה מתוך מוסף הארץ, בחיאת תציין את זה בהתחלה. יכולתי לקרוא את זה בפרינט כמו בן אדם.

    אחלה קטע, באסה שהפסדתם.

  • סופר אמיתי  On מרץ 12, 2010 at 1:45 pm

    אדוני הנכבד על שום מה אתה וחבריך מכונים סופרים? אתה ועמיחי שליו ואחרים הוצאתם ספר אחד בקושי, לרוב כושל, חסר כישרון או עניין. כל הנבחרת מייצגת את הסיאוב וריקבון המוסרי של משוררי וסופרי ישראל הצעירים שמקדמים עצמם בכל דרך אפשרית, קשרים בעיתונות, יחצנות מאסיבית, קשרים בהוצאות, פרוטקציות ועוד.

    אתם לא רק כדורגלנים גרועים, אתם גם סופרים גרועים.

    ואתם באמת חיים משבת לשבת, כלומר מיחצן ליחצן

    המשחק מכור! אפסים! תרדו ליגה!

  • למגיב הקודם  On מרץ 12, 2010 at 4:38 pm

    ל"סופר האמיתי". למה ללכלך בזעם כזה? מה עשו לך? על מי אתה כועס? למה מפריע לך שמשחקים כדורגל ?
    למה להשמיץ? אתה רוצה שבטורניר הבא נתן זך ובולי ישחקו? קדימה. אם זה מה שנראה לך

  • הסופר צודק  On מרץ 12, 2010 at 5:20 pm

    ואני היתי מרכיב את גרוסמן, אב.יהושוע, קניוק ועוז בנבחרת.

    הם בטוח יותר טובים מאלו ששם עכשיו,

  • גלית  On מרץ 12, 2010 at 8:18 pm

    סיפור נהדר

  • סופר מזויף  On מרץ 12, 2010 at 11:41 pm

    הייתכן שקנאת סופרים אמיתיים היא גם "קנאת כדורגלנים"?
    שיהיו בריאים הקנאים 🙂

  • משורר אפיגון  On מרץ 13, 2010 at 2:29 am

    אתה לשלשת שלא הייתי מבזבז מגבון שלוש בעשר עליה

  • לא סופר אבל מבין  On מרץ 13, 2010 at 6:18 pm

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1155758&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

    זה הופיע באותו יום
    זה אומר הרבה לטוקבק שיורד פה על אנשים

  • סופר+שחקן גרוע  On מרץ 13, 2010 at 8:24 pm

    קודם כל, יפה מאוד שאתה מתהדר בכינויים ואין לך ביצים לכתוב מי אתה (בכלל)
    שנית, יש פה ארגון נחמד של אנשים, סופרים ומשוררים, ידועים יותר וידועים פחות והקנאה עולה לך לראש כשאתה רואה שמציינים את שמם ותמונתם בעיתון מכיוון שהם מוכשרים בגלגול הכדור ולא בשל אמנותם
    לפיכך תהיה גבר ותודה שאתה מקנא עד עמקי נשמתך ב13 האמיצים שחירפו נפשם על משטח הבטון המעאפן בקור האנגלי וניסו לייצג את המדינה ועצמם בכבוד
    שרבני, כרגיל אתה תותח

    ועוד משהו: זו מדינה שמנוהלת בכל רמ"ח איבריה על פרוטקציה ושמור לי ואשמור לך, אז מה זו הטענה המגוחכת הזו בכלל?

    אז
    טוב
    יאללה
    ביי…
    (המקפלות בע"מ)

  • סופר סתם  On מרץ 13, 2010 at 8:29 pm

    היי הלו הלו
    מה זו הירידה על עמיחי שלו!?
    חוצפן קטן
    "ימי הפופ" הגאוני ו"הנפשיים" האיכותי הם מקור לגאווה למר שלו- בלם צמרת.
    אז של נעליך מעל רגליך כשאתה מזכיר את עמיחי

  • טרול אלים  On מרץ 14, 2010 at 1:55 am

    מאוד אוהב את הקומיקסים שלך, עושים לי טוב בלב בשישי בבוקר או במוצאי שבת

  • שרון רז  On מרץ 14, 2010 at 11:54 am

    דני פריפריאלי זה אחלה, מהנה וחכם, וגם משתפר עוד יותר מפרק לפרק
    לגבי הפוסט הזה, אקרא בהמשך, כשיהיה לי פנאי, תודה

  • שרות דב  On מרץ 14, 2010 at 3:18 pm

    אני לא סופר ולא סופר-סתם ואני נדהם מחוסר הפירגון שיש לכמה מהכותבים כאן.שומעים את קינאת הסופרים מבצבצת מגרונם הלכה למעשה. מה קרה? יש עיסוקים שיש בצידם קצת כיף. למה לא לפרגן? פחדנים צבועים שכמותכם. כל הכבוד לקבוצה ולחוש ההומור שבכתבה!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: