אני ע. סטייליסט (או: איך זה להיות עוזר סטייליסט ליום אחד)

הצהרת בטון

שבע וחצי בבוקר וכיכר אתרים נטושה; היא לא בנויה לבוקר. אנשים חולפים עליה רק בשביל להגיע ממקום למקום. ישנם כאלה שעושים עצמם מדברים בטלפון בשביל לא להיתקל במבט עיניה של הכיכר, חולפים על הנהוני ראש מעכבים; שיחות חולין עם עברם. ישנם אחרים (ישירים יותר) שחוצים אותה מדי יום באופן קבוע בלי איבזור בריחתי של מבט; הם עולים משדרות בן גוריון על מנת להגיע לחוף הים, לחוף מבטחם, שם יוכלו להגיד שלום רק לעצמם, לשקט של המסלול ההליכתי, המיוזע,  בו רק המוסיקה האוזנייתית שולטת (הם ילכו שם שוב ושוב, הלוך-חזור, ואז יחזרו על עקבותיהם).

עוד מעט שום תהליך לא יקרה כאן, עוד מעט לא יהיה שום שינוי, עוד מעט- ככל שיחלפו שעות היממה- הדברים יחזרו על עצמם שוב ושוב; כיכר העיר לא הומה, כיכר העיר נטושה. מותשת מהחייאה, מדיבורים על החייאה. הדופק לא זז כאן. זוהי כיכר שאין לה אפילו סיבות של הפגנה.

על כיכר העיר ישנו קולוסיאום עם שם בשם 'הקולוסיאום'. זה הצליח לו לתקופה, אבל רק לתקופה. ניסו להחיות אותו- נכון לקריאת שורות אלה מנסים להחיות אותו שוב- אבל קוליסאום אמיתי לא זקוק להחייאות; הוא שם בגלל שהוא שם. קוליסאום בשם קוליסאום. אין שם קרבות דם אמיתיים, הוא מאוגף בחלונות מראה, כאלה שלא נותנות לראות מה קורה בתוכו, אלא רק מתוכו; מהפנים אל החוץ. אבל אין חוץ. ממולו- עד כמה שמבנה מעגלי יכול להכיל 'מול'- עומד מלון 'מרינה' כמו יאכטה שרגליה נכרתו. הכיכר היא לא קצפת, הקולוסיאום הוא לא דובדבן, עד כמה שצמדים יכולים לחיות דרך מושג רק בדרך שלילתו.

באותו בוקר חיכיתי לסטייל שלי על מדרגות הקולוסיאום.

 

ע. סטיילינג: אודי שרבני.

סט צלומים של חברת נעליים בתוך קולוסיאום מחודש בכיכר גוססת. סט מילים בתוך מערבל בטון, תודעתי, נתקע בעליות, משוחרר בכבישים שלא שלו. עלק התפקיד שלי היום הוא להיות עוזר סטייליסט של סטייליסט בכיר, ראובן כהן.

עכשיו, בוא נדבר על הסטייל של המילה לרגע, מילה אחת שיכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו, אבל מנגד לא יכולה להיות מוחלפת במילה אחרת כי אם רק בצמד מילים ויותר; "עלק".

עלק העיתון שלח אותי להיות ע. סטייליסט. עלק בוא ניקח את הבנאדם הכי לא קשור לזה. עלק בוא נשלח את אודי לזה. ובכן, בואו ואגיד לכם משהו, חברים; אני מחזיק מעצמי בנאדם עם סטייל. הם בחרו באדם הלא נכון לכתבת ניגודים, ואתם הקוראים, כל מה שנותר לכם זה רק להתבוסס עם המילה 'עלק'. לנסות להחליף אותה במילה אחרת בהקשר המשפטים שכתבתי, להזיע, ולראות שלא תצליחו; 'עלק' היא מילה שמתמצתת כמה מילים ביחד. ובכן, עלק אתם יכולים להחליף את המילה עלק. ובכן, סטייל מקובע תחבירית זה דבר שמנצח בסטייל. ומשם? אפשר רק לייצר מילת בת, ספין אוף, פארפרזה שנוצרה על מילה קיימת; ביום ש'קעלק' ניסתה לפתוח סניף ממול למילה 'עלק' ידעת שזה ייפול כמו הפרוזן יוגורט. לאנשים נותר רק להשאר במעגליות שנשארת במקום; עלק הוא אמר לי קעלק, קעלק עלק, וכו'. ובכן, קעלק היא קורבן אופנה.

באותו בוקר הייתי  ע.ק.ע. סטייליסט.

צילום: גבי בהרליה

הסטייליסט

לראובן כהן יש תספורת רוקבילי. זה מרובע ומתחדד קדימה כמו בשנות החמישים. הוא תומך את זה עם זקנקן קטן. אני צריך להיות העוזר שלו למשך כל היום הזה, יום שאמור להיגמר אחרי שתיים עשרה שעות. בנוסף לכל זה יש לו, לסטייליסט, עוזר משל עצמו כך שיוצא שאני עוזר-עוזר סטייליסט (והנה כבר ע.ק.ע.ע. סטייליסט) אבל אני, חברים, אין לי אגו. אני מתחיל מלמטה, אני סנשו של הסנשו פאנשה. אני לומד את השטח עכשיו על מנת למשוך את מפת השולחן במכה אחת; יום אחד, בזמן בו אני אבחר- מבלי שדבר לא ייפול- פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו. הילוך מהיר בהדרגה, זה מה שזה יהיה; הילוך מהיר בהדרגה. בסטייל.

לעוזר הסטייליסט קוראים רובי דבש, הוא מגיע עם שקית ניילון סגולה ומניח את הדברים על אחת מספות העור המעוצבות של מועדון הקוליסאום. שקית אחת מיני רבות, מיני תיקים, מיני קולבים, מיני אקססוריז. הוא נראה בלחץ, כנראה היה דין ודברים עם מישהו, אבל מה אני יודע? אני רק העוזר של העוזר. אני לא רוצה לעשות שריפות עם האקססוריז המחשבתי שלי, אבל הגעתי לסט לפניו. אני לא חותר תחתיו, אלא רק תחת השימוש המחשבתי שלי. יש לילות כאלה שאני לא מצליח לישון ורק שואל את עצמי מה האקססוריז שלי. אלו הם לילות ללא שינה, רק אינסוף אפשרויות; חום הגוף עולה ואיתו הזמן הקצוב ומה שאפשר לעשות איתו. בלילות מסוג זה אני בוחר במחשבה בצבע סגול חציל בשביל לגמור עם זה (היה חורף שלם שהצבע הזה היה באופנה, ובכן- הייתה זאת שנה שישנתי בה טוב).

אני מציג את עצמי לסטייליסט (ראובן כהן) והוא מחייך. אני שואל את ראובן כהן (הסטייליסט) מה צריך לעשות והוא מראה לי. יום העבודה, כמו בכל יום במקומות אחרים, מתחיל בפריקה; אנחנו מורידים את הכיסויים מהבגדים שהוא ליקט ליום הצילום ושמים אותם כחוצצים על סטנד הקולבים בשביל שבגדים של חברה אחת לא יתערבבו עם חברה אחרת. יש לי את זה, אין ספק. אני הורס. באותה תליית בגדים הלכתי על מחשבה בצבע ירוק בקבוק, ונתתי לה קונטראסט בצבע אפור עכבר מהאונה השמאלית שלי.

ליד עמדת הדי ג'יי הלא מאויישת נמצאות כבר מאפרת, מעצבת שיער, ודוגמנית ששכובה על ספה. לעזאזל, הן תמיד שכובות על ספה (אני פרקדן במחשבתי). מאחורי קלעים של סט צילומי דוגמנות זה לא היום-יום שלי, אבל כמו בכל תחילת יום עסקים, העבודה מתחילה בהצגה עצמית. אני ניגש אליהן וקודם מתייחס – באופן סטייליסטי- למאפרת ולמעצבת השיער. יש פראיירים שלא מבינים עניין וישר קופצים לדבר עם הדוגמנית. אין להם את זה.

המקום מתחיל להתמלא באנשי מקצוע. צלם, עוזר צלם, עוזר-עוזר צלם, מפיקה, יחצ"נית, ובעלי חברת הנעליים. כולם נכנסים לעבודה, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות. כל אחד תופס את הפינה שלו.

ראובן, מה אני צריך לעשות עכשיו?

"לך תסדר עם רובי את האקססוריז על הבר שיהיה מוכן".

האקססוריז הזה לא נגמר אף פעם. לכמה חגורות זקוק היקום? לכמה עגילים, משקפיים, צמידים, זקוק היקום? על הבר מסתדרים שקיות וקופסאות פתוחות שרק מוכנות לשליפה מהירה מתוכן. הבר, מתחילתו ועד סופו; אקססוריז.

סיימתי, מה עכשיו?

"מה אתה עושה, זה לא גרב, זה כפפה. זה שייך לפה".

אה.  

 

 

 

 

 

צילום: גבי בהרליה.

 

   

המילה

בבסיסו הסטייליסט (ככלל) הוא שחצן. הרי הוא קם בבוקר ואומר "אני סטייליסט". אם נשען על הסמנטיקה השורשית של המילה הזאת- סטייל- אז הבנאדם כופה על עצמו שחצנות; "אני סטייליסט". לאן שלא יילך, שם המקצוע שלו מתערבב עם שם התואר ויוצא שיש לו סטייל. ובכן, איזה בנאדם אומר על עצמו שיש לו סטייל כששואלים אותו מה הוא עושה בחייו כשהוא- נניח- ממתין בקופות המהירות בספורמרקט? (ישנם אנשים אחרים שאת סוף שמם הפרטי מעטרות אותיות הכופות חמודתיות; דנוש, יעלי, רני, זה אותו דבר אבל הפוך. אני לא שש להדבב איתם).

פעם למילה סטייל היה סטייל. היא הפציעה, לאחר מכן דשדשה, אחרי זה הפכה קורבן אופנה של עצמה; נכנעה למשטרת האופנה האינסופית של המילים. היו ימים- ילד לא יבין זאת- שהמילה סטייל שומשה בישראל כמילה 'כמו'. קרי, מילת דימוי לכל דבר; דימוי סטייל. בשיר של מאיר אריאל 'דאווין של שיר מחאה', ישנן כמה דוגמאות לכך; "הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע", "סובבה שובבה – בסלון – סטייל בלון", "מהזווית סטייל ספה, החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה".

לאחר מכן (אחרי שנעלה נעל לא תואמת לפתיחת משפט), הועברה המילה 'סטייל' לסופי משפטים; מה שהבדיל אותה מה'כמו' או משאר מילות הדימוי המתחילות באות כ', היה שה'סטייל הדימויית' הועברה  לסוף המשפט; דימוי סטייל. קיצור תהלכי, מהיר בפיתה, נוזל סטייל בשביל לאגף את כל המכלול. דימויי סטייל. בסוף, בתהלוכת ההלוויה שלה (רק אחרי שהיא מתה הבינו שהנעל הלא מתאימה הייתה קריצה אופנתית לסוף המשפט הדיבורי שלה), הוסף לה סימן השאלה, ובין רגע היא הפכה להיות האמא הרוחנית של ה'לייק'. שוב, חיה בסוף משפט, שואלת- לא שואלת. דימויי סטייל?

אבל היום זה כבר מקצוע.

הסטייליסט (ראובן כהן) אסף כמות בגדים לפני יום הצילום. זוהי העבודה הכי קשה של המקצוע הזה, הלפני; ללכת ימים שלמים לחנויות ומעצבי אופנה וללקט בגדים על פי מידה מוכנה מראש. על פי הצילומים הספציפיים, קניות שאתה לא נהנה מהם.  לבחור את השילוב, לסחוב את הביגוד, לייצר לך עם הזמן אמון בינך לבין נותני הבגדים; יש כאלה שצריכים להשאיר צ'ק ערבון, היו מקרים שבגדים נגנבו או נהרסו במהלך יום הצילומים והסטייליסט היה צריך לשלם עליהם. לפני כן, ישיבות קונספט עם חברת הנעליים נעשו, סיגריות עושנו, כוסות קפה נמזגו, וכל אחד אחד נתן את הויז'ן שלו (הכל פה זה "ויז'ן"). לאחר מכן נקבע תאריך, דוגמנית, מיקום, ארט, ושאר דברים שלא קשורים לנהגים בקו חלוקה של חלב. ביום הצילום הכל כבר מוכן; ראובן כהן (הסטייליסט) יודע בדיוק איזה סט ביגוד יילך עם כל נעל שנבחרה. המערך פה נבנה בהתאם לנעליים. על זה למשל, בחרתי בגירוד באוזן בצורה אייטיזית; שלוש אצבעות זה אדידס. ובכן, אני זה מה שראן די אמ סי עשו לאדידס.

תגיד, עכשיו נסתכל מהחלון ויהיו שני נערים שהולכים עם טרנינג פסים של אדידס. אנחנו יודעים שזה רטרו, אבל בשבילהם זה מה שהולך היום.

"זה לא כל כך משנה. הבלבול הזה של כל המכלול יוצר את המשהו. דווקא שזה לא מגיע משזירה מדוייקת, והמודעות וחוסר המודעות יוצאות מתערבבים, יוצא אז משהו".

אתה מסוגל הגיע למצב בו אתה עושה משהו בטעות? אני לא מדבר טעות במדוייק, אלא על מדוייק בטעות.

"כן, ברגע שזה קורה לי זה הדבר הכי טוב". 

ובכן, בימים שאופנה ו'קריצה' מתערבבות יחד, יוצא שאני חוגר חגורת ניטים עשוייה אוקסימורונים.

                                               

 מה הבנאדם רוצה בסך הכל? (דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ)

לא רק זה שנפלתי ליום צילומים של נעליים ולא בגדים, ולא רק זה שהייתה רק דוגמנית אחת (יבה דון), אז בנוסף לכל זה- לא נתנו לי להיכנס למדידות שלה. אני לא מבין את זה; עוזר (עוזר) סטייליסט לא צריך לעשות את עבודתו עד הסוף?

טוב ראובן, אני בא לראות איך אתה מלביש אותה

"אתה לא".

מה לא, אני צריך לעזור לך

"אתה לא יכול, אתה סטרייט".

מה קשור, תביא להיכנס, לראות עבודה

"שלום, החוצה!".

לא מבין את הגזענות הזאת. מה הבנאדם רוצה סך הכל? לראות איזה שתי גומות חן בגב תחתון של בחורה יפה, לעזור לה לשים חזיה, להצמיד לה את זה מאחור, להריח ריח של בוקר מאחורי תנוך אוזן, להרים שיערה נופלת, להצר מכנסיים בחיבוק ידיים, לשים ווסט תואם על כתפיים ערגתיות, לחזק עם סיכה את בטחונה העצמי. ליישר קמטים; להעביר יד על בגד וליישר את הקמט שלא מרפה, בתנועות מעגליות, חוזרות.

דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה לחיצה על פדל דיסטורשן אחרי התחלה שקטה. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה הליכה לחופה של בנאדם יחיד; היא הולכת אל הסט ומסביבה אנשים שמוחאים כפיים. הדוגמנית הזאת, יבה, עושה את העבודה. שיער משוך לאחור, עיניים חודרות מחודדות עם איפור; דריל האנה ב'ספלאש' שברה טלוויזיות עם קול גבוה, פה זה רק עם עיניים.

לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה או משהו, אבל אני הגעתי ראשון לסט באותו בוקר. זה מה שיש לי. בינתיים.

 המתנות בימי צילום של חברת נעליים

רק באחת עשרה בבוקר (שוב, לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה, אבל הגעתי ראשון לסט), מתחילים הצילומים. הדוגמנית נועלת נעלי עקב מזאמש, גרביונים שחורים, מרוכזת בעבודה. סביבה כל מה שצריך לנעליים; ספות עור כהות, בקבוקי זכוכית שקופים מלאי קוניאק, אגרטלים. היא יושבת על אחת הספות בקומה השניה של הקולוסיאום באווירת דארק (ככה אומרים פה, "דארק"), ואחרי כמה בדיקות תאורה ופלאש, מתחילים לצלם. מפה זה כבר של הצלם (שי יחזקאל). הוא המלך של הרגע. כולם משרתים אותו כמו במשחק קרלינג, משחק שמשוחק על קרח; שניים גולשים לפני אבן גרניט שמשולכת  ומשפשפים עם מטאטי קרח את הדרך שלה עד למטרה. הוא מתחיל לתקתק ושפתי הדוגמנית מתהדקות. מבטה מצועף, מראה הופך זנותי לפרקים, לא נגיש, מסביב אנשים מסתכלים. ובכן, אנשים שמסתכלים על תקתוק צילומי סטילס זה כמו זקנים מבוגרים שלא ידעו להתמודד עם מצלמת הוידאו בתחילתה; באירועים משפחתיים הם היו עומדים ומחכים. זה אותו דבר, אבל הפוך.

בין לבין, הסטייליסט (ראובן כהן) מסדר כתפייה נופלת, מבריש נעל לא בורקת. אני גם מחפש סיבות לגעת בדוגמנית; שערה נופלת לה מהמצח ואני עט על זה כמו חלוץ רחבה (טיפוסי) שרץ לכדור חוזר שהשוער הודף. יש לי את זה, אין ספק. באותה פעולה, הלכתי על קו מחשבה רציונלי, כזה שמרפרר לצבע הנעליים שלי.

כל העניין (כשאתה עוזר סטייליסט שלא נותנים לו להיכנס לתאי מדידות) זה רק להמתין. סט הבגדים מוחלף לאין סוף; סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור לקולקציה שרק עוד כמה חודשים תכנס לאופנה. סטים על סטים, צבעים עם צבעים, זמנים עם זמנים. רובי, עוזר הסטייליסט, נשלח לקנות גרביונים שקופים שמתאימים לסט הבא. ראובן כהן (הסטייליסט) שולף לו מאתיים שקל מהתיק ושולח אותו. לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה ולעשות שריפות, אבל עצם זה שאני לא נשלחתי לקנות גרביונים שקופים בחום הישראלי אומר פה משהו על מעמדי שהולך ומתקבע (משיכת מפת שולחן במכה אחת, פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו וכו').

תיכף 12:00 בצהריים ואני כבר אחרי וודקה טוניק. הו, מה קשים הם חייו של הכותב מחוץ לניירותיו (על עקבים, רוצה שלום עולמי, ובכלל חברה טובה שלי רשמה אותי לתחרות הזאת בלי שידעתי). ברקע מדונה בלופ אינסופי והמקום מתחיל להיות שמח. אנשים שלא קשורים גם מגיעים; ילדים של מנהלת הקולוסיאום (המחודש) עושים שיעורים באלגברה על שולחנות עם ייגרמייסטר ומי שעוזרת להם היא אשתו של אחד מבעלי חברת הנעליים, מורה במקצועה. הכל מתערבב בדיוק כמו סט הבגדים שמוחלף לאינסוף (סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור וכו').

אין, אני הורסת.

 רוטינות של בינתיים (אוסף צרוב בכיכר אתרים)

הרוטינה נמשכת. עוד התלבשות, עוד מיקום חדש לצילום, עוד התפשטות, עוד סיגריה. עינת, מעצבת השיער לא מתלוננת, אבל זה מה שהיא עושה בין תקתוקי המצלמה; מברישה שיער, שמה ספריי, ושוב חוזרת לספה. אני אומר לה שהיא יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך שנים האלה והיא אומרת לי השתגעת, זה לא מקצועי.

אני אומר-

את יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך השנים האלה

היא אומרת-

"השתגעת, זה לא מקצועי".

ראובן (הסטייליסט) משתחרר אלי עם הזמן. קצת צחוקים, קצת מטלות קיומיות; הוא מבקש שאביא לו סיכות בטחון ואני מביא בהגדלת ראש גם סיכות אחרות (אני משאיר לרובי עשן, עשן אני משאיר לו!). הוא תוקע סיכת בטחון במכנסי העור כדי להצר אותם למותני הדוגמנית.

אל תגיד לי שאתה הולך לשלם על המכנסיים שלקחת רק בגלל החור של הסיכה

"נכון".

יש לי את זה; להרים להנחתות לאנשים ולראות שהם יקפצו על זה. אני מסרב להאמין שהוא ישלם על המכנסיים האלה, אבל אני מאמין לדרך הארוכה שהוא עבר בשביל שחור של סיכה במכנסיים לא יעשה לו נזק. מקצוען, ראובן כהן. יודע בדיוק מה הוא עושה. לאחר יום הצילומים הזה היה לו עוד ערב של אודישנים, מדידות עם שחקנית מפורסמת ולמחרת בבוקר הוא שוב קם בשש. איך שלא תסתכלו על זה, עבודה היא עבודה. מחר שוב סטייליסטים יידפקו על חנויות מעצבי אופנה לקחת בגדים לצילומים כמו סטודנטים על דירה. תחרות פנימית אינסופית.

הזמן נמשך, ונמשך. אנחנו כבר עמוק בסט הצילומים השביעי במספר ואני כבר ממזמן עייף מעמדית. הדוגמנית צריכה הפעם לעשות כאילו היא הולכת ואז להסתכל הצידה. זה מזכיר לי פתיחות של סצנות בטלוויזיה כשמישהו צריך לפתוח אותן עם פעולה פיזית (נניח שיחת טלפון) ורק כשהמצלמה נדלקת הוא מתחיל לדבר. זה אותו דבר, אבל הפוך. הדיסק חוזר על עצמו ואף אחד לא שם לב לזה. השיר "Safety Dance"  של להקת Men" Without Hats", משנות השמונים מחורר לי את המח חוזר שוב ושוב. אוסף צרוב בכיכר אתרים.

הרובוטיות הנלמדת מצניפה אותי. אני לא יודע אם יש מילה כזאת, "מצניף", אבל נראה לי שזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. יצאתי לשעתיים לראות עד כמה אני חשוב למערכת.

 

 

צילום: גבי בהרליה

                                                                              

ובזמן שלא הייתי:

*מסקנה: הלכתי משם כמו איחור אופנתי, אבל הפוך.

 

 בעלים של חברת נעליים ביום צילום

בתור עוזר סטייליסט (רובי עוד קונה גרביונים שקופים בחום התלאביבי), אני יכול להגיד שרק מי שצריך להיות על הסט צריך להיות על סט. זה ממש מזעזע כשאנשים לא קשורים באים. הם גם מביאים חברים שלהם, כאילו בשביל לראות את הדוגמנית וזה ממש, אבל ממש, לא פרסטיז'. זה מפריע לי לעבודה, הם גם ממש לא לבושים שיקי. הכי 1995, הכי שינקין של יום שישי מלפני עשור. אני צריך שקט על הסט, אני כבר חושב קדימה על הסט הבא והם רק באים ומחמיאים לי על העבודה, מתחנפים, רוצים להראות שהם עשו בחירה נכונה שהם לקחו אותי. אוי, אני הורסת את עצמי עם העודף מקצוענות הזאת שלי. אני צריכה מה זה להשתחרר, להיות לוס. הלכתי על עוד וודקה טוניק.

זהו יום חג לבעלי חברת הנעליים. מחוץ למכירות הרגילות, מחוץ לשגרה הרגילה, היום זה מסיבה. נראה שכל מטרתם ביום הצילומים- כמעט בתחרות תמידית עם הזמן העתידי- זה לייצר את התמונה בפייסבוק שלהם. החשיבה היא פייסבוקית אינסופית; בום, בום, פלאש, פלאש, טאג, טאג. הדוגמנית (יבה) תחגוג בצילומי הפרופיל שלהם; "אני ויבה דון בסט של הצילומים". האמת? זה מה זה לא פרסטיז'. אם הם ימשיכו ככה אני מפרק את הסט. אני אקום ויילך, אני קפריזית, אני הורסת, אני נבזית עם לשון חדה. אני נכסנת לקרייסס. לא כדאי להיות לידי כשאני נכנסת לקרייסס, אני ידוע בתור מפרקת סטים מקצועית. (היה יום אחד שסיפרו עלי שקמתי והלכתי מסט באמצע העבודה. זה יהיה מחר).

הצילומים ממשיכים, התיקתוקים גם הם. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר לה את השרשרת בצווארה. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר את כפל שמלתה, בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מבריש את נעלה; יש כאלה שבאו להנות ויש כאלה שבאו לעבוד. בין צילום לצילום הם מפנקים בדרינקים ומנסים לסחוב למחמאות; עוצרים הכל ואומרים; "תראו לי בעלי חברה שנמצאים ביום צילומים ונותנים כמונו כל כך הרבה חופש לצוות". ובכן, הכח של סטייליסט ועוזרו זה להבין סתירה בדבריהם של אנשים אחרים (איפה אתה רובי? אה, יושב על הבר ועובד על חשבוניות). ובכן, באותו יום כתבתי בפונט טיימס ניו רומן וסתרתי את עצמי- בשביל השיק- בפונט 12 (די, לפעמים אני כל כך רעה, ביצ'ית שאני סתם מלכלכת; הבעלים, אפי וסולי הם אנשים טובים וחמים, זאת אני ששמה לב לקטנות ולמניירות, וגם המקצוע הזה הוא שגרם לי להיות מה זה מכשפה).

ברקע, המועדון ממשיך בפעולותיו השוטפות; מישהי מגיעה לראיון עבודה (ברמנית), היא יושבת עם מי שצריך ומתראיינת על הבר. לבטח היא תגיד משהו על הפקת האופנה שמתרחשת ברקע, לבטח הבעלים יגיד לה שהם עושים את זה פה מדי פעם. לבטח היא תחייך ותגיד איזה יופי, לבטח היא תקבל את העבודה, לבטח היא תחייך למלצרית אחרת כמה ימים לפני שהיא תצטרך החלפה במשמרת מסויימת אחרי שהסידור נקבע. לבטח יתחילו איתה, לבטח לא. היא הגיעה לראיון עם נעלי עקב בשביל להראות שזה חלק מהיום-יום שלה, שהעקבים הם ריס לא מפריע להליכתה, אבל ביד שמאל היא מחזיקה כסא אופניים. ובכן, היא תשים את העודף ישר בכוס הטיפים.

בתור עוזר סטייליסט אתה שם לב לדברים. מצד אחד שולחים אותך ללכת להביא גאפר בצבע צהוב, מצד שני אתה איש סודו של הסטייליסט. אתה בין הפטיש לסדן, דרגת הסנג'ר הראשי, אבל כל הדרמתיות שציפיתי שתהיה לא הייתה; ראובן כהן הזה, מספיק מכיר את עצמו ונראה שהוא לא נופל לקריזות- שלבטח היו בגיל מוקדם יותר- שעל סט של צילומים; מניירות של אנשי אופנה קפריזיים זה דבר מאוד משעמם. מספיקים כל אלה שנותנים ציונים לבגדי האחרים שגורמים לי לפיהוק. גלגולי עיניהם ועייפות דיבורם המבויימת הם מטבע שנתקעת איתו אחרי שחזרת מחו"ל.



 השפה ופירוק הסט השפתי

המקום מלא באנשים שאומרים 'קרייסס'. מצד אחד, אלה בעלי הניב ההומאי אומרים זאת בקרייססיות מקורייססת, ואילו אלה מהצד השני אוהבים לשטוף את הלשון עם עולם המושגים החדש שהם מאמצים. אצל האחרונים, השפה נאמרת בריבוע, קרי, נאמרת איך שאחרים אומרים אותה אבל על ידם בחזרה; "שיקי", "ייחנע", "אין, אין אחד השירים!", "או מיי גוד", "וינטאג'",  "מהממת", "הורסת", "ליגה", "גלאמור", "זוועתי", "פרסטיז'יות", ובאמת, מה כבר סטייליסט יכול להגיד? שלא לומר עוזר סטייליסט; עולם המושגים חוזר על עצמו בדיוק כמו האופנות שחוזרות ברטרו. אתה יכול לבחור חגורה שחורה מנוגדת לצבע ותגיד שככה אתה "שובר את הצבע השולט", מנגד אתה יכול לבחור חגורה שחורה מותאמת ואז תגיד ש"ככה אתה מוסיף לאווירת הדארק". לסטייליסטים, בדיוק כמו שלכל האנשים שעוסקים בסקטור מסויים יש את השפה המקובעת שלה, נותר רק לפרוץ אותה שוב ושוב דרך המדיום עצמו; השילוב. מצד שני, בתוך הפנים סקטור, העוסק באופנה בישראל- גם אם הוא לא יודע את זה- נמצא שלב אחד מעל זה העולמי; האפשרות של העברית לדבר בלשון נקבה אל זכרים מייצרת משלב נוסף של גישה שלא קיים בשפות אחרות, בין אם זה זלזול ובין אם זה מחמאה. (אגב, בהמשך תת ז'אנרי של זה; אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?).

אכן, התייבש לי המח, אני משלב מסגרת משקפיים עבה ואינטלקטואלית ושובר את זה עם הומור בצבע ירוק צבאי.

הצילומים נגמרו. לא רק שאין לי אפשרות להתחיל עם הדוגמנית (יש לה חבר, זה הוצא באלגנטיות מצידי בצורת שאלה על שלטים 'כאן גרים בכיף' של דלתות), אז גם משפט התחלה- שאני זה שהגיע ראשון ליום הצילומים הזה- לא יחזיק מים. זה הנשק שיש לי להגיד על עצמי? אני עוזר לקפל את האקססוריז, אם כן. להחזיר הכל לתיקי הבד, לפנות את השטח. יום עבודה של יותר מ12 שעות מגיע לסיומו. אני עולה לקחת עוד דרינק מהבר העליון.

לבד, בקומה השניה בקולוסיאום, בין אגרטלים וכורסאות יוקרה אני מחפש חוט מחשבה שיקשר בין נעלי עקב לתחייה מחדש; סטייליסט הוא מוזיקאי שבונה שיר מסימפולים של אנשים אחרים. אני כל כך 2015. אני הורסת.

 

 

 

 

 

 

צילום: גבי בהרליה.