ההופעות שלא תראו השנה/כתבה על "המקום"/ סיכום תשס"ט בעיתון הארץ

                                                      ג'מג'ם את הרגע
בצומת רחובות תלאביבי מסוים אתה יכול ליפול על לילה מאולתר. זה לא תלוי בך (בתחילה כן, אבל אחרי זה לא), זה לא תלוי בצליל הודעת הפלאפון שלך (בתחילה כן, אבל אחרי זה לא), אלא זה נופל לרגליים המקושרות שלך, ההולכות, לפי אסמס נבחר. 
הרחובות התלאביביים ידועים מראש; שעת הכניסה אליהם, שעת האיחור האופנתי, פוזיציית מזיגת הבירה, מבט הברמנית; מדי לילה צוואר יפה של נשים מחזיק שיחות חולין לאין קץ. אבל פה זה לא המצב; "המקום", נקרא לו כך, ידוע רק למי שצריך שיהיה ידוע לו. מקום של ג'ם סשנים מאולתרים ממיטב המוזיקאים בישראל, אמנים שמאחדים כוחות יחדיו. ג'אז שמחובר להיפ הופ שמחובר לרגאיי  שמתחבר לראפ שמתחבר לבלוז שמחובר לקאוורים שמחובר לFאנק שמחובר לפולק שמחובר לסול שמחובר- בסופו של דבר- לנגנים עצמם. קרי, מוזיקה בשביל אוהבי מוזיקה, אבל בראש ובראשונה לאלה שמופיעים; המוזיקאים.
אתה פותח שער תלאביבי מברזל, כזה שילדים נהנים להתנדנד עליו, ומגיע לדלת אינטרקומית. בניין מגורים שקומתו הראשונה משרדית, ובקומות שמעל דיירים; עורכי דין של בוקר מגיעים לכאן מדי יום ולא יודעים מה קורה להם מתחת לחגורה הרשמית, המהדקת את מכנסיהם בעבודתם האפורה. מדי בוקר  הם מנסחים התחלות של חוזים בצמד מילים שחוזר על עצמו; "הואיל ו-", ואז הולכים הביתה. מעליהם, מדי לילה זוגות של שיגרה נשואה מזפזפים עצמם לדעת.
אתה נכנס ופותח דלת מברזל ויורד לקרקעית הבניין. אתה פוגש וילון עבה ומסיט אותו. ממולך יושבת מישהי, אתה אומר את שמך, ונכנס. אתה נזכר בסרטים מזרח גרמניים בהם יש מסיבה במקומות סודיים מפני משטרת החופש. אתה פותח עוד דלת, מסיט עוד וילון, ונכנס.
"המקום", נפתח לך כמו סלון רחב ידיים. אור של תחילת שיחות, כורסאות רחבות, שולחן גדול מעץ. מערכת תופים עומדת ומחכה, קונסולת סאונד קטנה, גיטרה בס על סטנד, חשמלית, פדלים מוכנים ללחיצה, פסנתר, פרנק זאפה ולידו ג'ימי הנדריקס בדיוקן של שחור לבן מארחים אותך מהקיר המרכזי, תוף משמש כאהיל, ריצפת פרקט. אני אוהב רצפות פרקט.

ז'ראר- נקרא לו כך- הוא האיש שמאחורי כל העניין הזה של "המקום". מה שהתחיל באירוח ביתי של חברים בדירת שני חדרים גלש אל מחוזות שאף אחד לא תכנן אותם. היום, פעם בשבוע עם הודעת אסמס פלאפונית, הוא מארח ב"מקום" מוזיקאים שבאים בשביל המוזיקה עצמה, בשביל הנגינה והכיף שלהם. שמות כמו אפרים שמיר, סנדרסון, אולארצ'יק, משה לוי, אמיתי פריינטה, אבישי כהן (הבסיסט), אברהם טל, ניר מנצור, אמיר דדון, אלי דג'יברי, שלומי שבן, גלעד כהנא, קוטג', יונתן לוי, גבי פולק, תומר כהן, ג'קו, שירה חן, מיי פיינגולד ועוד. נכון, בכל זאת, אנחנו ישראל- ואולי דווקא בגלל זה- אבל תחשבו על סיפורים מחו"ל בהם להקות כמו הרולינג סטונס באות אחרי הופעות לתת ג'ם של בלוז במקום אינטימי וסודי. על החופש האומנותי, המחתרתיות, על יצירת הרגע שעליו ידובר לאחר כמה ימים בערגה של חיוך. ה"מקום" לא משווק, ועוד יותר מכך; שומר בקנאיות (לא פוזאיסטית) על סודיות העניין. לז'ראר יש שותף סמוי, נקרא לו "ברנארד" (והנה, סתירה כפולה ומכופלת; שם בדוי על שותף סמוי), שביום יום שלו מתעסק בדבר הכי רחוק ממוזיקה; יהלומנות.
ז'ראר, איך הכל התחיל?
"הכל התחיל בדירת שני החדרים שלי. תמיד היו לי כלי נגינה בבית, והייתי מארגן ערבי ג'ם לחברים. אני אוהב לארח אנשים ועם הזמן נוצר אצלי בבית מרכז קטן של הופעות; אמיתי פראיינטה הוא זה שהכיר לי את אפרים שמיר ועוד אנשים מהברנז'ה המקצועית והבית שלי התחיל להתמלא באנשים שבאו בשביל המוזיקה".
איך משתלטים על דבר כזה בדירת 2 חדרים?
"אז כן, בשלב מסוים הדבר הזה התחיל לגדול ולהתפרע ועברתי למקום זמני, מעין לופט ביפו ורק שם הבנתי את העניין; צריך מקום קבוע בשביל הדבר הספציפי הזה".
ומצאת את המקום הנוכחי
"בדיוק. לאחר חיפושים מצאנו את המקום הזה והוא בדיוק מה שמשרת את העניין; קודם כל מקום למוזיקאים ואחרי זה למעגל החברים המצומצם. אווירה של סלון ביתי גדול".
ובאמת, "המקום", בנוי כך שאתה מרגיש בו בבית. אנשים יושבים על ספות, חלקם מסתודדים ומדברים ליד הבר האינטימי, אחרים רוקדים כמו במסיבת יום הולדת פרטית, ובעיקר; המקום בנוי כך שאין בו במה, כמו אומר; המרכזיות היא לא המרכז.

 
                                    תו של ג'ם זה לא דבר שאפשר לשים עליו אצבע
כל מקרה לגופו, אבל כולם זה האחד. אנשים לא אוהבים שמשגעים להם את המח, בטח שלא מוזיקאים. פה הם מרגישים הכי נח, באים ויושבים על הספות. מי שרוצה קם ומתמזג לכלי הנגינה. זוהי המילה: 'התמזגות'. במקומות אחרים הם באים לעבודה שלהם כמוזיקאים; התרצות אינסופית לקהל שבא ושילם לשמוע את מה ששילם לו. ישנן פעמים שאמנים לא עושים להיט מסוים כשהם מופיעים, אבל זה אותו דבר; אי הבחירה היא בחירה דווקאית. ב"מקום" הלופים האלה לא מתקיימים; תו ראשון של ג'ם זה לא משהו שאפשר לשים עליו אצבע, ומשם זה רק הלאה ועוד הלאה. אתה סוחב, נסחב, משתלב, יוצא לסולו בהבנה עיוורת. אומרים עלי שאני חוזר יותר מדי על מטאפורות מעולם הכדורגל, אבל אין מה לעשות; כשאפרים שמיר מריח שמשה לוי יוצא לסולו בפסנתר זה כמו קשר שמוסר לחלוץ על עיוור, מניח לו את הכדור בדיוק איפה שצריך, מטר קדימה לשטח ריק. פינוי במה לאחר ואז הצטרפות כוללת זה דווקא כן דבר שאפשר לשים עליו אצבע, אבל זה לא מגיע בזמן ספציפי.

 
                                                הבק סטייג' הוא הבמה
אפרים שמיר לבוש טרנינג וכובע מצחייה. הוא יושב על הספה, עוד מעט הוא יעלה לנגן. בינתיים הוא שותה משהו. כל אחד נותן את הזמן לאחר, כל אחד לוקח את הזמן שלו. שמיר הוא מבאי המקום הקבועים, עוד מדירת 2 החדרים של ז'ראר. נהנה מכל רגע.
"אני בא כי אני אוהב מוזיקה, ובעיקר בגלל האירוח של ז'ראר. יש פה דברים שאין במקומות אחרים", הוא אומר. הוא מגיע עם הגיטרה הקבועה שלו, אבל מספיק ציני לשאלות של אנשים על גיטרות.
אתה בוחר גיטרה מסוימת כשאתה יוצא מהבית להופעה כזו אח אחרת
"את זאת שהכי קרובה לדלת".
הבנתי אותך. איך אתה מגדיר את המקום הזה?
"במשפט פשוט: זה המתנ"ס של המוזיקאים".
אפרים שמיר הוא הג'ורג' האריסון של הגיטרה הישראלית. כזה אחד שלא תתביית אליו בתחילה, אלא רק אחרי כן תראה את גדולתו. ובסלון ביתי, כמו בסלון ביתי, מרגישים בבית; שמיר מזהה רעש צורם ממגבר גיטרה בזמן שמישהו אחר מנגן והולך לתת מבט.

על המיקרופון קוטג' נותן את המשנה שלו. רגאמפיין על מקצב בלוז. מקודם הוא היה על הבס, ועכשיו אוחז במיקרופון. האווירה פה חברית, כמעט על סף פוליטקלי קורקט. אתה יכול להתבלבל בהתחלה כי פוליטקלי קורקט זה השקר של הסבלנות, אבל אחרי זה אתה מבין; זה לא פוליטקלי קורקט מה שהולך כאן, זה כבוד. מהגדול אל הקטן.
"אני לא מיידע את כל החברים שלי לגבי המקום", קוטג' אומר.
אתה בוחר למי להגיד?
"בוודאי. יש אנשים שלא יהיו שייכים לכאן, אתה יודע".  
אתה מגיע לכאן אחרי הופעות שלך?
"בעיקר. אם יש לי הופעה באותו יום, אז ישר לכאן. תבין, זאת אנרגיה מטורפת המקום הזה, אבל הוא ממלא אותך מחדש, בעיקר אחרי הופעות".
נראה שהמקום הזה גם נותן לך הרבה
"הרבה מאוד. כאמן קיבלתי כאן מתנות מטורפות. הראש שלי נפתח לכיוונים מוזקליים ורוחניים כאחד. לפעמים קורים פה קסמים, מחול מטורף".

הברמנית שואלת את קוטג' מה הוא שותה והוא לוקח למבורסקו לבן. לבר מגיע גם גבי פולק, גיטריסט שתיכף ילחץ על פדל ווא ווא בדיוק בזמן. הוא מספר לי כדוגמא על ערב קסום שאברהם טל היה כאן, והם הגיעו יחד לגבהים לא הגיוניים; טל עם קולו, פולק איתו עם הגיטרה. הם לא מכירים אחד את השני ממש, אבל במוזיקה כשיש את הרגע אתה לא צריך לדעת יותר מדי.
"המקום", הוא הבק סטייג' של הבמה. המאחורי קלעים של מה שכמעט לא יכול לצאת במקומות אחרים. ההופעה של מאחורי ההופעות.
 
                                                רגעים נוצרים כל פעם מחדש
מעברי מצילות נקבעים בין רגע. יציאה לסולו נבנית בלי שהיא יודעת. מישהו יושב בפינת הספה ומנגן על פרקשיין. כל מה שמעניין אותו בחיים כרגע זה הפרקשיין, זה לשבת על הקצב. הוא עוצם עיניו, ומנגן. משה לוי תופס מקום על הפסנתר, מלווה מישהו שלא בטוח שהוא יודע את שמו, אבל לפי הנגינה הם יודעים הכל אחד על השני.
"אני לא מכיר מקומות אחרים כמו זה. אולי היו, אבל זה נעלם", הוא אומר. "נכבשתי בקסם של האנשים".
נראה שיש תחייה לנגינה החיה בזמן האחרון
"כן. העניין הוא מעגלי, והנה, עכשיו חוזרים אל הלייב, אל הנגינה. תראה, מה שטוב מחזיק זמן לאורך שנים. המוזיקה לפעמים מתפקדת כבידור, לפעמים כתרבות. כל פעם משהו אחר לאנשים, אבל תמיד היא מזור לנפש".
יש מקרה ספציפי שאתה זוכר?
"כן. פעם אחת נכנסתי ושמעתי נגיעות של קלידים שממש נפעמתי מהן. התקרבתי וישב בחור צעיר שלא הכרתי, רוסלן סירוטה, לפי דעתי הוא מוזיקאי בחסד. אחרי זה כששמעתי ממנו שהוא גדל על הנגינה שלי זה מאוד החמיא לי".

והנה, שילובים שלא היית נתקל בהם בלילות רגילים, לא מאולתרים. מישהו עם קול מדהים שלא רוצה להחשף לוקחת את המיקרופון ונותנת ראפ בפורטוגזית (מתי שמעתם ראפ בפורטוגזית?) והמקום מקבל דיאלוג חדש; שפה אחרת, סוג מוזיקה שונה מלפני דקה. גבי פולק עוזב את הגיטרה ומחזיר לה בפורטוגזית משלו. לאחר מכן בחור בשם מאני הופמן מצרפת (שאתם אולי מכירים אותו מהלהיט "Starlight" של ה- (The Supermen Lovers מגיע למקומות של סול בקול קטיפתי. זה הפעם הראשונה שלו כאן, אבל אפשר להגיד שבילי ווית'רס נמצא ב"מקום"; הוא יושב על הספה עם כובע מונח באלכסון על ראשו, עולה על ביט מוזיקלי ומחזיר במשפט חוזר משל עצמו. תיכף- לאחר שיעבד במוחו מילים שייתן בפריסטייל- לא ישאיר אוזניים פנויות במקום.
אלי דג'יברי מפליא על הסקסופון. הוא מחזיק את הטנור סקסופון שלו ויוצא לסולו שמערבב לך את הבטן. בעוד כמה רגעים יניח את הסקסופון ויישאר רק עם מתלה הצוואר של הכלי שלו. ובכן, מתלה ריק של סקסופון תלוי על צוואר זה הדבר הכי קרוב למפתחות של ילד שקשורות לצווארו בסלון ביתו; מוכן לרגע הבא אבל בינתיים הולך לשתות משהו. דג'יברי, אחד שניגן עם שמות כמו הרבי הנקוק ואל פוסטר גר כבר תקופה בניו יורק וכל פעם שהוא מגיע לארץ הוא בא ל"מקום". הוא, כמו עוד אחרים, היה מגיע  לדירת 2 החדרים של ז'ראר ללילות מוזיקליים אינסופיים. "בחיים לא ראיתי כזה דבר בכל העולם", הוא אומר. "אולי יש, אבל לא נתקלתי".
איך אתה מגדיר את החוויה?
"זאת פשוט התרוממות. מה שאני חווה פה, ועוד אנשים אחרים, אני מניח. זוהי התרוממות".
איש הקשר שלי למקום, נקרא לו "הנרי"- אחד מאלה שהציעו לז'ראר להעביר את הג'מים למקום גדול יותר- מספר לי על לילה "במקום" ששלומי שבן היה על הפסנתר וגלעד כהנא על המיקרופון. כנראה לילה שרק שני סטורי-טלינג שכמותם יכולים לתת; שבן, עם ענני סיגריה וכוס וויסקי שמונחת על הפסנתר בטום וויטסיות וכהנא שהתביית על בחורה שישבה על הספה והביא שיר שלם, מאולתר מ-א' ועד ת',  על התחת שלה.
כהנא כמובן לא זוכר הרבה מאותו ערב.
"שמע, הייתי בערב שירה בבית ביאליק ושבן שגם היה שם הציע לי שנמשיך ל"מקום". בהתחלה לא רציתי, יש לי ילדה קטנה בבית ואני זקוק לכל שנייה של שינה, אבל בסוף הלכנו יחד. אני לא זוכר הרבה, אני רק זוכר שפתאום ראיתי שמסביבי יש מעין סופרגרופ קטנה; שלומי על הפסנתר, אפרים שמיר על הגיטרה ועוד, ואתה לא צריך לעשות הרבה עם מוזיקאים כאלה; אתה מרים יד הם מפסיקים, אתה מוריד הם חוזרים בזמן".
כמה פעמים היית?
"הייתי רק פעם אחת, אבל אתה יכול לחוש באווירה. יש אווירה שמכינה קרקע למשהו, באיזי, ואז זה נדלק בבום".

 
                                                            אינקוגניטו
המוזיקאי הבכיר שמגיע לכאן מדי שבוע לא רוצה שאכתוב את שמו. הוא יושב בפינה עם איש סודו, לא שותה דבר מלבד משקה קליל. אנחנו מדברים וכשהוא שומע שאני מכין כתבה על המקום הוא משתנה  אלי בשנייה. "אתה לא מזכיר את שמי", הוא אומר.
יש לי הסכם עם ז'ראר שאני לא אכתוב את המיקום ואת שם המקום
"זה לא מעניין אותי, אל תכתוב את השם שלי. תכתוב 'מוזיקאי בכיר'. אני אינקוגניטו. אתה יודע מה זה אינקוגניטו?".
אנחנו יושבים עוד קצת, עוד מעט הוא יעשה על הכלי המחשבתי שלו דברים שאחרים לא יעשו לעולם. הוא ימצא צלילים חדשים ברווחים שבין הקלידים הלבנים לשחורים, הוא ימתח מיתר גיטרה עד לכדי בכי, הוא יתופף בנברשת עדינה את כל מועקותיו.
כששאלתי את ז'ראר אם הוא זוכר רגע ספציפי אחד שנחרט לו בזכרון מהערבים ב"מקום", הוא אמר שקשה לו למצוא אחד כזה כי הרגעים האלה הם בלתי נגמרים, מעגליים כל פעם בצורה אחרת, אבל על אותו לילה אחד אין ויכוח: אחרי שכמעט כבר כולם הלכו, המוזיקאי הבכיר עשה את השירים שלו לבד, וזה היה הכל חוץ מהופעה של מישהו שעושה את שיריו בשביל הקהל. זה היה הדבר הכי אינטימי שיש.
ובכן, זוהי מוזיקה. 
 
                                                אנשים מחכים בתור לתמי 4
וככל שעובר הזמן גם האלכוהול מוסיף לאווירה. מיי פיינגולד יחפה על השולחן נותנת את מה שכוכב נולד לא יכול להכיל; Think של ארת'ה פרנקלין בלי הקפצות שורה של אסמסים.


בהמשך, ריפים של 'קוקאין' בצורה קלפטונית מתערבבים עם Purple Haze של הנדריקס, והאחרון מנצח. היא שרה גם את זה בצורה הכי סגולה שיכולה להיות. מאחורי הבר הקטן עשרות בקבוקי קאווה מאוכסנים במקרר הקטן, בירות צ'כיות, וודקה. הג'ם מגיע לשיאו באזור 2 בלילה; אנשים רוקדים בסלון ביתם, אנשים מסתכלים על אצבוע של גיטריסטים, אנשים לוקחים תוף מרים ומשלימים מרווחים של תופים. חלק מהאנשים מסתודד לשיחות נפש, אחרים מתגודדים על ספה אדומה סביב מישהו ששלף חפיסת קלפים ועושה להם קסם, מישהו מתחיל עם מישהי ליד הקיר, מישהי רוקדת עצמה לדעת על עמוד של קיר, אחרת- סקסית מבוגרת- מנפנפת בילד שלה שנמצא בבית בשביל שלא יתחילו איתה. היא מכניסה אותו בדרך אגב לכל שיחה. ובכן, היא אומרת את זה רק לגברים; תת מודע שנכנס באלכסון בזמן שיחה על נושא אחר זה ג'ם סשן שמסיט שיר מסיומו הקבוע.

לקראת סוף הלילה, אנשים מחכים בתור לתמי 4. בין הבר לשירותים, כלי הנגינה הכי עסוק הוא דווקא המכשיר הזה שעומד בפינת הבר; כמו בכל ברזיה בית ספרית שכולם מתנקזים אליה, גם כאן הוא המצב. לילה- עוד לילה רווי אלכוהול, הנאה, ומוזיקה לנשמה- תיכף ייסגר וכולנו נצא לרחובות בלי שם ובלי מיקום.
 
                                                המחר לעולם לא יהיה ידוע          
ארבע בבוקר, אתה יוצא משם. מחוץ לבניין המגורים עובר איש עם טלית. אתה תשאל אותו למה הוא יוצא כל כך מוקדם לתפילת שחרית והוא יגיד לך שעכשיו זה זמן 'סליחות'. אתה תגיד לו סליחה, שכחתי. אתה תיכנס למכונית שלך ותדליק את הרדיו, התחנה שחנית איתה הייתה   88FM אז אתה ממשיך איתה. מדי לילה מחצות ועד בוא הבוקר הם משדרים את 'לילה של אלבומים', אלבומים שלמים מתחילתם ועד סופם. ובכן, מוזיקלית זה הדבר הכי רחוק מג'ם סשן, אבל תבניתית זה משהו שאפשר לעשות אותו רק עכשיו, בתקופת ההורדות המוזיקליות של היום; פעם שדרנים היו מדברים על שירים בכוונה כדי שלא יקליטו בבית. היום זה כבר לא משנה.
 
 

 *צילומים; תומר אפלבאום.
 (הופיע בגירסה מקוצרת יותר במוסף החג 'סיכום תשס"ט' של עיתון 'הארץ').

 
 
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלנקם  On ספטמבר 19, 2009 at 8:04 am

    והתרשמתי הרבה מעל המצוי בעיתוני החג. תודה

  • חנן כהן  On ספטמבר 19, 2009 at 9:20 am

    אחרי שנתתי לבן המוזיקאי שלי לקרוא את הכתבה הוא אמר "החרא הזה לא כותב איפה המקום"

  • אסתי  On ספטמבר 19, 2009 at 9:53 am

    באמת כתבה מהסוג שכבר לא מוצאים היום בעיתונים.

    אגב אודי, אם אני אשתדל ואהיה ממש ממש נחמדה, יש מצב שתגלה לי איפה המקום המופלא הזה?

  • אודי שרבני  On ספטמבר 19, 2009 at 4:35 pm

    אלנקם, תודה רבה.

    חנן כהן, זה המחיר, אין מה לעשות. באיזה כלי הוא מנגן, אגב.

    אסתי, תודה רבה.
    לגבי המקום, לא. אבל נסיון טוב שלוש נקודות
    מה גם שממילא
    הם משנים את הימים תכופות, והבטחתי גם לא

  • ענת לוין  On ספטמבר 19, 2009 at 11:27 pm

    כתבת מקסים, הצלחת להוביל אותי לשם, וכל המוסיקה התחילה לנגן בחדרים של הראש

  • אודי שרבני  On ספטמבר 20, 2009 at 11:22 am

    היי ענת
    תודה רבה.

    שתהיה לך שנה טובה, עוקב אחריך (מה עם משהו חדש?)

  • ג'רמי  On ספטמבר 20, 2009 at 11:52 am

    נסחפת לגמרי. כל אחד יכול להכנס לשם תמורת 100 ש"ח. פלצנות במיטבה, אודי.

  • ג'רמי  On ספטמבר 20, 2009 at 11:53 am

    לציין אלכוהול חופשי כלול במחיר, עבור לא-מוסיקאים.

  • אודי שרבני  On ספטמבר 20, 2009 at 1:55 pm

    יאללה, תהנה.

  • חנן כהן  On ספטמבר 20, 2009 at 2:38 pm

    .

  • אודי שרבני  On ספטמבר 20, 2009 at 4:24 pm

    שמור על האוזניים, חנן.

  • utopian fragments  On ספטמבר 20, 2009 at 7:14 pm

    nice article odi.
    nice to know pure music still exist and flowing through our musicians

    shana tova

  • אודי שרבני  On ספטמבר 20, 2009 at 7:30 pm

    תודה
    שנה טובה.
    udi.

  • שמרית  On ספטמבר 21, 2009 at 3:13 pm

    הי אודי
    אני אדריכלית במקצועי אך (עדיין) מוסיקאית בנשמתי.
    קוראת אותך באופן קבוע, וגם את "הארץ"
    ואתה יודע מה? פתאום הרגשתי כל כך "מחוץ לגדר".
    איכשהו, הרגשתי פתאום אאוטסיידרית כל כך, למרות שנהניתי מאוד לקרוא את הכתבה ואני בטוחה שהמוסיקאים שם מרגישים הוא באמת טוב…
    מהו המקום? היכן הוא? והכי חשוב-איך פתאום אני, ש(מה לעשות) טרם הגעתי אליו ולא הצלחתי לנחש היכן הוא, משתייכת פתאום לאותו "קהל ששילם למה שהוא רוצה שינגנו לו..".
    זה כל כך מתסכל, שבבת אחת אתה מוצא עצמך שייך לאיזה מגזר שכאילו אולי ממרר את חייו של אותו אמן-מוסיקאי, שבוודאי נהנה יותר לג'מג'ם במקום סודי ואני לעולם לא אוכל להקשיב לו…
    אולי נשמעתי מעט היסטרית, אבל דווקא לאור העובדה שאני קוראת אותך מתוך תחושה של קירבה כל כך גדולה, לפתע נפער איזה מרחק, לא רק ממך אלא בכלל מעולם המוסיקה שבתוקף המקום הסודי כל כך, משתבלל אי שם בדירה תל אביבית…
    אז מה אתה אומר? יש עוד סיכוי לאוהבי מוסיקה מושבעים ולא-יודעי – ח"ן כמוני?
    אנא, ענה לי..
    שמרית

  • שמרית  On ספטמבר 21, 2009 at 3:16 pm

    אלא להביא את דבר אהבתי למוסיקה ואת תחושת המרחק המתסכלת…

  • אודי שרבני  On ספטמבר 21, 2009 at 3:38 pm

    היי שימרית
    קודם כל תודה רבה.

    שנית, לא יודע אם צריך להרגיש מחות לגדר כמו שאמרת, אבל אני יודע רק שמשום מה אנשים חושבים שהיה פה אקט שלי לתת הרגשה כזאת לקוראים, מה שלא נכון.
    פשוט מאוד, מכיר בנאדם, הפנה אותי, היו תנאים ומשם כבר ה"מסביב" של הכתיבה שלא בשליטתי; שמות בדויים וכו'. זה הכל. יבש. כמעט תהליך בירוקטרטי.
    אני, מנסה ויודע שזה לא אפשרי, להעביר/להיות מכה של תוף, פריטת גיטרה, סאונד של ווא וואו.
    בטח שבכתיבה על מקום שהוא מוזיקה.
    אבל בכל זאת מנסה.

    הכתבה היא לא על אנשים מובחרים/ סלקטריונית (אף אחד לא טוב ממך, את לא טובה מאף אחד)
    היא על מקום.

    תודה,
    אודי.

  • דני  On מאי 7, 2011 at 3:56 pm

    היכן הם היום, משהו יודע ?
    אנטליה הכל כלול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: