סיטי סיטי בנג בנג/ 12 שעות בסינמה סיטי/ אודיו וטקסט; הקראת כתבה

בנסיון החיפוש האינסופי של כתיבה, מדיה, טקסט ואודיו, החלטתי להקליט כתבה שלמה שהופיעה במגזין גלריה (מספר 3). הקצב, חיפוש הקצב. לא נתקלתי בקטעי אודיו שקשורים לעיתונות; גם לכך יש מקום.כמובן שקטע האודיו הוא תוספת במקביל לקריאה.
צילומים; תומר אפלבאום.

 פה אפשר להאזין לכתבה.

אקספוזיציה

אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. בתחילה זוקף גו, מנסה לראות מסך שלם. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על משענות יד, ואחרי זה נובל. מתנמך. מזדקן בכסאו, ושוב מנסה לראות מסך שלם. אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. ומת.

סינמה סיטי. הסתכלתי על זה כמו דרך חור של מיטת מסאז'. בדיוק כמו שהסינמה סיטי מסתכלת על העולם שבחוץ, או לחילופין כמו שהעולם שבחוץ רואה אותה; בליל. בליל של אולמות קולנוע, בליל של מרצפות שיש חלקות, בליל של דוכני מכירות, בליל של מסעדות, בליל של סרטים. סרטים נוזלים על סנטרי אנשים. במקום אחר, מישהו אמר עכשיו למישהי הנה ההוא. ההוא, נו.
 

12 שעות בסינמה סיטי/תקציר
אודי שרבני הוא עיתונאי פרילאנס שנדרש ללכת לסינמה סיטי בהרצליה לעשות כתבה. הכתבה מספרת על שתיים עשרה השעות שלו בסינמה סיטי. כשהכתבה יצאה לאקרנים היא לא זכתה להצלחה מיידית למרות הציפיות הגבוהות ומיד הועברה לחנויות הדי וי די. שם דווקא, בזכות מוכר עיתונים מקומי עיקש, נחלה הצלחה ונהפכה לכתבת קאלט. בעקבות כך יצאה הכתבה שוב בתוספת קטעים שירדו בעריכה והערות שוליים חדשות[1]. הכתבה מיועדת לגילאי 8 עד 80.
 
נטישת בתי הקולנוע הגדולה/ סינופסיס שנפסל בגלל כתיבה פרוזאית
בתי קולנוע ננטשים מדי יום. בתי קולנוע שלא יכולים לדבר. בתי קולנוע כאשה מזוהת קמט. בתי קולנוע עם דלתות פתוחות, דלתות פתוחות שמזמינות מחשבות להתרפקות; רק תבואו ותגידו לי איך הייתי פעם. ספסלי עץ חורקים מחכים לסאונד קולנועי של חריקת עץ בשביל לדעת איך הם מרגישים. בתי קולנוע וקירותיהם ננטשים אל העולם המתקדם שאוסף אותם; סינמה סיטי מלונקקת מכל צידיה. סרט אחד לזה, סרט אחד לאחר, מקדונלד להוא, דוכן משקפיים לאחר, איבוד משקפיים לכולם. אותם מושבים, אותם סוגי מושבים. מקום לכוס חד פעמית מתמלא, מתרוקן, ושוב מתמלא. מנקים עם ווסט כחול מוזנקים בסיום כל סרט, מוט ארוך מחובר ליאה בקצהו; נפתח ואז שוב נסגר. אתה מסתכל על זה כמו דרך חור של מיטת מסאז'.

 
 
12 שעות בסינמה סיטי/ תאור מקום
נכנס מתוך דלתות שקופות, עובר על בובות של שומרים. קופות נפתחות לאט כמו גמל מעלה גרה; אבל הפוך. שורות מעקים ריקים של עמידה בתור צוחקים על יזמי קולנוע בכל תחילת יום עסקים; הכל ריק, לא הצליח לך. אחרי זה הם ימותו מבושה. בכל בוקר זה הולך ומתגבר וככל שעובר היום זה נובל להם במרפקים הכסופים, מזדקן להם בגב התחתון ואז שוב מת. ושוב צוחק. בכל תחילת יום עסקים.
קופאיי קולנוע שעייפים מאותן שאלות מתמודדים עם זה שוב ושוב. ושוב. רמקול מקשר בין מסכי זכוכית בנקאיים. דיאלוגים עם סאונד של אהובה עוזרי.
איך הסרט הזה? (בלי איומי אקדח)
לא ראיתי עוד.
את יכולה לראות כל סרט? (בלי איומי אקדח)
אם אני רוצה.
ואת זה לא ראית? (בלי איומי אקדח)
לא.
אבל את עובדת פה (בלי איומי אקדח)
אני אראה. איזו שורה תרצה?
בחירת שורה הופכת להיות קשה יותר ויותר בגלל השאלה עצמה; איזו שורה תרצה? לעזאזל, המח האנושי מתאפיין בבחירות שורה בקולנוע; יש אפשרויות, ואם יש אפשרויות אז יש יותר טוב ופחות טוב, ומשם יש למישהו יותר טוב ממך, ואם הגעתי עכשיו יכול להיות שהיה מישהו שהגיע שניה לפני ולקח את המושב שהיה צריך להיות שלי, ואפקט הפרפר! הו, אפקט הפרפר- גם הוא בחירה של אפשרות בין אפשרויות אחרות. משק כנפי המחשבה האפשרותית בגלל עומס אפשרויות, גם הוא אופציה. אמרתי לקופאית שתיתן לי את מה שהיא רוצה- ממילא האולם לא יהיה מלא- ולקחתי את הכרטיס. הוא התגלץ' למתכת הכסופה, המעוגלת שבין שנינו- תינוק בתינוקיה שמחכה לזיהוי- ונאסף אלי. אני נכנס למסדרון האדום. 
 
 
דראפט ראשון של סרט ראשון/ שם המשחק
ראסל קרואו שמן. הם תמיד נוסעים במכוניות הרוסות, ראסלקרואו. הם תמיד עיתונאים שאוכלים ג'אנק פוד, ראסלקרואו. הם תמיד קונטרה לעולם אחר שהתקדם, ראסלקרואו. מושב המכונית הוא הבית הוא מקום העבודה; בלאגן עמוס פתקים, ראסלקרואו. איש של פעם, ראסלקרואו, שעובד כמו פעם, ראסלקרואו, מסרב להכנע לתכתיבים חדשים, ראסלקרואו. יש לו חבר מצליח- אחד שהתקדם- שנמצא בצרה. תאגידים, חקירה משטרתית, דד ליין, סיפור עיתונאי, ראסלקרואו. קונספירציות, ראסלקרואו. מתח מיני שנבנה עם עיתונאית אינטרנט, ראסלקרואו. סוף הולייודי שנבנה אל סופהולייודי.
כמה קילומטרים מהסינמה סיטי מישהו שואל מתוך מכונית איך מגיעים לרחוב זמין הוף. הולך רגל מוריד אוזניות ואומר אתה מתכוון לזמנהוף, זה פה ימינה. תנועת תודה של אגודל. חלון עולה בחזרה, אם יש מזגן.
 
תמה סיפורית של אנשים שאומרים "יש לי בסיס לתסריט, תרשום"
אני לא יודע אם יש פה מישהו מהקהל. בכל מקרה, אני זוכר צהריים מאוחרים. צהריים שנגררים כמו כפכפי אשה בריצפת קניון חלקה. רעש נגרר אחרי תודעת הרעש של עצמו. מישהי חיכתה על ספסל ועשתה רעש עם ציפורן על ציפורן; ללא ספק אחת מתנועות ההמתנה החוקיות, אם כי המתעקשות. היא גם נענעה את עקב סנדלה הלוך חזור עם עקבה. היכן שהפציעה השכיחה- דורבן- מתרחשת. זה עשה רעש למרות יובש עקבה שבטח היה נוכח במדבריות הסינמה סיטי קשה היום שמאכלס אנשים קשיי יום הבורחים מק
ושי יומם. היה חם ויכולת- אם רצית באמת- להיכנס לאחת מחנויות הסינמה סיטי בשביל לקבל מיזוג אוויר ביום קיץ חם. להתעניין על חולצות שממילא לא תקנה. כעבור כמה חולצות היית מבין שלא הלכת ברחוב וההרגל שלך-להיכנס לחנויות בשביל מיזוג אוויר- טבוע בך מוחית. לפחות עד לקניון הראשון בחייך. ללא ספק, אחת מתנועות ההמתנה החוקיות.  
 
 
שיטוטים של אחרי סרט ראשון
מנסה לא למצות את כל החנויות והדוכנים שבתוך הסינמה סיטי. יש לי פה עוד כמות זמן יפה אז אני שומר קצת לכל פעם. אני משחק עם עצמי הארד טו גט; הארד. טו. גט. בכל פעם קצת; בכל. פעם. קצת. ראיתי חנות ספרים שמוכרת שלושה ילדים במאה. חי אלוהים, ככה היה כתוב, "ילדים: שלוש במאה". נכנסתי לדפדף לאט. עובר בין ספר לספר. לעזאזל, החילוף האנושי מתאפיין בחנויות ספרים; בתחילה הספר שלך זוקף גו, רואה בדרך משלך. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על מיקום מדפי, ואחרי זה נובל. מתיישן. מזדקן באחורי מחסנים- ושוב מנסה לראות.
במבצע על הספר 'חייו של הספר' היה כתוב: שלוש ועוד אחד חינם לנשימה אחת. נוספת. 
 
 

מקדונלד/ פוד קורט
הלכתי לאכול. בסוף הם לקחו רק גלידה. דיברו הרבה, אבל בסוף לקחו רק גלידה. התקדמתי בתור. סניפי מקדונלד נמתחים למרחקים ארוכים, בסופם מוכרים צעירים מנסים לרפא חצ'קונים בעזרת משחות, מצביעים על התמונות שמאחוריהם מבלי להסתובב; קו אוירי מדויק בין הצבעות עיוורות להסברים. עובדי מטבח לא זקוקים לזה, עובדי מטבח לא זקוקים למשחות, לא זקוקים לקו אווירי מדויק. הם תקועים מאחור. לא לקחתי ארוחה מוגדלת.
אתה רוצה להגדיל? (בלי איומי אקדח)
כתבתי כבר שלא.
לקחתי את המגש. התיישבתי עם זה על כסאות פלסטיק, בפוד קורט. פתחתי את נייר הפרגמנט של ההמבורגר, בפוד קורט. לא שמתי רטבים על הצ'יפס, בפוד קורט. שתיתי את זה עם קש, בפוד קורט. הסתכלתי בתוכניה שבניתי לי להמשך הסרטים, בפוד קורט. סיימתי את ההמבורגר, בפוד קורט. אין בארץ פוד קורט.
בכל עיר בישראל יש לפחות שלושה ילדים שאומרים את זה המבּוּנגר. לפחות אחד מהם, כשיגדל, יאמר  זאת שוב באירוניה עצמית.
 
 
דראפט ראשון של סרט שני/ הנוכלים בלום.
נרדמתי בסרט הנוכלים בלום למרות שהוא סרט טוב. פוזיציה נוחה בצהריים זה דבר שאסור להביא לי. הזיגזג המוחי בין שיטות צילום, בלום, הכניע אותי. הקצב השונה, בלום, הכניע אותי. שמתי רגליים על המושב שלפני; במקרים שנותנים לי אני מלך העולם וזה מתבטא בהצגות צהריים. לפעמים רק שם. בהתחלה ניסיתי לשמוע את הסרט עם עיניים סגורות, אבל נרדמתי. בלום. בדיוק כמו בכל בוקר שאני מנסה לספור עד מאה עם עיניים סגורות, אבל נרדם שוב. אני לא יכול להימלט מעצמי כשאני רוצה לישון, בלום, ואדריאן ברודי, בלום, לא יכול להימלט מהאף היהודי שלו. בלום. לפני שנרדמתי חשבתי על ישיבות האולפנים בהוליווד, בלום, על זה שזוהי הצהרה לקרוא בשם יהודי לנוכלים, בלום. על זה שלקחו בנוסף גם שחקן עם אף ארוך, בלום. חשבתי על פרזנטציות, בלום, שכנוע עצמי, בלום, אופציות אחרות לשם סרט, בלום, על אנשי כח יהודיים שיגידו אחרי ההחלטה-בלום- לשם הסרט, נו, בחייאת דינאק (פור גאד סייק, הם ינסו לתרגם אותי), אנחנו הרי באמת נוכלים עם אף ארוך. התעוררתי בסופההוליוודי של זה. של כל זה.
באותו זמן, בתל אביב, שלושה כותבים מאותו אתר אינטרנט נמצאים באותו קפה ואף אחד לא יודע מהשני. אחד כותב בכתב יד, שני משוטט עם וואיירלס, שלישי קורא עיתון בלי לקפל את העמוד לשניים. לאחד מהם אפברודי.
 
שיטוטים של אחרי סרט שני
משרדי ההנהלה הראשיים של תנובה נמצאים במתחם סינמה סיטי וזה חלבי כמו שזה נשמע. אני עומד מול דלת הכניסה שלהם ומהמר שהיא נפתחת או ב'דחוף' או ב'משוך'. אני צודק. אחרי הכל, אני צריך לשמור על פסגת המידע הקודם (שמשרדי ההנהלה הראשיים של תנובה נמצאים במתחם הסינמה סיטי), משם אפשר רק לרדת. או דחוף או משוך, אם כן; אני פריילוף משמר תודעה. אני נכנס ללובי שלהם ואז יוצא. השומר, למרבה ההפתעה, לא אוכל שום מעדן חלב. אחרי הכל, יש לו אקדח וזה לא מצטלם טוב גם אם אתה בעיר הסרטים.
אני יוצא משם אל זמני הצגות ראשונות. זוגות מתיבות נח מבזבזים את זמנם עד הכניסה. רואים שהיא הלבישה אותו; חולצת המשבצות חוזרת לאופנה, אבל זה לא בשבילו. זה מונח עליו כמו לוח שחמט צבעוני, כדורי ג'ימבורי מרובעים. אני מנסה לשמור אצלי את הפנים שלה למקרה ואראה אותה בעתיד בזמן שיחה שלה על כדורגל, היא תגיד את מי היא אוהדת ואני אדע שזה רק בגלל שעכשיו הם במקום הראשון. אני אגיד לה 'חולצות משובצות' ואלך. יש לי משהו להגיד בנושא חולצות משובצות; אף פעם לא עזבתי אותכם, גם בימים הקשים. תהיו טובות אלי כשאחזור הביתה.

איזור הסינמה סיטי מתמלא ואני מתחיל להרגיש בעלות על רצפות שיש. וואלאק, יש אנשים שלא מכבדים מקומות. הולכים פה כאילו זה זה של האבא שלהם. נוגעים בבובות של הסינמה סיטי למרות שאסור. אני נכנס לחנות משקפיים ומודד סתם. יש לי את המדידה, אין בכך ספק. יש לי את תנועות המדידה בזמן משקפיים כהים. מוכרי חנויות עייפים מקונים שאומרים להם שיחזרו מחר, אז אני רק מחזיר ואומר שלום. בחוץ, מעבר לדלתות הכניסה השמש מתחילה לקבוע זמני סרטים. בחורה בלי אופניים קונה כרטיס לסרט דרך מכונת אשראי. אתה יכול לדעת שיש לה אופניים עם כידון רחב, מהסוג האופנתי של היום. אפשר לזהות בחורות עם כידון רחב. ביום אחר, בעתיד הרחוק, כשהיא תסחוב סל כביסה עם שתי ידיים מושטות, היא תהיה הדבר הכי קרוב לבחורה עם כידון אופניים רחב. 
 
 

דראפט ראשון של סרט שלישי/ הנבואה
ניקולאס קייג' ממרח כבד. או ששונאים אותו או שאוהבים אותו, אבל אני אף אחד משניהם. האפשרות הזאת, שיש לפחות אחד בעולם (אני) שניקולאס קייג' לא אף אחד מהם בשבילו היא עוד יום עבודה לכורתי עצים. בכלל, סיפורים עם משפט הסותר את עצמו היא חג לכורתי עצים. זה הדובדבן שבקצפת העבודה שלהם, יותר מכל כפולה, או סתם עמודי רכילות. אני מדבר על כורתי עצים מילטנטים, כאלה שעושים עבודתם לא בגלל הכסף, אלא מכח האנרציה כנגד ירוקים למיניהם. בכל מקרה, ענפים או לא- השיער של ניקולאס קייג' מזמזם לך כל הזמן. מקליש, לא נותן לך מנוח. מבט העיניים שלו מתחנן למשהו שהוא לעולם לא יוכל להשיג. הוא אבא לילד כבד שמיעה, אבל לא על זה הסרט. הוא מורה לאסטרופיזיקה, אבל לא על זה הסרט. הוא פותר רצף מספרים מפתק שהוטמן חמישים שנה קודם, אבל לא על זה הסרט. הוא עולה על כך שהמספרים הם תאריכי אסונות היסטורים על פי מיקום ומספר הרוגים, אבל לא על זה הסרט. הוא במרוץ נגד הזמן, אבל לא על זה הסרט. יש לו ולבן שלו סימני ידיים קבועים לשעות משבר; אתה ואני יחד לעד, אבל לא על זה הסרט. אני לא אוהב תנועות ידיים בין אבות לילדים כבדי שמיעה בסרטים, אבל לא על זה הסרט.
מחר (אולי בבאר שבע), תהיה ילדה שתצביע לשאלה אבל המורה לא תבחר בה. זה שיענה יגיד בדיוק את מה שהיא רצתה להגיד. היא תתמכר להתרגשות הבטן של לפני תשובות נכונות, אבל תרגיל עצמה, ממחר, להוריד ציפיות מכל דבר.
 

שיטוטים של אחרי סרט שלישי
מעקיי עמידת התור עכשיו כבר מלאים (מרכינים ראש בהתנצלות אל המחשבה השחצנית שהייתה להם בבוקר וכו') באנשים. תורים ארוכים של אנשים שבאים לבילוי; כל אחד לוקח את זה אחרת, אבל כל אחד מהם צעק בחייו לפחות פעם אחת נהג-נהג כשדלתות האוטובוס לא נענו לו. מוכרי החנויות בסינמה סיטי מתלחשים עלי, אני שומע את זה. הולך וחוזר עם תיק גב; ממזמן אני לא כבר אחד שמנצל מזגנים ביום קיץ חם. עוד מעט עשר בלילה ואני פה יותר משמונה שעות ואחרי שלושה סרטים. הסרטים מתערבבים לי במח, דיאלוג מאחד מחובר לאחר. לא זאת בלבד שאני אחרי שלושה סרטים, אלא שהתעקשתי להסתובב באמצע בין אחרים; קפצתי אל סרטים שלא היו ברשימה שלי בשביל קקפוניה קולנועית. אני מחבר אותם איך שאני רוצה. אני מחבר סימני שאלה לא שאלתיים מסופי משפטים של קומדיות רומנטיות (לייק, איי לאב יו? כאילו, אני אקח את השמלה הזאת?)  אל עתיקוּת המלכה ויקטוריה. פעם, היה שם מישהו (אני) שזיגזג לילות בנחלת בנימין בין מועדון 'הפטיש' למועדון המזרחי שלצידו. ממוזיקה אלקטרונית קשה אל אורגן ובלונדיניות זקנות צבועות. הייתי גומר מפרפר. מרפרר בין סוגי עולמות. רק אני ידעתי על זה. צריך לדעת לבקש אש בתנועות גוף שונות במקומות שונים. יצאתי לסיגריה מחוץ לסינמה סיטי וביקשתי אש מהמצת של עצמי.
נח על ספסלים, אני. מעצב תיק לכדי כרית, אני. מחכה לעוד סרט, אני. מישהי מזמינה כרטיס לה ולחברתה. היא מדברת איתה בטלפון ואומרת יש את הנבואה בעשר, לקנות? אני רוצה להגיד לה את הסוף, אבל ממילא לא על זה הסרט. שלושה חיילים מגיעים לראות סרט, אחד מהם עם אישור לנעליים. בנוסף לזה הוא חתם גם על זקן כי ממילא כשהם עוצרים אותך הם נטפלים מלמטה עד למעלה. הוא ישלוף להם באדישות (הוא מורגל) גם את אישור הזקן. הם יחפשו עוד במקומות אחרים, אבל הוא פיקס. עומד בחוקים- הוא, מאחר לסרט- אני.

אני קם ונכנס שוב. השומרים כבר מכירים אותי, מסביב אני מושא לרכילויות תדר פנימי של ווקי טוקי. אין לו בית, זה? אני חולף על מישהו שמחכה בתור. הוא אומר בראשו אף אחד לא טוב ממך! אף אחד לא טוב ממך! ומזמין כרטיס. אחרי זה, בחושך, ישקע בסרט, יחשוב עליו עוד קצת כשיגיע הביתה, ואז שוב; אף אחד לא טוב ממך! אף אחד לא טוב ממך! עוד פופקורן נשפך בין רגלי מושב קולנוע.  
 
 

דראפט ראשון של סרט רביעי/ לילה מטורף במוזיאון 2
איי סטיל דונט גט בן סטילר. אִיז הירז אר ביג, אבל הוא לא מתקדם. איז ג'וֹׁקס אר נוט סו לואו, באט סטיל; הִי כן דוּ סמפינג אלס. זאת אומרת, אנשים עם אנגלית טובה ממני יגידו סמט'ינג אלס. בכל מקרה, בחרתי בסרט הזה- סיקוונס לראשון שלא ראיתי- כי רציתי לראות איך אני נכנס למקומות מהאמצע שלהם. לראות איך אני משתלב לתוך שיחות חולין. בחרתי בזה כי יש שם פאוזות. כי הייתי צריך שיהיו לי פאוזות. בבדיחות. שהרגע יקפא. שיהיה דיאלוג ופתאום יעצרו. ילכו לרוחב של הבדיחה. ולא קדימה. ייתקעו. פראפרזה על פראפרזה על פראפרזה על אותו מקום. פיזי. לא מתקדם, רק רודף אחרי הזנב של עצמו. דאט קיינד אוף ג'וֹׁקס של סרטים עם בדרנים יהודיים בעיקר- שניים הולכים מכות ואז כשהם מתקרבים אחד לשני, אחד מהם מריח רע והם מתחילים לדבר על סוגי דיאורדורנט- ואז הלאה. על זה. ועל על זה. ועל על על זה. סלפסטיק מוחי. פאוזות של פאקינג ג'וּ. מאדרפאקר ג'וּ. מאדר-מאדר-פאקינג ג'וּ. וגו'. אני סיקוונס. הלכתי להזמין הוט טוג מהדוכן של הנקניקיות. דפקתי את זה עם כרוב וחרדל המוני. שתיתי בירה. אני סיקוונס של אולפנים אמריקאיים.

יש עכשיו מישהו בירושלים שמכין לעצמו כוס קפה בביתו. הוא מנער את קופסת הסוכר בשביל לזהות אותה לפי הרעש. מדי פעם הוא מתבלבל ופותח את הקופסא של הקפה. בפעמים שזה קורה לו, הוא יודע את זה רק אחרי שהוא פותח, אבל ממילא זה כבר מאוחר. אני סיקוונס.
 
 
מסדרון לבתי קולנוע
במסדרון אדום אני ניגש כל פעם לפתיחה אחרת. כל פעם לסרט אחר, כל פעם סרט אחר. אוכל את זה כל פעם מחדש. הכרתי פעם מישהי בחוץ לארץ, ישראלית, שכתובת המייל שלה התחיל בצמד המילים 'איטיניג מוביז' ואז לשגרה רגילה; שטרודל ושם חברת שירות הדואר. ובכן, לא ראיתי את הפעמים כשהיא נתנה את כתובת המייל שלה לאחרים- לא דוברי עברית- אבל אני מניח שזה הצחיק רק אותה, בזמן שבשבילם זה היה רק מילולי. לעזאזל, יש אנשים שדברים נשארים להם רק מילוליים.
הבובות לא זזות בסינמה סיטי, אבל היית מצפה שיזוזו; בכל זאת, עיר בית הקולנוע וכו'. הן קפואות כשאתה מגיע, הן קפואות כשאתה הולך לשירותים, הן קפואות כשאתה קונה פופקורן, הן קפואות כשאתה מתיישב. אפילו כשאתה מעביר ל'השתק' את הטלפון שלך הן נשארות קפואות, שותקות. אלביס שותק, מרילין שותקת, מייקל ג'ורדן שותק, ברוס לי שותק, קפטן הוק שותק, האמפרי בוגארט חנוט במעיל בלשים, שותק. הדבר הכי קרוב לכך זה הרגע אחרי שאמרת שטרודל כשנתת את כתובת המייל שלך בחוץ לארץ בפעם הראשונה.
 
 

על פאבים איריים לא באירלנד
התודעה התערבבה לי, הכל זה טריילרים. הקדמות, קיצורי דרכים, תקציר חייו של מישהו. כל פעם שאני עוצם את עיניי נגמר עוד טריילר. כל פעם שאני עוצם את עיניי חולפת בחורה יפה. כל פעם שאני עוצם את עיניי תינוק מושיט יד קטנה, קמצנית. כל פעם שאני עוצם את עיני אני נפגש עם הפוטנציאל שלי. והולך. הזמנתי בירה בפאב אירי שלא באירלנד; הוא תקוע בתוך הסינמה סיטי ומתעורר לחיים בהקרנות הלילה. חצות וחצי, אני משעין ראש על זגוגית הפאב בזמן המתנה לסרט נוסף; זה הדבר הכי קרוב לרעידות אוטובוס שנפסקות בזמן עליית נוסעים. הפאב מלא באנשים של סופי סרטים וסתם אנשים. שלושה דתיים מתיישבים (השמאלי מבינהם יחזור בשאלה) ומזמינים את זה בבקבוקים. מישהו שחי לבד נכנס גם לשתות משהו, רואים את זה לפי הקיפולים בשרוולי חולצתו; עבודה של יד אחת. אני- מנגד או שלא- לוגם מכוס בירה של בירת 'לף' שיש לי יחסים מורכבים איתה; מעריך את עיצובה, אבל זה לא בשבילי. אני משלם, והולך לסרט האחרון שלי. דוכנים אחרונים מתחילים לקפל. מוכרי דוכנים מכסים עם סדין את מרכולתם כמו גופה. מניחים את זה עליה. מוכרי דוכנים הם היחידים שאמונתם בקימה לתחיה לא מופרכת.  ואז שוב.
 

 
דראפט ראשון לסרט חמישי/ קוד השתיקה.
אני אוהב את מורגן פרימן, מורגנפרימן. יש משהו באלגנטיות שלו, מורגנפרימן, שמשרה עליך בטחון קולנועי. לא תטעה איתו, מורגנפרימן. הוא משחק לצד אנטוניו בנדרס, אבל הפוך; אנטוניו בנדרס משחק לצידו, מורגנפרימן. הפרסומות כבר לא סמויות, מורגנפרימן, הן נכנסות בכח לעלילת הסרט. אייפוד של אפל, מורגנפרימן, אייפון של אפל, מורגנפרימן, מחשב של אפל, מורגנפרימן. פעם בתכנית 'קול הפופ' יואב קוטנר ראיין את אריאל זילבר ועל הפסנתר שלו (זאת אומרת, על הפסנתר של זילבר), היו פזורים חטיפי 'מקס'. ובכן, אני מעדיף את זה ככה, אמיתי, לא מוכתב בדראפט הסופי על ידי ספונסרשיפּים. יש בסרט בחורה יפה שאבא שלה היה שותף של מורגן פרימן, מורגנפרימן, והיא מתאהבת באנטוניו בנדרס שעושה איתו שוד. הקטע הלטיני, מתי הוא ייפסק, הקטע הלטיני? (תשובה: ספונסרשיפּים).
שתיים וחצי בלילה. זה מעבר ליכולתי להיות במקום אחד יותר משתיים עשרה שעות, מורגנפרימן, צופה בחמישה סרטי קולנוע, מורגנפרימן, מתווכח עם מזגנים, מורגנפרימן, מסתובב בין דוכני מכירות. נותנים לי מקום לרגליים וזה דבר חשוב בסוף יום; אני שוקע בכורסא ונרדם שוב. קצת לפני זה, בסצינת המפגש של הבלונדינית עם אנטוניו בנדרס ברכבת, אני מגיע מחדש אל דבר שהוא ברור מאליו; כל האנשים חוץ משלושה שחקנים היו ניצבים. זה מערער אותי. צריך להגיע מחדש למובן מאליו, מורגנפרימן, זה המבחן. אני נרדם, ואז שוב מתעורר.
לפני כמה שעות (בעתיד או אולי אפילו עכשיו), מישהו שמתחיל לשכוח דברים עם גילו שם מרק על הגז וכתב 'מרק' על פתק. הוא הלך לראות טלוויזיה כשהפתק על בטנו.


 

 

אקספוזיציה
אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. בתחילה זוקף גו, מנסה לראות מסך שלם. עם השנים גובֵה עד כמה שנתן לו האלוהים. מתייצב, מחבק, רב על משענות יד, ואחרי זה נובל. מתנמך. מזדקן בכסאו, ושוב מנסה לראות מסך שלם. אדם מתחיל את חייו בצפייה על מושב קולנוע. ומת. וחי. וכו'.

[1] הערת שוליים.

                                                        (מתוך 'הארץ- 'גלריה, המגזין 3', יוני 2009)

*לכתבה הקודמת-אכילת קינוחים בלבד- למשך שבוע, לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת שקראה על הנייר  On יוני 30, 2009 at 9:12 pm

    "בחורה בלי אופניים קונה כרטיס לסרט דרך מכונת אשראי. אתה יכול לדעת שיש לה אופניים עם כידון רחב, מהסוג האופנתי של היום. אפשר לזהות בחורות עם כידון רחב. ביום אחר, בעתיד הרחוק, כשהיא תסחוב סל כביסה עם שתי ידיים מושטות, היא תהיה הדבר הכי קרוב לבחורה עם כידון אופניים רחב. "

    זה מופתי

  • יואב  On יולי 1, 2009 at 3:16 pm

    יופי של טקסט – אני מתחיל לחבב את שלחנו את אודי שרבני. וצחקתי ב-"נבואה" (אבל לא על זה הסרט).

  • חן  On יולי 2, 2009 at 12:05 am

    נהנתי לקרוא. כתיבה אותנטית ומדוייקת.

  • שרון רז  On יולי 2, 2009 at 9:17 am

    כתבה פגז! אודי, רסיסים לריסים
    גם הצילומים אחלה לגמרי
    וברור לך לאיזה קטע התחברתי הכי הרבה (נטישת…)
    המקום הזה עושה לי חום
    תודה

  • רועי  On יולי 2, 2009 at 5:46 pm

    כתיבת אסוסיאציות. במשפטים מקוטעים. היא לא. תחליף לכתיבה. אמיתית. מה לעשות. ככה זה. בחיים.

  • סיון  On יולי 2, 2009 at 8:09 pm

    הראית?
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,37680,.aspx

  • דוד שליט  On יולי 2, 2009 at 10:16 pm

    אחלה כתבה אודי, שאפו על המבצע

  • אודי שרבני  On יולי 3, 2009 at 11:38 am

    תודה רבה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: