ארכיון חודשי: ספטמבר 2009

משהו על יום הכיפורים (אמונה, צום, עם יהודי, התבוללות, מכנס קצר, מפץ גדול)

על פי סקר שערך מכון TGI בהזמנת חברת הפרסום "לעומק התודעה" בקרב צעירים -% 71.5 מבני הנוער בישראל יצומו ביום כיפור הקרוב. האדם מתייחס לסקר כזה לפי ראות עיניו הבחירתית, זו שרוצה לשים את המשקל לפי דעתו ; שיש 71.5% מבני הנוער שמאמינים באלוהים, או שיש 28.5% שלא מפחדים מאלוהים. אנשים שמאמינים באמונה מלאה אין בשיח הזה.
אני לא אשלה את עצמי, גל האמונה חדר אל ילדי ישראל כמו פופ אפ במשחק מחשב; קודם דרך שריר היד האחורי של מדונה, ולאחר מכן אל השירים, משם אל הפוסטר התלוי, ובסוף אל הצום; כמו בכל אופנה של גיל ההתבגרות. אבל עצם זה שהמהלך גובל באופנה לא צריך להוריד את הערך של העניין. צריך, ורצוי שהמהלך הזה יקרה. ולא, אני לא איש דת שמספח  אנשים לדת כמו משחק פּוּגים עם טקטיקה נוסח "העיקר שיבואו, מדונה? שיהיה". לא, אני חילוני, אבל מודע לחיבור אל היהדות.
הקמפיין של הסוכנות היהודית למניעת התבוללות שעלה וירד לפני שבועיים, הופגז ובצדק. הוא יצר גזענות הפוכה; מרב שהוא רצה להצליח הוא פגע באנשים שהם- איך נגדיר זאת?- לא יהודיים. הוא היה פיל בחנות חרסינה; הכוונה הייתה טובה, אבל אנשים משום מה לא ראו אותה אלא התרכזו בלראות את עצמם נאורים. יום הכיפורים הוא הדוגמא הכמעט אחרונה של העם היהודי להיות עם יהודי. נכון, למה צריך יום אחד ספציפי בשביל לכפר, תאמרו, אבל האם אנחנו עושים זאת מדי יום? לא כל כך. ואני לא צדיק גדול. אבל עדיין, אם הצד שמנגד יקטרג זאת מבחינה פילוסופית אז התשובה תהיה בהתאם; המסגרת שמקבעת עלינו יום של שקט בהחלט יכולה להוביל את האדם אל החישובים שלו, ללא הפרעות סרק. ואני לא מדבר בכלל על האופן הדתי. זה בסדר לצום, זה בסדר להאמין. לא כל אחד הוא נשקן מזוזה כפייתי בעל או סי די.
העם היהודי צריך להשאר יהודי. אין לי תשובות לגבי דברים גדולים כמו התאהבות בבחור/ה גוי/ה, אני גם יכול לקטרג יהודי שהולך לטבול שבע פעמים במים קפואים ומה שהוא מרגיש זה קור של מים בחורף ולא הארה רוחנית כמו שהוא משכנע את עצמו,  אבל אני יודע שמה שצריך לשמר צריך לשמר. נניח את יום הכיפורים. את העם היהודי. את הסליחה. את הבקשה לסליחה. את המחילה.
'יום כיפור' הוא התשובה הלשונית ל'מכנס קצר'. אלה שמתקנים את זה שממולם ואומרים לו שצריך להגיד "מכנסיים קצרים", ולא 'מכנס קצר', דווקא הם שטועים, שכן, אם המכנסים קצרים, צריך לקצר את הפיזיות של המכנסיים, קרי, 'מכנס קצר'. ב'יום הכיפורים', הטעות הזאת לא נמצאת; 'יום כיפור' לאחד, באופן אישי-חטטני, ו'יום הכיפורים' לכולם.
ובאשר למובן הדתי, אלוהים או לא; ובכן, איך מפץ גדול יכול להמציא אהבה?

 

(הופיע ב'ישראל היום')

 

יש על מה לכתוב; משהו על תכנית הרדיו של בני בשן, "יש עם מי לזמזם"

 

באחד מהלילות חשבתי שאני שומע משהו, אבל הרפתי מזה בפעם הראשונה. לאחר כמה דקות התעוררתי שוב, הפעם במכה אחת; עשיתי אבוללה למה ששמעתי, אבל הוא ניצח אותי. זה היה נכון, מה שחשבתי ששמעתי; אנשים מזמזים.
אני ישן עם רדיו פתוח. הרגל שכזה מבית אבא. ככה, העיינים שלי נסגרות בפייד אאוט כמו שיר בלי סיום של תופים. באחד מהלילות שמעתי זימזומים וזה היה בני בשן שזימזם עם מאזינים; תכנית רדיו, בין 2 ל- 5 בבוקר שנקראת "יש עם מי לזמזם". טייק אוף על התכנית הידועה "יש עם מי לדבר", אפילו עם נעימת פתיחה (אנסמבל קולי קורל), שמתבססת על אותה הנעימה ההיא שאתם יודעים לזמזם בעל פה. והנה, מה שמוביל אותנו לדבר הבא; הזימזום.
תכניות הרדיו מלאות במלל. באנשים שמתקשרים, באנשים שמוחים, בשדרנים שמתלהמים, בשדרנים אחרים שמקשיבים עם הנהון ראש שיוצא דרך שפתיים (וכך ממשיכים את השיחה בזמן חיפוש המצת שעל שולחנם), ב-דני מחיפה שרוצה להגיד משהו על ביבי, ביצחק מירושלים שרוצה להגיד משהו על נבחרת הכדורגל, בדינה מרמת גן- מורה לשעבר- שרוצה להגיד משהו על מערכת החינוך, ועוד ועוד. כולם רק רוצים לדבר, להגיד את דעתם, להביע מחאתם. ראבאק, כמה מלל? כמה אנשים צודקים יש במדינה הזאת?
והנה, התכנית של בשן, "יש עם מי לזמזם", היא אי שפוי במדינה הזאת, כמעט חזרה למקורות. מתי לאחרונה זימזמתם שיר? מי בכלל מזמזם שיר? השלב הכי רחוק של הלבד שלך (רק אתה והשיר שלך) זו שריקה, וגם היא בדרך כלל זה מתבצעת במקומות חשוכים בשביל להראות לעצמך שאתה לא נבהל. אבל זימזום? ובכן, רעיון התכנית הזאת כל כך נהדר כי הוא כולל בתוכו המון דברים; חמלה, פארודיה, עצבות, אנושיות, טייק אוף, צחוק, נבזיות קלה (בהאזנה הראשונה-הסקפטית, לא אצל המגיש), מלנכוליה. אבל בעיקר אנושיות.
הרעיון פשוט; מאזינים מתקשרים לבשן בין 2 ל-5 לפנות בוקר, מבקשים שיר ומתחילים לזמזם. בשן מצטרף אליהם לאחר כמה שניות ואז אתה שומע דרך מקלט הרדיו שני אנשים מזמזמים. ללא מוזיקה, ללא הפרעות, בשעות המאוחרות של הלילה. רק אתה והלילה שלך.
הרגעים הם כמובן מצחיקים; לשמוע איש מזמזם (ויותר מכך; מתקשר לתכנית הרדיו במטרה לזמזם) זה דבר שמביא המון חיוכים, אין מה לעשות; הזיופים, הבחירה בשיר כזה או אחר, המובכות. אבל אחרי שאתה פוסח על הצחוק- ובמקביל לשיחה המקדימה של בשן עם אותו מאזין או מאזינה-  אתה מקבל מכלול שכולו קסם. הבקיעים של הבנאדם, האינסטקינט הראשוני איתו הוא נולד- התמימות ומשיכת הצמה המטאפורית לילדה הכי יפה בגן – הבשר המגולף מסקפטיות, את כל אלה התכנית מחזירה לחיים.
הדבר הקטן-גדול הזה, הוא המהפכה הכי גדולה מזה הרבה זמן של ז'אנר תכניות הרדיו ושל האדם; להגיע למצב תמימות אמיתי, טהור. המשפט הקודם שלי נטול ציניות לא אופנתית, ואכן זה בדיוק העניין; אפילו הקונספט- זימזום- תפקידו לשבור את המלל, הציניות נשברת גם על ידי המדיום עצמו; תזמזם את זה. הדבר הזה, התכנית הזאת, היא לא פחות מפילוספיה כבדת משקל שבתוכו אדם, אנושיות, גילוף, דרכי התמודדות ומלחמתו של האדם בשפה, אבל את זה לפעם אחרת. בשן אומר שהוא רצה תכנית קונטרה ל"יש עם מי לדבר" שתכיל הרבה לב ורגש מלא. ובכן, הוא מצליח.
הדברים האלה על אופן ההגשה, הקונספט, והתכנית עצמה כמכלול, מתקשרים למרתון 35 השנים לציפורי הלילה שהיה בראש השנה האחרון; מרתון של מגישים בתחלופת אינסוף, כל אחד עם סגנונו (מישהו חייב להחזיר את דורון נשר לרדיו, זה היה נהדר), כל אחד והתבנית האישית שלו, אל מול  משהו שחסר היום ברדיו הישראלי; ההגשה, ל"מגיש" ככוכב הרדיו. הרדיו מוכה וחבול כי הוא איבד- כמו העיתונות והכתיבה- את הניו ז'ורנליזם שלו. אין כמעט ניו ז'ורנליזם ברדיו של היום. ציפורי הלילה של פעם הזכירו את כל זה; היה שם ה"מה", אבל היה גם ה"איך".
לעזאזל, כמה אפשר לבנות קרקע על ה"מה", כל המדיות של היום מתעסקות ב"מה". כולם אומרים, כולם מדברים, לכל אחד דיעה. נו אז מה? ובהתאם לכך; נו אז איך!
 
"יש עם מי לזמזם" עם בני בשן, גלי צה"ל, ימי חמישי, 05:00 – 02:00,  לפנות בוקר. 
 
 
 (הופיעה לראשונה בוואלה! תרבות)
 
 

*ולרגל ההופעה של היום, זה שיר ללאונרד כהן.

ההופעות שלא תראו השנה/כתבה על "המקום"/ סיכום תשס"ט בעיתון הארץ

                                                      ג'מג'ם את הרגע
בצומת רחובות תלאביבי מסוים אתה יכול ליפול על לילה מאולתר. זה לא תלוי בך (בתחילה כן, אבל אחרי זה לא), זה לא תלוי בצליל הודעת הפלאפון שלך (בתחילה כן, אבל אחרי זה לא), אלא זה נופל לרגליים המקושרות שלך, ההולכות, לפי אסמס נבחר. 
הרחובות התלאביביים ידועים מראש; שעת הכניסה אליהם, שעת האיחור האופנתי, פוזיציית מזיגת הבירה, מבט הברמנית; מדי לילה צוואר יפה של נשים מחזיק שיחות חולין לאין קץ. אבל פה זה לא המצב; "המקום", נקרא לו כך, ידוע רק למי שצריך שיהיה ידוע לו. מקום של ג'ם סשנים מאולתרים ממיטב המוזיקאים בישראל, אמנים שמאחדים כוחות יחדיו. ג'אז שמחובר להיפ הופ שמחובר לרגאיי  שמתחבר לראפ שמתחבר לבלוז שמחובר לקאוורים שמחובר לFאנק שמחובר לפולק שמחובר לסול שמחובר- בסופו של דבר- לנגנים עצמם. קרי, מוזיקה בשביל אוהבי מוזיקה, אבל בראש ובראשונה לאלה שמופיעים; המוזיקאים.
אתה פותח שער תלאביבי מברזל, כזה שילדים נהנים להתנדנד עליו, ומגיע לדלת אינטרקומית. בניין מגורים שקומתו הראשונה משרדית, ובקומות שמעל דיירים; עורכי דין של בוקר מגיעים לכאן מדי יום ולא יודעים מה קורה להם מתחת לחגורה הרשמית, המהדקת את מכנסיהם בעבודתם האפורה. מדי בוקר  הם מנסחים התחלות של חוזים בצמד מילים שחוזר על עצמו; "הואיל ו-", ואז הולכים הביתה. מעליהם, מדי לילה זוגות של שיגרה נשואה מזפזפים עצמם לדעת.
אתה נכנס ופותח דלת מברזל ויורד לקרקעית הבניין. אתה פוגש וילון עבה ומסיט אותו. ממולך יושבת מישהי, אתה אומר את שמך, ונכנס. אתה נזכר בסרטים מזרח גרמניים בהם יש מסיבה במקומות סודיים מפני משטרת החופש. אתה פותח עוד דלת, מסיט עוד וילון, ונכנס.
"המקום", נפתח לך כמו סלון רחב ידיים. אור של תחילת שיחות, כורסאות רחבות, שולחן גדול מעץ. מערכת תופים עומדת ומחכה, קונסולת סאונד קטנה, גיטרה בס על סטנד, חשמלית, פדלים מוכנים ללחיצה, פסנתר, פרנק זאפה ולידו ג'ימי הנדריקס בדיוקן של שחור לבן מארחים אותך מהקיר המרכזי, תוף משמש כאהיל, ריצפת פרקט. אני אוהב רצפות פרקט.

ז'ראר- נקרא לו כך- הוא האיש שמאחורי כל העניין הזה של "המקום". מה שהתחיל באירוח ביתי של חברים בדירת שני חדרים גלש אל מחוזות שאף אחד לא תכנן אותם. היום, פעם בשבוע עם הודעת אסמס פלאפונית, הוא מארח ב"מקום" מוזיקאים שבאים בשביל המוזיקה עצמה, בשביל הנגינה והכיף שלהם. שמות כמו אפרים שמיר, סנדרסון, אולארצ'יק, משה לוי, אמיתי פריינטה, אבישי כהן (הבסיסט), אברהם טל, ניר מנצור, אמיר דדון, אלי דג'יברי, שלומי שבן, גלעד כהנא, קוטג', יונתן לוי, גבי פולק, תומר כהן, ג'קו, שירה חן, מיי פיינגולד ועוד. נכון, בכל זאת, אנחנו ישראל- ואולי דווקא בגלל זה- אבל תחשבו על סיפורים מחו"ל בהם להקות כמו הרולינג סטונס באות אחרי הופעות לתת ג'ם של בלוז במקום אינטימי וסודי. על החופש האומנותי, המחתרתיות, על יצירת הרגע שעליו ידובר לאחר כמה ימים בערגה של חיוך. ה"מקום" לא משווק, ועוד יותר מכך; שומר בקנאיות (לא פוזאיסטית) על סודיות העניין. לז'ראר יש שותף סמוי, נקרא לו "ברנארד" (והנה, סתירה כפולה ומכופלת; שם בדוי על שותף סמוי), שביום יום שלו מתעסק בדבר הכי רחוק ממוזיקה; יהלומנות.
ז'ראר, איך הכל התחיל?
"הכל התחיל בדירת שני החדרים שלי. תמיד היו לי כלי נגינה בבית, והייתי מארגן ערבי ג'ם לחברים. אני אוהב לארח אנשים ועם הזמן נוצר אצלי בבית מרכז קטן של הופעות; אמיתי פראיינטה הוא זה שהכיר לי את אפרים שמיר ועוד אנשים מהברנז'ה המקצועית והבית שלי התחיל להתמלא באנשים שבאו בשביל המוזיקה".
איך משתלטים על דבר כזה בדירת 2 חדרים?
"אז כן, בשלב מסוים הדבר הזה התחיל לגדול ולהתפרע ועברתי למקום זמני, מעין לופט ביפו ורק שם הבנתי את העניין; צריך מקום קבוע בשביל הדבר הספציפי הזה".
ומצאת את המקום הנוכחי
"בדיוק. לאחר חיפושים מצאנו את המקום הזה והוא בדיוק מה שמשרת את העניין; קודם כל מקום למוזיקאים ואחרי זה למעגל החברים המצומצם. אווירה של סלון ביתי גדול".
ובאמת, "המקום", בנוי כך שאתה מרגיש בו בבית. אנשים יושבים על ספות, חלקם מסתודדים ומדברים ליד הבר האינטימי, אחרים רוקדים כמו במסיבת יום הולדת פרטית, ובעיקר; המקום בנוי כך שאין בו במה, כמו אומר; המרכזיות היא לא המרכז.

 
                                    תו של ג'ם זה לא דבר שאפשר לשים עליו אצבע
כל מקרה לגופו, אבל כולם זה האחד. אנשים לא אוהבים שמשגעים להם את המח, בטח שלא מוזיקאים. פה הם מרגישים הכי נח, באים ויושבים על הספות. מי שרוצה קם ומתמזג לכלי הנגינה. זוהי המילה: 'התמזגות'. במקומות אחרים הם באים לעבודה שלהם כמוזיקאים; התרצות אינסופית לקהל שבא ושילם לשמוע את מה ששילם לו. ישנן פעמים שאמנים לא עושים להיט מסוים כשהם מופיעים, אבל זה אותו דבר; אי הבחירה היא בחירה דווקאית. ב"מקום" הלופים האלה לא מתקיימים; תו ראשון של ג'ם זה לא משהו שאפשר לשים עליו אצבע, ומשם זה רק הלאה ועוד הלאה. אתה סוחב, נסחב, משתלב, יוצא לסולו בהבנה עיוורת. אומרים עלי שאני חוזר יותר מדי על מטאפורות מעולם הכדורגל, אבל אין מה לעשות; כשאפרים שמיר מריח שמשה לוי יוצא לסולו בפסנתר זה כמו קשר שמוסר לחלוץ על עיוור, מניח לו את הכדור בדיוק איפה שצריך, מטר קדימה לשטח ריק. פינוי במה לאחר ואז הצטרפות כוללת זה דווקא כן דבר שאפשר לשים עליו אצבע, אבל זה לא מגיע בזמן ספציפי.

 
                                                הבק סטייג' הוא הבמה
אפרים שמיר לבוש טרנינג וכובע מצחייה. הוא יושב על הספה, עוד מעט הוא יעלה לנגן. בינתיים הוא שותה משהו. כל אחד נותן את הזמן לאחר, כל אחד לוקח את הזמן שלו. שמיר הוא מבאי המקום הקבועים, עוד מדירת 2 החדרים של ז'ראר. נהנה מכל רגע.
"אני בא כי אני אוהב מוזיקה, ובעיקר בגלל האירוח של ז'ראר. יש פה דברים שאין במקומות אחרים", הוא אומר. הוא מגיע עם הגיטרה הקבועה שלו, אבל מספיק ציני לשאלות של אנשים על גיטרות.
אתה בוחר גיטרה מסוימת כשאתה יוצא מהבית להופעה כזו אח אחרת
"את זאת שהכי קרובה לדלת".
הבנתי אותך. איך אתה מגדיר את המקום הזה?
"במשפט פשוט: זה המתנ"ס של המוזיקאים".
אפרים שמיר הוא הג'ורג' האריסון של הגיטרה הישראלית. כזה אחד שלא תתביית אליו בתחילה, אלא רק אחרי כן תראה את גדולתו. ובסלון ביתי, כמו בסלון ביתי, מרגישים בבית; שמיר מזהה רעש צורם ממגבר גיטרה בזמן שמישהו אחר מנגן והולך לתת מבט.

על המיקרופון קוטג' נותן את המשנה שלו. רגאמפיין על מקצב בלוז. מקודם הוא היה על הבס, ועכשיו אוחז במיקרופון. האווירה פה חברית, כמעט על סף פוליטקלי קורקט. אתה יכול להתבלבל בהתחלה כי פוליטקלי קורקט זה השקר של הסבלנות, אבל אחרי זה אתה מבין; זה לא פוליטקלי קורקט מה שהולך כאן, זה כבוד. מהגדול אל הקטן.
"אני לא מיידע את כל החברים שלי לגבי המקום", קוטג' אומר.
אתה בוחר למי להגיד?
"בוודאי. יש אנשים שלא יהיו שייכים לכאן, אתה יודע".  
אתה מגיע לכאן אחרי הופעות שלך?
"בעיקר. אם יש לי הופעה באותו יום, אז ישר לכאן. תבין, זאת אנרגיה מטורפת המקום הזה, אבל הוא ממלא אותך מחדש, בעיקר אחרי הופעות".
נראה שהמקום הזה גם נותן לך הרבה
"הרבה מאוד. כאמן קיבלתי כאן מתנות מטורפות. הראש שלי נפתח לכיוונים מוזקליים ורוחניים כאחד. לפעמים קורים פה קסמים, מחול מטורף".

הברמנית שואלת את קוטג' מה הוא שותה והוא לוקח למבורסקו לבן. לבר מגיע גם גבי פולק, גיטריסט שתיכף ילחץ על פדל ווא ווא בדיוק בזמן. הוא מספר לי כדוגמא על ערב קסום שאברהם טל היה כאן, והם הגיעו יחד לגבהים לא הגיוניים; טל עם קולו, פולק איתו עם הגיטרה. הם לא מכירים אחד את השני ממש, אבל במוזיקה כשיש את הרגע אתה לא צריך לדעת יותר מדי.
"המקום", הוא הבק סטייג' של הבמה. המאחורי קלעים של מה שכמעט לא יכול לצאת במקומות אחרים. ההופעה של מאחורי ההופעות.
 
                                                רגעים נוצרים כל פעם מחדש
מעברי מצילות נקבעים בין רגע. יציאה לסולו נבנית בלי שהיא יודעת. מישהו יושב בפינת הספה ומנגן על פרקשיין. כל מה שמעניין אותו בחיים כרגע זה הפרקשיין, זה לשבת על הקצב. הוא עוצם עיניו, ומנגן. משה לוי תופס מקום על הפסנתר, מלווה מישהו שלא בטוח שהוא יודע את שמו, אבל לפי הנגינה הם יודעים הכל אחד על השני.
"אני לא מכיר מקומות אחרים כמו זה. אולי היו, אבל זה נעלם", הוא אומר. "נכבשתי בקסם של האנשים".
נראה שיש תחייה לנגינה החיה בזמן האחרון
"כן. העניין הוא מעגלי, והנה, עכשיו חוזרים אל הלייב, אל הנגינה. תראה, מה שטוב מחזיק זמן לאורך שנים. המוזיקה לפעמים מתפקדת כבידור, לפעמים כתרבות. כל פעם משהו אחר לאנשים, אבל תמיד היא מזור לנפש".
יש מקרה ספציפי שאתה זוכר?
"כן. פעם אחת נכנסתי ושמעתי נגיעות של קלידים שממש נפעמתי מהן. התקרבתי וישב בחור צעיר שלא הכרתי, רוסלן סירוטה, לפי דעתי הוא מוזיקאי בחסד. אחרי זה כששמעתי ממנו שהוא גדל על הנגינה שלי זה מאוד החמיא לי".

והנה, שילובים שלא היית נתקל בהם בלילות רגילים, לא מאולתרים. מישהו עם קול מדהים שלא רוצה להחשף לוקחת את המיקרופון ונותנת ראפ בפורטוגזית (מתי שמעתם ראפ בפורטוגזית?) והמקום מקבל דיאלוג חדש; שפה אחרת, סוג מוזיקה שונה מלפני דקה. גבי פולק עוזב את הגיטרה ומחזיר לה בפורטוגזית משלו. לאחר מכן בחור בשם מאני הופמן מצרפת (שאתם אולי מכירים אותו מהלהיט "Starlight" של ה- (The Supermen Lovers מגיע למקומות של סול בקול קטיפתי. זה הפעם הראשונה שלו כאן, אבל אפשר להגיד שבילי ווית'רס נמצא ב"מקום"; הוא יושב על הספה עם כובע מונח באלכסון על ראשו, עולה על ביט מוזיקלי ומחזיר במשפט חוזר משל עצמו. תיכף- לאחר שיעבד במוחו מילים שייתן בפריסטייל- לא ישאיר אוזניים פנויות במקום.
אלי דג'יברי מפליא על הסקסופון. הוא מחזיק את הטנור סקסופון שלו ויוצא לסולו שמערבב לך את הבטן. בעוד כמה רגעים יניח את הסקסופון ויישאר רק עם מתלה הצוואר של הכלי שלו. ובכן, מתלה ריק של סקסופון תלוי על צוואר זה הדבר הכי קרוב למפתחות של ילד שקשורות לצווארו בסלון ביתו; מוכן לרגע הבא אבל בינתיים הולך לשתות משהו. דג'יברי, אחד שניגן עם שמות כמו הרבי הנקוק ואל פוסטר גר כבר תקופה בניו יורק וכל פעם שהוא מגיע לארץ הוא בא ל"מקום". הוא, כמו עוד אחרים, היה מגיע  לדירת 2 החדרים של ז'ראר ללילות מוזיקליים אינסופיים. "בחיים לא ראיתי כזה דבר בכל העולם", הוא אומר. "אולי יש, אבל לא נתקלתי".
איך אתה מגדיר את החוויה?
"זאת פשוט התרוממות. מה שאני חווה פה, ועוד אנשים אחרים, אני מניח. זוהי התרוממות".
איש הקשר שלי למקום, נקרא לו "הנרי"- אחד מאלה שהציעו לז'ראר להעביר את הג'מים למקום גדול יותר- מספר לי על לילה "במקום" ששלומי שבן היה על הפסנתר וגלעד כהנא על המיקרופון. כנראה לילה שרק שני סטורי-טלינג שכמותם יכולים לתת; שבן, עם ענני סיגריה וכוס וויסקי שמונחת על הפסנתר בטום וויטסיות וכהנא שהתביית על בחורה שישבה על הספה והביא שיר שלם, מאולתר מ-א' ועד ת',  על התחת שלה.
כהנא כמובן לא זוכר הרבה מאותו ערב.
"שמע, הייתי בערב שירה בבית ביאליק ושבן שגם היה שם הציע לי שנמשיך ל"מקום". בהתחלה לא רציתי, יש לי ילדה קטנה בבית ואני זקוק לכל שנייה של שינה, אבל בסוף הלכנו יחד. אני לא זוכר הרבה, אני רק זוכר שפתאום ראיתי שמסביבי יש מעין סופרגרופ קטנה; שלומי על הפסנתר, אפרים שמיר על הגיטרה ועוד, ואתה לא צריך לעשות הרבה עם מוזיקאים כאלה; אתה מרים יד הם מפסיקים, אתה מוריד הם חוזרים בזמן".
כמה פעמים היית?
"הייתי רק פעם אחת, אבל אתה יכול לחוש באווירה. יש אווירה שמכינה קרקע למשהו, באיזי, ואז זה נדלק בבום".

 
                                                            אינקוגניטו
המוזיקאי הבכיר שמגיע לכאן מדי שבוע לא רוצה שאכתוב את שמו. הוא יושב בפינה עם איש סודו, לא שותה דבר מלבד משקה קליל. אנחנו מדברים וכשהוא שומע שאני מכין כתבה על המקום הוא משתנה  אלי בשנייה. "אתה לא מזכיר את שמי", הוא אומר.
יש לי הסכם עם ז'ראר שאני לא אכתוב את המיקום ואת שם המקום
"זה לא מעניין אותי, אל תכתוב את השם שלי. תכתוב 'מוזיקאי בכיר'. אני אינקוגניטו. אתה יודע מה זה אינקוגניטו?".
אנחנו יושבים עוד קצת, עוד מעט הוא יעשה על הכלי המחשבתי שלו דברים שאחרים לא יעשו לעולם. הוא ימצא צלילים חדשים ברווחים שבין הקלידים הלבנים לשחורים, הוא ימתח מיתר גיטרה עד לכדי בכי, הוא יתופף בנברשת עדינה את כל מועקותיו.
כששאלתי את ז'ראר אם הוא זוכר רגע ספציפי אחד שנחרט לו בזכרון מהערבים ב"מקום", הוא אמר שקשה לו למצוא אחד כזה כי הרגעים האלה הם בלתי נגמרים, מעגליים כל פעם בצורה אחרת, אבל על אותו לילה אחד אין ויכוח: אחרי שכמעט כבר כולם הלכו, המוזיקאי הבכיר עשה את השירים שלו לבד, וזה היה הכל חוץ מהופעה של מישהו שעושה את שיריו בשביל הקהל. זה היה הדבר הכי אינטימי שיש.
ובכן, זוהי מוזיקה. 
 
                                                אנשים מחכים בתור לתמי 4
וככל שעובר הזמן גם האלכוהול מוסיף לאווירה. מיי פיינגולד יחפה על השולחן נותנת את מה שכוכב נולד לא יכול להכיל; Think של ארת'ה פרנקלין בלי הקפצות שורה של אסמסים.


בהמשך, ריפים של 'קוקאין' בצורה קלפטונית מתערבבים עם Purple Haze של הנדריקס, והאחרון מנצח. היא שרה גם את זה בצורה הכי סגולה שיכולה להיות. מאחורי הבר הקטן עשרות בקבוקי קאווה מאוכסנים במקרר הקטן, בירות צ'כיות, וודקה. הג'ם מגיע לשיאו באזור 2 בלילה; אנשים רוקדים בסלון ביתם, אנשים מסתכלים על אצבוע של גיטריסטים, אנשים לוקחים תוף מרים ומשלימים מרווחים של תופים. חלק מהאנשים מסתודד לשיחות נפש, אחרים מתגודדים על ספה אדומה סביב מישהו ששלף חפיסת קלפים ועושה להם קסם, מישהו מתחיל עם מישהי ליד הקיר, מישהי רוקדת עצמה לדעת על עמוד של קיר, אחרת- סקסית מבוגרת- מנפנפת בילד שלה שנמצא בבית בשביל שלא יתחילו איתה. היא מכניסה אותו בדרך אגב לכל שיחה. ובכן, היא אומרת את זה רק לגברים; תת מודע שנכנס באלכסון בזמן שיחה על נושא אחר זה ג'ם סשן שמסיט שיר מסיומו הקבוע.

לקראת סוף הלילה, אנשים מחכים בתור לתמי 4. בין הבר לשירותים, כלי הנגינה הכי עסוק הוא דווקא המכשיר הזה שעומד בפינת הבר; כמו בכל ברזיה בית ספרית שכולם מתנקזים אליה, גם כאן הוא המצב. לילה- עוד לילה רווי אלכוהול, הנאה, ומוזיקה לנשמה- תיכף ייסגר וכולנו נצא לרחובות בלי שם ובלי מיקום.
 
                                                המחר לעולם לא יהיה ידוע          
ארבע בבוקר, אתה יוצא משם. מחוץ לבניין המגורים עובר איש עם טלית. אתה תשאל אותו למה הוא יוצא כל כך מוקדם לתפילת שחרית והוא יגיד לך שעכשיו זה זמן 'סליחות'. אתה תגיד לו סליחה, שכחתי. אתה תיכנס למכונית שלך ותדליק את הרדיו, התחנה שחנית איתה הייתה   88FM אז אתה ממשיך איתה. מדי לילה מחצות ועד בוא הבוקר הם משדרים את 'לילה של אלבומים', אלבומים שלמים מתחילתם ועד סופם. ובכן, מוזיקלית זה הדבר הכי רחוק מג'ם סשן, אבל תבניתית זה משהו שאפשר לעשות אותו רק עכשיו, בתקופת ההורדות המוזיקליות של היום; פעם שדרנים היו מדברים על שירים בכוונה כדי שלא יקליטו בבית. היום זה כבר לא משנה.
 
 

 *צילומים; תומר אפלבאום.
 (הופיע בגירסה מקוצרת יותר במוסף החג 'סיכום תשס"ט' של עיתון 'הארץ').

 
 
 
 

 

משהו על הפועל תל אביב נגד סלטיק

פה,

"מתחת לחלוץ".

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1115531.html

אני ע. סטייליסט (או: איך זה להיות עוזר סטייליסט ליום אחד)

הצהרת בטון

שבע וחצי בבוקר וכיכר אתרים נטושה; היא לא בנויה לבוקר. אנשים חולפים עליה רק בשביל להגיע ממקום למקום. ישנם כאלה שעושים עצמם מדברים בטלפון בשביל לא להיתקל במבט עיניה של הכיכר, חולפים על הנהוני ראש מעכבים; שיחות חולין עם עברם. ישנם אחרים (ישירים יותר) שחוצים אותה מדי יום באופן קבוע בלי איבזור בריחתי של מבט; הם עולים משדרות בן גוריון על מנת להגיע לחוף הים, לחוף מבטחם, שם יוכלו להגיד שלום רק לעצמם, לשקט של המסלול ההליכתי, המיוזע,  בו רק המוסיקה האוזנייתית שולטת (הם ילכו שם שוב ושוב, הלוך-חזור, ואז יחזרו על עקבותיהם).

עוד מעט שום תהליך לא יקרה כאן, עוד מעט לא יהיה שום שינוי, עוד מעט- ככל שיחלפו שעות היממה- הדברים יחזרו על עצמם שוב ושוב; כיכר העיר לא הומה, כיכר העיר נטושה. מותשת מהחייאה, מדיבורים על החייאה. הדופק לא זז כאן. זוהי כיכר שאין לה אפילו סיבות של הפגנה.

על כיכר העיר ישנו קולוסיאום עם שם בשם 'הקולוסיאום'. זה הצליח לו לתקופה, אבל רק לתקופה. ניסו להחיות אותו- נכון לקריאת שורות אלה מנסים להחיות אותו שוב- אבל קוליסאום אמיתי לא זקוק להחייאות; הוא שם בגלל שהוא שם. קוליסאום בשם קוליסאום. אין שם קרבות דם אמיתיים, הוא מאוגף בחלונות מראה, כאלה שלא נותנות לראות מה קורה בתוכו, אלא רק מתוכו; מהפנים אל החוץ. אבל אין חוץ. ממולו- עד כמה שמבנה מעגלי יכול להכיל 'מול'- עומד מלון 'מרינה' כמו יאכטה שרגליה נכרתו. הכיכר היא לא קצפת, הקולוסיאום הוא לא דובדבן, עד כמה שצמדים יכולים לחיות דרך מושג רק בדרך שלילתו.

באותו בוקר חיכיתי לסטייל שלי על מדרגות הקולוסיאום.

 

ע. סטיילינג: אודי שרבני.

סט צלומים של חברת נעליים בתוך קולוסיאום מחודש בכיכר גוססת. סט מילים בתוך מערבל בטון, תודעתי, נתקע בעליות, משוחרר בכבישים שלא שלו. עלק התפקיד שלי היום הוא להיות עוזר סטייליסט של סטייליסט בכיר, ראובן כהן.

עכשיו, בוא נדבר על הסטייל של המילה לרגע, מילה אחת שיכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו, אבל מנגד לא יכולה להיות מוחלפת במילה אחרת כי אם רק בצמד מילים ויותר; "עלק".

עלק העיתון שלח אותי להיות ע. סטייליסט. עלק בוא ניקח את הבנאדם הכי לא קשור לזה. עלק בוא נשלח את אודי לזה. ובכן, בואו ואגיד לכם משהו, חברים; אני מחזיק מעצמי בנאדם עם סטייל. הם בחרו באדם הלא נכון לכתבת ניגודים, ואתם הקוראים, כל מה שנותר לכם זה רק להתבוסס עם המילה 'עלק'. לנסות להחליף אותה במילה אחרת בהקשר המשפטים שכתבתי, להזיע, ולראות שלא תצליחו; 'עלק' היא מילה שמתמצתת כמה מילים ביחד. ובכן, עלק אתם יכולים להחליף את המילה עלק. ובכן, סטייל מקובע תחבירית זה דבר שמנצח בסטייל. ומשם? אפשר רק לייצר מילת בת, ספין אוף, פארפרזה שנוצרה על מילה קיימת; ביום ש'קעלק' ניסתה לפתוח סניף ממול למילה 'עלק' ידעת שזה ייפול כמו הפרוזן יוגורט. לאנשים נותר רק להשאר במעגליות שנשארת במקום; עלק הוא אמר לי קעלק, קעלק עלק, וכו'. ובכן, קעלק היא קורבן אופנה.

באותו בוקר הייתי  ע.ק.ע. סטייליסט.

צילום: גבי בהרליה

הסטייליסט

לראובן כהן יש תספורת רוקבילי. זה מרובע ומתחדד קדימה כמו בשנות החמישים. הוא תומך את זה עם זקנקן קטן. אני צריך להיות העוזר שלו למשך כל היום הזה, יום שאמור להיגמר אחרי שתיים עשרה שעות. בנוסף לכל זה יש לו, לסטייליסט, עוזר משל עצמו כך שיוצא שאני עוזר-עוזר סטייליסט (והנה כבר ע.ק.ע.ע. סטייליסט) אבל אני, חברים, אין לי אגו. אני מתחיל מלמטה, אני סנשו של הסנשו פאנשה. אני לומד את השטח עכשיו על מנת למשוך את מפת השולחן במכה אחת; יום אחד, בזמן בו אני אבחר- מבלי שדבר לא ייפול- פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו. הילוך מהיר בהדרגה, זה מה שזה יהיה; הילוך מהיר בהדרגה. בסטייל.

לעוזר הסטייליסט קוראים רובי דבש, הוא מגיע עם שקית ניילון סגולה ומניח את הדברים על אחת מספות העור המעוצבות של מועדון הקוליסאום. שקית אחת מיני רבות, מיני תיקים, מיני קולבים, מיני אקססוריז. הוא נראה בלחץ, כנראה היה דין ודברים עם מישהו, אבל מה אני יודע? אני רק העוזר של העוזר. אני לא רוצה לעשות שריפות עם האקססוריז המחשבתי שלי, אבל הגעתי לסט לפניו. אני לא חותר תחתיו, אלא רק תחת השימוש המחשבתי שלי. יש לילות כאלה שאני לא מצליח לישון ורק שואל את עצמי מה האקססוריז שלי. אלו הם לילות ללא שינה, רק אינסוף אפשרויות; חום הגוף עולה ואיתו הזמן הקצוב ומה שאפשר לעשות איתו. בלילות מסוג זה אני בוחר במחשבה בצבע סגול חציל בשביל לגמור עם זה (היה חורף שלם שהצבע הזה היה באופנה, ובכן- הייתה זאת שנה שישנתי בה טוב).

אני מציג את עצמי לסטייליסט (ראובן כהן) והוא מחייך. אני שואל את ראובן כהן (הסטייליסט) מה צריך לעשות והוא מראה לי. יום העבודה, כמו בכל יום במקומות אחרים, מתחיל בפריקה; אנחנו מורידים את הכיסויים מהבגדים שהוא ליקט ליום הצילום ושמים אותם כחוצצים על סטנד הקולבים בשביל שבגדים של חברה אחת לא יתערבבו עם חברה אחרת. יש לי את זה, אין ספק. אני הורס. באותה תליית בגדים הלכתי על מחשבה בצבע ירוק בקבוק, ונתתי לה קונטראסט בצבע אפור עכבר מהאונה השמאלית שלי.

ליד עמדת הדי ג'יי הלא מאויישת נמצאות כבר מאפרת, מעצבת שיער, ודוגמנית ששכובה על ספה. לעזאזל, הן תמיד שכובות על ספה (אני פרקדן במחשבתי). מאחורי קלעים של סט צילומי דוגמנות זה לא היום-יום שלי, אבל כמו בכל תחילת יום עסקים, העבודה מתחילה בהצגה עצמית. אני ניגש אליהן וקודם מתייחס – באופן סטייליסטי- למאפרת ולמעצבת השיער. יש פראיירים שלא מבינים עניין וישר קופצים לדבר עם הדוגמנית. אין להם את זה.

המקום מתחיל להתמלא באנשי מקצוע. צלם, עוזר צלם, עוזר-עוזר צלם, מפיקה, יחצ"נית, ובעלי חברת הנעליים. כולם נכנסים לעבודה, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות. כל אחד תופס את הפינה שלו.

ראובן, מה אני צריך לעשות עכשיו?

"לך תסדר עם רובי את האקססוריז על הבר שיהיה מוכן".

האקססוריז הזה לא נגמר אף פעם. לכמה חגורות זקוק היקום? לכמה עגילים, משקפיים, צמידים, זקוק היקום? על הבר מסתדרים שקיות וקופסאות פתוחות שרק מוכנות לשליפה מהירה מתוכן. הבר, מתחילתו ועד סופו; אקססוריז.

סיימתי, מה עכשיו?

"מה אתה עושה, זה לא גרב, זה כפפה. זה שייך לפה".

אה.  

 
 
 
 
 

צילום: גבי בהרליה.

 

   

המילה

בבסיסו הסטייליסט (ככלל) הוא שחצן. הרי הוא קם בבוקר ואומר "אני סטייליסט". אם נשען על הסמנטיקה השורשית של המילה הזאת- סטייל- אז הבנאדם כופה על עצמו שחצנות; "אני סטייליסט". לאן שלא יילך, שם המקצוע שלו מתערבב עם שם התואר ויוצא שיש לו סטייל. ובכן, איזה בנאדם אומר על עצמו שיש לו סטייל כששואלים אותו מה הוא עושה בחייו כשהוא- נניח- ממתין בקופות המהירות בספורמרקט? (ישנם אנשים אחרים שאת סוף שמם הפרטי מעטרות אותיות הכופות חמודתיות; דנוש, יעלי, רני, זה אותו דבר אבל הפוך. אני לא שש להדבב איתם).

פעם למילה סטייל היה סטייל. היא הפציעה, לאחר מכן דשדשה, אחרי זה הפכה קורבן אופנה של עצמה; נכנעה למשטרת האופנה האינסופית של המילים. היו ימים- ילד לא יבין זאת- שהמילה סטייל שומשה בישראל כמילה 'כמו'. קרי, מילת דימוי לכל דבר; דימוי סטייל. בשיר של מאיר אריאל 'דאווין של שיר מחאה', ישנן כמה דוגמאות לכך; "הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע", "סובבה שובבה – בסלון – סטייל בלון", "מהזווית סטייל ספה, החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה".

לאחר מכן (אחרי שנעלה נעל לא תואמת לפתיחת משפט), הועברה המילה 'סטייל' לסופי משפטים; מה שהבדיל אותה מה'כמו' או משאר מילות הדימוי המתחילות באות כ', היה שה'סטייל הדימויית' הועברה  לסוף המשפט; דימוי סטייל. קיצור תהלכי, מהיר בפיתה, נוזל סטייל בשביל לאגף את כל המכלול. דימויי סטייל. בסוף, בתהלוכת ההלוויה שלה (רק אחרי שהיא מתה הבינו שהנעל הלא מתאימה הייתה קריצה אופנתית לסוף המשפט הדיבורי שלה), הוסף לה סימן השאלה, ובין רגע היא הפכה להיות האמא הרוחנית של ה'לייק'. שוב, חיה בסוף משפט, שואלת- לא שואלת. דימויי סטייל?

אבל היום זה כבר מקצוע.

הסטייליסט (ראובן כהן) אסף כמות בגדים לפני יום הצילום. זוהי העבודה הכי קשה של המקצוע הזה, הלפני; ללכת ימים שלמים לחנויות ומעצבי אופנה וללקט בגדים על פי מידה מוכנה מראש. על פי הצילומים הספציפיים, קניות שאתה לא נהנה מהם.  לבחור את השילוב, לסחוב את הביגוד, לייצר לך עם הזמן אמון בינך לבין נותני הבגדים; יש כאלה שצריכים להשאיר צ'ק ערבון, היו מקרים שבגדים נגנבו או נהרסו במהלך יום הצילומים והסטייליסט היה צריך לשלם עליהם. לפני כן, ישיבות קונספט עם חברת הנעליים נעשו, סיגריות עושנו, כוסות קפה נמזגו, וכל אחד אחד נתן את הויז'ן שלו (הכל פה זה "ויז'ן"). לאחר מכן נקבע תאריך, דוגמנית, מיקום, ארט, ושאר דברים שלא קשורים לנהגים בקו חלוקה של חלב. ביום הצילום הכל כבר מוכן; ראובן כהן (הסטייליסט) יודע בדיוק איזה סט ביגוד יילך עם כל נעל שנבחרה. המערך פה נבנה בהתאם לנעליים. על זה למשל, בחרתי בגירוד באוזן בצורה אייטיזית; שלוש אצבעות זה אדידס. ובכן, אני זה מה שראן די אמ סי עשו לאדידס.

תגיד, עכשיו נסתכל מהחלון ויהיו שני נערים שהולכים עם טרנינג פסים של אדידס. אנחנו יודעים שזה רטרו, אבל בשבילהם זה מה שהולך היום.

"זה לא כל כך משנה. הבלבול הזה של כל המכלול יוצר את המשהו. דווקא שזה לא מגיע משזירה מדוייקת, והמודעות וחוסר המודעות יוצאות מתערבבים, יוצא אז משהו".

אתה מסוגל הגיע למצב בו אתה עושה משהו בטעות? אני לא מדבר טעות במדוייק, אלא על מדוייק בטעות.

"כן, ברגע שזה קורה לי זה הדבר הכי טוב". 

ובכן, בימים שאופנה ו'קריצה' מתערבבות יחד, יוצא שאני חוגר חגורת ניטים עשוייה אוקסימורונים.

                                               

 מה הבנאדם רוצה בסך הכל? (דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ)

לא רק זה שנפלתי ליום צילומים של נעליים ולא בגדים, ולא רק זה שהייתה רק דוגמנית אחת (יבה דון), אז בנוסף לכל זה- לא נתנו לי להיכנס למדידות שלה. אני לא מבין את זה; עוזר (עוזר) סטייליסט לא צריך לעשות את עבודתו עד הסוף?

טוב ראובן, אני בא לראות איך אתה מלביש אותה

"אתה לא".

מה לא, אני צריך לעזור לך

"אתה לא יכול, אתה סטרייט".

מה קשור, תביא להיכנס, לראות עבודה

"שלום, החוצה!".

לא מבין את הגזענות הזאת. מה הבנאדם רוצה סך הכל? לראות איזה שתי גומות חן בגב תחתון של בחורה יפה, לעזור לה לשים חזיה, להצמיד לה את זה מאחור, להריח ריח של בוקר מאחורי תנוך אוזן, להרים שיערה נופלת, להצר מכנסיים בחיבוק ידיים, לשים ווסט תואם על כתפיים ערגתיות, לחזק עם סיכה את בטחונה העצמי. ליישר קמטים; להעביר יד על בגד וליישר את הקמט שלא מרפה, בתנועות מעגליות, חוזרות.

דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה כפתור קאפס לוק לחוץ. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה לחיצה על פדל דיסטורשן אחרי התחלה שקטה. דוגמנית יוצאת מחדר מדידות זה הליכה לחופה של בנאדם יחיד; היא הולכת אל הסט ומסביבה אנשים שמוחאים כפיים. הדוגמנית הזאת, יבה, עושה את העבודה. שיער משוך לאחור, עיניים חודרות מחודדות עם איפור; דריל האנה ב'ספלאש' שברה טלוויזיות עם קול גבוה, פה זה רק עם עיניים.

לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה או משהו, אבל אני הגעתי ראשון לסט באותו בוקר. זה מה שיש לי. בינתיים.

 המתנות בימי צילום של חברת נעליים

רק באחת עשרה בבוקר (שוב, לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה, אבל הגעתי ראשון לסט), מתחילים הצילומים. הדוגמנית נועלת נעלי עקב מזאמש, גרביונים שחורים, מרוכזת בעבודה. סביבה כל מה שצריך לנעליים; ספות עור כהות, בקבוקי זכוכית שקופים מלאי קוניאק, אגרטלים. היא יושבת על אחת הספות בקומה השניה של הקולוסיאום באווירת דארק (ככה אומרים פה, "דארק"), ואחרי כמה בדיקות תאורה ופלאש, מתחילים לצלם. מפה זה כבר של הצלם (שי יחזקאל). הוא המלך של הרגע. כולם משרתים אותו כמו במשחק קרלינג, משחק שמשוחק על קרח; שניים גולשים לפני אבן גרניט שמשולכת  ומשפשפים עם מטאטי קרח את הדרך שלה עד למטרה. הוא מתחיל לתקתק ושפתי הדוגמנית מתהדקות. מבטה מצועף, מראה הופך זנותי לפרקים, לא נגיש, מסביב אנשים מסתכלים. ובכן, אנשים שמסתכלים על תקתוק צילומי סטילס זה כמו זקנים מבוגרים שלא ידעו להתמודד עם מצלמת הוידאו בתחילתה; באירועים משפחתיים הם היו עומדים ומחכים. זה אותו דבר, אבל הפוך.

בין לבין, הסטייליסט (ראובן כהן) מסדר כתפייה נופלת, מבריש נעל לא בורקת. אני גם מחפש סיבות לגעת בדוגמנית; שערה נופלת לה מהמצח ואני עט על זה כמו חלוץ רחבה (טיפוסי) שרץ לכדור חוזר שהשוער הודף. יש לי את זה, אין ספק. באותה פעולה, הלכתי על קו מחשבה רציונלי, כזה שמרפרר לצבע הנעליים שלי.

כל העניין (כשאתה עוזר סטייליסט שלא נותנים לו להיכנס לתאי מדידות) זה רק להמתין. סט הבגדים מוחלף לאין סוף; סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור לקולקציה שרק עוד כמה חודשים תכנס לאופנה. סטים על סטים, צבעים עם צבעים, זמנים עם זמנים. רובי, עוזר הסטייליסט, נשלח לקנות גרביונים שקופים שמתאימים לסט הבא. ראובן כהן (הסטייליסט) שולף לו מאתיים שקל מהתיק ושולח אותו. לא רוצה לקחת למישהו פה את העבודה ולעשות שריפות, אבל עצם זה שאני לא נשלחתי לקנות גרביונים שקופים בחום הישראלי אומר פה משהו על מעמדי שהולך ומתקבע (משיכת מפת שולחן במכה אחת, פמוטים ישארו, כוסות לא יישברו, צלחות לא יינזקו וכו').

תיכף 12:00 בצהריים ואני כבר אחרי וודקה טוניק. הו, מה קשים הם חייו של הכותב מחוץ לניירותיו (על עקבים, רוצה שלום עולמי, ובכלל חברה טובה שלי רשמה אותי לתחרות הזאת בלי שידעתי). ברקע מדונה בלופ אינסופי והמקום מתחיל להיות שמח. אנשים שלא קשורים גם מגיעים; ילדים של מנהלת הקולוסיאום (המחודש) עושים שיעורים באלגברה על שולחנות עם ייגרמייסטר ומי שעוזרת להם היא אשתו של אחד מבעלי חברת הנעליים, מורה במקצועה. הכל מתערבב בדיוק כמו סט הבגדים שמוחלף לאינסוף (סגול שמתאים לאפור שמתאים לסריג שמתאים למגף שמתאים לגרביון שחור ששובר חצאית סאטן שקורצת לשני עשורים לאחור וכו').

אין, אני הורסת.

 רוטינות של בינתיים (אוסף צרוב בכיכר אתרים)

הרוטינה נמשכת. עוד התלבשות, עוד מיקום חדש לצילום, עוד התפשטות, עוד סיגריה. עינת, מעצבת השיער לא מתלוננת, אבל זה מה שהיא עושה בין תקתוקי המצלמה; מברישה שיער, שמה ספריי, ושוב חוזרת לספה. אני אומר לה שהיא יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך שנים האלה והיא אומרת לי השתגעת, זה לא מקצועי.

אני אומר-

את יכולה לקרוא כמות לא סבירה של ספרים במשך השנים האלה

היא אומרת-

"השתגעת, זה לא מקצועי".

ראובן (הסטייליסט) משתחרר אלי עם הזמן. קצת צחוקים, קצת מטלות קיומיות; הוא מבקש שאביא לו סיכות בטחון ואני מביא בהגדלת ראש גם סיכות אחרות (אני משאיר לרובי עשן, עשן אני משאיר לו!). הוא תוקע סיכת בטחון במכנסי העור כדי להצר אותם למותני הדוגמנית.

אל תגיד לי שאתה הולך לשלם על המכנסיים שלקחת רק בגלל החור של הסיכה

"נכון".

יש לי את זה; להרים להנחתות לאנשים ולראות שהם יקפצו על זה. אני מסרב להאמין שהוא ישלם על המכנסיים האלה, אבל אני מאמין לדרך הארוכה שהוא עבר בשביל שחור של סיכה במכנסיים לא יעשה לו נזק. מקצוען, ראובן כהן. יודע בדיוק מה הוא עושה. לאחר יום הצילומים הזה היה לו עוד ערב של אודישנים, מדידות עם שחקנית מפורסמת ולמחרת בבוקר הוא שוב קם בשש. איך שלא תסתכלו על זה, עבודה היא עבודה. מחר שוב סטייליסטים יידפקו על חנויות מעצבי אופנה לקחת בגדים לצילומים כמו סטודנטים על דירה. תחרות פנימית אינסופית.

הזמן נמשך, ונמשך. אנחנו כבר עמוק בסט הצילומים השביעי במספר ואני כבר ממזמן עייף מעמדית. הדוגמנית צריכה הפעם לעשות כאילו היא הולכת ואז להסתכל הצידה. זה מזכיר לי פתיחות של סצנות בטלוויזיה כשמישהו צריך לפתוח אותן עם פעולה פיזית (נניח שיחת טלפון) ורק כשהמצלמה נדלקת הוא מתחיל לדבר. זה אותו דבר, אבל הפוך. הדיסק חוזר על עצמו ואף אחד לא שם לב לזה. השיר "Safety Dance"  של להקת Men" Without Hats", משנות השמונים מחורר לי את המח חוזר שוב ושוב. אוסף צרוב בכיכר אתרים.

הרובוטיות הנלמדת מצניפה אותי. אני לא יודע אם יש מילה כזאת, "מצניף", אבל נראה לי שזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. יצאתי לשעתיים לראות עד כמה אני חשוב למערכת.

 

 

צילום: גבי בהרליה

                                                                              

ובזמן שלא הייתי:

 

 

 

 

 

*מסקנה: הלכתי משם כמו איחור אופנתי, אבל הפוך.

 

 בעלים של חברת נעליים ביום צילום

בתור עוזר סטייליסט (רובי עוד קונה גרביונים שקופים בחום התלאביבי), אני יכול להגיד שרק מי שצריך להיות על הסט צריך להיות על סט. זה ממש מזעזע כשאנשים לא קשורים באים. הם גם מביאים חברים שלהם, כאילו בשביל לראות את הדוגמנית וזה ממש, אבל ממש, לא פרסטיז'. זה מפריע לי לעבודה, הם גם ממש לא לבושים שיקי. הכי 1995, הכי שינקין של יום שישי מלפני עשור. אני צריך שקט על הסט, אני כבר חושב קדימה על הסט הבא והם רק באים ומחמיאים לי על העבודה, מתחנפים, רוצים להראות שהם עשו בחירה נכונה שהם לקחו אותי. אוי, אני הורסת את עצמי עם העודף מקצוענות הזאת שלי. אני צריכה מה זה להשתחרר, להיות לוס. הלכתי על עוד וודקה טוניק.

זהו יום חג לבעלי חברת הנעליים. מחוץ למכירות הרגילות, מחוץ לשגרה הרגילה, היום זה מסיבה. נראה שכל מטרתם ביום הצילומים- כמעט בתחרות תמידית עם הזמן העתידי- זה לייצר את התמונה בפייסבוק שלהם. החשיבה היא פייסבוקית אינסופית; בום, בום, פלאש, פלאש, טאג, טאג. הדוגמנית (יבה) תחגוג בצילומי הפרופיל שלהם; "אני ויבה דון בסט של הצילומים". האמת? זה מה זה לא פרסטיז'. אם הם ימשיכו ככה אני מפרק את הסט. אני אקום ויילך, אני קפריזית, אני הורסת, אני נבזית עם לשון חדה. אני נכסנת לקרייסס. לא כדאי להיות לידי כשאני נכנסת לקרייסס, אני ידוע בתור מפרקת סטים מקצועית. (היה יום אחד שסיפרו עלי שקמתי והלכתי מסט באמצע העבודה. זה יהיה מחר).

הצילומים ממשיכים, התיקתוקים גם הם. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר לה את השרשרת בצווארה. בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מסדר את כפל שמלתה, בעלי חברת הנעליים מתפלאים שוב ושוב מיופייה של הדוגמנית, אני מבריש את נעלה; יש כאלה שבאו להנות ויש כאלה שבאו לעבוד. בין צילום לצילום הם מפנקים בדרינקים ומנסים לסחוב למחמאות; עוצרים הכל ואומרים; "תראו לי בעלי חברה שנמצאים ביום צילומים ונותנים כמונו כל כך הרבה חופש לצוות". ובכן, הכח של סטייליסט ועוזרו זה להבין סתירה בדבריהם של אנשים אחרים (איפה אתה רובי? אה, יושב על הבר ועובד על חשבוניות). ובכן, באותו יום כתבתי בפונט טיימס ניו רומן וסתרתי את עצמי- בשביל השיק- בפונט 12 (די, לפעמים אני כל כך רעה, ביצ'ית שאני סתם מלכלכת; הבעלים, אפי וסולי הם אנשים טובים וחמים, זאת אני ששמה לב לקטנות ולמניירות, וגם המקצוע הזה הוא שגרם לי להיות מה זה מכשפה).

ברקע, המועדון ממשיך בפעולותיו השוטפות; מישהי מגיעה לראיון עבודה (ברמנית), היא יושבת עם מי שצריך ומתראיינת על הבר. לבטח היא תגיד משהו על הפקת האופנה שמתרחשת ברקע, לבטח הבעלים יגיד לה שהם עושים את זה פה מדי פעם. לבטח היא תחייך ותגיד איזה יופי, לבטח היא תקבל את העבודה, לבטח היא תחייך למלצרית אחרת כמה ימים לפני שהיא תצטרך החלפה במשמרת מסויימת אחרי שהסידור נקבע. לבטח יתחילו איתה, לבטח לא. היא הגיעה לראיון עם נעלי עקב בשביל להראות שזה חלק מהיום-יום שלה, שהעקבים הם ריס לא מפריע להליכתה, אבל ביד שמאל היא מחזיקה כסא אופניים. ובכן, היא תשים את העודף ישר בכוס הטיפים.

בתור עוזר סטייליסט אתה שם לב לדברים. מצד אחד שולחים אותך ללכת להביא גאפר בצבע צהוב, מצד שני אתה איש סודו של הסטייליסט. אתה בין הפטיש לסדן, דרגת הסנג'ר הראשי, אבל כל הדרמתיות שציפיתי שתהיה לא הייתה; ראובן כהן הזה, מספיק מכיר את עצמו ונראה שהוא לא נופל לקריזות- שלבטח היו בגיל מוקדם יותר- שעל סט של צילומים; מניירות של אנשי אופנה קפריזיים זה דבר מאוד משעמם. מספיקים כל אלה שנותנים ציונים לבגדי האחרים שגורמים לי לפיהוק. גלגולי עיניהם ועייפות דיבורם המבויימת הם מטבע שנתקעת איתו אחרי שחזרת מחו"ל.



 השפה ופירוק הסט השפתי

המקום מלא באנשים שאומרים 'קרייסס'. מצד אחד, אלה בעלי הניב ההומאי אומרים זאת בקרייססיות מקורייססת, ואילו אלה מהצד השני אוהבים לשטוף את הלשון עם עולם המושגים החדש שהם מאמצים. אצל האחרונים, השפה נאמרת בריבוע, קרי, נאמרת איך שאחרים אומרים אותה אבל על ידם בחזרה; "שיקי", "ייחנע", "אין, אין אחד השירים!", "או מיי גוד", "וינטאג'",  "מהממת", "הורסת", "ליגה", "גלאמור", "זוועתי", "פרסטיז'יות", ובאמת, מה כבר סטייליסט יכול להגיד? שלא לומר עוזר סטייליסט; עולם המושגים חוזר על עצמו בדיוק כמו האופנות שחוזרות ברטרו. אתה יכול לבחור חגורה שחורה מנוגדת לצבע ותגיד שככה אתה "שובר את הצבע השולט", מנגד אתה יכול לבחור חגורה שחורה מותאמת ואז תגיד ש"ככה אתה מוסיף לאווירת הדארק". לסטייליסטים, בדיוק כמו שלכל האנשים שעוסקים בסקטור מסויים יש את השפה המקובעת שלה, נותר רק לפרוץ אותה שוב ושוב דרך המדיום עצמו; השילוב. מצד שני, בתוך הפנים סקטור, העוסק באופנה בישראל- גם אם הוא לא יודע את זה- נמצא שלב אחד מעל זה העולמי; האפשרות של העברית לדבר בלשון נקבה אל זכרים מייצרת משלב נוסף של גישה שלא קיים בשפות אחרות, בין אם זה זלזול ובין אם זה מחמאה. (אגב, בהמשך תת ז'אנרי של זה; אם בחורה מדברת בשפה של הומואים זה הופך אותה לקוקסינל?).

אכן, התייבש לי המח, אני משלב מסגרת משקפיים עבה ואינטלקטואלית ושובר את זה עם הומור בצבע ירוק צבאי.

הצילומים נגמרו. לא רק שאין לי אפשרות להתחיל עם הדוגמנית (יש לה חבר, זה הוצא באלגנטיות מצידי בצורת שאלה על שלטים 'כאן גרים בכיף' של דלתות), אז גם משפט התחלה- שאני זה שהגיע ראשון ליום הצילומים הזה- לא יחזיק מים. זה הנשק שיש לי להגיד על עצמי? אני עוזר לקפל את האקססוריז, אם כן. להחזיר הכל לתיקי הבד, לפנות את השטח. יום עבודה של יותר מ12 שעות מגיע לסיומו. אני עולה לקחת עוד דרינק מהבר העליון.

לבד, בקומה השניה בקולוסיאום, בין אגרטלים וכורסאות יוקרה אני מחפש חוט מחשבה שיקשר בין נעלי עקב לתחייה מחדש; סטייליסט הוא מוזיקאי שבונה שיר מסימפולים של אנשים אחרים. אני כל כך 2015. אני הורסת.

 

 

 

 

 

 

צילום: גבי בהרליה.

משהו על מכבי פ"ת- בית"ר ירושלים

פה

ואני לא יודע מה זה אומר (מהופעה)

 

 

אני לא יודע מה גרם לי להכנס למים

אבל נכנסתי.

היה לי מסלול ריצה קבוע, ובחזור-

כשכבר לא היו לי מחשבות

(המטרה השניה למסלול הקבוע)

מישהו צעק מתוך המים.

הוא החזיק סלע ולא הרפה

ממנו.

היו גלים אבל לא גלים

של שירי הצלה מטביעה

ובכל זאת-

גלים

שיכולים להחזיר לך כמו בת זוג

שאתה מאכיל מרורים עם הבעה זחוחה

שלא שמה לב להבעה

זחוחה

גלים מפנימים, אוגרים את קצפם הלבן,

הם אומרים:

ככה?

ככה?

אם ככה.

ומשלבים ידיים

מקציפים ידיים

ושומרים הכל בפנים

ובכל זאת-

הוא צרח כמו משוגע

ובדיוק כשכבר כמעט הגעתי למצב רגליים בלבד

רק גוף

רק גוף

רק גוף

כשנווה מדבר אמיתי באישוני

הוא צרח.

ונכנסתי.

אני לא יודע למה נכנסתי.

אני לא יודע לשחות ממש.

זה אף פעם לא עניין אותי-

רק בגיל מאוחר נרשמתי לבריכה  

והתיישבתי על הספסל שליד הכפכפים ההפוכים

מסתכל על זקנים ששוחים

הלוך וחזור כמו אומרים

אם אין לאן ללכת אשבור את המסגרת

בתוך המסגרת

והעתקתי תנועותיהם

והבטתי בכובעיהם

ורפסתי עם שריריהם

ואחרי זה ירדתי לנסות

אבל בלי כתמים של זיקנה

אבל בלי שריר יד אחורי- ירכתי

של סירה ישנה.

הם שחו חזה

 אז הלכתי עם זה

במסלול האיטי. מצד ימין. ליד הקיר.

ואחרי זה נח דווקא

בעמוקים

מתעמק בשיח

השחייתי

שם מרפקים על המעקים

משעין אחורה ראש כמו חפיפה

של לפני תספורת

מסתכל סביב

ואחרי זה ממשיך-

רב עם שרירים חדשים בגופי.

ובכל זאת-

הוא צרח וניפנף ביד

במה שנשאר לו לצרוח בו

עם יד ימין

הוא היה בהיסטריה בגלל שהוא נכנס להיסטריה

ובגלל זה כשתהיה לו חברה

הוא יאהב אותה בגלל שהוא יהיה מאוהב

בהתאהבות ולא בגללה

ובכל זאת-

נכנסתי ולקחתי אותו על הגב

שחיתי איתו חזרה כמו צב ים שהולך

לחול. להוציא. ביצים.

והוא. לא. הפסיק. להודות. לי.

והוא היה ערבי.

ואני לא יודע מה זה אומר.

ואם זה נחשב

לי

ובכל זאת-

הורדתי אותו על החוף כמו הטלת ביצה

בדקתי בקיעה

וזהו.

אני יודע שאחרי זה המשכתי לרוץ

במסלול הקבוע שלי

ופתאום מישהו צעק לי

והסתובבתי

וזה היה החבר הכי טוב שלי

מפעם, ודיברנו.

אמרתי לו שעכשיו הצלתי ערבי-

לא הסתפקתי בהצלה רגילה

ואני לא יודע מה זה אומר.

דיברנו עוד קצת והוא אמר לי שרזיתי-

הוא הסתכל עלי קצת

ובאכזבה כלפי עצמו כי הוא הפסיק לרוץ

והנעורים שלנו תפסו שומן

במותניים

איפה שאהבתי לשחק לה, לתפוס לה

לנעורים

והמשכתי

והגעתי לסוף המסלול הקבוע שלי

והלכתי הביתה להרגיש אנדרופינים טובים במוחי

(המטרה הרביעית למסלול הקבוע)

כמו שרצו לי פעם בראש.

אז לא ידעתי את זה.

אז לא הייתי זקוק לזה כי זה

בא לבד.

 

*בס: סיוון שדמון

*תופים: שני תם.

הצהרת און

 

 

ההפקה הזאת קפוצה יותר מחור תחת של הומופוב בטקסס-

זאת לא שורה שלי.

אני גנבתי אותה מחבר כי אני כותב

ומותר לי. כי זה ליקוט.

כי במילא זה היה נשכח.

בשדות הילקוט הלא מנוצלים.

 

זאת הייתה תשובה שלו לשאלה שלי על איך אפשר להתארגן

על חינם. חינם מסיבתי. הנאה בלי כסף.

כי עם שתייה במסיבה זה יוצא

ששילמת על שניים-

ואני, אני בא לבד. ורוצה לחזור לבד.

 

ההפקה הזאת קפוצה יותר מחור תחת של הומופוב בטקסס-

זאת לא שורה שלי.

שאלתי אותו אם אפשר לגנוב את הדימוי הזה

והוא אמר שלך פלוס אחד;

מלאכת הליקוט היא מלאכת הכתיבה היא מלאכת

אכילת אוכלי חינם-

אני עם יד תמימה על הסנטר.

 

צילומי משוררים באים באופן קבוע בשחור לבן עם כף יד תומכת סנטר בצידה הפנימי;

מילים: עממי.

צילומי זמרים מזרחיים באים באופן קבוע בצבע עם כף יד תומכת סנטר בצידה החיצוני:

לחן: עממי.

 

 

 

*תגיות מוצמדות; אייל רוב.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: