משהו מאוד חשוב שעלה לי בקשר לאח הגדול (על מעירי המפורסמים ומותם)

אז מה, האח הגדול הלך לישון, אה? ומה יהיה עכשיו עם כל הכתיבה עליו? על הז'אנר? על המבט על, על המבט פנים? הרי זה מה שזה; התדיינות. יותר מהכל, זוהי תכנית על התדיינות. תראו, גם אני כמו רבים וטובים כתבתי על ז'אנר הריאליטי ככלל, ועל האח הגדול בפרט (בקצרה; רק הדקות המתות בערוץ 20 הוא הריאליטי האמיתי. ברגע שיש משימה – עיין ערך המרוץ למיליון – זהו כבר לא ריאליטי. השיח על הריאליטי חי ומת באותו הזמן בגלל שיש שני צדדים בהקשר אליו; אוהבי "הקטע", והחוקרים האנתרופולוגים), אבל פתאום הבנתי דבר מאוד חשוב; האח הגדול, מבטל בעצם את הפעולה של המביט (האיש ברחוב) על האנשים בטלוויזיה. פעולה, שכל כולה מסתכם בגילוף נפשם של המפורסמים הנקלעים בדרכו. בין אם זה בסופרמרקט, בין אם זה בתור לקולנוע, ובין אם זה בתור בירוקרטי כזה או אחר.
מכירים את זה? את "מעירי המפורסמים"? ישנם אנשים כאלה, שכל ייעודם בחיים הוא להעיר את המפורסם שהם נתקלים בו, להחזיר אותו למציאות, לפוצץ אותו מהפלצנות (בעיניהם) שהוא מצוי בה. זה נעשה על ידי הערות ברחוב הישראלי, המתנה לטעויות, זיכרון של אנקדוטה אישית, או על ידי "אי התייחסות" שכולה התייחסות אחת גדולה.
והנה, האח הגדול, בעצם מפוצץ את האפשרות הזאת; הוא מפוצץ את האפשרות להורדת האוויר של המפורסמים על ידי "העם", מבטל את זה שהאדם "הרגיל" יחזיר למציאות את המפורסם (שהיה אדם רגיל עד לא מזמן), שכן- יש פרדוקס גדול מלהחזיר מישהו למציאות אחרי שהיה בתכנית מציאות? הרי זוהי המהות, אבל בד ובבד זוהי המיטה המוצעת של המיתה; הכל עולה על פני השטח, אבל מת באותו הזמן. למעשה, הפעולה הזאת של הרחוב "להוציא מהסרט" את אותו מפורסם, יצאה משימוש. הניצחון היחידי (כביכול) של האדם ברחוב כנגד המפורסם ולהתעלות מעליו, התבטלה באופן אירוני. הנשלט הפך שולט.
דמיינו שיחה בית קפה שגורה, כזו ששמעתם כבר המון פעמים; מישהו מדבר על מישהו מפורסם ואומר עליו "אני שונא אותו, הוא סתם פלצן", ואז המישהו השני עונה לו את מה שעונה לו. ישנן שתי אפשרויות של זה העונה; "כן, הוא תופס מעצמו", ו"אני לא שופט אנשים לפי הטלוויזיה", והנה, בהורדת מים אחת של האח הגדול, שתי האפשרויות האלה מתבטלות. הריאליטי ככלל, והאח הגדול בפרט סוגר את השיח הרכילותי על האנשים בטלוויזיה. יותר מהכל, אלירז שזכה בעונה הזאת של האח הגדול הוא הגלעד שליט של הבידור; שבוי של החשיבה של האנשים ברחוב לגביו; הכל מונח, הכל פרוס. גם את הקרדיט בלא לדעת או לשפוט מישהו על פי הטלוויזיה, הטלוויזיה לקחה מהרחוב. הזה יהיה יותר רלוונטי כאשר עונת ה- VIP תתחיל, שם באמת יש אנשים מפורסמים. ובכך, המאמר הזה ימות עכשיו, ויקום לתחייה, שוב, בעונת ה- VIP. כמו המוות של האפשרות לכך שאתה לא שופט את האדם שממולך בגלל חוסר אובייקטיביות.  הניצחון האחרון לנתינת קרדיט שלא עובר מהמסך.

(הופיע בשינויים קלים ב"ישראל היום")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: