המכביה השבוע


 
טניסאי שמשחק מהקו האחורי מחפש ישראלית שלא מחזירה טלפונים
נחתתי על צהריי טניס חמים, כאלה שממיסים כל גישה לא ישראלית, ובכל זאת ראיתי אנשים שמחים. באותם צהריים, מגרשי הטניס של הדר יוסף אירחו את טורניר המאסטרס (בוא נקרא לילד בשמו; וותיקים שזמנם עבר). אנשים לבושים בלבן, שנמצאים הרבה אחרי המשהו שלהם; אחרי הפוטנציאל שלהם, בחירת הכיוון בחיים, החיפוש, שמשחקים טניס. טניס מכבייתי, כזה שלא מעניין אף אחד חוץ מאת עצמם. פעם ב-4 שנים המכביה נותנת להם את הימלטות משיגרה אל החבר הדמיוני שעדיין קיים בהם; הספורטאי. הם חוזרים הנה שוב ושוב, פעם עם משפחותיהם, פעם לבדם, ומנסים להחזיר לעצמם את עצמם. מגיעים למגרשי הטניס בהדר יוסף למשחקי זוגות שלא הולכים לשום מקום; אין שופטים על המגרשים, ללא קהל, סופרים נקודות בעצמם, ניגשים זוגות-זוגות לשופט בעמדת מזכירות מרוחקת ואומרים לו מי ניצח. לעזאזל, כולם פה יהודים והכל עובד על אמון. אני נזכר בסצינת הסיום של "בלואו אפ", סרטו של אנטוניוני; שם זה משחק טניס ללא כדור, פה זה בלי שופט. זה הדבר הכי עצוב שיש.
 על הדשא שכובים קלאודיו ומרסלו מארגנטינה אחרי משחק. אוכלים את האוכל שבית המלון צייד אותם. הכל נראה כמו סוף הקמפינג של החיים. כשהריבה והחמאה מגיעה באריזה מפלסטיק עם לחמניות עטופות ניילון על דשא בהדר יוסף. שניהם נשואים, אבל אלה- גם אם יהיו גרושים ותעבור לידם בר רפאלי- יתרכזו בלחמניה. אני שואל אותם על בחורות, אבל מבין מהר מאוד את הרמז; הם אוהבים ריבת תות. ואין פה מטאפורה.
בתוך מתחם הטניס בהדר יוסף ישנה מסעדה שבתוכה אירוע משפחתי והכל מתערבב לך; חיתוך עורלה ישראלית עם משחקי טניס יהודיים. כדורי ירוקים ניתזים מעל רשת התיל אל נעלי דודות ישראליות עם קרסול עבה שאוכלות דג הרינג. מסביב אנשים בודקים על לוח המשחקים נגד מי הם ישחקו בפעם הבאה. ברקע, בחור נחמד בשם קנת' פרידמן, בן 49 מניו יורק, שחקן טניס שזה עתה ניצח, לובש חולצה שכתוב עליה מאחור "עדיין יהודי, לא מסתכל, לא רווק". הוא בא עם אשתו ועם ילדיו. חבר שלו הכין לו את החולצה הזאת כדי שאשתו תהיה מרוצה. אין לי מה לעשות עם ההומור יהודי הזה, אז אני הולך. לפני כן אני עובר בעמדת השיפוט ושואל את מוריס השופט אם יש קומבינות- שהרי זוג השחקנים הוא שניגש למזכירות השופטים ואומר מי ניצח- הוא צוחק, ומצד שני כאשר מישהו בא לדבר איתו הוא דואג שאני אשמע בצחוק שיש עוד כמה דברים ללמד את הישראלים פה. והוא ישראלי אגב, אבל עם מבטא. באותם צהריים לאנשים היה מבטא.
 
מתעמלת קרקע מחפשת ישראלי שירים אותה לשמיים
אני ניגש לאולם הספורט בהדר יוסף. ספורטאי התעמלות הקרקע זה אנשים עם שרירי רגליים אדירים. אם השב"כ היה חכם, הוא היה לוקח כמה מהמכבייה וגורם להם לעשות עליה למטרה אחת; לפיתות חנק של עצורים עם הרגליים. תיכף תתחיל התחרות ובמסדרון קבוצת בנות מארצות הברית שמות ידיים לפני הכניסה לאולם. אני ניגש לשתיים מהן, בעתיד הן יהיו גברת רוזנצוויג ודויטץ', אבל כרגע הן סתם ארלה ואנה, מתעמלות אמריקאיות לכל דבר עם קוקו מתוח וכל האפיונים הרגילים. אני שואל אותן לגבי חברות שלהן- לא יהודיות- מארצות הברית, אם הן שונות מהן, אבל הן מגנות עליהן. לאחר מכן אני שואל אותן לגבי האפשרות שבחור ישראלי יתחיל איתן במכביה והן יתאהבו בו ויעשו בגללו עליה; לאחת מהן יש חבר והשניה לא שוללת. לעזאזל, למרות שהן ילדות הן מאמינות באהבה כל כך חזקה (אולי בגלל זה). בשאלה האחרונה אני שואל לאיזה ספורט הן נמשכות בגלל הבחורים, הן אומרות 'בייסבול' וזה מגיע לי במבטא אמריקאי. אחרי הכל, אמריקאיות. באותם צהריים למקצוע תעמלות הקרקע היה מבטא.
 
שחקן כדורעף חופים מחפש בחורה בלי חול בנעליים (לימי חול)
חוף גורדון מרכז זוגות של כדורעף חופים. מקסיקו נגד ישראל ואוסטרליה ששיחקה נגד צרפת. כולם שזופים, כולם נהנים. חבורה של הודים- קריקט כמובן- באו ביום חופשי שלהם להסתובב קצת. למרות שכולם מסתכלים על המשחק, עדיין הם לוקחים את מירב תשומת הלב. יש להם את התלבושת שלהם פשוטו כמשמעו; הם לא במגרש הביתי שלהם. הים זה לא המגרש הביתי שלהם, הבחורות היפות לא ייתנו להם, אין להם מכנסיים קצרים, הצבע שלהם לא יתפוס את השלב השיזופי האדום. והם פה אך ורק בשביל הספורט. אני מסדר אותם לצילום, וברקע איזה במאי מערוץ חוצלארצי מנסה לדובב אותם להרמת ידיים ול"תמונה שמחה". נו, זה לא ייגמר אף פעם, האדם הלבן כשהוא רואה הודים. הוא עושה את זה בתנועות כל כך מתנשאות שאם היה לי כדור קריקט הייתי עושה בו שימוש. ואין פה מטאפורה.
דניאל משען, מנבחרת כדור עף החופים של מקסיקו, הוא ממזר לא קטן. הרגע סיים משחק ויודע מה לעשות עם הקהל. ניגש ולוחץ ידיים, בודק מי ראה אותו משחק. אני ניגש אליו ושואל אותו איך החיים החברתיים במכביה, אם זה כמו אתר הכרויות מהלך, הוא אומר לי שזה בדיוק כמו שאני חושב; יחסים ארוכי טווח, וחתונה יהודית. הוא "נותן לי" את מה שאני רוצה, קורץ, ובכך מדגיש את השטח האפור; אין פה באמת סצינת הכרויות וסטוצים, יש פה בעיקר דיבורים על התופעה הזאת על ידי המדיה הישראלית.
אבל בכל זאת, לפני שאני זז לכפר המכביה, אני פוגש את דני וארתור, שני אוסטרלים שמצילים את המצב בדיוק כמו בקלישאה; אחד מתלהב מישראליות עם שיער מתולתל, ושני פגש במכביה הקודמת שלו את אהבותו מטקסס. שני  צדדים למטבע. נו, ואם זה לא מטרת המכביה, אז מהי מטרתה? באותה שקיעה השמש היית
ה במבטא.
 
 
שחקן רוגבי מחפש בחורה בשזרוע
אני נוסע לכפר המכביה, אומרים ששם על הדשא נמצאת התשובה המכבייתית לדשא הקיבוצי, רק בלי מתנדבות; הכרויות רק בלי ישראלים. אני נכנס ללובי ומוצא שני שחקני רוגבי מדרום אפריקה (ג'יי וגראנט) שבמהלך היום החופשי שלהם הלכו לקניון עזריאלי והתאהבו בו במקום בשתי חיילות בעלות עור כהה. אני לא יודע מה עצוב יותר; שבשביל הישראלי הה(א)דיוט החיילות האלה יכולות להיות סתם ערסיות ממשמר הגבול או שג'יי וגראנט לא יודעים את החוקים, איזשהם "חוקים". הם מתארים את הבחורות בישראל כ-יפות בעולם ואני מרגיש שיעתוק של עיתונאי ספורט מהזן הנחות ביותר; תיכף אשאל על החומוס והם יגידו 'אמייזינג'. ובכן, אני לא מפקפק בבחורות הישראליות ובטח שלא בחומוס, אבל אני מתחיל לחשוד שמישהו בעולם הזה עושה לנו, הישראלים, מופע של טרומן; המדינה שלנו זה עולם מטאפורי שבסיומו קו אופק עשוי מקרטון. אנחנו נתקעים בו שוב ושוב ולא יכולים לצאת ממנו.
בלובי, קבוצה ענקית של שחקני רוגבי מבריטניה הגדולה (ובישראלית; הנהדרת) לבושים ומבושמים לצאת למועדון "הקלרה". מסות של יהודיים בריטים מלאי שרירים שתיכף ישתו את עצמם לדעת. אף אחד מהם לא יודע על מקרה קובי פרץ, אף אחד לא יודע מי זה קובי פרץ, אף אחד מהם גם לא יזהה יאפים אשכנזים שמוחאים כפיים באצבעות פתוחות יתר על המידה כשהם שומעים שירים מזרחיים בשביל הקטע (שלא מכניסים את קובי פרץ). אני שואל את החבר'ה האלה מה משפט הפתיחה שלהם בדרך כלל, והם אומרים שזה "יש לך קרסוליים דקים". לעזאזל, זה מצחיק. ובכן, קובי פרץ או לא קובי פרץ, מחיאת כפיים עם אצבעות פתוחות יתר על המידה או לא; בסופו של דבר זה אצלך זה מתבטא ב-איזה פרח מי הגנן שגידל אותך, ואצלם זה במשפט על קרסול דק. הכל זה ורסיות משתנות לאותו סאבטקסט. באותו ערב הקרסול הדק היה במבצע.
 
קופצת לגובה מחפשת ישראלי שיוריד אותה אל הקרקע
אני נוסע שוב להדר יוסף, הפעם לאצטדיון האתלטיקה. מנסה להספיק כמה שיחות רקורטן משובח. זה סוף יום התחרויות השלישי. ברקע רבעיית השליחים הישראלים מפסידה בפוטו פיניש לאמריקאים. זה היה צמוד כמו שזה אמור להיות צמוד בסוגי ספורט כאלה; אין לזה קיום אם יש פער או ללא שבירת שיא-סתם אנשים רצים. אני יורד לדבר עם הרביעיה המנצחת והם אומרים דבר אחד; עכשיו הבר פתוח! רק לאחד מהן יש חברה וכל השאר יהנו הלילה, אבל אתה רואה שהם סתם נהנים מהשיח של זה; הם באו באמת בשביל הספורט. ובאמת, כולם פה במכבייה הזאת באו בשביל הספורט. הרצים, שחקני הרוגבי, מתעמלי הקרקע, שחקני כדור עף החופים, והשאר. אתה פתאום מבין שהראש הישראלי קולקל בגלל הראש הישראלי. בהתחלה אתה חושב שהמכביה זה אתר הכרויות מהלך, אתה סקפטי לגביו, חושב שזה כמו העליה הרוסית שעל גבה הצטרפו גויים בשביל עתיד טוב יותר, ובהתאם לכך- למכביה באו גם כאלה שהם לא ספורטאים רק בשביל שידוך, אבל אחרי זה אתה מבין שיש באמת ציונים בעולם, יש יהודים טובים. יש חשיבה נאיבית, טבעית, שאצלנו כבר ממזמן מקולקלת וסקפטית, ומשם אל המלכוד העשרים ושתיימי המכבייתי; יעלו ארצה? יתקלקלו. ישארו בתפוצות? לא תהיה עליה. אתה הולך הביתה ושומע על הג'ודוקא היהודי שאשתו מתה במהלך המכביה והוא ממשיך בתחרויות. אתה אומר שזה אקט פסיכולוגי ברור, אבל זה לא משנה, זה מה שמנצח אותך בסוף.  מי קבע שיש פה ג'יי דייט מהלך? הראש הישראלי. בשבילו "קופצת לגובה מחפשת ישראלי שיוריד אותה אל הקרקע", "מתאבק במשקל נוצה מחפש ישראלית כבדה שלא יוצאת מהבית", "קופצת לרוחק מחפשת יחסים קצרים", ו"חותר למטרה מחפש בחורה שלומדת פילוסופיה". כל השאר זה יהודים אמיתיים שבאים להתחרות ואולי, אולי, לייצר חברויות ארוכות טווח.
 
 
 * הופיע בגירסה ערוכה וקצרה יותר ב'השבוע', עיתון הארץ. 
 
 
 

 

שאלות שלא הספקתי לשאול:

  • מה אתה מעדיף: שיעקפו אותך בתור תמורת זה שבעתיד תיפול במדרכה והמוני אנשים יעזרו לך?
  • לקבל צפצוף עם תחילת אור כתום של רמזור תמורת זה שיארגנו לך מגבית דרך בית חב"ד אם נתקעת בחו"ל?
  • להתאהב בישראלי אהבת אמת תמורת אופציה למגורשת-מגורשת-מגורשת?
  • להעביר את החיים שלך לכאן, לעשות עליה ולהיות ציוני תמורת זה שבסוף תברח מכאן?
  • להתחיל לשחק בנבחרת ישראל בכדורגל תמורת זה שאף פעם לא תעלה למונדיאל?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On יולי 18, 2009 at 6:40 pm

    ולמה לא גם:
    לטבוע בירקון תמורת זה שתביאי הביתה לאמא את
    הדוקטור היהודי שהציל אותך
    אהבתי את הסיפא,

  • אודי שרבני  On יולי 18, 2009 at 7:09 pm

    תודה

    אם את מתכוונת ל"שאלות שלא הספקתי לשאול", אז זה לא הופיע בגירסה בעיתון. לא היה מקום. אבל זה הוגש כבוקסה נוספת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: