התקופה הקוביסטית שלי/ איך זה לאכול רק קינוחים במשך שבוע

יש כאלה שאומרים שהעולם מתחלק לשני חלקים, ובכן, אני אומר שלכאלה שטוענים שהעולם מתחלק לשני חלקים ולכאלה שלא. ובכל זאת- אני לא מחובבי המתוקים. אני לא פוער עיניים לעוגות מדושנות, מאובזרות במותניים רנסאנסיות. בָרב המוחלט של הויכוחים העצמאיים שלי אני לא צריך עוגיה ליד כוס הקפה שלי. לא מקציף שפתיים. לא נשאר למנות אחרונות; אני הולך לפני זה. עוזב את כולם. עם המפית שלהם מלופפת סביב הצוואר שלהם. עם חנק הסיומת האינסופית; קינוח. אני ממליח סיטואציות. אני ממליח מלכים שאף אחד לא מודע לקיומם, שאף אחד לא מחכה להם. בימים קשים אני אוכל פיצה עם אנשובי, בולגרית, זיתים שחורים, ואבקת שום. בימים קשים אני עומד על כך שתצא לי עמבה מבית השחי. אני מזיע את המחשבות שלי עד שזה יוצא לי מבית השחי; פיסות מנגו לא חתוכות עד הסוף הם משפטים שאפשר לבנות עליהם רוטב. אני הוא הרוטב. אני הוא הערת השוליים של הטקסטים שלי, אני הוא הרוטב העמבתי של עצמי. יש לי מטלה לאכול רק קינוחים. בלבד. בוקר, צהריים, וערב. לפרק את עמי ותמי מהעתיד שלהם; הנזל וגרטל- עברות של שמות בינלאומיים- לא יכול לעבוד אצלי. אצלי הם יגמרו עם שמות משפחה שלא קשורים לכאן ועכשיו. דון לוי גבאי. ג'ייסון דנינו הולט. מירה עוואד. אני רואה כאלה אנשים ואני רוצה לנער אותם, להעיר אותם מתמימותם, להגיד להם את האמת בפנים שלהם; העולם הזה הוא לא מה שחשבתם, הרוטב שלכם לא במקום ואני גם המכשפה וגם הבית וגם תנור השריפה. ואתם קוראים שלי, לא תקבלו ממני הדרגתיות מכיף מתוק אל סוף מר, לא תהיה פה הדרדרות ממצב מרשמלו אל סוף כואב. אתם תקבלו ממני חוסר הדרגה משווע. אני פה בשביל לסבול מההתחלה. תחנקו.
 
                                    התקופה הפבלובית שלי/ יעני Day 1


(צילום: תומר אפלבאום)
 
15:22. ג'ירף אבן גבירול.
הטענתי את עצמי במליחות עוד בבוקר. אגרתי לגוף שלי מלח כמו פרטיזן שואתי שמחביא כיכרות לחם לעתיד לבוא. הכנתי חביתה עם מלח, פלפל, שיני שום, פטרוזילה ואכלתי את זה כמו מישהו שיודע שהולך לאכול קינוחים בלבד; אין לכך מטאפורה, המצב הוא מצב חדש. נסעתי למערכת העיתון, שם חיכתה לי מעטפה עם כסף לניסוי הזה. מעטפה חומה עם לוגו של "הארץ". ככה מתחילים למכור משחקי כדורגל. ככה אתה נכנס ל'תן לי ואשמור לך', עם מעטפות חומות. נסעתי לג'ירף באבן גבירול.
אני מכיר את הג'ירף מימין ומשמאל. הייתי ברמן שם תקופה לא מבוטלת. אני יודע את כל הטריקים של הברמנים, אחרי הכל; אני לימדתי עשרות ברמנים שאם הפבלובה טיפה נסדקת, אתה שם את העלה של הנענע שם בשביל להסתיר ומוסיף יותר אבקת סוכר סביבה. תפקיד הבפבלובה היא לשחק לך בחך. לתת לך את השילוב של המתיקות לחמיצות. הרוטב הוא רוטב פירות יער, המרנג הוא מרנג, הקציפה היא קציפה. עשרות לקוחות ישבו מולי על הבר כמו ילדים קטנים והזמינו ממני את המנה הזאת ועוד אחרות. הם שיחקו עם הרגליים במאחורה של כסא הבר, עינהם נצצו כשהגשתי להם את זה. פגישות ראשונות נקבעו על פי הנענע ששמתי להם, לפי אבקת הסוכר שפיזרתי מלמעלה, לפי הפעמים שלא אמרתי להם בכוונה שיש להם משהו על האף. היו אנשים שאכלו ארוחות במסעדות ובאו אלי לבר למנה אחרונה- תפקידי הרישמי היה לשרת אותם, תפקידי בעולם היה לא להבין אוהבי קינוחים מיליטנטים. ובכל זאת, לא בכדי המנות כאן מפורסמות. התיישבתי בשולחן והזמנתי פבלובה בחוסר טקסיות מכוון; עיתונאי אוכל לא חביבים עלי, והנה- אני היום אבקש חשבונית מס. לעזאזל, לאן החיים לקחו אותי. דפקתי את כף הקינוח בפלובה המדממת, היא התפרצה כהר געש לכל הצדדים והתחלתי לאכול אותה. פירות היער שלא נכנסו בביסים הראשונים חיכו על הצלחת כמו אבני לבה. גרפתי גם אותם, הם לא ניצלו ממני. מבקרי מסעדות לעולם תלויים במטאפרות שלהם, אני מרשה לכם, אם כן, לקחת את 'הר געש' ו'אבני לבה' לביקורת הקובה אדומה הבאה שלכם. ביקשתי חשבונית מס. אני יודע בדיוק איפה אני רוצה שיקברו אותי; זה לא יהיה במקום של מבקשי חשבוניות מס. שילמתי מהמעטפה החומה ונסעתי הביתה.
כמה זה אדיוטי להתחיל לחשב מתי הקינוח יתחיל לפעול עליך? אדיוטי לחלוטין, אבל זה כך; אתה חושב שזה יתחיל לפעול עליך כמו סם אסור בגלל סיפור המסגרת שלא מרפה ממך; רק קינוחים בלבד. ומשם? הקינוח הראשון לא עומד בפני עצמו. בימים אחרים הוא היה מנודף מיד ממוחך, היום אתה משול לחוזר בשאלה שבפעם הראשונה הוריד את הכיפה. אתה מחפש נפילת שמיים.
 
22:05. ארקפה רמת החייל.

אחרי הפבלובה כתבתי ואחרי זה הלכתי לישון. ניסיתי למשוך את זה כמה שיותר. כמו ביום הכיפורים, רק הפוך; מושך זמן כי יש לי קינוח שמחכה לי על הראש. נסעתי לרמת החייל. סניף ארקפה ביום חמישי בערב מלא באנשים עם חולצות בתוך המכנסיים. שולחנות של רבעיות בעיקר. זוגות מבוגרים שטחנו כל שיח חברתי מכל סוג שהוא- ועדיין- מדברים. לעזאזל, אני מפחד שלא יהיה על מה לדבר אחרי שבוע והם מתמודדים עם זה במשך שנים.

(צילום: אודי שרבני)

 הוצאתי את החולצה כמה שיותר מעל המכנסיים שלי והתקרבתי לוויטרינה של הקינוחים. בחרתי בעוגת גבינה ולימון, ובעוגיה עם השם המוזר "בננה גנש". אני אוהב את זה יבש, אם כבר. אם כבר- אז אני אוהב את יבש. לקחתי את זה לדלפק והתחלתי לטחון את זה. לא חיכיתי הרבה, סך הכל אין לי על מה להתלונן, נתנו לי כסף לאכול קינוחים וגם ככה אני לא אוכל לאט כל אוכל שהוא. דפקתי את זה כאילו חניתי במקום אסור. הסתכלתי עליהם מסביב, על כולם. כוסות הקפה היו גבוהות עם ידיות. אמריקה ורסאנו, אמריקה. אני בז לכוסות מאג. הכנסתי אצבע לחך הימני שלי בשביל לנגב את עצמי עד הסוף משם ונסעתי לשתות משהו.
 
23:18. פאב הזינגר, יהודה הלוי פינת מאז"ה.


 (צילום: תומר אפלבאום)
אסור לי לשתות אלכוהול מלבד משקאות חתונתיים, מסוכרים. בוא נסגור על פאתטיים, אפשר לסגור על פאתטיים. השענות על קיר לא תבוא כאן, משפטי התחלה לא יהיו כאן, סקירה מעגלית של נוכחים לא תבוא מצידי. אני עם משקה מסוכר בפאב הומה. למשקה קוראים "אלכסנדר סמית". יש בו רום, תפוחים, מונין קינמון ואלדרברי. הזמנתי גם אחד לצלם. אם כבר אני לבד אז שאהיה לבד עד הסוף. לפעמים אין לי איך להכיל את עצמי. התחלתי לקשקש עם זאת שהייתה מימיני.
"את באה לפה הרבה?"
"אני הולכת מפה הרבה". היא אמרה וקמה.
היא כנראה מעדיפה גברים של בירות. היא לא יודעת מה טוב לה. הרגשתי את הפבלובה, עוגת הלימון ועוגיית הבננה מתקבעות אצלי במח. משפט אדיוטי כזה בחיים לא אמרתי. מה שהיה חסר להשלמת התמונה זה רק זה סוודר סביב הכתפיים ומכנסי ברמודה. על נעלי מוקסינים וויתרתי, סך הכל זה רק היום הראשון.
 
 
 
                                                 התקופה הכחולה שלי / יעני Day 2
 
10:07. קפה ארומה. שאול המלך.
 
אתה נכנס ומזמין עוגת גזר ותפוז. ואחריו גם קוראסון שוקולד. שואלים אותך לשמך בשביל הכריזה הקולית ואתה אומר "מגזין גלריה". אתה לבד, תקוע עם בדיחה שתצחיק רק את עצמך. אין לך למי להקדיש את זה. הגעת לרמת זיכוך אמיתית; אתה פה בשביל הכריזה שתצחיק רק אותך. הם אומרים "מגזין גלריה", ואתה לוקח את זה ומתיישב. אתה לוקח עיתון וקורא אנשים פחות טובים ממך כותבים ומקבלים על זה ים כסף. זוג זקנים יושב וקורא עיתון. היא והוא. על הראש הקרח שלו יש מגדלים של פלולות עם סיומות ירוקות. זה נובט לו. הם לא הולכים לרופא להוציא את זה. היא מחכה שהוא ימות. אחרי הכל, ונגיד שיורידו לו את זה- אז מה?
 
15:30. פסטה מיה. רחוב ווילסון. 
 
לו ריד מחכה לאיש שלו אי שם במחוזות הבננה, אני מחכה לצלם שלי שיבוא לצלם אותי אוכל טרמיסו.  בינתיים, בבית הקפה הסמוך, התחלתי עם בחורה מהשולחן שליד; ביקורת טלוויזיה תמונה אצל תומר  על תכנית "הרווק" שכתב העורך ששלח אותי למשימה הנוכחית רוטשה על ידי בכתב יד, "נראה לי שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות כאן זה להתחיל עם בחורה על ביקורת טלוויזיה של תכניות רווקוּת", כתבתי. היא לא הבינה עברית, מסתבר. תרגמו לה, היא סימנה את המילה 'רווקוּת' בעיגול, משכה חץ למטה וכתבה "אני לו". קמתי משם לטרמיסו, שתי דקות וגמרתי הכל. כולל פאוזות של צילום.

 

(צילום: תומר אפלבאום)

 

(צילום: תומר אפלבאום)

טרמיסו זה "הרם אותי" באיטלקית, יש בזה קפה ואני אוהב קפה, יש בזה גם מסקרפונה אבל 'מסקרפונה' תמיד נשמע לי כמו שם של ציפורניים עבשות בסוף של כפות הרגליים. יש לי תיכף מסקרפונה מרב מתיקות שתצא לי מהגרב, אז אני מרים את עצמי משם. 
 
קטע מתוך ספר עיון על האדם הראשון בישראל שנתנו לו לאכול רק קינוחים
"… תחושת אופוריה שררה בישראל של אחרי ששת הימים, היא לא הייתה ערוכה להפתעה שנפלה עליה ביום הכיפורים,  שישה לאוקטובר, 1973"
 
 
19:00. קופי בר. יד חרוצים.
 
אני קונה בטייק אוואי פאי תפוחים ועוגת שוקולד לארוחת שישי. מביאים לי לימונדה המתנתית, אבל אני לוקח ועושה כאילו אני שותה. אסור לי.  אני נכנס שוב ומבקש גם בראוינז אחד בשביל להביא להומלסית שליד הקופי בר. דנה אחראית המשמרת הוסיפה לי כבר בלי שאבקש. אני שואל אותה אם היא יכולה להביא את זה להומלסית ששוכבת ליד, יעני לא להראות מנייריסטי בעיני עצמי. 
"למי, לרחלי?"
"זאת שפה, ליד".
"רחלי. אל תדאג, אנחנו כל הזמן מביאים לה. עוגות, קצפות. מה שתרצה".
ברחתי משם. צדיק דמיקולו אני, גם על כסף של עיתון זה לא הולך.

(צילום: תומר אפלבאום)
טייק אוואי קינוחים. הולך עם זה להורים שלי. לא אוכל אוכל שישי, אלא מקיים את מרד גיל ההתבגרות המזרחי האמיתי; לא אוכל אוכל של אמא. מימין ומשמאל צלחות גדושות באוכל עיראקי ואני עם עוגות בטייק אוואי. הצלם מצלם, אני מרגיש כמו בצ'ארלי וחצי עם הביצים והאורז, רק הפוך; מתוק עד דמעות עצב. אין לאן לברוח. אני מתחיל להרגיש את ארובות העיניים שלי. אני מתחיל להרגיש את כל המעטפת שלהן. הלכתי לישון.
 
 
                                                התקופה הרומנטית שלי/ יעני Day 3
 
 10:00. קפה ניקו. רוטשילד פינת מרמורק.
 
שבת בבוקר נותנת לך פיוטיות במידה גם אם אתה מאובס במתיקות יתר. על מרפסת בית הקפה, בתחילת שדרות רוטישלד, הסוכר מתחיל להתקבע לי באונות המח; מצד ימין "הבימה" מפורקת מתוכן כמו מושגים נוסח "בית אבא", "מוזיקת מעליות", "בלסמי מצומצם" ו"גשר גנדי", מצד שמאל מנעולי אופניים מחבקים עצים, זוג תיירים גרמניים עוברים ומדברים על מקום עם פסטה שהמליצו להם, מישהו קורא ספר על ספסל. אני מזמין משהו בשם "או לה שוקולד". אני כבר לא יכול להתייחס לאנשים בלי חשיבה סוכרית, וכיאה לכך גם למנות אחרונות. אני אוכל את זה לאט. מכרסם את עוגיית הטוויל עם פולי הקפה ומנסה להרגיש בכח שאני מרמה את העולם; שוקולד מריר עם קפאין מסביב. אני מחייך. שדרות רוטישלד נמתחים לעתיד ירוק יותר, בסופם ארובות העיניים שלי מחכות.
 
 
פאוזה כתיבתית לחיפוש מלח
אני מסתובב ברחובות העיר ומנסה להמר על שמות פוטנציאלים לבחורות שחולפות עלי. רוצה לקרוא להן ושהן יהפכו לנציב מלך בסיבוב. איפה את אשת לוט, מחפש אותך אחרי שהסתובבת. רוצה ללקק את כל מלחי גופך.
 
 
15.00. ארוחת צהריים בבית.
 
בסופו של דבר זה מתחיל להתקבע אצלך. אתה לא עירני. את העצבנות אתה משתיק עם שינה. ארובות העיניים שלי, לשם הכל מתנקז; כנראה שאצל אחרים זה הולך למקום אחר, אבל מצד שני- לא שמעתי על מישהו שאכל רק קינוחים, ומשם? בסופו של דבר זה מתנקז לחוסר השוואה הדגמתי, אני אשאר עם ארובות העיניים שלי, אם כן. אין לי כח ללכת ולסחוב את עצמי למסעדות. אני הולך לארון ומוציא את נשק יום הדין; חבילת ערגליות. הו, החיים היבשים. הו, העייפות, עייפות החך. בטלוויזיה סרט עם אורי גבריאל. זה לא משנה- כשאורי גבריאל מדבר יש לו את תנועת הפה האלכסונית הזאת, כאילו שתמיד נשארו לו שאריות של ערגליות בחך. אני מנסה להגיע לתנועה הזאת, אבל לא מצליח. באותם צהריים נפרדתי מהחך שלי.
 
 
20:30. מסעדת הרברט סמואל.
 
מסעדת יוקרה. לבד על הבר. כסף של העיתון. מלצרים עם תלבושת אחידה. ממול חלון גדול ומאחוריו תחנת דלק 'פז'. אני מנוטרל מתחנת דלק ישראלית בה אנשים קשיי יום מתאמצים לעגל למאה שקלים בשביל עיתון. יש לי נר דולק על הבר. אני מזמין מנה בשם "דובדבן שחור", זה טוב החרא הזה, זה חרא החרא הזה. בתוך ראשי מלחמה קיומית; אני דופק איזושהי מערכת (אני לא יודע כבר איזה), ומצד שני, פיזית, אני לא יכול להכיל את ההנאה הזאת. אני נפרד מהחך המחשבתי שלי והולך לישון.
 
 
פאוזה כתבתית תת מודעתית
בלילה חלמתי שאיאן דיורי נמצא אצלי בסלון ושר לי את  Hit Me With Your Rhythm Stick. איאן דיורי, הגירסה הגופנית לג'קי מקייטן, עומד מולי עם ידיו הקצרות ובמקום שני סקספונים הוא מחזיק שני קני סוכר ומכה את עצמו עד זוב דם. עד זוב המבטא הגרמני של הפזמון. אני קם בלי ארובות עיניים באותו בוקר.
 
 
                                                התקופה  הביזנטית שלי/ יעני Day 4
 
10:00. מאפיית גלית. הדר יוסף.

 

(צילום: תומר אפלבאום)
 
הבקרים שלי בזים לי. מסתכלים עלי מלמעלה, צוחקים עלי. על שכמותי ועל השכמות שלי שגם מתחילות לכאוב. אין לי כלים להתמודד עם עצמי. אני חוזר; אין לי כלים להתמודד עם עצמי. אני מגיע ל"קונדטוריית גלית" שבימים כתיקונם (ימי חנוכה של קונדטוריות הם ה"ימים כתיקונם") הריצפה שלה זה משחק באבלס עם סוליות נעליים; סימני צעדי אנשים על אבקת סוכר. אני מזמין כמה גביניות קטנות, קוראסון חלבה, ומשהו עם וניל. הדגש הוא על 'משהו עם'. הצלם מתקתק. הכלב הזה משחק על שני צדדים כמו חוקר בחדר חקירות; הוא שם בשבילי, אבל לא בשבילי. הוא בטח משת"פ של העיתון. אני מתחיל להיות סקפטי לגביו. אני לוקח אותו בערבון מוגבל. ביום שישי הוא אכל אצל ההורים שלי קובה אדומה ונהנה. זה אומר הכל- נקנתי על ידי עצמי בידי הקובה שלי. אני מסיים את הצלחת עם הגביניות, לוקח את האופניים ונוסע הביתה. אני מתמיד לדווש כמה שיותר בימים אלה. אני לא מוותר למתיקות. הפידול שלי מתייפייף בגלל הסוכר שבתוכי.
 
15:30. מסעדת דיקסי.
 
הדיקסי בצהריים משול לאווירת מערבון. מאורת צהריים בפרברי אספלטים נוטפים גריז. על הבר שתי בחורות יפות, אני מאגף אותן ומתיישב. מזמין סופלה שוקולד, ופנקוטה עם שטרוייזל מלמעלה; הקדאיף של האשכנזים. אני אומר זאת שוב; על הבר שתי בחורות יפות ואני מזמין סופלה שוקולד ופנקוטה עם שטרוייזל מלמעלה. אני נלחם בזה, אני נלחם בסיטואציה. כואבות לי הברכיים, כנראה שזה מתבטא גם בברכיים. אני מתחיל לחשוב על זה שלא נותנים כבוד לעוגות קדאיף ושאר מחשבות שלא מגיעות אלי ביום יום. אני מחליט כמעט בהתקף פסיכוזה למצוא קדאיף; כמו התקפת חרדה שהיא רק סימפטום של משהו אחר. אני תת ז'אנר בתוך ז'אנר. אני יוצא משם אל המכונית אל פקק יגאל אלוני שמשי. אני לא אוהב אותכם אנשים. אני לא אוהב אותכם. אני מחכה שמישהו יצפצף לי כדי שאני אזמין מכות. אני שואל את עצמי שאלות בפסיכיאטריה. שאלות שאין עליהן תשובות. מה שעולה לי זה רק ששלום חנוך בשיר "לך לפסיכיאטר" משנות השבעים הוגה את זה "פסיכיאטור", כמו שפעם אמרו. אני חושב על עוד מילים. מקגיוור, האמברקס, נייק, קווין מקגי. אני מאבד את זה. אני מאבד את כל זה. באותו יום נצפתי מלקק מדרכות לחיפוש מלח.
 
 
22:30. מסעדת כתית.
 
משכתי את זה כמה שיותר, את ארוחת הערב. אני בעשירון העליון עם כאבים בגב התחתון. מתיישב על הבר, מזמין שתי מנות אחרונות. קדאיף, ודקוואז אגוזי לוז.

(צילום: אודי שרבני)

 

זה מגיע על משטח שטוח, אין לי איך לגרוף את הסופים. אני משתמש, כמעט דווקא, באצבע שלי כתמיכה. אני חושב על זה שאולי ככה אני משתיק את זה שאני במסעדת יוקרה לא אופיינית לי; עם אצבע בצורה חורנית. אחרי זה, גם את זה אני משטיח. אני מצטער על זה שאני לא יכול להנות ממנות אחרונות במסעדות יוקרה, אבל לא בגלל השורה הקודמת; סתם בגלל שאני על קינוחים בלבד כבר כמה ימים. אני תתרן של לשון.
 
 
פאוזה כתיבתית קציפתית
אין לי תוכן. אני ריק מתוכן. אני אוורירי. נידף. אם הייתי אלי לוזון, לא היה לי פגמנטים להסביר איך אני מרגיש עכשיו. אני לא אוהב אותכם, אנשים. אני לא אוהב אותכם. בלילה חלמתי שאני בתוך סיר של שיערות סבתא ומסובבים אותי סביב מקלות. שאני קם עם שיער של בן גוריון בצדדים. שאני עומד על הראש וכל האנשים חולפים על פני, מתכופפים עם מקלות ותוקעים לי בשיער. ומלקקים.
 
 
                                                התקופה הסגפנית שלי/ יעני Day 5
 
 
8:30. מזנון סבינה. בנין משרד הפנים מס הכנסה ולשכת האבטלה.
 
עולה במדרגות הנעות של לשכת האבטלה. עומד בתור. שם את האצבע על המכשיר שיזהה אותי. זה מעלה את הפרטים שלי. יוצא לי פתק עם לוגו של בית; לא נמצאה לי עבודה. אני אסיר בתודעה של עצמי, מגיע לכאן פעם בשבוע בשביל להראות שאני קיים. להוכיח אליבי לאין ברירה שלי. יורד למזנון סבינה. מזמין קוראסון שקדים. היא מחממת לי את זה. אני מנסה לראות דרך אישונים אחרים;
"איך זה לעבוד במזנון שיש בו לשכת אבטלה?"
"יש פה גם משרד הפנים, אתה יודע. אנשים שמחים שמחדשים דרכון לפני נסיעה לחו"ל".
"אה, נכון".
אדיוט. מחפש לי קורי עכביש של כתבות טלוויזיה דוקומנטריות. תיכף גם אכפה על המוכרת את הכתובית "סימי, מזנון סבינה", או משהו כזה ואשמע רק מה שאני רוצה לשמוע ממנה. לקחתי את קוראסון השקדים ואכלתי אותו בהליכה משם. מדרגות נעות זה פתרון טוב. זה בהחלט פתרון טוב. יש לזכור: לא להזמין משהו עם אבקת סוכר בימים שאתה לובש חולצה שחורה.
 
קטע מתוך ספר עיון על האדם המתוק ביותר בישראל
"… תחושת אופוריה שררה בישראל של אחרי ששת הימים, היא לא הייתה ערוכה להפתעה שנפלה עליה ביום הכיפורים,  שישה לאוקטובר, 1973"
 
 
17:00. מסעדת פרונטו. ערב יום השואה.
 
אני על האופניים עם מוזיקה חזקה באוזניים. Queens of the Stone Age . שאפל של אייפוד זה סידור הפתעתי משקר ועוד יותר מכך; בחירת שאפל על שירי להקה אחת בלבד בתוך שאפל כללי זה שקר בתוך שקר.  אני שוב תת ז'אנר בתוך ז'אנר. פעם ראשונה אני במסעדה הזאת וסוגרים לי על הפנים; שכחתי מכניסתו של ערב השואה. מעניין למה בתל אביב לא עושים צפירה על ימי זכרון כמו ימי שבת בשכונות דתיות. אני אומר שאני רק לקינוח ומרשים לי להכנס. בתי הקברות מלאים באנשים מלאים בעצמם, ויותר מכך; בתי הקברות מלאים באנשים שמרגישים רגשי נחיתות על אנשים מלאים בעצמם. אני בז לכל המכלול הזה ומתיישב. אני מזמין "סמיפרדו" לפי השם. אני עושה שאפל כללי לפרונטו ועוד שאפל אחד לקינוחים; סמיפרדו. שיהיה. פרפה שוקולד ומסביבו שוקולד מריר שמאגף אותו מתיישבים אצלי. הבטן שלי מלאה בפרפה מלא בעצמו ובשוקולד מריר שמרגיש אליו רגשי נחיתות.
 
23:00.  לילה בבית. ערב יום השואה.  הכל סגור.
 
זה מגיע אלי מהצדדים, זה מגיע אלי מכל הצדדים. הכל מתערבל; עייפות, רעב, עודף סוכר, יום השואה, פרץ יצרתי של קקפוניה מוחית (בסוף התהליך, כשאני מרגיש שאני ב-Zone  כתיבתי, איזשהו Zone,  אני מתחיל להיות עצוב. זה קורה לי גם שאני עושה מעשים טובים), קינג קרימזון ברקע. אני מדליק את הטלוויזיה, נע בין "הפסנתרן", ל"האי ברחוב הציפורים". עליות גג. מציאת אוכל. המתנה, בעיקר המתנה. הפסנתרן של היום זה הילד של פעם מהאי ברחוב הציפורים; זה תמיד פוינט אוף ווי על מגפיים שקרבים אליך מתוך מחבוא. אני פותח עוגת שיש ונחנק. זה יבש. זה המעט שאני יכול לעשות. זה המעט שאני יכול לעשות. העטיפה של עוגת השיש מרשרשת. חתיכות ספורות לסרטים ארוכים בלי הפסקת פרסומות. עוגת שיש כמו ספוג של מזרון צבאי שמתגלה מתחת לבד ירוק שעברו עליו כבר אלפי אנשים. אני שואל את עצמי מה היה מציל אותי אם נאצי היה תופס אותי. כתיבה? אני הולך לישון אם כן. אני הולך לישון.
 
 
                                                התקופה הקוביסטית שלי/ יעני Day 5
 
 
12:00. ארוחת בוקר מאוחרת. מסעדת דלאל.
 
עוד כמה שעות הרחוב הזה יהיה מלא בזוגות של לפני חתונה. חסרי המודעות נגררים אחרי צלמים עם פריימים בצהוב של הנסיון, בעלי המודעות, גם הם, נכנעים לעצמם. לכאן או לכאן- לא תהיה ייחודי בצילומי הטרום חתונה שלך. אני נכנע כבר מעכשיו. אני אומר לך מיועדת, איפה שלא תהיי, מי שלא תהיי- זה קרב אבוד מראש. מה שתרצי. אני הולך למסעדת דלאל. בר עשוי משיש זה דבר טוב בשבילי עכשיו. זה נראה לי נכון. תומר הצלם מחכה לי; לא אעשה ממנו דמות שמעבירה ביט בכתבות, חברים. לא אכנע לכם. אני מזמין סלט תותים עם בלסמי מצומצם. אני אוהב את המושג הזה. אני מוסיף אותו לדוגמאות של פירוק מתוכן שנתתי ב�
�חילת הכתבה הזאת. אני מוסיף שני כדורי סורבה, אחד קמפרי תפוזים ושני בירה.

(צילום: תומר אפלבאום)

 

נווה צדק צריכה להתמלא במים. וונציה של ניקוז לא טוב. רק הצפה ישראלית מסוג זה תצליח. בדרך חזרה באוטובוס, מהחלון, ספּר מתלמד בבוגרשוב מחכה עם מטבעות לזקן שראה מבעוד מועד. הזקן נעצר לפתע בלי קשר אליו, והספּר נשאר עם המטבעות בידו. הזקן כמו אומר לו; אתה רוצה לתת? חכה. אל תיפטר מהמצפון שלך, אל תיפטר מכל זה. אני צמא. זה עומד לי בגרון. כל זה עומד לי בגרון.
 
פאוזה כתיבתית סופית בדיעבד.
עיתון הארץ החליט להרוג אותי. אני עכשיו מבין. להרוג אותי ברכות, במתיקות אינסופית. זאת קונספירציה שלהם לכותבים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של העיתון שלהם; אתה רוצה גם לכתוב אצלנו? אין בעיה. אווירון הכפית גם הוא מסוכר, פתח פה גדול. האינפוזיות שלי יצאו מהאדמת הקבר וישקו פרחי עיתונות. המטאפרות שלי יבשילו לכדי סכרת נעורים מפוספסים. 
 
 
 
17:00. ארוחת צהריים מאוחרת. בריסל'ס.
 
אני מושך את המרווחים בין הארוחות יותר ויותר. כמה שאפשר. הבריסל'ס זה כדורגלן ישראלי, מתעורר מאוחר; הם פותחים רק בחמש. הוא יודע לשחק רק עם רגל אחת טובה, אבל עושה את זה כמו שרק הוא יכול; וופל בלגי בלבד. אני מזמין עם תוספת בוטנים בדבש, שמנת קינמון, וגלידת קוקוס וקובר את זה אצלי בבטן. אני כבר מעל זה; אפאטי, לא מרגיש כלום, נגרר, מאובס, מובס, פריילוף. אני כבר מתמקד בדברים אחרים; עיצוב צלחות, סוגי כפיות, פונטים על כוסות. אני מחליט לוותר. זאת אומרת, להפסיק. באותו ערב נפרדתי מהאתגריות שלי. אני יושב שם עוד שעה ארוכה, מדבר עם חבר שהגיע, מסביר לו על זה שאני צריך לאכול רק קינוחים; אני מכיר כבר את סאונד נפילות האסימונים, את הקנאה ולאחר מכן את התעשתות וההבנה של הסבל. אני כבר יודע להתאים סאונד נפילות אסימון לאישונים. אני קם ומבקש חשבונית מס. לעזאזל, באותו יום קניתי משהו לגיטרה שלי והאינסטיקנט הראשוני שלי היה לבקש חשבונית מס. באותו יום נפרדתי מרוטינת בקשת חשבוניות המס.
 
 
18:30. גלידת מונטנה.
 
דאג וטוני גרים אצלי בארובות העיניים, נענועי הרגליים שלי שהפכו בתחילה בלתי נסבלים גם למתופפים מקצוענים, כבר לא מורגשים אצלי. אני לוקח את האופניים ונוסע משם. עובר דרך נמל תל אביב. ולפתע רואה את גלידת מונטנה, איך לא חשבתי עליה? הילדות שלי-אחרי משחקים בימי שבת במכביה- עולה לי, מציפה אותי ביחד עם הריח הנוסטלגי של הירקון (הסיבה היחידה שאני לא רוצה שינקו אותו). אני נכנס לגלידה מונטנה. המקום כמו סרט מערבון; חסרים דרדרים שעוברים בריצה. טלוויזיה מרצדת באיכות גרועה על איזה ערוץ. הקופאית נכנסת לקחת את ההזמנה שלי בתוך הכלוב הזה שלהם, ומוכר בדלפק, עמוק בתוך הדלפק, ללא קשר רגשי למקום מחכה לתת לי את מה שהזמנתי. אני מתיישב במקום שבו מדי פעם נכנסים אנשים עם ילדיהם ומספרים לילידהם את ילדותם. עם מוכרים שכבר מאסו בסיפורי נוסטלגיה. אני מזמין שוקו-וניל, לא מוותר על הפקאן החום, לא מוותר על הסירופ האדום. אוכל. נחנק מהזכרונות שלי. יוצא משם אל הנמל; האולפן השקוף של ערוץ 24 עומד מיותם כמו סוס טרויאני, דק העץ של הנמל מאתגר עקבי כלות מצטלמות. לכאן או לכאן, הן ממילא מחליפות נעליים או רוקדות יחפות בסיום. תיכנעי כבר מעכשיו, מי שלא תהיי. אני מפדל הביתה לשבירת צום מסוג אחר; ממתיקות למליחות. חזרה אל התקופה הקוביסטית שלי. קובה אדומה. אני דופק את המזלג בקובה המדממת, היא מתפרצת כהר געש לכל הצדדים. הסלקים האדומים שלא נכנסו בביסים הראשונים חיכו על הצלחת כמו אבני לבה. גרפתי גם אותם, הם לא ניצלו ממני. מבקרי מסעדות לעולם תלויים במטאפרות שלהם, אני מרשה לכם, אם כן, לקחת את 'הר געש' ו'אבני לבה' לכתבות הקינוחים הבאות שלכם.
 
 
 (מתוך 'הארץ', 'גלריה המגזין').

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On מאי 29, 2009 at 9:13 pm

    גדול גדול
    וסיזיפי לגמרי
    "אני בעשירון העליון עם כאבים בגב התחתון"
    זו היתה גבורה מצדך לעשות את זה
    אבל כתבת על הכל מעולה ומצחיק
    אם אני ככה כמה ימים על מנות אחרונות בלבד אני מאושפז בגלל הבטן וגם לא עובר בדלת יותר
    שיחקת אותה

  • בתיה  On מאי 29, 2009 at 9:50 pm

    ומכיוון שאני מהמכורים למתוק,רציתי לצרוח על חוסר צדק בעולם, אבל נו. זה מה יש ועם זה ננצח. כתוב מעולה, אודי.

  • סנדי ש  On מאי 29, 2009 at 10:03 pm

    קודם כל ברכות להצטרפותך לגלריה
    השתבחת בהחלט, עוד יותר טוב מישראל היום, כלומר אהבתי יותר את החומר החדש שלך. אין עליך בלעדיות?

    מזכיר לי איך הבן שלי אחרי ניתוח להסרת שקדים שמח שהוא יוכל לאכול רק גלידות, אבל כבר אחרי חצי יום התחנן בדמעות לפסטה עם קטשופ.

    ומה עם המיועדת? מתי תעשה נחת לאמא?

  • יואב  On מאי 29, 2009 at 10:30 pm

    אתה תמיד קורא את המשפטים האלה על אחרים, לא? "שלחנו את…" ופתאום זה שלחנו את אודי שרבני. ותמיד הם ברבים, אלה.
    נהניתי לקרוא. אחלה טקסט. אתה לא היחיד שמרגיש לפעמים כמו בצ'ארלי וחצי רק הפוך.

  • אודי שרבני  On מאי 30, 2009 at 3:29 pm

    תודה לכולם

    שרון, תודה, אהבתי את הרשימה עם הבריכות.

    בתיה,
    תודה רבה. גם אתה, כאוהבת מתוקים, לא היית מחזיקה

    סנדי,
    לא הצטרפתי לשום מקום. אני מפרלנס. ואוהב לכתוב
    על מה שיש לי לכתוב

    יואב,
    אני שונא את הדיבור ברבים הזה. התנתי את הכתבה הזאת (לעצמי) שלא אפול לסוג הכתבות של "שלחנו את". אני שונא אותם, וניסיתי לא לכתוב בסגנון ההוא. זאת אומרת, לא ניסיתי לא לכתוב אחרת ממה שאני כותב, יותר נכון.

  • יעל  On מאי 30, 2009 at 8:32 pm

    אם אצלי בבלוג היתה כותרת של "איך זה לאכול רק קינוחים במשך שבוע", הייתם מקליקים פנימה ומגלים את הכיתוב המתומצת (נא לקרוא בקול הומר סימפסוני): רררררררר…

  • אודי שרבני  On מאי 31, 2009 at 11:27 am

    ומה עם תמונות, יעל? או רק כיתוב

  • שחר  On אוקטובר 27, 2009 at 12:37 am

    כל כך מופלא ומזוויע

  • אודי שרבני  On אוקטובר 27, 2009 at 3:54 pm

    תודה שחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: