ארכיון חודשי: יולי 2009

לינקים שלא קשורים; על תשעה באב, ועל תכנית אירוח אמריקאית דודו טופזית (אלן דג'נרס)

על תשעה באב פה

 

על התכנית של אלן דג'נרס פה

 

 

הכנה לפתיחות (גירסת ה-USB)/ קטע הקראה באודיו

 

עם הזמן, המילה הקבועה שמוכנסת הופכת להיות קשורה לטקסט; קודם דרך הצליל ומשם נוצרת טרנספורמציה אל תוכן חדש שלה. מעין נסיון שלי שאני משחק איתו כבר כמה זמן.  בין לבין, ישנו אפקט צליל של יו אס בי (כמו סאונד מדפסת או איי פוד שמתחבר למחשב) שתפקידו לייצר הפרדה בין הכותרת לטקסט שלה.

1. אנגלברט המפרדינק
עוד ספר מופת נפתח כך. אנגלברט המפרדינק. אתם יודעים שזו לא שחצנות, טובי המוחות עובדים עליכם כך מדי יום; מדבבים לכם כהקדמה את הדבר הרע שאתם תחשבו על יצירתם. אנגלברט המפרדינק. מזריקים לכם למח בפתיחה אגבית את האפשרות החשיבתית, האפשרותית, על איך שהיא שתצוץ (והיא תצוץ), אצלכם. וכך אתם שותקים. אנגלברט המפרדינק. מדברים אליכם את המחשבה לפני שתחשבו אותה, ואחרי שתחשבו אותה (ואתם תחשבו אותה, אנגלברט המפרדינק) היא כבר לא שלכם כי היא כבר נאמרה על ידי, ואם היא שלי, וחשבתי אותה לפניכם, ונאמרה על ידי בטקס מקדים, אז היא מבוטלת. לכאורה (והיא לכאוארותית), ומשם אל הדבר עצמו. אנגלברט המפרדינק.
אבל הנציב העליון, וכל זה. ובתחילת דרכה של תל אביב – כך ראיתי בתכנית הטלוויזיה – נטעו לכל רחוב סוג עץ שונה. אנגלברט המפרדינק. ולקראת בואו של צ'רצ'יל – לא זה מהגיטרה – כשכבר לא היה זמן לצמיחה מהירה של עצים (ערוצי טבע טלוייזיונים בהם מראים קלוז אפ על צמח בהילוך מהיר לא היו קיימים אז) שמו כבר עצים מוכנים. אנגלברט המפרדינק. עוד ספר מופת נפתח כך.

2. מונוסודיום גלוטומט
אותו שיר מתנגן במכונית של הבחורה ממקביל. מונוסודיום גלוטומט. החלונות של שנינו סגורים אבל תנועות השפתיים, הישיבה על הקצב והמתנת הפה הסגור במעברי התופים מעידים על אותו שיר. אין בכך ספק: אותו שיר, אותה שכינה. מונוסודיום גלוטומט. במראה הימנית, הרחוקה, שומרים על שטח מת.
אופנועים נכנסים לשטח מת. מונוסודיום גלוטומט. מטוסים נכנסים לכיסי אוויר. מונוסודיום גלוטומט. טייסים עם יהלום בקצה מתחילים עם בחורות בפאב שקוראים לו ורטיגו; להעלם במשולש ברמודה, להעלם במשולש ברמודה. שלה. מונוסודיום גלוטומט. צוללים צוללים בשיכרון מעמקים, הם הכי נהנים.
בלילה, בדיוק בעשרה לשתיים (וככל שאתה מתבגר), אחיזת ההגה שה-ל' שלך לימד אותך, חוזרת. מונוסודיום גלוטומט. עשרה לשתיים.

 

185469937_tp

 

3. קאלם פאדי
דברים שאני טוב בהם: לשבת בבית קפה ולשאול מלצרית אם היא באה לפה הרבה. קאלם פאדי. מדבר לאנשים עם פדל ווא ווא פתוח. קאלם פאדי. אמא שלך יודעת שאת פה? (מבשל אותה לספיישל). קאלם פאדי.
דברים שאני טוב בהם 2: לשבת בתחנת אוטבוס של קו 21 ולשאול את זה שבא אחרי אם 21 עבר. והדגש הוא על ועוד. שיר זה ירד לדפוס לפני תוצאות המשחק. קאלם פאדי.

4. עורלת מחשבתו
בסוף, עורלת מחשבתו נפלה מראשו כאילו הייתה זאת עורלת מחשבתו. סביב מותניה הומור בריטי. ניסיתי, איכשהו, לגעת בזה. עורלת מחשבתי. מה שלא נגיש הוא לא מעגלי בסופו. עורלת מחשבתו. אני שוחה בתנועות הגוף הנדרשות. לא יותר מזה. נו, הזמר הזה שיש לו פאה על הראש. עורלת מחשבתו.

5. אינפלציה
לוקח את זה במינונים של סוסים. אינפלציה. האפסים של השטרות של אז נעלמו, נמחקו בין רגע. אפסים משתרכים נזרקו לביוב ורק חיכו. ורק חיכו. ורק חיכו ללידת ישו חדש – אופנתי יותר – לספירה של לפני ואחרי. הוא לא הגיע הישו הזה. כן, היו כמה עם שיער ארוך ובלי חולצה, וגם עם זר תיל סביבם, אבל זה לא היה זה. אינפלאציה. אף פעם לא הבנתי, אינפלאציה, איך הורדה מילולית של אפסים שמשתרכים אחרי מספר ינמיכו אינפלציה גועשת. לקחו את זה במינונים של סוסים – את הורדת האפסים – אבל הפוך; ממספרים למילוליי מספרים. מילוליי מספרים. צהלוליי איפוס. יללות של שטרות. אינפלציה. 1000 עבר ל100 ו-100 עבר ל-10, וכולי עבר לכו' שעבר לכו. האינפלציה התבטלה כי הורידו לה את הזנב המילולי. אפילציה של אינפלציה.
קצת אחרי – בדיוק כשהסובארו הייתה בשיא פריחתה – אני זוכר שהתחילו לבטל את 90 ומשהו במכוניות חדשות בשביל לא להוציא עיניים לבעלי המכוניות הישנות. 92 עבר ל02 בעליות לירושלים. השחצנות נסחבה לאט אז.

6. חובּתי
אני לא יודע אם יש פה מישהו מהקהל. בכל מקרה, חובּתי. אני זוכר צהריים מאוחרים. צהריים שנגררים כמו כפכפי אשה ברצפת קניון חלקה. חובּתי. רעש נגרר אחרי תודעת הרעש של עצמו. חובּתי. מישהי חיכתה על ספסל ועשתה רעש עם ציפורן על ציפורן; ללא ספק אחת מתנועות ההמתנה החוקיות, אם כי המתעקשות ביותר. חובּתי. היא גם נענעה את סנדלה הלוך חזור עם עקבה. היכן שהפציעה השכיחה, דורבן, מתרחשת. זה עשה רעש למרות- או אולי בגלל- יובש עקבה שהיה נוכח במדבריות קניון קשה היום שמאכלס אנשים קשיי יום הבורחים מקושי יומם. חובּתי.
היה חם ויכולת – אם רצית באמת – להיכנס לאחת מחניות הקניון בשביל לקבל מיזוג אוויר ביום קיץ חם. חובּתי. להתעניין על חולצות שממילא לא תקנה. כעבור כמה חולצות היית מבין שלא הלכת ברחוב וההרגל שלך – להיכנס לחנויות בשביל מיזוג אוויר – טבוע בך מוחית. לפחות עד לקניון הראשון בחייך. ללא ספק, אחת מתנועות המחשבה החוקיות

אפרופו שנות השמונים/ הסבר לא דידקטי לילדים של היום/והפעם טכנולוגיה

התכנית דני הוליווד ב'יס' מלווה את הדמות דני שנמצא עכשיו באייטיז/שנות השמונים.
כתבתי ופיתחתי כמה פרקים לאתר האינטרנט של 'דני הוליווד' שבמקביל מלווה את הסדרה בהסבר כולל לשנות השמונים/אייטיז לפי נושאים. שיהיה קל לילדים לעכל מושגים/תכנים שקרו אז, ושבסדרה מוגשים כמות שהם.
והפעם טכנולוגיה.

לחצו כאן

 

(הקודמים נמצאים בצד ימין של האתר בוואלה יס)

 

*מחפש עוד עבודה ופרוייקטים בכתיבה/רעיונאות/תוכן, ולא רק.

 

המכביה השבוע


 
טניסאי שמשחק מהקו האחורי מחפש ישראלית שלא מחזירה טלפונים
נחתתי על צהריי טניס חמים, כאלה שממיסים כל גישה לא ישראלית, ובכל זאת ראיתי אנשים שמחים. באותם צהריים, מגרשי הטניס של הדר יוסף אירחו את טורניר המאסטרס (בוא נקרא לילד בשמו; וותיקים שזמנם עבר). אנשים לבושים בלבן, שנמצאים הרבה אחרי המשהו שלהם; אחרי הפוטנציאל שלהם, בחירת הכיוון בחיים, החיפוש, שמשחקים טניס. טניס מכבייתי, כזה שלא מעניין אף אחד חוץ מאת עצמם. פעם ב-4 שנים המכביה נותנת להם את הימלטות משיגרה אל החבר הדמיוני שעדיין קיים בהם; הספורטאי. הם חוזרים הנה שוב ושוב, פעם עם משפחותיהם, פעם לבדם, ומנסים להחזיר לעצמם את עצמם. מגיעים למגרשי הטניס בהדר יוסף למשחקי זוגות שלא הולכים לשום מקום; אין שופטים על המגרשים, ללא קהל, סופרים נקודות בעצמם, ניגשים זוגות-זוגות לשופט בעמדת מזכירות מרוחקת ואומרים לו מי ניצח. לעזאזל, כולם פה יהודים והכל עובד על אמון. אני נזכר בסצינת הסיום של "בלואו אפ", סרטו של אנטוניוני; שם זה משחק טניס ללא כדור, פה זה בלי שופט. זה הדבר הכי עצוב שיש.
 על הדשא שכובים קלאודיו ומרסלו מארגנטינה אחרי משחק. אוכלים את האוכל שבית המלון צייד אותם. הכל נראה כמו סוף הקמפינג של החיים. כשהריבה והחמאה מגיעה באריזה מפלסטיק עם לחמניות עטופות ניילון על דשא בהדר יוסף. שניהם נשואים, אבל אלה- גם אם יהיו גרושים ותעבור לידם בר רפאלי- יתרכזו בלחמניה. אני שואל אותם על בחורות, אבל מבין מהר מאוד את הרמז; הם אוהבים ריבת תות. ואין פה מטאפורה.
בתוך מתחם הטניס בהדר יוסף ישנה מסעדה שבתוכה אירוע משפחתי והכל מתערבב לך; חיתוך עורלה ישראלית עם משחקי טניס יהודיים. כדורי ירוקים ניתזים מעל רשת התיל אל נעלי דודות ישראליות עם קרסול עבה שאוכלות דג הרינג. מסביב אנשים בודקים על לוח המשחקים נגד מי הם ישחקו בפעם הבאה. ברקע, בחור נחמד בשם קנת' פרידמן, בן 49 מניו יורק, שחקן טניס שזה עתה ניצח, לובש חולצה שכתוב עליה מאחור "עדיין יהודי, לא מסתכל, לא רווק". הוא בא עם אשתו ועם ילדיו. חבר שלו הכין לו את החולצה הזאת כדי שאשתו תהיה מרוצה. אין לי מה לעשות עם ההומור יהודי הזה, אז אני הולך. לפני כן אני עובר בעמדת השיפוט ושואל את מוריס השופט אם יש קומבינות- שהרי זוג השחקנים הוא שניגש למזכירות השופטים ואומר מי ניצח- הוא צוחק, ומצד שני כאשר מישהו בא לדבר איתו הוא דואג שאני אשמע בצחוק שיש עוד כמה דברים ללמד את הישראלים פה. והוא ישראלי אגב, אבל עם מבטא. באותם צהריים לאנשים היה מבטא.
 
מתעמלת קרקע מחפשת ישראלי שירים אותה לשמיים
אני ניגש לאולם הספורט בהדר יוסף. ספורטאי התעמלות הקרקע זה אנשים עם שרירי רגליים אדירים. אם השב"כ היה חכם, הוא היה לוקח כמה מהמכבייה וגורם להם לעשות עליה למטרה אחת; לפיתות חנק של עצורים עם הרגליים. תיכף תתחיל התחרות ובמסדרון קבוצת בנות מארצות הברית שמות ידיים לפני הכניסה לאולם. אני ניגש לשתיים מהן, בעתיד הן יהיו גברת רוזנצוויג ודויטץ', אבל כרגע הן סתם ארלה ואנה, מתעמלות אמריקאיות לכל דבר עם קוקו מתוח וכל האפיונים הרגילים. אני שואל אותן לגבי חברות שלהן- לא יהודיות- מארצות הברית, אם הן שונות מהן, אבל הן מגנות עליהן. לאחר מכן אני שואל אותן לגבי האפשרות שבחור ישראלי יתחיל איתן במכביה והן יתאהבו בו ויעשו בגללו עליה; לאחת מהן יש חבר והשניה לא שוללת. לעזאזל, למרות שהן ילדות הן מאמינות באהבה כל כך חזקה (אולי בגלל זה). בשאלה האחרונה אני שואל לאיזה ספורט הן נמשכות בגלל הבחורים, הן אומרות 'בייסבול' וזה מגיע לי במבטא אמריקאי. אחרי הכל, אמריקאיות. באותם צהריים למקצוע תעמלות הקרקע היה מבטא.
 
שחקן כדורעף חופים מחפש בחורה בלי חול בנעליים (לימי חול)
חוף גורדון מרכז זוגות של כדורעף חופים. מקסיקו נגד ישראל ואוסטרליה ששיחקה נגד צרפת. כולם שזופים, כולם נהנים. חבורה של הודים- קריקט כמובן- באו ביום חופשי שלהם להסתובב קצת. למרות שכולם מסתכלים על המשחק, עדיין הם לוקחים את מירב תשומת הלב. יש להם את התלבושת שלהם פשוטו כמשמעו; הם לא במגרש הביתי שלהם. הים זה לא המגרש הביתי שלהם, הבחורות היפות לא ייתנו להם, אין להם מכנסיים קצרים, הצבע שלהם לא יתפוס את השלב השיזופי האדום. והם פה אך ורק בשביל הספורט. אני מסדר אותם לצילום, וברקע איזה במאי מערוץ חוצלארצי מנסה לדובב אותם להרמת ידיים ול"תמונה שמחה". נו, זה לא ייגמר אף פעם, האדם הלבן כשהוא רואה הודים. הוא עושה את זה בתנועות כל כך מתנשאות שאם היה לי כדור קריקט הייתי עושה בו שימוש. ואין פה מטאפורה.
דניאל משען, מנבחרת כדור עף החופים של מקסיקו, הוא ממזר לא קטן. הרגע סיים משחק ויודע מה לעשות עם הקהל. ניגש ולוחץ ידיים, בודק מי ראה אותו משחק. אני ניגש אליו ושואל אותו איך החיים החברתיים במכביה, אם זה כמו אתר הכרויות מהלך, הוא אומר לי שזה בדיוק כמו שאני חושב; יחסים ארוכי טווח, וחתונה יהודית. הוא "נותן לי" את מה שאני רוצה, קורץ, ובכך מדגיש את השטח האפור; אין פה באמת סצינת הכרויות וסטוצים, יש פה בעיקר דיבורים על התופעה הזאת על ידי המדיה הישראלית.
אבל בכל זאת, לפני שאני זז לכפר המכביה, אני פוגש את דני וארתור, שני אוסטרלים שמצילים את המצב בדיוק כמו בקלישאה; אחד מתלהב מישראליות עם שיער מתולתל, ושני פגש במכביה הקודמת שלו את אהבותו מטקסס. שני  צדדים למטבע. נו, ואם זה לא מטרת המכביה, אז מהי מטרתה? באותה שקיעה השמש היית
ה במבטא.
 
 
שחקן רוגבי מחפש בחורה בשזרוע
אני נוסע לכפר המכביה, אומרים ששם על הדשא נמצאת התשובה המכבייתית לדשא הקיבוצי, רק בלי מתנדבות; הכרויות רק בלי ישראלים. אני נכנס ללובי ומוצא שני שחקני רוגבי מדרום אפריקה (ג'יי וגראנט) שבמהלך היום החופשי שלהם הלכו לקניון עזריאלי והתאהבו בו במקום בשתי חיילות בעלות עור כהה. אני לא יודע מה עצוב יותר; שבשביל הישראלי הה(א)דיוט החיילות האלה יכולות להיות סתם ערסיות ממשמר הגבול או שג'יי וגראנט לא יודעים את החוקים, איזשהם "חוקים". הם מתארים את הבחורות בישראל כ-יפות בעולם ואני מרגיש שיעתוק של עיתונאי ספורט מהזן הנחות ביותר; תיכף אשאל על החומוס והם יגידו 'אמייזינג'. ובכן, אני לא מפקפק בבחורות הישראליות ובטח שלא בחומוס, אבל אני מתחיל לחשוד שמישהו בעולם הזה עושה לנו, הישראלים, מופע של טרומן; המדינה שלנו זה עולם מטאפורי שבסיומו קו אופק עשוי מקרטון. אנחנו נתקעים בו שוב ושוב ולא יכולים לצאת ממנו.
בלובי, קבוצה ענקית של שחקני רוגבי מבריטניה הגדולה (ובישראלית; הנהדרת) לבושים ומבושמים לצאת למועדון "הקלרה". מסות של יהודיים בריטים מלאי שרירים שתיכף ישתו את עצמם לדעת. אף אחד מהם לא יודע על מקרה קובי פרץ, אף אחד לא יודע מי זה קובי פרץ, אף אחד מהם גם לא יזהה יאפים אשכנזים שמוחאים כפיים באצבעות פתוחות יתר על המידה כשהם שומעים שירים מזרחיים בשביל הקטע (שלא מכניסים את קובי פרץ). אני שואל את החבר'ה האלה מה משפט הפתיחה שלהם בדרך כלל, והם אומרים שזה "יש לך קרסוליים דקים". לעזאזל, זה מצחיק. ובכן, קובי פרץ או לא קובי פרץ, מחיאת כפיים עם אצבעות פתוחות יתר על המידה או לא; בסופו של דבר זה אצלך זה מתבטא ב-איזה פרח מי הגנן שגידל אותך, ואצלם זה במשפט על קרסול דק. הכל זה ורסיות משתנות לאותו סאבטקסט. באותו ערב הקרסול הדק היה במבצע.
 
קופצת לגובה מחפשת ישראלי שיוריד אותה אל הקרקע
אני נוסע שוב להדר יוסף, הפעם לאצטדיון האתלטיקה. מנסה להספיק כמה שיחות רקורטן משובח. זה סוף יום התחרויות השלישי. ברקע רבעיית השליחים הישראלים מפסידה בפוטו פיניש לאמריקאים. זה היה צמוד כמו שזה אמור להיות צמוד בסוגי ספורט כאלה; אין לזה קיום אם יש פער או ללא שבירת שיא-סתם אנשים רצים. אני יורד לדבר עם הרביעיה המנצחת והם אומרים דבר אחד; עכשיו הבר פתוח! רק לאחד מהן יש חברה וכל השאר יהנו הלילה, אבל אתה רואה שהם סתם נהנים מהשיח של זה; הם באו באמת בשביל הספורט. ובאמת, כולם פה במכבייה הזאת באו בשביל הספורט. הרצים, שחקני הרוגבי, מתעמלי הקרקע, שחקני כדור עף החופים, והשאר. אתה פתאום מבין שהראש הישראלי קולקל בגלל הראש הישראלי. בהתחלה אתה חושב שהמכביה זה אתר הכרויות מהלך, אתה סקפטי לגביו, חושב שזה כמו העליה הרוסית שעל גבה הצטרפו גויים בשביל עתיד טוב יותר, ובהתאם לכך- למכביה באו גם כאלה שהם לא ספורטאים רק בשביל שידוך, אבל אחרי זה אתה מבין שיש באמת ציונים בעולם, יש יהודים טובים. יש חשיבה נאיבית, טבעית, שאצלנו כבר ממזמן מקולקלת וסקפטית, ומשם אל המלכוד העשרים ושתיימי המכבייתי; יעלו ארצה? יתקלקלו. ישארו בתפוצות? לא תהיה עליה. אתה הולך הביתה ושומע על הג'ודוקא היהודי שאשתו מתה במהלך המכביה והוא ממשיך בתחרויות. אתה אומר שזה אקט פסיכולוגי ברור, אבל זה לא משנה, זה מה שמנצח אותך בסוף.  מי קבע שיש פה ג'יי דייט מהלך? הראש הישראלי. בשבילו "קופצת לגובה מחפשת ישראלי שיוריד אותה אל הקרקע", "מתאבק במשקל נוצה מחפש ישראלית כבדה שלא יוצאת מהבית", "קופצת לרוחק מחפשת יחסים קצרים", ו"חותר למטרה מחפש בחורה שלומדת פילוסופיה". כל השאר זה יהודים אמיתיים שבאים להתחרות ואולי, אולי, לייצר חברויות ארוכות טווח.
 
 
 * הופיע בגירסה ערוכה וקצרה יותר ב'השבוע', עיתון הארץ. 
 
 
 

 

שאלות שלא הספקתי לשאול:

  • מה אתה מעדיף: שיעקפו אותך בתור תמורת זה שבעתיד תיפול במדרכה והמוני אנשים יעזרו לך?
  • לקבל צפצוף עם תחילת אור כתום של רמזור תמורת זה שיארגנו לך מגבית דרך בית חב"ד אם נתקעת בחו"ל?
  • להתאהב בישראלי אהבת אמת תמורת אופציה למגורשת-מגורשת-מגורשת?
  • להעביר את החיים שלך לכאן, לעשות עליה ולהיות ציוני תמורת זה שבסוף תברח מכאן?
  • להתחיל לשחק בנבחרת ישראל בכדורגל תמורת זה שאף פעם לא תעלה למונדיאל?

שימוש נבון בעצם הזנב/ וידאו

  

 

שימוש נבון בעצם הזנב/ צילום, בימוי והקראה- אודי שרבני


ואז כשאתה יושב סוף כל סוף
לכתוב-
אתה נשען אחורה.
אתה מארגן את המחברת בבית
הקפה הזה
את הסיגריה של ההפסקה
את המוזיקה הנכונה באוזניות
את טקסיות הדף הריק
(הו, טקסיות הדף הריק)
את העט ואת האותיות של עצמך
שלא תבין אחרי זה.
אתה נשען אחורה, כן?
אתה נשען אחורה מסופק
מהמבט
על
עצמך
איך אירגנת את המחברת
את הסיגריה של ההפסקה
את המוזיקה באוזניות
ואת האותיות שלא תבין אחרי זה.
איך שאתה כותב בדמיונך-
על איך שאתה כותב
(איך שבמחר תציל את עצמך
ותכתוב על איך שלא כתבת אתמול)
וזה מספיק.
איך אתה לוקח הפסקה מההפסקה
ורק מסופק
מהמטא.
מטא מחברת
מטא סיגריה
מטא אותיות
מטא סיפוק
מטא עתיד בשביל הווה
לא מורגש
מטא עתיד בשביל עתיד נגיש
ובכן,
זוהי כתיבה
ובכן,
הנה צצה לך מחשבה;
דף מלא זה לאנשים אחרים
שיהיה להם מה לקרוא
ואתה כותב
(שלא לומר, "כותב")
ומחר אתה יכול לכתוב על
איך שלא כתבת היום-
ובכן,
מטא מחשבה היא מטא טאטוא
אז אתה
מטאטא את עצמך משם.
אתה מטאטא את עצמך משם,
וכששואלים אותך
מה אתה עושה בחיים
אתה אומר "כותב"
ומכניס את הזנב בין הרגליים
בלי שהם רואים.
אתה בעצם
משתמש בעצם הזנב
ואף אחד לא יודע. 
 

*הוצג לראשונה בפטיבל השירה מטר על מטר בירושלים, יוני 2009.

אפרופו שנות השמונים/ הסבר לא דידקטי לילדים של היום/והפעם מוסיקה

התכנית דני הוליווד ב'יס' מלווה את הדמות דני שנמצא עכשיו באייטיז/שנות השמונים.
כתבתי ופיתחתי כמה פרקים לאתר האינטרנט של 'דני הוליווד' שבמקביל מלווה את הסדרה בהסבר כולל לשנות השמונים/אייטיז לפי נושאים. שיהיה קל לילדים לעכל מושגים/תכנים שקרו אז, ושבסדרה מוגשים כמות שהם.
והפעם מוסיקה.

 

לצפייה לחצו כאן

(הקודמים נמצאים בצד ימין של האתר בוואלה יס)

 

 

*מחפש עוד עבודה ופרוייקטים בכתיבה/רעיונאות/תוכן, ולא רק.

ספוקן וורד (כתבה/הסבר/שני קטעי וידאו מערוץ 24)

טוב, לאחרונה מי שמכיר את האתר שלי, יודע שאני התחלתי להופיע קצת. פה ושם, בעיקר פה ושם. לפעמים עם בסיסט, לפעים עם להקה, לפעמים עם די ג'יי. בכולם אני נהנה, זה הדבר הכי קרוב להווה שאפשר להגיע אליו. אי אפשר כמעט להגיע להווה, בטח שלגבי ביצירה כתובה. ההופעות האלה, זה הדבר הכי קרוב למשחק כדורגל אמיתי באצטדיון-דבר שהיה חלק רציני חיי, וכוון לשם. 

אז קצת הופעות, עם חומרים שלי, זה לא בדיוק שירה (להבדיל מערבי שירה שאני משתתף בהם), וזה לא בדיוק דיבור. זה ספוקן וורד. הנה כתבה של תהל פרוש מ'גלריה' שהתראיינתי לה השבוע, שלוש שורות שלי שאולי מסבירות את העניין. בכל מקרה, שמתי יד על קטע מההופעה שלי באולפן השקוף בערוץ 24. זה היה ערב פסח, שלוש בבוקר, אין נפש חיה על הדק הנמלי, אפילו אחד נרדם בהופעה (תוכלו לראות את זה).

עידן אלתרמן שכני לאתר, ותומר שרון היו המנחים. שניים נהדרים. וערב קצת הזוי, אבל תראו איזה יופי יובל גורביץ' ובת נטף אילתרו איתנו, איתי ועם הבסיסט עילי אנגלרד. ותומר שרון שהצטרף על התופים. בלי התכונניות, פיור אמנות.

על יובל גורביץ' אין מה להגיד, אמן נהדר, ובת נטף שלא הכרתי פשוט זמרת נהדרת (לא מצאתי My Space )מזכירה מאוד את מזי כהן גם במראה וגם בקולה.

למתקדמים מבינכם, אפשר לראות את זה:

בחור עם שלפוחית רגיזה מחפש בחורה עם עין עצלה (הופעה עם נוכלי הג'ימבורי)

וסיכום אירועי הספוקן הוורד שלי

פסח 2009, תהנו:

אהבתי (יותר) את החומר המוקדם שלך

למילים לחצו כאן

לא בוכים בחנות ספרים

למילים לחצו כאן

פה יש עוד קטעי אודיו וקליפים

קומיקס? בואו הצטרפו לדני פריפריאלי הקומיקס שלי ושל מיכל ברוך בוואלה! תרבות. הירשמו בקבוצת הפייסבוק שלו ותקבלו בכל שישי פרק חדש.

%d בלוגרים אהבו את זה: