לאכול את הראש (ערב במסעדת "סלון")

מנת פתיחה; הכנה לביטול תנועות גוף והבעות פנים.
קם בבוקר. מזליף. מכוון את זה למים החמים, מכניס את הראש מתחת לכיור. לוקח קצף גילוח ומורח מסביב לראש. לוקח את סכין הגילוח ומתחיל לגלח את הראש. קודם עם כיוון הזיפים. דופק את הסכין על הכיור, מנקה אותו מתנועות אחרות, קודמות. מעביר יד נגד תנועת השעון של הראשים המגולחים. לוקח שוב את קצף הגילוח ומורח שוב את הראש. לוקח שוב את סכין הגילוח ומגלח, הפעם נגד כיוון הזיפים. מסיים את הגילוח ושוטף שוב את הראש. מסתכל במראה. יש לי רק מראה אחת.  בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול אחד ויחיד; להשיג את הפרופיל שלי.
מסתכל על עצמי מלפנים, מתרכז, סופר עד שלוש, מסובב את הראש הצידה, ומחזיר מהר. אחרי כמה נסיונות אני מצליח להשיג את הפרופיל שלי, רואה אותו לכדי צדדיות (לא פוספסו חלקים בגילוח). מתרגל את זה עוד כמה פעמים למקרה שמישהו שצריך לבוא מהצד יבוא.
ממלא את הקומקום, מחכה לרתיחה. מכין את הכוס עם הקפה, מזליף. מחכה שיתקרר (למה לחכות למשהו שיצרת בשביל העכשיו שלו? לא מחכה אם כן), שותה. מעשן סיגריה. לוקח לחם לבן ופורס אותו. שם שתי פרוסות של גבינה צהובה על כל לחם. אוכל את זה. לוגם שלוש כוסות מים מהברז. יוצא אל החצר. יורד לשכיבות שמיכה עד שאני לא יכול עוד. עובר לשכיבות בטן. חוזר לשכיבות שמיכה ואז שוב בטן. כעבור כמה פעמים לא מרגיש עוד כאב. אני לא מזיז את הפנים שלי, לא מאמין בהבעות פנים. בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול של פעולות ללא תנועות גוף. של הפנים. אתרגל זאת עוד כמה פעמים למקרה שמישהו ירצה לעייף אותי אי פעם.
נכנס שוב הביתה ומתקלח. מודד קומקום לפי כוס מים אחת יחידה. הרתיחה מהירה יותר, היא לפי זמן כוס מים אחת. לא מחכה שיתקרר, שותה את זה, נכווה בלשון פעם אחת, מתחשל. מתרגל זאת עוד פעם אחת ללא קפה- רק מים חמים- ולא מרגיש כוויה. הלשון בוערת, החך העליון בוער. אין לי יותר כאב ואין לי הבעות פנים להשלים את זה.
בחמש השעות הקרובות אהיה עסוק בהאכלה עצמית. אני אוכל את כל מה שיש לי במטבח. אני לוקח קופסת טונה עם שמן, פותח אותה בלי להפריד את השמן, ושם על צלחת. שם לימון מעל, פלפל, מלח, ביצים, חותך מלפפון, עגבניה, מערבב הכל ואוכל. מגרף את הכל. לאחר מכן, שותה כוס מים אחת. מדליק את הטלוויזיה על ערוץ מקרי. מדפדף את זה בצורה עיוורת עד לערוץ משפה אחרת. מנמיך את הווליום עד הסוף. לוקח מסקנטייפ ושם על התרגום. שתי שורות של תרגום מכוסות עם נייר דבק שחור. אני מתיישב מול הטלוויזיה. יש לי רק תמונות מרצדות, בלי ווליום, בלי תרגום. הטלוויזיה שלי עובדת בלי הבעות פנים. מוקרנת בה תכנית עם גיבור שלא עובר שינוי.
הוא אומר-
"נמאס לי מזה שבסרטים על כלא יש מבוגר שהוא מורה דרך לאסיר חדש. ונשאר למות".
הוא אומר-
"נמאס לי ממפורסמים שמתנצלים על פרסומות בכיכובם ואומרים שהכסף שיקבלו ייתן להם שקט לאמנות האמיתית שלהם".  
הוא אומר-
"נמאס לי ממגישי אולפן שאומרים בסיום כתבות 'אכן מרגש' ולא נותנים לכתבה להיות לבד".
הוא אומר-
"נמאס לי שעוברים בין מדיומים בתוך מדיום אחד".
הוא אומר-
"נמאס לי מעיתונאים שמשאירים תשובות של מרואיין בנוסח 'מי?' ונותנים לך להרגיש שהמרואיין מזלזל במי ששאלו אותו עליו, אבל הוא סתם לא שמע טוב את השם ששאלו אותו עליו".
הוא אומר-
"אני רוצה רק עובדות. רק עובדות. רק את מה שקיים".
גיבור הסרט יושב מול טלוויזיה כבויה ואומר את מה שאומר. לאחר כמה זמן, העין מתרגלת ואפשר לראות שהוא רואה את עצמו משתקף במסך הכבוי. בין אימרה לאימרה, הוא עושה פעולות ולאחר מכן מתאר זאת. 
הוא אומר-
"נמאס לי שכאנשים מקבלים מכה בראש כשהם קמים באוטובוס, הם מקדישים תנועות הפתעה לסביבה".
גיבור הסרט עושה פעולה כמו הדלקת סיגריה.
ואז אומר-
"ואז הוא הדליק את הסיגריה".
הוא אומר-
"נמאס לי לשמוע שיחות של אנשים שאומרים; אבל אתה לא מבין? כמו שלנון אמר החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
גיבור הסרט מגרד בראש.
ואז ואומר-
"ואז הוא גירד בראש".
אני צופה בזה עד שזה נגמר. הגיבור מבקש מהצופה לזרוק את הטלוויזיה כדי להשמיד תודעה שלא קשורה אלא בדבר עצמו. אני לוקח את הטלוויזיה וזורק אותה. רק הווה, רק הווה.
אני הולך לאכול אורז. מאדה אותו עד שהוא מת מתודעה ואוכל אותו. אוכל אבוקדו עם כפית; מגלף אותו מתנועות אחרות. שותה שלוש כוסות מים מהברז. הולך שוב למראה בחדר האמבטיה לתרגל שוב תפיסת פרופיל; זה מצליח על הפעם הראשונה. אני מסובב את ראשי לצד ואז שוב קדימה ורואה את עצמי בפרופיל. אנחנו, אני ואודי, רואים את עצמנו.
כל יום זה לקח, כל יום אנחנו לומדים. כל יום הוא משימה. אנחנו מתרגלים למקרה ומישהו יבוא ולא ידבר איתנו על הדבר עצמו. אנחנו הולכים למסעדה על בטן מלאה, לא רעבים. אנחנו תתרנים של דימויים.
 


 
כמה אתם? 2, אני ואודי/ כתיבה בגוף יחיד רבים
אני ואודי נכנסים למסעדה. שואלים אותנו לשמנו, אנחנו אומרים אותו. המארח מוביל אותנו למקום ואומר שזה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף. הוא אומר-
זה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף.
אנחנו מתיישבים, אבל זה לא בשבילנו. לא באנו להסתכל על השף כי אין לנו תנועות גוף והבעות פנים. אנחנו גם לא רוצים שהוא יקדיש תנועות גוף והבעות פנים, או מנגד ינסה לא להקדיש תנועות גוף והבעות פנים בשביל לבטלם. אני ואודי מבקשים להחליף מקום והמארח מוביל אותנו לבר הצידי. אני ואודי מתיישבים שם על כסא גבוה ממול בר האלכוהול. אנחנו צופים בבקבוקים. הבקבוק הראשון גבוה עם צוואר כחול, השני משתחצן אליו. האחרון, מצד שמאל, לא זקוק לאף אחד חוץ מעצמו.
אני ואודי מזמינים כוס יין, שואלים איפה השירותים פה, מקבלים תשובה והולכים לשם.
– איפה השירותים פה?
– שם.
אני ואודי נכנסים לתא השירותים הימני. אנחנו אוהבים שירותים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה. מנעולי שירותים של מקומות ציבוריים לא תמיד עובדים, הם הכבשה השחורה של ילדי הבית הדלתיים. אנחנו- בנוסף למנעול- שמים את הרגליים כחסימה אל העולם החיצון. עולם חיצון שיכול להפתח פנימה דווקא, אל טריטוריה פנימית. לפני כן, אנחנו מפזרים נייר טואלט על מושב הפלסטיק בצורה מרובעת ומתיישבים.
אני ואודי מחרבנים את כל האוכל של כל היום בשביל שלא יתערבב עם העכשיו שמיד יבוא. אנחנו מחרבנים את האורז, את הגמבה, את הטונה, את מליחות הגוף, את פלפולי התודעה. הגבינה הצהובה מנושלת מאיתנו, האבוקדו משחיר מתוכנו. אני ואודי מגיעים למסעדה אחרי בטן מלאה וגם חושבים קדימה; אנחנו לא נחרבן את האוכל שיוגש לנו. הפרדה טוטאלית, עד כמה שאפשר. כולם כאן באים בשביל לאכול ובכך לא מכבדים את האוכל, את המקום, את השף. הם באים לאכול, הם על בטן ריקה, יישבעו בכל מקרה.  
אני ואודי יוצאים מהשירותים. ומקבלים פוקצ'ה. לפני כן, אנחנו שואלים מה זה הפוקצ'ה, והמלצר אומר שזה מוזרם בלי קשר.
אנחנו אומרים-
מה זה הפוקצ'ה.
הוא אומר-
זה מוזרם בלי קשר.
אני ואודי מקבלים פוקאצ'ה וטועמים אותה בשני ביסים קטנים בלבד; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אני ואודי מסתכלים על השף. ביד ימין יש לו כפפה לבנה, ויש לו משקפיים עם מסגרת לבנה (וזוג אחר- שחור- שהוא מתמרן בינהם). הוא רוכן רב הזמן על משטח העבודה שלו, ומדי פעם מסתובב לתנור הלבנים. לפניו פזורים מגוון ירקות בשלל צבעים. מישהי אומרת לזה שלידה תראה את הירקות איזה יופי.
היא אומרת-
תראה את הירקות, איזה יופי.
אני ואודי מסתכלים על התפריט. לפי התאריך זה תפריט מתחלף כי כתוב התאריך. הדף הוא דף A4 בצבע אפרסק. כתובים בו שמות של מנות ולמעלה שם המסעדה. שמות המנות מאופיינות כגיבורים טראגיים ששמו נפשם לקראתך; 'שווארמה סרטנים כחולים על קצף עגבניות שדה זנוחות', 'מוסר ים לבן אחד בודד', '16 תינוקות בר אגסי בר שנזנחו ע"י הרשות הפלסטינית', 'נתח קרם קארמל מוחק זכרונות עצובים מתחנות דלק'. אני ואודי בעד כל זה, בעד השמות,  בעד זילות סוף המעגל של האין ברירה של המילה הכתובה. השמות עובדים לעצות, לא שונים מתמונות העירום ב'נרגילה' של נרי אבנרי; סוף מעגל של אותו דבר, של אין ברירה, של התחדשות וקבירה מחודשת בו בזמן. אני ואודי מפורקים מתוכן בחך המחשבתי.
מסביב, שם המסעדה מופלה לרעה על ידי אנשים שעושים שימוש חייתי ב-ה"א הידיעה. כשהם שם- נוכחים בהווה מתמשך- הם אומרים 'אנחנו בסלון' ואילו כששואלים אותם לאחר כמה ימים איך קוראים למסעדה שהם היו בה הם אומרים 'הסלון'. ובכן, אנשים מסוג זה יושבים על בטן ריקה לייצור עתידם. הם מגיעים למסעדות על בטן ריקה ומולכים על ידי ה"א הידיעה. אנחנו, בימים הקרובים, נשמור על בטן מלאה; ישאלו אותנו (זה יקרה ביום חמישי, שבוע לאחר פרסום הכתבה בשעה 10:55) איך קוראים ללהקה עם ג'וןפולרינגוג'ורג', אנחנו נאמר ה-הביטלס. ומשם? ה-הכח רמת גן, ה-הרולינג סטונס, ה-האוזן השלישית. אנשים מבטלים את ה"א הידיעה בסלון לשונם. אנשים פוסחים על ה"א הידיעה כי הם חושבים שהיא חברה שלהם מספיק זמן.
 

השף, כתיבה ללא תנועות גוף שלישי
השף הוא המרכז של האירוע, של המקום. אנשים מסתכלים עליו, לראות מה הוא עושה. ברקע בוב דילן ואריק לביא, מלחמת אגו דרך תיקיות של אייטונס; הראשון בהופעות החיות שלו מכונס בתוך עצמו ועושה תמיד דווקא (למי?) השני התהדר בטווסיות (למי?). לשניהם יש על מה להשען. ובכן מהי האמת המוחלטת להיותך אתה (לך)? כלום, רק להיות סינגר-סונג-רייטר.
השף הוא סינגר-סונג-רייטר. בינו לבין הקהל מפרידים ערימות של ירקות וכשבאים להגיד לו שלום (ובאים להגיד לו שלום) וללחוץ את ידו (ולוחצים את ידו- השמאלית- הפנויה מכל כפפה), כללי הנימוס של לחיצת היד הימנית מתבטלים תמורת סדר עדיפויות בו חיתוך חצילי הוא חשוב יותר (דבר המתבטא גם אצל גידמי יד ימין).
באותה לחצית היד שמעל הירקות, הדיאלוג עובר למפגשי שוק הכרמל של מעל באסטות. ובכן, אנחנו מאמינים לשף, אבל לא לאנשים סביבו; הם לעולם לא לחצו יד מעל בסטת ירקות, הם לא מודעים לטייקאוף שמתבצע עכשיו אצלהם מתחת לבית השחי. בית שחי קצוץ דק זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
השף הוא השף. הוא החכם, הוא האדיוט כשצריך, הוא העובד את תדמיתו, הוא גם היחידי שלא צריך את תדמיתו. הוא סינגר-סונג-רייטר. אנחנו מאמינים לו, אבל לא לוקחים את דיבורי המסביב. דיבורי המסביב הם לאנשים של בטן ריקה שזקוקים לשיחות סלון שלא קשורות לדבר עצמו, שיחות שנשארות בפולוקלור של השיח; מותר לנו להנות כאן? אני פלצן? האם זה בסדר? האם הדיבור על העגבניה מוציא לנו את העגבניה מהחך המחשבתי או מוסיפה לו? האם מסעדה היא גם חוויה שכוללת הכל, או הכל שכולל דקויות קצוצות דק על ידי השיח עליהן? השף נמצא במקום הכי מואר במסעדה, אומר; אני מייצר את מה שאתה רוצה שאייצר לך כדי שתוכל לרדת עלי ואענה לך באירוניה עצמית על מה שאתה מייצר אצלך עוד בבית. ובכן, בטן מחשבתית ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו מאמינים  לו, לשף, אבל לא לאנשים סביבו.
השף אוהב להראות אובד עצות, התהליך חשוב כמעט כמו הדבר עצמו; הוא מסתובב אל תנור הפוקאצ'ות, ועדיין-אחרי שנים- מנסה לבדוק עם היד. מנסה לגעת, להתעמר בצידי מגש המתכת סביב הפוקאצ'ה. השחצנות של החום; האינסטיקנט של כולנו לא תלוי נסיון, והוא מנצח אותנו כל יום מחדש, אבל בו בזמן מפסיד. הוא הדבר עצמו. 
 
 
 
הכנה לפזמון, גוף ראשון לימוני
אני ואודי מזמינים קרפצ'יו פארידה עטוף במיץ לימונים ושמן זית. זה מגיע על צלחת לבנה. אנחנו  היחידים שנמצאים פה לבד מתוך בחירה, על בטן מלאה, מרוקנים תודעתית בשביל לקבל את ההווה. רק אנחנו והשף. אנחנו מסתפקים בשני ביסים ועוזבים את זה. המלצר נפגע בשם מישהו ואנחנו מסמנים לו שהכל טוב; אנחנו הוא הדבר עצמו. הקרפצ'יו הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. השיר ברקע הוא 'איפה הן הבחורות ההן' של יהורם גאון, שירים עם לחן רוסי בנויים לאנשים שמייצרים לעצמם מעגליות אינסופית של פזמון, כזה שבא מלמטה ומאגף אותם לפתיחה ועוד פתיחה ועוד פתיחה; מעגליות של פתיחות. בטן ריקה זה לאנשים שלא שומעים את הבין לבין של הפזמון ורק מחכים לצעוק אותו. ואז שוב.
 
הדי ג'יי, כתיבה בגוף ראשון שחצני
אנחנו לא מאמינים לדי ג'יי. הוא בא לעשות לאנשים שמח מגבוה. תיקיות אייטונס מסודרות לפי ג'ינסים של אותו ערב; אחרי כביסה יש שמתרחב ויש שמתכווץ. המחשב שלו על שולחן וממולו רק קיר. טקסיות בחירת השיר היא הפזמון של הריגוש המהיר שלו; הוא בוחר שיר, מהמר עם עצמו, מסדר לעצמו ציפייה ערגתית של חיים בעלי דקות ספורות, ומסתובב אל הקהל לבדוק את עצמו (יש אנשים בעולם שלוקחים את זה יותר רחוק ומשאירים את הפלאפון שלהם בכוונה במקומות לא נגישים בשביל לראות איזה שיחות הם הפסידו, בכך הם מרוויחים רגעי התרפקות יותר גדולים). מהקיר הבודד, הריק, אל הקהל. אל טפיחת השכם; בבחירה נכונה הוא אומר לעצמו שהוא יודע מה הם צריכים, בבחירות לא טובות זה לא קופץ להם לעין. ובכן, מודעים לקפיצה בעין של דברים תלויי זמן ומקום- אני ואודי מחליטים להאמין לו.
 

קפיצה לעין, כתיבה בגוף מאשים נסתר
אנשים זוכרים רק את מה שלא נותן להם להרגיש נח עם עצמם; תשב בבית קפה אופנתי, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. תשב במסעדה יוקרתית, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. אם תשב בבית קפה רגיל יגידו לך רק אהלן מה שלומך, אם תשב במסעדה פשוטה יגידו לך רק אהלן מה שלומך, לבסוף תשב במסעדה פשוטה יגידו לך הופה הופה, מה אתה משחק אותה יושב במסעדה פשוטה. ובכן, תשב עם עצמך בבית אף אחד לא יגיד כלום. ובכן, קפיצה לעין היא כתיבה בגוף מאשים נסתר. כל השאר היא כתיבה בגוף ראשון מפסיד. אנחנו מחליטים שוב לא להאמין לדי ג'יי. זה לא אצלו, הוא פשוט לא רואה את הפרופיל של עצמו; שם את קזבלן, יוצא לסיגריה וחוזר עם אצבע מורמת באגו טריפיות. כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי (למי?) יש יותר כבוד. משחקי ווליום שוחקו, קרוסים לא נמצאו. שוב נשארנו רק אנחנו  והשף.
אנחנו מזמינים מנה שנקראת פטיש איום.


 

פטיש איום, כתיבה בגוף דפוק דרך צלופן על שולחנות עץ
מנת הדגל זה כל כך 2015, מה שהולך היום זה תהליך הדגל. גוש אנטריקוט כלוא בין שני ניירות צלופן מגיע אליך ומונח על שולחנך. ישנו מלצר אחד (ניר) שתפקידו הוא לדפוק עם פטיש על שולחנך העשוי מעץ, עם רעש עשוי מעץ, של תהליך עשוי מעץ. כולם מסתובבים כשזה קורה, כולם מסתכלים על התהליך. ערשת פניו של המלצר רצינית, מתרכזת בתהליך. אנחנו מחליטים להסתכל לו בעיניים ולא על תהליך העבודה שלו; אנחנו זה האנטריקוט, אנחנו הוא הדבר עצמו. האנטריקוט הוא הדבר עצמו. המלצר הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; עין מתבוננת זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו בזים לרעש של דפיקת פטיש, אנחנו פה על בטן מלאה. 'האנטריקוט נפתח אלינו כמו פרח בהילוך מהיר בערוץ נשיונל גאוגרפיק', פעם אולי היינו אומרים. אבל אנחנו על בטן מלאה. רק הדבר עצמו. אנחנו  מזמינים עוד כוס יין.
 


נשים עם עקבים יוצאות לסיגריה בין רווחים של ריצפת דק
יצאנו לסיגריה. מדי פעם, אנחנו אוהבים את חוק העישון, הוא הפסקת הסיגריה מהסיגריה עצמה, הוא סיגרית הפלסטיק שבין סיגריה לסיגריה. השף גם יצא לסיגריה, מישהי ניגשת אליו ומחמיאה. הוא מדבר בגובה העיניים, השף. היא מחזיקה את הילד שלה ואומרת לשף תראה איך הוא מקשיב. היא אומרת-
תראה איך הוא מקשיב.
היא מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא יותר כאילו מישהו עומד עם מחברת וסימון של איקסים (היא בוגדת כך- בהקדמות התנצלותיות-מדי יום בפדיקוריסטית הקבועה שלה והולכת לאחרת. לומדת שבילים חדשים בהליכתה הרגלית, הסודית), הוא אומר לה שזה בסדר. למישהו אחר השף מסביר על אומדן של חריפות בהקשר תודעתי. התרגלות החך הראשונית. ובכן, הצהריים שלנו צודקים; צריך לבוא אל החריפות עם האחרי זה, לארוב לה, לאגף אותה. כשאנחנו משחקים כדורגל אנחנו מתפלאים שוב ושוב על אותו תהליך; בדקות הראשונות יש מחנק למרות שהמצב הוא הכי טרי, אחרי זה האוויר הראשון יוצא. ככה זה נקרא, 'האוויר הראשון'. ומשם? זוגות של תחילת יחסים יתופעלו טוב יותר אחרי הריב הראשון. (יש זוגות בעולם שמקצרים תהליכים ומיד רבים, בכך הם מרוויחים זמן אהבה ארוך יותר).
 
אנשים משובטים לאנשים משובטים
השולחנות מלאים. אנשים שמחים. באו למסביב של הדבר, או באו לאכול? זה לא משנה, זה רק הפולוקלור של השיח; כולם נופלים גם לשם. הם רוקדים על כסאות, הם הנייר צלופן של האווירה והפטיש דופק ברעם מסביב. המוזיקה מתערבבת עם צעקות פזמון, הדי ג'יי מחכה לכניסת תופים של שיר חדש ומנסה להצמיד את זה למנת פטיש איום שיוצאת אל דפיקה. הוא עושה קרוסים בין פתיחת אנטריקוט על שולחן מעץ ותופים של שיר. אמא צבועה ומנותחת מתחברת לאמא אחרת מנותחת וצבועה; טפט שעון על קיר שמחכה לשולחן פנוי (שתיהן יחרבנו את האוכל שהן יאכלו עוד מעט), שתי בחורות מרוכזות בסידור תמידי של חולצותיהן מעל ישבנן (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), משפחה במנה עיקרית; לאמא ולאבא קעקועים עם שמות ילדיהם (כולם יחרבנו את האוכל שהם יקבלו), שתי בנות ואמן יושבות לאכול (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), אגוטה קריסטוף מזמינה המבורגר (היא תחרבן אותו), שלושה גברים על הבר מדברים על עסקים (יחרבנו את האוכל שיאכלו), זוג של דייט שני הולכים על יין לבן הפעם (יחרבנו את האוכל שהם אוכלים), משפחה של שולחן ענק עושה רעש איום עם כל דפיקת פטיש איום; דופקים על שולחנות (יחרבנו) קופצים (יחרבנו) אוכלים (יחרבנו) משובטים; לכולם אותה לסת ואותם עיניים מחוץ לארובות עיניהם. הבת, יורשת עצר (איזשהו עצר) לא מחכה למלצרים- בלבוסטה- מדי פעם קמה ומזכירה להם, מפקחת על עניינים, לא מאמינה לעצמה, נאמנה לטעות עתידית- שאם וכאשר תגיע- היא תלקה עצמה שאסור לשחרר, שאסור לשחרר כלום. היא תחרבן את זה בלי סוגריים. היא מחרבנת את זה מדי יום. הילד עם החולצה הירוקה יחרבן את האוכל שמוגש לו, ההוא עם הקוקו יחרבן את האוכל שמוגש לו, הצ'קרית שמוציאה את המנות תחרבן את אוכל סיום המשמרת שלה, המלצר עם הפטיש יחרבן את האוכל שהושאר לו, אלה מהשולחן של הרביעיה יחרבנו את האוכל שמוגש להם, זאת שבהריון תחרבן את האוכל שלה ושל הילד שלה. אנחנו, אני ואודי, באנו בבטן מלאה.  בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
 
ראינו בחורה מהפריפרייה שעכשיו נהייתה מפורסמת
היא באה עם החברים החדשים שלה מתכנית הטלוויזיה וכל הזמן הייתה עסוקה עם המזלג המחשבתי על איך היא צריכה להתנצל אם חבריה הקודמים יראו אותה כאן.
 
אפשרות של תשובה (בחינם) לאנשים מהפיסקה הקודמת
גם אתם כאן.
 
גוף ראשון פרדוקסלי מחורבן
אנחנו מזמינים 4 עגבניות מדבר צרובות עצים מתבוססות בשלולית טחינה עם אנטריקוט. אנחנו לוקחים שני ביסים ועוזבים את זה. אנחנו היחידים כאן שלא נחרבן את האוכל שמוגש לנו. בחור צעיר מהמשפחה המשובטת ניגש אלינו ומבקש לגיטמציה לעשן, דרכנו.
– ואם אני אעשן פה, אתם מעשנים פה? מה אתם אומרים? זה רק סיגריה.
– לא יודעים, אנחנו מעשנים בחוץ.
– מה אתה אומרים, איזה מקום אה? מספר אחד פה, תאמינו לי מספר אחד.
– כן, מאוד כיף פה. אתם קבועים פה?
– שנים, לאן שהוא הולך (השף) אנחנו הולכים אחריו.
מאחוריו, מוזרמים אל משפחתו פיתות סביח במחיר 120 שקל. כל פעם שמגיעה פיתה עם מלצר, המשפחה צועקת "פיתה! פיתה!" ודופקת על השולחנות. הבלבוסטה מחייכת (היא לא יודעת להזדיין), האבא של כולם צועק הכי חזק, אשתו הצבועה בשיער צבועה בשיער, לנכד עם החולצה הירוקה יש חולצה ירוקה.  הבחור הצעיר מהמשפחה המשובטת רוצה לפתח שיחה, אנחנו רואים שהוא רוצה להתגאות במשהו.
– מה אתה עושה בחיים?
– איפה מגדל המגורים הכי טוב היום בארץ, אתם יודעים?
– לא יודעים.
– נו, תגידו.
– לא יודעים. אנחנו אוהבים דירות קרקע.
הוא אומר לנו איפה זה וצועק לנו את שם המגדל.
– מספר אחד! תזכרו! תזכרו!
– תהנה. נוף טוב?
– אחד הנופים!
– כיוון אחד?
– ארבע!
– אמרת אחד הנופים. חשבנו רק אחד.
הוא מחייך, אנחנו נשארים בלי תנועות גוף בפנים. שואל אותנו מה אנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים במקצועות לימוד הכי לא פרקטיים בעולם הזה; פילוסופיה, ובי איי כללי. אחד בלי מטרה, שני קופץ בין כמה. הוא מחייך, אבל לא יודע מה לעשות עם זה. מחמיא. הוא מגיע לזה שאנחנו עשירים כי אנחנו יושבים במסעדה הזאת. אנחנו אומרים לו שאנחנו לא עשירים. הוא לא מאמין.
– מה, אתם לבד פה?
– כן.
זה מערער אותו.
– תזכרו! ז
ה המגדל הכי טוב בעיר!
הוא יחרבן את האוכל הזה באסלה הקרובה ביותר שתהיה בדרכו. אנחנו על בטן מלאה. ברקע ביצוע (יווני) של השיר הכי מבוצע, דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד, השעתוק שלא נגמר; קאוור למשהו שחי כבר על קאוורים. הוא לא הדבר עצמו. אנחנו מזמינים מנה אחרונה (נתח קרם קארמל מוחק זכרונות וכו') ומסתפקים בשני ביסים כיאה לתרגול העצמי. המנות כבר לא נאספות מאיתנו; הפוקאצ'ה, מתחילת הערב עדיין על שולחננו, כמו גם הקרפצ'יו ודפי הצלופן שלו. אנחנו הוא הדבר עצמו. ללא תנועות גוף, ללא מחוות, ללא הבעות פנים, ללא אכילה על בטן ריקה. ללא חרבון עתידי של אוכל.
מישהו יושב ליד מישהי בזמן בדד של זוהר ארגוב במסעדת יוקרה, ומסביר לה באנגלית שאין פה באמת חורף. הוא אומר דר איז נו רילי ווינטר אין יזרעל. אנחנו נהיים עצובים פתאום, לזה לא התכוננו. כל השולחנות צועקים את הפזמון של בדד, ביחד. המשפחה המשובטת עומדת מול השף בזמן שהוא חותך תמנון. הם מעודדים אותו בשמו הפרטי בהברות של שתיים. זה עושה אותנו עצובים, אנחנו לא יודעים למה, אבל זה עושה אותנו עצובים. אנחנו בודדים במסעדות יוקרה; רק אנחנו לקחנו את זה הכי ברצינות. ישנו אילם אחד שמסתובב בבתי קפה בתל אביב, אנחנו נזכרים בו, הוא מפזר בין השולחנות את מה שהוא רוצה למכור בתוספת פתק (אני אילם) והולך. לאחר כמה דקות הוא אוסף זאת בשקט גם אם לא השארת לו כלום וגם אם כן. זיקוק הנתינה, זיקוק הלקיחה. ללא תנועות גוף, ללא הבעות פנים, ללא גרימת ייסורי מצפון. גם הוא הדבר עצמו. זה עושה אותנו עצובים עוד יותר. 
 
 
פרידות ויריות ברחוב מעבר יבוק
אנחנו מזמינים חשבון ובינתיים יוצאים למכונית וחוזרים עם אקדח. אני ואודי מתחילים לירות בכל מי שלא הדבר עצמו. אנחנו יורים במלצרים, אנחנו יורים במשפחה המשובטת, אנחנו יורים בדי ג'יי (הוא היה תקוע עם הראש במסך המחשב ואחרי שבחר שיר וציפה לראות אם הצליח, הסתובב אל מותו), אנחנו יורים באנשים עם הג'ינס של הכביסה המכווצת, באנשים עם הג'ינס של הכביסה המרחיבה, אנחנו יורים באמא ושתי בנותיה, אנחנו יורים בבלבוסטה, אנחנו יורים בהוא עם הקוקו, אנחנו יורים בזה שהסביר באנגלית שאין פה באמת חורף כי פחד משתיקות שבין מנות אוכל, אנחנו מנקים את כל המסעדה מכל מי שיחרבן את האוכל. מלבדנו נשאר רק השף.
אני ואודי ניגשים לשף ואומרים לו שיש לנו שלוש שאלות. אנחנו אומרים-
יש לנו שלוש שאלות.
אנחנו שואלים אותו אם הוא יכול לפתוח מסעדה רק לעצמו, להריח עגבניה רק לעצמו, להוציא ספר מתכונים ולשרוף אותו מיד עם סיומו. הוא מהנהן עם הראש לשלושתם. אני ואודי מאמינים לו ומשחררים אותו. אני ואודי ניגשים לשירותים של המקום ומביטים במראה; אנחנו מסובבים את ראשנו לצד, אז שוב קדימה, ורואים את עצמנו בפרופיל. אנחנו, אני ואודי רואים את עצמנו. אני ואודי לוקחים את האקדח ויורים גם באודי. 
 

 
חזרה לגוף ראשון אמין
בדרך חזרה ראיתי שקרים על בתים. חלונות מוארים ניסו להחביא מחשבות עשויות מעגבניות מיובשות ושאר ירקות. זה לא היה אצלי, זה לא היה אצל השף. 
 
הדבר עצמו
פעם הייתי מוציא את כולם מהסיטואציה במבט על, במבט על. וככה כבר היו שוכחים- או יותר נכון היו מתרכזים בשאלה למה אני עושה את זה. הייתי מוציא אותי, אותם, את כולנו מכאן. נכון, המתקדמים  כבר היו הולכים מהר לשאלה למה אתה עושה את זה, אבל גם אותם הייתי מוציא מהכל. במבט על, על מבט העל. פעם הייתי זמר שעומד על הבמה שאומר כאן כאילו אני אומר תודה, כאן כאילו אני מדבר בין השירים, כאן כאילו אני אומר תן לי עוד מיקרופון (היי, באמת היו פעמים שהתכוונתי- זאב, זאב, זאב- אני לא שומע את עצמי במוניטור), אבל אף פעם לא אמרתי כאן כאילו אני אומר אני הדבר עצמו, אני הדבר עצמו, אני הוא, הדבר עצמו. זה היה פעם.
ואילו עכשיו: 
 
 
 

                                                                        *צילומים: תומר אפלבאום.

                                                                                *מתוך מגזין גלריה מס' 4.

*לכתבות קודמות:

סיטי סיטי בנג בנג (יותר מ12 שעות בסינמה סיטי, 5 סרטים ביום)

התקופה הקוביסטית שלי (שבוע רק על קינוחים)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דניאל  On אוגוסט 1, 2009 at 1:10 am

    תשמע, זה וואחד טקסט מוזר.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 1, 2009 at 1:17 am

    בספק אם אנשים מבינים את המורכבות של הטקסט הזה

    את מה שאתה אומר פה, ואני אפילו לא אקח את הרשיון להסביר.

    תמשיך

  • דב  On אוגוסט 1, 2009 at 9:06 am

    טקסט טעון ודרוך.
    דו-קרב לילי בין הכותב לעצמו.
    וכמויות האוכל. והפליטה.
    והגילוח החתרני, נגד הזיפים.
    וכל האנשים "היפים", כמעט חפצים.
    ואני, קורא פשוט, יצאתי בסחרחורת,
    שתחילתה בהמראה וסופה התרסקות.
    ואגב, גם ל-"כותב" וגם ל-"עצמו" –
    המילה האחרונה היא מינימום קלוריות.
    ושבת שלום.

  • ח ל י  On אוגוסט 1, 2009 at 10:40 am

    קראתי עכשיו פעם שניה מול המסך וכמו בפעם הראשונה קראתי בנשימה אחת. אני לא מצליחה להגדיר לעצמי, זה לא קורה הרבה, מה ואיך אני מרגישה עם הטכסט הזה שלך..למרות שמבחינתי בנשימה אחת ופעמיים זה המון…

    אם אצליח לבודד ועצמי, אולי אחזור לספר לך.

    ןתגיד לצלם שפשוט נפלא ממני, טוב?

  • חייש  On אוגוסט 1, 2009 at 11:34 am

    במיוחד "לא שונים מתמונות העירום ב'נרגילה' של נרי אבנרי" אבל לא רק.

    אתה באמת מאמין לו? אני לא כל כך.

  • זו ש  On אוגוסט 1, 2009 at 3:27 pm

    הטקסט שלך לגמרי פוצץ את מוחי. הלכתי לגרד שאריות רקמה מהרצפה.
    והקאפצ'ה שלך מתחילה ב-OMG
    שזה לגמרי הולם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 1, 2009 at 5:05 pm

    אהבתי שזה נגמר בנקודותיים וסוף פתוח

  • אביבה  On אוגוסט 1, 2009 at 9:38 pm

    ובעיקר ממך, אודי נשמה. אתה צריך עורך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 1, 2009 at 11:47 pm

    לפעמים צריך פשוט לצאת מעצמך ולכתוב על האחר, וזה ממש בסדר ואפשרי וצריך, הבנו שאתה יודע לכתוב, הרבה אנשים יודעים לעשות את זה, זה לא מאוד מסובך. השחצנות בכתיבה היא החטא הכי חמור והכי נורא, קצת ענווה, חביבי, קצת צניעות וזה קשה, במיוחד במגזין "גלריה" החדש, שמלא כל כל כך בעצמו, כל כך נכון, כל כך שי גולדן, למה לא קוראים קצת ניו יורקר, לא קוראים ספרים, כל המצב הזה מעציב ממש, במיוחד כי מדובר באנשים מוכשרים כמוך, שמישהו צריך לערוך.

  • אודי שרבני  On אוגוסט 2, 2009 at 12:20 am

    לרגע לא חושב שהטקסט הזה שחצני, ואלוהים יודע שהיו לי את כל הכלים לכך.

    לא אתווכח פה על ענייני כתיבה, אבל על זה כן.

  • אביבה  On אוגוסט 2, 2009 at 9:14 am

    כמובן מייד אחרי ששלחתי התחרטתי… זו תגובה שצריכה לבוא בפרטי.

    אז סליחה ובוקר טוב.

  • אודי שרבני  On אוגוסט 2, 2009 at 9:56 am

    אביבה, אין לך על מה, זו דעתך. הכל בסדר.

  • מאור  On אוגוסט 2, 2009 at 9:58 am

    "ואלוהים יודע שהיו לי את כל הכלים לכך"
    שחצנות בהתגלמותה 🙂

    טכסט ארוך ומייגע ועייף וכבד
    ולא קצוץ

    המיחזורים שלך מצביעים שכנראה גם אתה אהבת יותר את החומר המוקדם שלך
    שהיה בו המון חן, שאולי הלך לאיבוד עם הבעות הפנים

  • רוני  On אוגוסט 2, 2009 at 10:07 am

    קראתי שוב.
    הטקסט קשה, אחדד הקשים, אם כי פורץ דרך. הוא לא עיתונאי מובהק, עשית פה משהו שלאחרים אין ביצים לעשות והוא לספר סיפור לאט, ובנקודתיות, ולא לאפשר לרגע להיות נחמד כולל לעצמך.
    אתה אפילו לא יוצא נגד השף שם אלא אתה אפילו בעדו. הכי קל זה לבוא לורדת על האנשים שיושבים במסעדות כאלה וכל העיתונות מלאה רק בכתבות שהם "קטע" אבל אתה לא נפלת לשם. אני כותבת את זה כי אני חושבת שכדאי להגיד את זה ואלה שמשמיצים פה כמו זה מעלי לא מבינים כלום.
    הכי פשוט זה היה לעשות עוד כתבה שתרד על הברנז'ה שם ולזה הוא התכוון שהיו לו הכלים לכך וזה מעלי לא הבין
    הוא בטח גם לא הבין את המטאפורה של להסתכל במראה ולתפוס את הפרופיל שלך שמרמזת על המשך הכתבה ואיך אחד תופס את השני

    כן- צריך לקרוא את זה לאט ופעם נוספת אבל תחליטו: או שאתם בוכים שאין כתבות עומק וחזקות ועם אורך נשימה או שמביאים לכם כזאת אתם בוכים

    היה לי חושב להגיד את זה. סליחה ושלום

  • חן  On אוגוסט 2, 2009 at 11:49 am

    זו נקודת הסתכלות מקורית ומחדשת,ביחוד במגזין פרובינציאלי מתיימר (גם אם מודע לעצמו) כמו ה-גלריה. בדגש על ה-ה

  • אודי שרבני  On אוגוסט 3, 2009 at 2:30 pm

    טוב, כנראה שהעסק קצת מורכב. גם לי וגם לאחרים
    לא ביקשתי שיקראו את זה 5 פעמים, אבל עדיין.
    תודה.

  • אנננני אח שלו  On אוגוסט 7, 2009 at 9:19 pm

    גאון !!!!!

  • יובל  On אוגוסט 7, 2009 at 9:27 pm

    אתה ואודי חייבים להפסיק לקחת אסיד וללכת למסעדות. אחלה טקסט חוצמזה

  • דודי  On אוקטובר 16, 2010 at 12:17 pm

    הכתיבה נהדרת התמונות יפות, עצבות מטורפת.
    כואב לי על העגבנייה אדומה ויתומה, אני רוצה גם לאכול שם אבל כואב לי על הבשר.
    סיימתי לקרוא וניגשתי למקרר, הוצאתי גבינה צהובה מיונז ושני גזרים.
    גזרתי חתכתי מרחת פרסתי סגרתי והנחתי על הצלחת.
    לפני שאכלתי נתתי למנה שם "גבינה צהובה שניצלה מידיה של סטוולנה במעדניה נשכחה ליד החלב במקרר ונמשחה במיונז של תלמה הלבנה"( הבאתי גם גזר אבל הוא לא מתחבר למנה , רק לחיך שלי)
    אכלתי והפלצתי ( גם שילמתי לעצמי 185 ש"ח לפני טיפ)
    תודה על הטקסט המהנה,
    אני אעקוב אחריך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: