ארכיון חודשי: אוגוסט 2009

רדיו; עמיר לב ואילן צלר מארחים אותי (קטע אודיו להאזנה)

היה לי הכיף והכבוד להתארח בתכנית הרדיו האינטרנטית 'לפעמים אני מאושר' של עמיר לב ואילן צלר ברדיו "מהות החיים"; שיחה, הקראת שירה, ביצוע לשירים, סרז' גינסבורג בין לבין כמוסיקת נושא, ובעיקר כיף.

לשמיעת התכנית לחצו כאן

 

 

– למילים של הקטעים שהוקראו והושמעו בתכנית;
פירוק השפה התחתונה
אהבתי (יותר) את החומר המוקדם שלך.
קורוזיה של משורר מפורסם בסלקום.
ג'ילדה

– ביצוע בלוז אקוסטי של עמיר לשיר זה לקח לו שלוש תחנות עד שהתחיל לדבר איתה.
לא בוכים בחנות ספרים.

עוד באותו נושא:

* בוקר טוב עמיר/ שיחה עם עמיר לב

*הכל מסתכם כאן/ משהו על עמיר לב החדש

*אף אחד לא אמר שום דבר / ריימונד קארבר, עמיר לב ואני

ביקורת טלוויזיה: על חגיגת הכדורגל של הערוץ הראשון אמש

לאחר 15 שנים, זכויות השידור של המשחק המרכזי חזרו לערוץ הראשון. חגיגות הבוז'ולה נפתחו כבר בשבע וחצי עם בוני גינצבורג, אבי רצון וגומא אגייאר. והנה, על המסך, שלוש פינות שמכילות את הכדורגל הישראלי: שחקן עבר שדיבר אנגלית עם אלי מקויסט בריינג'רס, פרשן שהגיע מהחוץ של הכדורגל (מהשיח של המסביב, הפולקלורי) ובעלים עם מראה קלאברי שלא יודע שאחרי כל אפטר-פארטי ישראלי יש אפטר-אפטר-פארטי מלא האנגאובר.

נוח לרדת על הערוץ הראשון, והדבר הזה יצר אצל אנשי הערוץ – לא רק בספורט – מעין אירוניה עצמית שמספקת מחד גם עוגן (איך תרד עלי אם אני יורד על עצמי?) וגם ביקורת קטנה על עצמם. אבל עם כל המודרניזציה שתוקפת אותנו מכפתורי השלט, וכמו בכדורגל, את השידור צריך לשחק פשוט.

את המשחק העבירו דני נוימן ועמית הורסקי היטב ועם שפה משותפת. הורסקי אוהב את הנוסטלגיה ("תרגיל כמו שרוזנטל עשה למוסטרל"), ומצד שני חי את העכשיו. נוימן אוהב לקבוע נחרצות פעולות לפני שהן מתקיימות, והורסקי יוצא מזה. "ציפית שברוכיאן יגביה", מגמד הורסקי קביעה של נוימן.

אבל עדיין, בכל פעם ששומעים את הורסקי, מה שקופץ לראש היא אותה צעקת "אין דברים כאלה!" מגמר גביע הכדורסל של חולון בשנה שעברה, ולכן כל הזמן אתה מצפה שהוא יפתח בסט צעקות. נוימן מצדו חייב להפסיק לקרוא לשחקנים בשמם הפרטי, בעיקר כשמדובר באלה של בית"ר, שם הוא לוקה בחוסר אובייקטיוויות נראית לעין.

מלבד זה, הוא יודע על מה הוא מדבר, מהשטח. הוא טוב – כמו שאר שחקני עבר – בדקויות הקטנות של המשחק, וצריך להישאר שם. בין לבין, רצון וגינצבורג נהנים מהחזרה למשטח הדשא, צמאים לצעצוע הישן. עם הזמן לבטח רצון ישחרר את לשונו ובוני ימהר מצדו להיות הדמות האבהית שלא מחפשת צרות ויזגזג בין השתלטות על הפרא לבין הרמות להנחתה.ואגייאר? אם תסתכלו היטב, תראו אותו ממשיך ללכת בשער הגיא, מוחא כפיים לשרידי השריון של מלחמת העצמאות.

* הערה של שדרן קווים:
 האם בעתיד יפתח הורסקי חומוסיה בשם "אין דברים כאלה"?

 

(מתוך עיתון "הארץ")  

 

ענייני כדורגל; הריסטארט של מכבי תל אביב (מתחת לחלוץ/ טור בספורט הארץ)

הנה כאן, על מכבי תל אביב-בני סכנין אתמול.

(גירסת השיר של מאדי ווטרס-פסקול לצפיה במשחק- היא לא מה שהתכוונתי, אבל מילא)

 

ובלינק הזה נמצא חלק מהסיפור שאני עובד עליו, שהופיע במוסף פתיחת עונת הכדורגל 2009-2010

חייו של אדם נגמרים כנושא לקורס באוניברסיטה הפתוחה

אדם נולד. ניתנת לו מתנה. הוא מתחיל לרדוף אחרי ה-עוד שלה. וה-עוד שלה הוא מה שניתן לו בהתחלה. הוא עומד במקום, זאת אומרת, שועט קדימה עוד ועוד להשיג את מה שכבר השיג.
לאחר מכן אדם מייצר פולמוס. מייצר פולמוס בכיכר המדינה, לא סתם. כיכר של גביע אירופה, כיכר של שין גימלים, כיכר של שלטים. אדם מדבר בכיכר המדינה- הוא צריך לדעת מה הוא אומר. אדם עם רוח גבית- הפעם לא רק של עצמו- פולט הערה. לאחר מכן מקים מדינה שלמה על הרגליים. בכיכר העיר, כל המדינה שלו, מדינה שהיא כיכר העיר.
יום לאחר מכן, חציה השני של המדינה מגיע גם הוא לכיכר העיר. סוחבים איתם בכיסיהם פליטה מהיום של לפני. זה מהדהד אבל תיכף יהדהד יותר; מועמד לראשות הממשלה עומד בכיכר העיר ומתייחס לאדם שהיה שם יום לפני. הוא מתכופף לפתק שכתב את שמו, מקמץ עיניו, ואומר את שמו בהגהה קצת אחרת (אבל עדיין את שמו). הוא מרים יד ומצביע. חציה השני של הקהל מתאגד; בכיכר העיר, נוצר מושג, נוצר שם של נאום.
אדם מתנצל. לפני כן הוא מוחמא (בינו לבין עצמו, הוא מוחמא), אבל הוא מתנצל. מדרגות כיכר העירייה אפורות, חלונות העירייה מרובעים.
אדם מחליט להעלות תכנית אישית. הוא מדבר אל העם בשפה של העם כשהוא צוחק על העם. הכל בצבע כתום, עם קש. אדם נהיה מלך. מדרגות העירייה הופכות צבעוניות.
אדם מספר סיפורים לבובה. מדבר גם לילדים. אדם המציא את עצמו מחדש לפני שהמושג 'המציא את עצמו מחדש' שלט בביקורות, ומשם; הא אדם יכול למציא את עצמו מחדש כאשר אין את המושג הזה?
אדם נוסק למעלה. בהתחלה מועד, לאחר מכן נוסק. אדם מקבל תכנית טלוויזיה. מחלק מקררים, מייצר ויכוח; האם זה בשבילו או האם זה לנזקקים.
רגע, האם יש נזקקים? אדם מאוהב בעצמו. רגע, האם זה משנה? נתינה היא נתינה.
אדם עולה לגדולות. ניתנה לו מתנה, הוא לא צריך לרדוף אחרי ה-עוד שלה, אלא כבר מקבל לבד את ה-עוד שלה. אדם מתמכר לעוד.
עכשיו האדם עובר לערוץ מסחרי. לפני כן, ישנה מדינה שלא ערוכה לערוץ מסחרי. יהיו טעויות, זה בסדר, לומדים. אדם נלמד על בשרו. אדם שלא יודע שהוא נלמד על בשרו. אנשי עניבות מבינים בעסקים, קצבים מבינים בבשר.
אדם נושך כתף, אדם זורק שוקולד, אדם חושף, אדם מתמכר למה שכבר ה-עוד לא יכול לו; הוא עצמו.
אדם דורך על משקפיים, מצלצל באינטרקומים. אדם לא נשאר בלמעלה הלא תגובתי, הוא מחזיר נקמה. מסוכנת, לא נעצרת בזמן. משקפיים על ריצפה. אדם נלחם באמת הפנימית שלו.
רגע, יש כזה דבר אמת פנימית?
אדם מנושל. אדם לא נותן מנוח לעצמו. לא מרפה. אדם מנסה שוב ושוב, אבל נחסם. העולם משתנה. דלתותיו נסגרות. אדם לא לוקח פסק זמן.
רגע, האם הוא אשם? האם הוא צריך להבין את 'המדיום החדש?", האם אנשים צריכים להמשיך במה שהם טובים, להיות הם עצמם או להיות כזיקית. זיקית שמבינה את העם? אבל רגע, הרי הבין כבר את העם. האם אדם מקבל בחייו כמויות אינספור להבין את עמו? כמה פעמים בחייו מקבל אדם הזדמנות להבין את עצמו.
אדם הולך עם זנב בין הרגליים, וכאשר זנבו קצת מבצבץ, דואגים לעזור לו להכניסו פנימה. אדם קצוץ זנב. בכיכר העיר הלשעברית שלו. בבכי התמרורים של עצמו.
אדם מאיים. אדם לא שולט במעשיו. אדם מסוכן. אנשים נפגעים. אין אנשים משני הצדדים ישנו רק סיפור טלוויזיוני.
אדם מוחשד. אדם מזמין מצלמה. אדם יושב על דשא בפארק. סביב האדם ישנם התלחשויות. אדם עובד על תנועות גוף. אדם נכנע לתנועות גוף. אדם כבר לא יכול לתנועות הגוף של הפולמוס החברתי.
האם אדם (אנס, פושע, פדופיל, וכו') הוא מסכן? מצד אחד הרס חיים, מצד שני זוהי מחלה. איך תשפוט אדם חולה? אדם לא אדם; הוא רק מושא לויכוח. לדיבור משרדי. במדינה בלי קולר משרדי, אלא רק שיח מיובא על ענייני שיחות קולר שנמצאים במקומות אחרים, קרים.
אדם נתפס. אדם נעצר. אדם נכלא. אדם מתאבד. אין אדם. חייו של אדם נגמרים כנושא לקורס באוניברסיטה הפתוחה. אדם הוא קורס לבחירה במכללה לתקשורת.

אפרופו שנות השמונים/ הסבר לא דידקטי לילדים של היום/והפעם משחקי פנאי (פרק אחרון)

התכנית דני הוליווד ב'יס' מלווה את הדמות דני שנמצא עכשיו באייטיז/שנות השמונים.
כתבתי ופיתחתי כמה פרקים לאתר האינטרנט של 'דני הוליווד' שבמקביל מלווה את הסדרה בהסבר כולל לשנות השמונים/אייטיז לפי נושאים. שיהיה קל לילדים לעכל מושגים/תכנים שקרו אז, ושבסדרה מוגשים כמות שהם.
והפעם משחקי פנאי.

לחצו כאן

 

(הקודמים נמצאים בצד ימין של האתר בוואלה יס)

 

*מחפש עוד עבודה ופרוייקטים בכתיבה/רעיונאות/תוכן, ולא רק.

 

קורי שינה

ונניח שהתעוררת באמצע הלילה.
וישנת הרבה. זאת אומרת שיצא לך להירדם מוקדם סוף כל סוף. לא מתוך בחירה דווקא. פשוט לא עמדת בעומס; השתייה בלילות, השוטטות הבלתי נגמרת ברחבי מוחך, הרייקנות.
ואפילו לא תיכננת ללכת לישון בכיף, לא אמרת לעצמך "היום אני אלך לישון כמו בן אדם",  ההירדמות הזאת הגיעה אליך בהפתעה. שכבת במיטה בשעה מוקדמת של הערב רק בשביל לארגן את עצמך.
ונניח שהתעוררת באמצע הלילה. אתה יושב בקצה המיטה, שתי ידך משני צידי ירכך וראשך מורכן מטה. מנסה להבין כמה זמן עבר.
אתה קם לשירותים. מקמץ את עינך מול האסלה, מנסה לא להתעורר יותר מדי.
כל מה שנותר לך זה לחזור אל המיטה ולנסות להיזכר בחסדי חלומותיך, להתעטף בהם שוב.
ואם לא היה חלום בהישג ידך? או אז, מצבך עירני מדי.

פרקט/ הקראה (אודיו)

 

 

 

הייתי במסיבת יום הולדת, הייתה שם רצפת פרקט.

זה היה תחום, לא היו יציאות מהצד ליד הקירות. הכל היה במקום.

ציורים של בעל השמחה היו פזורים על הקירות

ומעל הטלוויזיה. זה היה זריקת צבע. זה מה שזה היה-

זריקת צבע, ואחרי זה נראה.

מזגתי לי מהקאווה הזאת, כולם מדברים על זה

לעזאזל, זה חרא של משקה.

זה עשה אותי סיבובי. שיכור סיבובי.

לא יכולתי להשתלט על זה, לא יכולתי להשתלט על המחר-

הוא לא ידוע וזה לא רק בתופים הפוכים.

כל מה שרציתי זה להקיא על הפרקט. בחיים לא הקאתי על פרקט.

אני לא מקיא בדרך כלל, אני לא בעד רומנטיזציה של קיא

אבל על פרקט נראה לי התחלה יפה.

התיישבתי בספה. אני מכיר כמה אנשים שם

מישהו בישל מישהי על אש קטנה

הוא רכן קדימה, אבל עבד לו טוב-

היא נתנה לו מכות קטנות על הכתף כשהוא הצחיק אותה

היא רואה בו משהו שהיא אוהבת. משהו שהיא צריכה כרגע.

הוא ניסה לערב אותי בשיחה

אבל לא רציתי לקחת בזה חלק. ראיתי הכל. ראיתי

את הסינופסיס. היא לא תיתן לו כלום.

בהתחלה כן, אבל אחרי זה כלום.

בעל השמחה החליף שירים ורקד כמו שרוקדים בימי הולדת

נעליים מחליקות, כאילו שכל שיר יום הולדת הוא ריקוד טוויסט

גם אם הוא לא. זה עובד עם רצפות פרקט.

השלמתי את זה עם בירה. ניסיתי לאזן את המחר שלי

עם מה שיש. עם מה שאני יכול. מזגתי את זה בכוס פלסטיק למרות שהיו אחרות-

אני לא נתין של כוסות, לא אוהב החזקות לפי סוג משקה

איפרתי איפה שמותר.

מישהו התחיל לדבר איתי, הוא נשען אחורה כאילו

הוא מעשן את הסיגר הכי טוב בעולם

אבל לא היה לו כלום ביד. כן, הוא מצליח, אבל הוא מֶבָטא

יותר מדי טוב את המילים שלו. הוא גם שחקן וגם כותב, והוא עכשיו עובד

על עוד משהו. אני מסתכל על רצפות פרקט מושלמות

יתר על המידה.

איזנתי את זה עם בירה.

אשתו של בעל השמחה קיבלה בשמחה את כולם

יכולת לראות שהיא שקדה על הערב הזה הרבה זמן

היא גבוהה, ולוחצת ביד חזקה

יש לה מצבי רוח, יכולת לראות את זה

היא פשוט ידעה יומיים לפני על האירוע ונתנה לזה להתכוונן.

יכולת לראות את זה. היא החליפה נעליים שלוש פעמים

בבית שלה. בתוך הבית שלה, היא החליפה שלוש פעמים נעליים.

זה ריצד על הפרקט כמו פרסומות בווליום מורד

היה לה זוג אחד בצבע כתום. 

לא רציתי לדבר עם זה שדיבר איתי, אבל לא היה לי משהו אחר לעשות

אני לא יודע מה כולם שותים את המשקה הזה, קאווה

לעזאזל, זה הרג אותי. הוא המשיך לדבר. הוא אוהב לקחת חפצים

ולרבע להם את השורש. להעביר אותם לפעלים.

התבקבקתי.

אני לא אוהב את זה. הוא לא הפסיק עם זה. יכולת לראות שהוא חיפש

חפצים בכל הבית רק בשביל להכניס לסיפורים שלו.

לרבע אותם.

הנהנתי לו עם הראש כל השיחה. יש לה רגליים יפות, לאשתו של בעל השמחה

איפרתי איפה שמותר.

זה שבישל מישהי עבד טוב. הוא עשה את כל מה שצריך, בעיקר

הרפה בזמן. היא צחקה עם הראש אחורה והכל. יש לה גוף טוב

אבל היא לא תיתן לו כלום. בהתחלה כן,

אבל אחרי זה כלום.

מזגתי עוד מהשטות הזאת.

אמא של אשתו של בעל השמחה הייתה גם

היא דיברה בקול רם, שום דבר לא הספיק לה, גם לא עצמה.

היא חיטטה בתיק הרבה זמן עד שענתה לצלצול

היא הייתה לידי, לא רציתי לשמוע כלום. באמת, אבל היא התיישבה לידי,

דיברה עם חברה שלה והסבירה לה היכן היא. יכולת לדעת שהחברה

של האמא של אשתו של בעל השמחה לא ידעה בכלל שיש לבת של האמא של אשתו

של בעל השמחה בעל.

זה התבלגן לי בין הידיים. לעזאזל, הכל התבלגן לי בין הידיים

כל האינפורמציות האלה שם.

אני חושב שאני צריך לחייך יותר.

 

שלוש שעות לפני הייתי באזכרה לדודה שלי. היה מיקרופון ומגבר קטן

של הנכדות שלומדות גיטרה. חיברו את זה לשם. היו אנשים שדיברו רחוק מדי מהמיקרופון

והיו כאלה שהיו קרובים מדי למגבר וזה צרם. עשה פידבק.

אף אחד לא מצא את האמצע. לעזאזל, אי אפשר למצוא את האמצע.

אני לא יכול לתאר כמה אהבתי את דודה שלי. היא נפטרה מסרטן

זה אכל אותה. הוריד לה הכל.

הוריד לה את הגוף, הוריד לה הנשימה, הוריד לה את ההליכה,

הוריד לה את הישיבה, הוריד לה את הדיבור, הוריד לה את המבט,

הוריד לה את השיער.

אני גם עליתי להגיד כמה מילים. זה היה עם המגבר הקטן של הנכדות שלומדות גיטרה

הוא היה על כסא של המקום. שעון אחורה.

סיפרתי שהייתי אומר לה שאם היא לא מורידה את הפיאה אני לא מדבר איתה

והיא הייתה מורידה. בשבילי. לעזאזל, הכל נופל לי מהידיים לאחרונה.

אמרתי גם שאני יודע שזה נראה כאילו שלא רציתי להתמודד עם המחלה שלה

דרך פאה, שזה מרמז למוות קרוב; פאות של אנשים שאין להם שיער,

אבל לא, זה לא.

זה היה לה יפה, שיער קצוץ, כסוף. זה מה שרציתי להגיד,

זה כל מה שרציתי להגיד.

שהיא לא צריכה פיאות, היא לא צריכה כלום. שאני אוהב אותה איך שהיא.

אמרתי את זה, אנשים ממילא כבר בכו לפני כן. יכולת לראות עיניים זגוגות

זה ריצד על כולנו כמו הפסקת פרסומות הכי חשובה בעולם.

איפרתי איפה שאפשר.

דודה שלי אירחה את כל העולם בבית שלה, היו כאלה שהיו יושבים אצלה שעות

הם היו באים מהרחוב והיא לא הייתה מסלקת אותם.

הם היו אוכלים,מנקים לה את הבית, מקבלים את מה שלא היה להם. בבית.

אחרי שכולם דיברו עלתה אחת מהם, היא אמרה שעכשיו אין לה כבר לאן ללכת.

זה הרג אותי. לעזאזל, שאין לה לאן ללכת-

חשבתי עליה כל המסיבת יום הולדת שהייתי בה, אבל אף אחד לא ידע על זה

אף אחד גם לא צריך לדעת מזה.

הלכתי משם. אמרתי שלום למי שצריך להגיד לו שלום

וגם לאלה שלא.

זה נזל לי על הלחיים בדרך הביתה, במכונית. זה היה מלוח. זה שרף לי בלחיים

אני לא הייתי צריך להתגלח באותו יום. זה נזל לי מהעיניים,

זה שרף לי הכל.

 

 

 

 *הוקלט על ידי ירון אהרוני באולפני 106FM

 

2 שירים חדשים: מבצבץ למישהו יואל הופמן מהג'ינס אצל רמי לוי / בין בן השחי לבת השחי

 

מבצבץ למישהו יואל הופמן מהג'ינס אצל רמי לוי

 

אצל רמי לוי מתחת לשלט שכמו נופל באלכסון

לוקח עגלה ודוחף לה לתחת חמישה שקלים-

משחרר אותה משיחת רכילות

מעכבת

(זה לא חברות, זה).

 

ברפת של האבטיחים מצד שמאל

בודק אבטיח-

חלולים

חלולים

בוחר אחד ושם בעגלה.

 

מהמדפים

לוקח דברים, קוראע את העטיפה

ומחזיר לא למקום-

שיסתדרו אחרי זה.

 

מעמיס דברים בלילה

גם כאלה שאני לא צריך.

מישהו נצמד למישהי עם עגלה

באיזור של הקופסאות שימורים

היא מבינה את הרמז

פותחת לו את הדרך.

 

 

בתור לקופה עומד אחד

מבצבץ לו מאחורה יואל הופמן מהג'ינס-

לא יכול היה להשאיר את זה במכונית?

דווקא פה הוא מבצבץ את זה.

לפני דקה היה באפרסקים

ראיתי איך הוא בודק ולא קונה.

אדיוט,

יואל הופמן או לא-

לקח אחד, שיפשף אותו בג'ינס

ואכל.

בטח זימזם משהו בשביל להראות טבעיות

אפילו רק לעצמו

(מזמזמים אפשר לשמוע מרחוק)

אולי דיבר אל המוכר הערבי שמעסיקים שם

בשביל שזה יונמך.

 

יוצא משם

ברפת של האבטיחים מצד ימין

אנשים מתופפים-

חלולים

חלולים.

 

 

בין בן השחי לבת השחי

 

שדרן רדיו עולה על שיר בשביל שלא יקליטו בבית-

פעם.

מצלמות של שידורים ישירים לא מכסות דשא קרח-

היום.

כותרות השדיים שלה עלו על הפריים

עקבתי אחרי זה

אני מה שראן די אמ סי עשו לאדיאדס-

מחפש מנדף לכל זה.

 

התקווה היא התקווה לעולם יותר נורמלי לילדים

בין בן השחי לבת השחי-

אם כל גבר מסתכל על אביו ומוריד ממנו את הדברים הרעים

איך זה שכולם מתנמכים בסוף?

ובכן-

זקן שמאמין בדבריו בכל כך הרבה להט, הוא לא בעל אמונה,

הוא סתם מנסה להשאר צעיר

עם כדורי הכח המחשבתיים שלו בחוף הים הוא מתאמן

בשש בבוקר.

 

 

לאכול את הראש (ערב במסעדת "סלון")

מנת פתיחה; הכנה לביטול תנועות גוף והבעות פנים.
קם בבוקר. מזליף. מכוון את זה למים החמים, מכניס את הראש מתחת לכיור. לוקח קצף גילוח ומורח מסביב לראש. לוקח את סכין הגילוח ומתחיל לגלח את הראש. קודם עם כיוון הזיפים. דופק את הסכין על הכיור, מנקה אותו מתנועות אחרות, קודמות. מעביר יד נגד תנועת השעון של הראשים המגולחים. לוקח שוב את קצף הגילוח ומורח שוב את הראש. לוקח שוב את סכין הגילוח ומגלח, הפעם נגד כיוון הזיפים. מסיים את הגילוח ושוטף שוב את הראש. מסתכל במראה. יש לי רק מראה אחת.  בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול אחד ויחיד; להשיג את הפרופיל שלי.
מסתכל על עצמי מלפנים, מתרכז, סופר עד שלוש, מסובב את הראש הצידה, ומחזיר מהר. אחרי כמה נסיונות אני מצליח להשיג את הפרופיל שלי, רואה אותו לכדי צדדיות (לא פוספסו חלקים בגילוח). מתרגל את זה עוד כמה פעמים למקרה שמישהו שצריך לבוא מהצד יבוא.
ממלא את הקומקום, מחכה לרתיחה. מכין את הכוס עם הקפה, מזליף. מחכה שיתקרר (למה לחכות למשהו שיצרת בשביל העכשיו שלו? לא מחכה אם כן), שותה. מעשן סיגריה. לוקח לחם לבן ופורס אותו. שם שתי פרוסות של גבינה צהובה על כל לחם. אוכל את זה. לוגם שלוש כוסות מים מהברז. יוצא אל החצר. יורד לשכיבות שמיכה עד שאני לא יכול עוד. עובר לשכיבות בטן. חוזר לשכיבות שמיכה ואז שוב בטן. כעבור כמה פעמים לא מרגיש עוד כאב. אני לא מזיז את הפנים שלי, לא מאמין בהבעות פנים. בשעה הקרובה אהיה עסוק בתרגול של פעולות ללא תנועות גוף. של הפנים. אתרגל זאת עוד כמה פעמים למקרה שמישהו ירצה לעייף אותי אי פעם.
נכנס שוב הביתה ומתקלח. מודד קומקום לפי כוס מים אחת יחידה. הרתיחה מהירה יותר, היא לפי זמן כוס מים אחת. לא מחכה שיתקרר, שותה את זה, נכווה בלשון פעם אחת, מתחשל. מתרגל זאת עוד פעם אחת ללא קפה- רק מים חמים- ולא מרגיש כוויה. הלשון בוערת, החך העליון בוער. אין לי יותר כאב ואין לי הבעות פנים להשלים את זה.
בחמש השעות הקרובות אהיה עסוק בהאכלה עצמית. אני אוכל את כל מה שיש לי במטבח. אני לוקח קופסת טונה עם שמן, פותח אותה בלי להפריד את השמן, ושם על צלחת. שם לימון מעל, פלפל, מלח, ביצים, חותך מלפפון, עגבניה, מערבב הכל ואוכל. מגרף את הכל. לאחר מכן, שותה כוס מים אחת. מדליק את הטלוויזיה על ערוץ מקרי. מדפדף את זה בצורה עיוורת עד לערוץ משפה אחרת. מנמיך את הווליום עד הסוף. לוקח מסקנטייפ ושם על התרגום. שתי שורות של תרגום מכוסות עם נייר דבק שחור. אני מתיישב מול הטלוויזיה. יש לי רק תמונות מרצדות, בלי ווליום, בלי תרגום. הטלוויזיה שלי עובדת בלי הבעות פנים. מוקרנת בה תכנית עם גיבור שלא עובר שינוי.
הוא אומר-
"נמאס לי מזה שבסרטים על כלא יש מבוגר שהוא מורה דרך לאסיר חדש. ונשאר למות".
הוא אומר-
"נמאס לי ממפורסמים שמתנצלים על פרסומות בכיכובם ואומרים שהכסף שיקבלו ייתן להם שקט לאמנות האמיתית שלהם".  
הוא אומר-
"נמאס לי ממגישי אולפן שאומרים בסיום כתבות 'אכן מרגש' ולא נותנים לכתבה להיות לבד".
הוא אומר-
"נמאס לי שעוברים בין מדיומים בתוך מדיום אחד".
הוא אומר-
"נמאס לי מעיתונאים שמשאירים תשובות של מרואיין בנוסח 'מי?' ונותנים לך להרגיש שהמרואיין מזלזל במי ששאלו אותו עליו, אבל הוא סתם לא שמע טוב את השם ששאלו אותו עליו".
הוא אומר-
"אני רוצה רק עובדות. רק עובדות. רק את מה שקיים".
גיבור הסרט יושב מול טלוויזיה כבויה ואומר את מה שאומר. לאחר כמה זמן, העין מתרגלת ואפשר לראות שהוא רואה את עצמו משתקף במסך הכבוי. בין אימרה לאימרה, הוא עושה פעולות ולאחר מכן מתאר זאת. 
הוא אומר-
"נמאס לי שכאנשים מקבלים מכה בראש כשהם קמים באוטובוס, הם מקדישים תנועות הפתעה לסביבה".
גיבור הסרט עושה פעולה כמו הדלקת סיגריה.
ואז אומר-
"ואז הוא הדליק את הסיגריה".
הוא אומר-
"נמאס לי לשמוע שיחות של אנשים שאומרים; אבל אתה לא מבין? כמו שלנון אמר החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
גיבור הסרט מגרד בראש.
ואז ואומר-
"ואז הוא גירד בראש".
אני צופה בזה עד שזה נגמר. הגיבור מבקש מהצופה לזרוק את הטלוויזיה כדי להשמיד תודעה שלא קשורה אלא בדבר עצמו. אני לוקח את הטלוויזיה וזורק אותה. רק הווה, רק הווה.
אני הולך לאכול אורז. מאדה אותו עד שהוא מת מתודעה ואוכל אותו. אוכל אבוקדו עם כפית; מגלף אותו מתנועות אחרות. שותה שלוש כוסות מים מהברז. הולך שוב למראה בחדר האמבטיה לתרגל שוב תפיסת פרופיל; זה מצליח על הפעם הראשונה. אני מסובב את ראשי לצד ואז שוב קדימה ורואה את עצמי בפרופיל. אנחנו, אני ואודי, רואים את עצמנו.
כל יום זה לקח, כל יום אנחנו לומדים. כל יום הוא משימה. אנחנו מתרגלים למקרה ומישהו יבוא ולא ידבר איתנו על הדבר עצמו. אנחנו הולכים למסעדה על בטן מלאה, לא רעבים. אנחנו תתרנים של דימויים.
 


 
כמה אתם? 2, אני ואודי/ כתיבה בגוף יחיד רבים
אני ואודי נכנסים למסעדה. שואלים אותנו לשמנו, אנחנו אומרים אותו. המארח מוביל אותנו למקום ואומר שזה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף. הוא אומר-
זה המקום הכי טוב במסעדה, מול השף.
אנחנו מתיישבים, אבל זה לא בשבילנו. לא באנו להסתכל על השף כי אין לנו תנועות גוף והבעות פנים. אנחנו גם לא רוצים שהוא יקדיש תנועות גוף והבעות פנים, או מנגד ינסה לא להקדיש תנועות גוף והבעות פנים בשביל לבטלם. אני ואודי מבקשים להחליף מקום והמארח מוביל אותנו לבר הצידי. אני ואודי מתיישבים שם על כסא גבוה ממול בר האלכוהול. אנחנו צופים בבקבוקים. הבקבוק הראשון גבוה עם צוואר כחול, השני משתחצן אליו. האחרון, מצד שמאל, לא זקוק לאף אחד חוץ מעצמו.
אני ואודי מזמינים כוס יין, שואלים איפה השירותים פה, מקבלים תשובה והולכים לשם.
– איפה השירותים פה?
– שם.
אני ואודי נכנסים לתא השירותים הימני. אנחנו אוהבים שירותים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה. מנעולי שירותים של מקומות ציבוריים לא תמיד עובדים, הם הכבשה השחורה של ילדי הבית הדלתיים. אנחנו- בנוסף למנעול- שמים את הרגליים כחסימה אל העולם החיצון. עולם חיצון שיכול להפתח פנימה דווקא, אל טריטוריה פנימית. לפני כן, אנחנו מפזרים נייר טואלט על מושב הפלסטיק בצורה מרובעת ומתיישבים.
אני ואודי מחרבנים את כל האוכל של כל היום בשביל שלא יתערבב עם העכשיו שמיד יבוא. אנחנו מחרבנים את האורז, את הגמבה, את הטונה, את מליחות הגוף, את פלפולי התודעה. הגבינה הצהובה מנושלת מאיתנו, האבוקדו משחיר מתוכנו. אני ואודי מגיעים למסעדה אחרי בטן מלאה וגם חושבים קדימה; אנחנו לא נחרבן את האוכל שיוגש לנו. הפרדה טוטאלית, עד כמה שאפשר. כולם כאן באים בשביל לאכול ובכך לא מכבדים את האוכל, את המקום, את השף. הם באים לאכול, הם על בטן ריקה, יישבעו בכל מקרה.  
אני ואודי יוצאים מהשירותים. ומקבלים פוקצ'ה. לפני כן, אנחנו שואלים מה זה הפוקצ'ה, והמלצר אומר שזה מוזרם בלי קשר.
אנחנו אומרים-
מה זה הפוקצ'ה.
הוא אומר-
זה מוזרם בלי קשר.
אני ואודי מקבלים פוקאצ'ה וטועמים אותה בשני ביסים קטנים בלבד; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אני ואודי מסתכלים על השף. ביד ימין יש לו כפפה לבנה, ויש לו משקפיים עם מסגרת לבנה (וזוג אחר- שחור- שהוא מתמרן בינהם). הוא רוכן רב הזמן על משטח העבודה שלו, ומדי פעם מסתובב לתנור הלבנים. לפניו פזורים מגוון ירקות בשלל צבעים. מישהי אומרת לזה שלידה תראה את הירקות איזה יופי.
היא אומרת-
תראה את הירקות, איזה יופי.
אני ואודי מסתכלים על התפריט. לפי התאריך זה תפריט מתחלף כי כתוב התאריך. הדף הוא דף A4 בצבע אפרסק. כתובים בו שמות של מנות ולמעלה שם המסעדה. שמות המנות מאופיינות כגיבורים טראגיים ששמו נפשם לקראתך; 'שווארמה סרטנים כחולים על קצף עגבניות שדה זנוחות', 'מוסר ים לבן אחד בודד', '16 תינוקות בר אגסי בר שנזנחו ע"י הרשות הפלסטינית', 'נתח קרם קארמל מוחק זכרונות עצובים מתחנות דלק'. אני ואודי בעד כל זה, בעד השמות,  בעד זילות סוף המעגל של האין ברירה של המילה הכתובה. השמות עובדים לעצות, לא שונים מתמונות העירום ב'נרגילה' של נרי אבנרי; סוף מעגל של אותו דבר, של אין ברירה, של התחדשות וקבירה מחודשת בו בזמן. אני ואודי מפורקים מתוכן בחך המחשבתי.
מסביב, שם המסעדה מופלה לרעה על ידי אנשים שעושים שימוש חייתי ב-ה"א הידיעה. כשהם שם- נוכחים בהווה מתמשך- הם אומרים 'אנחנו בסלון' ואילו כששואלים אותם לאחר כמה ימים איך קוראים למסעדה שהם היו בה הם אומרים 'הסלון'. ובכן, אנשים מסוג זה יושבים על בטן ריקה לייצור עתידם. הם מגיעים למסעדות על בטן ריקה ומולכים על ידי ה"א הידיעה. אנחנו, בימים הקרובים, נשמור על בטן מלאה; ישאלו אותנו (זה יקרה ביום חמישי, שבוע לאחר פרסום הכתבה בשעה 10:55) איך קוראים ללהקה עם ג'וןפולרינגוג'ורג', אנחנו נאמר ה-הביטלס. ומשם? ה-הכח רמת גן, ה-הרולינג סטונס, ה-האוזן השלישית. אנשים מבטלים את ה"א הידיעה בסלון לשונם. אנשים פוסחים על ה"א הידיעה כי הם חושבים שהיא חברה שלהם מספיק זמן.
 

השף, כתיבה ללא תנועות גוף שלישי
השף הוא המרכז של האירוע, של המקום. אנשים מסתכלים עליו, לראות מה הוא עושה. ברקע בוב דילן ואריק לביא, מלחמת אגו דרך תיקיות של אייטונס; הראשון בהופעות החיות שלו מכונס בתוך עצמו ועושה תמיד דווקא (למי?) השני התהדר בטווסיות (למי?). לשניהם יש על מה להשען. ובכן מהי האמת המוחלטת להיותך אתה (לך)? כלום, רק להיות סינגר-סונג-רייטר.
השף הוא סינגר-סונג-רייטר. בינו לבין הקהל מפרידים ערימות של ירקות וכשבאים להגיד לו שלום (ובאים להגיד לו שלום) וללחוץ את ידו (ולוחצים את ידו- השמאלית- הפנויה מכל כפפה), כללי הנימוס של לחיצת היד הימנית מתבטלים תמורת סדר עדיפויות בו חיתוך חצילי הוא חשוב יותר (דבר המתבטא גם אצל גידמי יד ימין).
באותה לחצית היד שמעל הירקות, הדיאלוג עובר למפגשי שוק הכרמל של מעל באסטות. ובכן, אנחנו מאמינים לשף, אבל לא לאנשים סביבו; הם לעולם לא לחצו יד מעל בסטת ירקות, הם לא מודעים לטייקאוף שמתבצע עכשיו אצלהם מתחת לבית השחי. בית שחי קצוץ דק זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
השף הוא השף. הוא החכם, הוא האדיוט כשצריך, הוא העובד את תדמיתו, הוא גם היחידי שלא צריך את תדמיתו. הוא סינגר-סונג-רייטר. אנחנו מאמינים לו, אבל לא לוקחים את דיבורי המסביב. דיבורי המסביב הם לאנשים של בטן ריקה שזקוקים לשיחות סלון שלא קשורות לדבר עצמו, שיחות שנשארות בפולוקלור של השיח; מותר לנו להנות כאן? אני פלצן? האם זה בסדר? האם הדיבור על העגבניה מוציא לנו את העגבניה מהחך המחשבתי או מוסיפה לו? האם מסעדה היא גם חוויה שכוללת הכל, או הכל שכולל דקויות קצוצות דק על ידי השיח עליהן? השף נמצא במקום הכי מואר במסעדה, אומר; אני מייצר את מה שאתה רוצה שאייצר לך כדי שתוכל לרדת עלי ואענה לך באירוניה עצמית על מה שאתה מייצר אצלך עוד בבית. ובכן, בטן מחשבתית ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו מאמינים  לו, לשף, אבל לא לאנשים סביבו.
השף אוהב להראות אובד עצות, התהליך חשוב כמעט כמו הדבר עצמו; הוא מסתובב אל תנור הפוקאצ'ות, ועדיין-אחרי שנים- מנסה לבדוק עם היד. מנסה לגעת, להתעמר בצידי מגש המתכת סביב הפוקאצ'ה. השחצנות של החום; האינסטיקנט של כולנו לא תלוי נסיון, והוא מנצח אותנו כל יום מחדש, אבל בו בזמן מפסיד. הוא הדבר עצמו. 
 
 
 
הכנה לפזמון, גוף ראשון לימוני
אני ואודי מזמינים קרפצ'יו פארידה עטוף במיץ לימונים ושמן זית. זה מגיע על צלחת לבנה. אנחנו  היחידים שנמצאים פה לבד מתוך בחירה, על בטן מלאה, מרוקנים תודעתית בשביל לקבל את ההווה. רק אנחנו והשף. אנחנו מסתפקים בשני ביסים ועוזבים את זה. המלצר נפגע בשם מישהו ואנחנו מסמנים לו שהכל טוב; אנחנו הוא הדבר עצמו. הקרפצ'יו הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. השיר ברקע הוא 'איפה הן הבחורות ההן' של יהורם גאון, שירים עם לחן רוסי בנויים לאנשים שמייצרים לעצמם מעגליות אינסופית של פזמון, כזה שבא מלמטה ומאגף אותם לפתיחה ועוד פתיחה ועוד פתיחה; מעגליות של פתיחות. בטן ריקה זה לאנשים שלא שומעים את הבין לבין של הפזמון ורק מחכים לצעוק אותו. ואז שוב.
 
הדי ג'יי, כתיבה בגוף ראשון שחצני
אנחנו לא מאמינים לדי ג'יי. הוא בא לעשות לאנשים שמח מגבוה. תיקיות אייטונס מסודרות לפי ג'ינסים של אותו ערב; אחרי כביסה יש שמתרחב ויש שמתכווץ. המחשב שלו על שולחן וממולו רק קיר. טקסיות בחירת השיר היא הפזמון של הריגוש המהיר שלו; הוא בוחר שיר, מהמר עם עצמו, מסדר לעצמו ציפייה ערגתית של חיים בעלי דקות ספורות, ומסתובב אל הקהל לבדוק את עצמו (יש אנשים בעולם שלוקחים את זה יותר רחוק ומשאירים את הפלאפון שלהם בכוונה במקומות לא נגישים בשביל לראות איזה שיחות הם הפסידו, בכך הם מרוויחים רגעי התרפקות יותר גדולים). מהקיר הבודד, הריק, אל הקהל. אל טפיחת השכם; בבחירה נכונה הוא אומר לעצמו שהוא יודע מה הם צריכים, בבחירות לא טובות זה לא קופץ להם לעין. ובכן, מודעים לקפיצה בעין של דברים תלויי זמן ומקום- אני ואודי מחליטים להאמין לו.
 

קפיצה לעין, כתיבה בגוף מאשים נסתר
אנשים זוכרים רק את מה שלא נותן להם להרגיש נח עם עצמם; תשב בבית קפה אופנתי, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. תשב במסעדה יוקרתית, יגידו לך הופה, למה לא, למה לא. אם תשב בבית קפה רגיל יגידו לך רק אהלן מה שלומך, אם תשב במסעדה פשוטה יגידו לך רק אהלן מה שלומך, לבסוף תשב במסעדה פשוטה יגידו לך הופה הופה, מה אתה משחק אותה יושב במסעדה פשוטה. ובכן, תשב עם עצמך בבית אף אחד לא יגיד כלום. ובכן, קפיצה לעין היא כתיבה בגוף מאשים נסתר. כל השאר היא כתיבה בגוף ראשון מפסיד. אנחנו מחליטים שוב לא להאמין לדי ג'יי. זה לא אצלו, הוא פשוט לא רואה את הפרופיל של עצמו; שם את קזבלן, יוצא לסיגריה וחוזר עם אצבע מורמת באגו טריפיות. כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי (למי?) יש יותר כבוד. משחקי ווליום שוחקו, קרוסים לא נמצאו. שוב נשארנו רק אנחנו  והשף.
אנחנו מזמינים מנה שנקראת פטיש איום.


 

פטיש איום, כתיבה בגוף דפוק דרך צלופן על שולחנות עץ
מנת הדגל זה כל כך 2015, מה שהולך היום זה תהליך הדגל. גוש אנטריקוט כלוא בין שני ניירות צלופן מגיע אליך ומונח על שולחנך. ישנו מלצר אחד (ניר) שתפקידו הוא לדפוק עם פטיש על שולחנך העשוי מעץ, עם רעש עשוי מעץ, של תהליך עשוי מעץ. כולם מסתובבים כשזה קורה, כולם מסתכלים על התהליך. ערשת פניו של המלצר רצינית, מתרכזת בתהליך. אנחנו מחליטים להסתכל לו בעיניים ולא על תהליך העבודה שלו; אנחנו זה האנטריקוט, אנחנו הוא הדבר עצמו. האנטריקוט הוא הדבר עצמו. המלצר הוא הדבר עצמו. השף הוא הדבר עצמו; עין מתבוננת זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות. אנחנו בזים לרעש של דפיקת פטיש, אנחנו פה על בטן מלאה. 'האנטריקוט נפתח אלינו כמו פרח בהילוך מהיר בערוץ נשיונל גאוגרפיק', פעם אולי היינו אומרים. אבל אנחנו על בטן מלאה. רק הדבר עצמו. אנחנו  מזמינים עוד כוס יין.
 


נשים עם עקבים יוצאות לסיגריה בין רווחים של ריצפת דק
יצאנו לסיגריה. מדי פעם, אנחנו אוהבים את חוק העישון, הוא הפסקת הסיגריה מהסיגריה עצמה, הוא סיגרית הפלסטיק שבין סיגריה לסיגריה. השף גם יצא לסיגריה, מישהי ניגשת אליו ומחמיאה. הוא מדבר בגובה העיניים, השף. היא מחזיקה את הילד שלה ואומרת לשף תראה איך הוא מקשיב. היא אומרת-
תראה איך הוא מקשיב.
היא מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא יותר כאילו מישהו עומד עם מחברת וסימון של איקסים (היא בוגדת כך- בהקדמות התנצלותיות-מדי יום בפדיקוריסטית הקבועה שלה והולכת לאחרת. לומדת שבילים חדשים בהליכתה הרגלית, הסודית), הוא אומר לה שזה בסדר. למישהו אחר השף מסביר על אומדן של חריפות בהקשר תודעתי. התרגלות החך הראשונית. ובכן, הצהריים שלנו צודקים; צריך לבוא אל החריפות עם האחרי זה, לארוב לה, לאגף אותה. כשאנחנו משחקים כדורגל אנחנו מתפלאים שוב ושוב על אותו תהליך; בדקות הראשונות יש מחנק למרות שהמצב הוא הכי טרי, אחרי זה האוויר הראשון יוצא. ככה זה נקרא, 'האוויר הראשון'. ומשם? זוגות של תחילת יחסים יתופעלו טוב יותר אחרי הריב הראשון. (יש זוגות בעולם שמקצרים תהליכים ומיד רבים, בכך הם מרוויחים זמן אהבה ארוך יותר).
 
אנשים משובטים לאנשים משובטים
השולחנות מלאים. אנשים שמחים. באו למסביב של הדבר, או באו לאכול? זה לא משנה, זה רק הפולוקלור של השיח; כולם נופלים גם לשם. הם רוקדים על כסאות, הם הנייר צלופן של האווירה והפטיש דופק ברעם מסביב. המוזיקה מתערבבת עם צעקות פזמון, הדי ג'יי מחכה לכניסת תופים של שיר חדש ומנסה להצמיד את זה למנת פטיש איום שיוצאת אל דפיקה. הוא עושה קרוסים בין פתיחת אנטריקוט על שולחן מעץ ותופים של שיר. אמא צבועה ומנותחת מתחברת לאמא אחרת מנותחת וצבועה; טפט שעון על קיר שמחכה לשולחן פנוי (שתיהן יחרבנו את האוכל שהן יאכלו עוד מעט), שתי בחורות מרוכזות בסידור תמידי של חולצותיהן מעל ישבנן (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), משפחה במנה עיקרית; לאמא ולאבא קעקועים עם שמות ילדיהם (כולם יחרבנו את האוכל שהם יקבלו), שתי בנות ואמן יושבות לאכול (יחרבנו את האוכל שהן אוכלות), אגוטה קריסטוף מזמינה המבורגר (היא תחרבן אותו), שלושה גברים על הבר מדברים על עסקים (יחרבנו את האוכל שיאכלו), זוג של דייט שני הולכים על יין לבן הפעם (יחרבנו את האוכל שהם אוכלים), משפחה של שולחן ענק עושה רעש איום עם כל דפיקת פטיש איום; דופקים על שולחנות (יחרבנו) קופצים (יחרבנו) אוכלים (יחרבנו) משובטים; לכולם אותה לסת ואותם עיניים מחוץ לארובות עיניהם. הבת, יורשת עצר (איזשהו עצר) לא מחכה למלצרים- בלבוסטה- מדי פעם קמה ומזכירה להם, מפקחת על עניינים, לא מאמינה לעצמה, נאמנה לטעות עתידית- שאם וכאשר תגיע- היא תלקה עצמה שאסור לשחרר, שאסור לשחרר כלום. היא תחרבן את זה בלי סוגריים. היא מחרבנת את זה מדי יום. הילד עם החולצה הירוקה יחרבן את האוכל שמוגש לו, ההוא עם הקוקו יחרבן את האוכל שמוגש לו, הצ'קרית שמוציאה את המנות תחרבן את אוכל סיום המשמרת שלה, המלצר עם הפטיש יחרבן את האוכל שהושאר לו, אלה מהשולחן של הרביעיה יחרבנו את האוכל שמוגש להם, זאת שבהריון תחרבן את האוכל שלה ושל הילד שלה. אנחנו, אני ואודי, באנו בבטן מלאה.  בטן ריקה זה לאנשים שלא הולכים באמת למסעדות.
 
ראינו בחורה מהפריפרייה שעכשיו נהייתה מפורסמת
היא באה עם החברים החדשים שלה מתכנית הטלוויזיה וכל הזמן הייתה עסוקה עם המזלג המחשבתי על איך היא צריכה להתנצל אם חבריה הקודמים יראו אותה כאן.
 
אפשרות של תשובה (בחינם) לאנשים מהפיסקה הקודמת
גם אתם כאן.
 
גוף ראשון פרדוקסלי מחורבן
אנחנו מזמינים 4 עגבניות מדבר צרובות עצים מתבוססות בשלולית טחינה עם אנטריקוט. אנחנו לוקחים שני ביסים ועוזבים את זה. אנחנו היחידים כאן שלא נחרבן את האוכל שמוגש לנו. בחור צעיר מהמשפחה המשובטת ניגש אלינו ומבקש לגיטמציה לעשן, דרכנו.
– ואם אני אעשן פה, אתם מעשנים פה? מה אתם אומרים? זה רק סיגריה.
– לא יודעים, אנחנו מעשנים בחוץ.
– מה אתה אומרים, איזה מקום אה? מספר אחד פה, תאמינו לי מספר אחד.
– כן, מאוד כיף פה. אתם קבועים פה?
– שנים, לאן שהוא הולך (השף) אנחנו הולכים אחריו.
מאחוריו, מוזרמים אל משפחתו פיתות סביח במחיר 120 שקל. כל פעם שמגיעה פיתה עם מלצר, המשפחה צועקת "פיתה! פיתה!" ודופקת על השולחנות. הבלבוסטה מחייכת (היא לא יודעת להזדיין), האבא של כולם צועק הכי חזק, אשתו הצבועה בשיער צבועה בשיער, לנכד עם החולצה הירוקה יש חולצה ירוקה.  הבחור הצעיר מהמשפחה המשובטת רוצה לפתח שיחה, אנחנו רואים שהוא רוצה להתגאות במשהו.
– מה אתה עושה בחיים?
– איפה מגדל המגורים הכי טוב היום בארץ, אתם יודעים?
– לא יודעים.
– נו, תגידו.
– לא יודעים. אנחנו אוהבים דירות קרקע.
הוא אומר לנו איפה זה וצועק לנו את שם המגדל.
– מספר אחד! תזכרו! תזכרו!
– תהנה. נוף טוב?
– אחד הנופים!
– כיוון אחד?
– ארבע!
– אמרת אחד הנופים. חשבנו רק אחד.
הוא מחייך, אנחנו נשארים בלי תנועות גוף בפנים. שואל אותנו מה אנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים במקצועות לימוד הכי לא פרקטיים בעולם הזה; פילוסופיה, ובי איי כללי. אחד בלי מטרה, שני קופץ בין כמה. הוא מחייך, אבל לא יודע מה לעשות עם זה. מחמיא. הוא מגיע לזה שאנחנו עשירים כי אנחנו יושבים במסעדה הזאת. אנחנו אומרים לו שאנחנו לא עשירים. הוא לא מאמין.
– מה, אתם לבד פה?
– כן.
זה מערער אותו.
– תזכרו! ז
ה המגדל הכי טוב בעיר!
הוא יחרבן את האוכל הזה באסלה הקרובה ביותר שתהיה בדרכו. אנחנו על בטן מלאה. ברקע ביצוע (יווני) של השיר הכי מבוצע, דונט לט מי בי מיסאנדרסטוד, השעתוק שלא נגמר; קאוור למשהו שחי כבר על קאוורים. הוא לא הדבר עצמו. אנחנו מזמינים מנה אחרונה (נתח קרם קארמל מוחק זכרונות וכו') ומסתפקים בשני ביסים כיאה לתרגול העצמי. המנות כבר לא נאספות מאיתנו; הפוקאצ'ה, מתחילת הערב עדיין על שולחננו, כמו גם הקרפצ'יו ודפי הצלופן שלו. אנחנו הוא הדבר עצמו. ללא תנועות גוף, ללא מחוות, ללא הבעות פנים, ללא אכילה על בטן ריקה. ללא חרבון עתידי של אוכל.
מישהו יושב ליד מישהי בזמן בדד של זוהר ארגוב במסעדת יוקרה, ומסביר לה באנגלית שאין פה באמת חורף. הוא אומר דר איז נו רילי ווינטר אין יזרעל. אנחנו נהיים עצובים פתאום, לזה לא התכוננו. כל השולחנות צועקים את הפזמון של בדד, ביחד. המשפחה המשובטת עומדת מול השף בזמן שהוא חותך תמנון. הם מעודדים אותו בשמו הפרטי בהברות של שתיים. זה עושה אותנו עצובים, אנחנו לא יודעים למה, אבל זה עושה אותנו עצובים. אנחנו בודדים במסעדות יוקרה; רק אנחנו לקחנו את זה הכי ברצינות. ישנו אילם אחד שמסתובב בבתי קפה בתל אביב, אנחנו נזכרים בו, הוא מפזר בין השולחנות את מה שהוא רוצה למכור בתוספת פתק (אני אילם) והולך. לאחר כמה דקות הוא אוסף זאת בשקט גם אם לא השארת לו כלום וגם אם כן. זיקוק הנתינה, זיקוק הלקיחה. ללא תנועות גוף, ללא הבעות פנים, ללא גרימת ייסורי מצפון. גם הוא הדבר עצמו. זה עושה אותנו עצובים עוד יותר. 
 
 
פרידות ויריות ברחוב מעבר יבוק
אנחנו מזמינים חשבון ובינתיים יוצאים למכונית וחוזרים עם אקדח. אני ואודי מתחילים לירות בכל מי שלא הדבר עצמו. אנחנו יורים במלצרים, אנחנו יורים במשפחה המשובטת, אנחנו יורים בדי ג'יי (הוא היה תקוע עם הראש במסך המחשב ואחרי שבחר שיר וציפה לראות אם הצליח, הסתובב אל מותו), אנחנו יורים באנשים עם הג'ינס של הכביסה המכווצת, באנשים עם הג'ינס של הכביסה המרחיבה, אנחנו יורים באמא ושתי בנותיה, אנחנו יורים בבלבוסטה, אנחנו יורים בהוא עם הקוקו, אנחנו יורים בזה שהסביר באנגלית שאין פה באמת חורף כי פחד משתיקות שבין מנות אוכל, אנחנו מנקים את כל המסעדה מכל מי שיחרבן את האוכל. מלבדנו נשאר רק השף.
אני ואודי ניגשים לשף ואומרים לו שיש לנו שלוש שאלות. אנחנו אומרים-
יש לנו שלוש שאלות.
אנחנו שואלים אותו אם הוא יכול לפתוח מסעדה רק לעצמו, להריח עגבניה רק לעצמו, להוציא ספר מתכונים ולשרוף אותו מיד עם סיומו. הוא מהנהן עם הראש לשלושתם. אני ואודי מאמינים לו ומשחררים אותו. אני ואודי ניגשים לשירותים של המקום ומביטים במראה; אנחנו מסובבים את ראשנו לצד, אז שוב קדימה, ורואים את עצמנו בפרופיל. אנחנו, אני ואודי רואים את עצמנו. אני ואודי לוקחים את האקדח ויורים גם באודי. 
 

 
חזרה לגוף ראשון אמין
בדרך חזרה ראיתי שקרים על בתים. חלונות מוארים ניסו להחביא מחשבות עשויות מעגבניות מיובשות ושאר ירקות. זה לא היה אצלי, זה לא היה אצל השף. 
 
הדבר עצמו
פעם הייתי מוציא את כולם מהסיטואציה במבט על, במבט על. וככה כבר היו שוכחים- או יותר נכון היו מתרכזים בשאלה למה אני עושה את זה. הייתי מוציא אותי, אותם, את כולנו מכאן. נכון, המתקדמים  כבר היו הולכים מהר לשאלה למה אתה עושה את זה, אבל גם אותם הייתי מוציא מהכל. במבט על, על מבט העל. פעם הייתי זמר שעומד על הבמה שאומר כאן כאילו אני אומר תודה, כאן כאילו אני מדבר בין השירים, כאן כאילו אני אומר תן לי עוד מיקרופון (היי, באמת היו פעמים שהתכוונתי- זאב, זאב, זאב- אני לא שומע את עצמי במוניטור), אבל אף פעם לא אמרתי כאן כאילו אני אומר אני הדבר עצמו, אני הדבר עצמו, אני הוא, הדבר עצמו. זה היה פעם.
ואילו עכשיו: 
 
 
 

                                                                        *צילומים: תומר אפלבאום.

                                                                                *מתוך מגזין גלריה מס' 4.

*לכתבות קודמות:

סיטי סיטי בנג בנג (יותר מ12 שעות בסינמה סיטי, 5 סרטים ביום)

התקופה הקוביסטית שלי (שבוע רק על קינוחים)

%d בלוגרים אהבו את זה: